רקע
אהוד בן עזר
"אנהלי" ליוליוש סלובאצקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1929

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” 21.6.1974


יוליוש סלובאצקי (1808–1849) נחשב אחד מגדולי השירה הרומאנטית בספרות הפולנית במאה התשע־עשרה. את הפואימה “אנהלי” כתב במנזר המארונים “בית חצבן” בהרי הלבנון, בשנת 1838, והמתרגם מ. סהר (הוא דניאל ליבל, שהיה לפני שנים רבות מעובדי עיתון “דבר”) – אומר בהקדמתו כי מקצת מאווירה של הארץ, ספרותה וזיכרונותיה, שמור גם ביצירה עצמה, שהורתה בהררי האלפים בשוויצריה ובאיטליה.

סלובאצקי הקדיש את “אנהלי” לסטפן ה., “לזכר הפגישה בארץ־הקדושה ותחת הרי־הלבנון.” בשנים 1836–1838 סייר סלובאצקי באיטליה, יוון וארץ־ישראל. בעכו הוא כותב את שירו הלירי הידוע “המנון לשמש השוקעת”, או – “המנון עם שקיעת חמה על הים”, הפותח במילים של אנחה, “עצוב לי, אלי!” – ואילו שירו המפורסם “אבי הניגפים” נכתב באל־עריש.


ידידו של שופן

מי היה יוליוש סלובאצקי?

הוא נולד ב־1809 בקרמניץ שבווהלין, והתייתם מאב בהיותו בן חמש. כעבור ארבע שנים נישאה אימו לפרופסור ממוצא צרפתי בווילנה, ובטרקלינה של סלומיאה סלובאצקי־בקי, בו שלטה השפה הצרפתית, גדל הנער, כתב שירים, והעריץ את ביירון, אשר אליו דימתה אותו אימו מילדותו. הגיבור האידיאלי של ביירון, המלא עצבות וייאוש ומסתער לקראת מעשים כבירים, שיעשו לו שם ויעטו עליו כבוד ותפארת נצחים – גירה את דימיונו של הנער.

אהבת־נעורים נכזבת, התבדלות גאיונה בבית הספר, בית־אם מתנכר, חלומות, ומחשבות על קברים ומוות, אלה נעוריו ונושאי יצירותיו הראשונות בווילנה, שבה הוא מסיים את הפקולטה למשפטים באוניברסיטה. הוא מבקש לעצמו בידור והרפתקה במסיבות, נעשה מומחה למשחקי ויסט ובוסטון, מיטיב לרקוד פולונז ומאזורקה, גם ואלס וקוזאק. הוא פסנתרן לא רע. לימים ייעשה למחזאי הרומאנטי החשוב בספרות הפולנית ולא יזכה לראות את מחזותיו על הבמה. ובינתיים הוא משחק בתיאטרון חובבים, מפליג בסירה, רוחץ בנהר, וכל השעשועים הללו אינם מסירים את עיצבונו.

ב־1829 הוא עוקר לווארשה ודומה ששם תחילת ידידותו עם שופאן. סלובאצקי היה כמין שאר־רוחו של שופאן. שניהם אכולי־שחפת, שניהם מבקשים יותר את הרוחני מאשר את הארצי באהבה, ושניהם צליליהם צלולים ערבים ומתוקים עד כלות הנשמה. סלובצקי מושפע ביצירות נעוריו ממיצקביץ ומביירון, אך גם משייקספיר, ולטר סקוט וויקטור הוגו. מחזותיו הראשונים הם “מינדובה” (1828) ו“מריה סטיוארט” (1830), ואין האחרון סתם מחזה על המלכה הסקוטית המורדת ב“אחותה”, אלא הד לתסיסה שלפני מרידה, המורגשת בפולין הנתונה לשלטון הצאר הרוסי.


ביקור בארץ־ישראל

בשנת 1831, בעת ההתקוממות נגד רוסיה, יוצא סלובאצקי בגלות, קודם לדרזדן שבגרמניה, ואחר כך לפאריס וללונדון. גלמוד בודד גם בחוגי המהגרים הפולניים, הוא משתקע בפאריס, ושיריו נושאים אופי לאומי ומספרים על התקוממות ומרד: “אודה לחירות” ו“שיר הלגיון הליטאי־רותני”. הוא מוציא בפאריס שלושה כרכי שירה המביאים עליו ביקורת קשה וקרע עם מיצקביץ' אשר לא יתאחה לעולם.

מאווירת המהגרים העכורה הוא פונה לשוויץ, ופרי טיול עם אהובתו בהרים הוא הפואימה האידילית “בשוויץ” (1836). הוא נעשה האינדיוודיאוליסט המובהק בשירה הפולנית של אותה תקופה, שהבליטה את היסוד הלאומי. מחבר את המחזות “בלדינה” ו“הורשטינסקי” המושפעים מ“חלום ליל קיץ” ו“המלט”. ובלכתו בעקבות ביירון וסופרים רומנטיים אחרים הוא יוצא ב־1836 לאיטליה ולמזרח הקרוב, ומבקר בארץ־ישראל. כאן הוא מתגבר על האינדיווידואליסמוס הביירוני ומתקרב למסתורין.

ביטוי לשינויים העמוקים בנפשו ניתן ביצירתו הפיוטית הנחשבת לשיאו: “אנהלי” (1838). הפואימה נכתבת בפסוקים ובלשון תנ"כית נשגבה, ונושאה – ייסורי פולין וחזון גאולתה.

סלובאצקי חוזר לפאריס, כותב מחזות ופואימות לרוב. ובשנים אלה של גולה, הנחשבות לתקופה המזהירה ביותר בתולדות השירה הפולנית, (מיצקביץ, סלובאצקי, קראשינסקי) – הוא מתוודע אל איש המסתורין הפולני אנדז’יי טוביאנסקי, הרואה בפולנים עם־משיח, ומופיע ב“נוטר־דאם” בפאריס כדי לבשר לבני עמו כי באה תקופת הנצרות־החדשה והוא שליחה ומשיחה.

סלובאצקי נתון כולו להשפעת האיש, ובשני מחזותיו, “הכומר מרק” (בו מופיעה דמותה של נערה יהודייה, בת רב, כמגלמת המלחמה בין הדורות) ו“חלום הכסף של שלומית”, נותן סלובאצקי ביטוי עמוק לרעיונותיו של טוביאנסקי. לימים, כשפרש מטוביאנסקי, כינה מיצקביץ את שירתו של זה “היכל מפואר בלא אל” וקרא לו “שטן השירה”.

סלובאצקי נותר חולה־שחפת ובודד מכול, מחוץ לרעו החולה שופאן, והמשורר הפולני הגולה קראשינסקי. מתי מעט ליוו אותו כשהובא למנוחת־עולמים במונמארטר ב־1849. רק ב־1927 הועבר ארונו לקראקוב ונקבר בארמון המלכים ואוואֵל, ליד קברו של מיצקביץ'. המוות השלים ביניהם.


השפעה על “מגילת האש”

ארבעה יסודות התמזגו בפואימה “אנהלי”: מכאובי הגולה הפולנית לאחר המרד משנת 1831. ניסיונו של המשורר להתנחם בהכרה כי לא איש־פעולה הוא ללחום את מלחמת השיחרור בפועל. נבואתו של המשורר על הכוחות אשר יתעוררו בעם בעתיד. וביטוי לירי ואישי מאוד לגורל חייו ואהבותיו.

סיפור המעשה ניתן במתכונת “הקומדיה האלהית” לדאנטה, כאשר הווייתם של הגולים הפולניים בצרפת אחר המרד מתוארת כקורותיהם של כאלף גולים הנזרקים לירכתי סיביר. השַמַן (רופא אליל) משמש מורה דרך כמו וירגיליוס ב“קומדיה האלוהית”. אנהלי הוא דנטה, הוא סלובאצקי. הנערה־המלאך, היא סמל הרחמים ומקור התקווה לעתיד.

מקובל לחשוב כי על יצירה זו השפיע שטובריאן, ביצירותיו “ראֵנאֵ” ו“אטלה”, ואלפרד דה ויני ב“אילואי”. יש הסבורים (על כך האירה עיניי הגברת לילי נדב) כי לימים השפיעה “אנהלי” על “מגילת האש” של ביאליק. (דמיונה של שפת התרגום מחזק את ההשערה).

השמַן לוקח עימו את העלם אנהלי, ויחדיו הם עוברים על פני הגולה הפולנית המתבוללת, האסורה והנענית בעם־סיביר. השמן ניחן בכוחות על־טבעיים, והוא מלמד את נפשו של אנהלי להתגעגע לארץ־מולדתה. אך האנשים אשר אליהם באים השניים מסרבים לקבל את בשורתם, בשורת הגעגועים והתחייה. תיאור הגולים לכל פלגיהם עמוס רמזים למצבו של העם הפולני באותה תקופה.


דמעת המשיח

אנהלי אוהב בכל נפשו, מימי ילדותו, מלאך דומה לאישה: “כי הייתי עימה כעוף בית אשר ירא, ואף נשיקה לא לקחתי מאלמוג שפתותיה, אם כי קרוב הייתי; כתוֹר, אמרתי, על זרוע עלמה כי ישב.” (עמ' 43).

והשמַן מלמדו: “ועתה התדע מי הוא המלאך העצֵב היושב על הקברות? שמו אילואי והוא נולד מדמעת המשיח בגלגלתא, זאת הדמעה אשר נשפכה על העמים.” (עמ' 44), והיא, אילואי, נכדת מרים העלמה, עפה וצנחה לאופל, עם כל הגולים, ועליהם היא שומרת כשכינה בגלותה.

בטרם מותו מכיר השמן לאנהלי אישה ושמה אילנאי, אשר לפנים היתה פושעת. נפשו של אנהלי נקשרת בה ויחד הם חיים פרק זמן, ורק לאחר מותה הוא פוגש, למראשותיה, את מלאכו, ראשית אהבתו, אילואי.

מכל הגולים נותרים עשרה בלבד, וגם הם מתים בכפירה נוראה, באוכלם בשר אדם. אנהלי נותר אחרון, ובבוא שעתו למות הוא נושא מדברותיו על כל חייו, אהבתו וגעגועיו.

לאחר מותו יורדת אלואי ויושבת למראשותיו וסופדת לו ברוב אהבתה אליו. ובעבור על פניה פרש נושא אותיות בוערות של מרד לאומים הקמים לתחייה, וחפץ לקחת עימו את אנהלי, אומרת אילואי:

“אל תעירהו, הפרש, כי ישן. הן הוא לקורבן נועד ואף לקורבן הלב. עופה הלאה, הפרש, אל תעירהו. בי למחצה האשמה, כי לא היה ליבו טהור כמעיין ברקת ונוטף כחבצלות בירח זיו. הגווייה הזאת לי היא וגם הלב הלזה לי היה; סוסך דוהר, הפרש, עופה הלאה!” (עמ' 67–68).

כך ראה סלובאצקי את גורלו, בכתבו את “אנהלי” במנזר המארונים בהרי הלבנון, וכך כתב רעו המשורר קראשינסקי לידידיו לשמע הבשורה על מות המשורר: “כתבו לו על קברו: ‘מחברו של אנהלי’!”


* יוליוש סלובצקי: “אנהלי”. תרגם מ. סתר. ספרית שטיבל בארץ־ישראל. הוצאת ספרים. (לקורא, ספריה כללית, ד'). תל־אביב. תרפ"ט. 1929. 68 עמ'.


המלצות קוראים
תגיות