רקע
אהוד בן עזר
"עשרה סיפורים" ליצחק סמוקובליה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1969

פורסם במוסף “תרבות וספרות”, של עיתון “הארץ” ב־14.12.1979, תחת הכותרת “הפתעה ושמה סמוקובליה”


בוקר אחד קיבלתי בדואר חבילה מהתאחדות עולי יוגוסלביה, ובה ספרו של יצחק סמוקובליה. והאמת שהיססתי לקרוא בו, כי היתה לי הרגשה שהנה לפניי עוד ספר, שהוא פרי מאמציהן הכנים והנוגעים־ללב של התאחדויות־עולים להנציח את עברן. אינני יודע מה שינה את דעתי. אולי קטעים אחדים בהקדמת הספר, ובהם דבריו של חתן פרס נובל איבו אנדריץ', שהיה ידידו של סמוקובליה, על הסופר:

“בימינו העלו מקרבם [היהודים] אחד הסופרים הטובים ביותר של בוסניה, והוא יצחק סמוקובליה, מחבר יצירות המצטיינות ביופי מושלם ובהומאניות טהורה ועמוקה.”

אני מנסה לשכנע את עצמי, כי גם ללא המלצה־לקריאה זו הייתי מתחיל לדפדף בספר, ומן הדפדוף עובר לקריאה, וקורא בו מן העמוד הראשון ועד לאחרון, מתוך עניין רב והנאה שבהפתעה, כפי שאכן קרה.

מה סוד קסמו של סמוקובליה?

בראש ובראשונה – יהדות עממית מזרחית [“ספרדית”], איפיון רגיש וחוש להומור עדין ונוגה. נופי שוק “מחנה־יהודה” בירושלים הילכו עליי תמיד קסם, ועוררו בי רצון לכתוב על ההווייה הזו מבפנים, דבר אשר נבצר ממני, מפני זרותי לאותן דמויות אשר עליהן רציתי לספר. והנה נתגלה לפניי עולם דומה, על הווייתו המיוחדת, מאכליו, אנשיו, אווירת הסימטאות של השוק, סבלים, נפחים, מילים מקסימות בספניולית – כל אלה אמנם לא בירושלים אלא בסרייבו, ולא במקור עברי אלא בשפת תרגום. אבל כל כך שלנו, ומקסים ומושך, שיכולתי לראות כל דמות ולהריח כל דבר־מאכל, כאילו הייתי מבפנים, אחד מן המשפחה.

סמוקבילה נולד ב־1889 בעיירה גרדז’דה שבבוסניה המזרחית, לחוף נהר דרינה, שהתפרסם בעולם בזכות “הגשר על הדרינה” של איבו אנדריץ'. בסביבה נידחת זו התחנך בחיקה של משפחה ספרדית פאטריארכלית, עבר ללמוד בגימנסיה בסרייבו בירת בוסניה, למד רפואה בווינה והוכתר כדוקטור בשנת 1917. הוא עבד כרופא בעיירת מולדתו ולאחר מכן בסרייבו, ובאותן שנים אף החל מפרסם את שיריו וסיפוריו. דומה כי מקצוע הרופא היה תמיד אחד מנושאי קנאתם של סופרים, באשר אין ערוך לשפע החוויות והתמונות האנושיות בהן פוגש הרופא בעבודתו. ואכן, בולט אצל סמוקובליה הרופא־כמספר ואף נושאי סיפוריו ודמויותיהם יש בהם מעינו החודרת ומהסתכלותו האנושית של רופא־כפרי מן הדור הישן, אשר נודד על פני דרכי בוסניה ועיירותיה.

נוסח הסיפורים מזכיר את “עולמו הקטן של דון קאמילו” של הסופר האיטלקי ג’ובני גוארסקי – אותה סביבה קרתנית ואותן משפחות ודמויות החוזרות מסיפור לסיפור, החל מסוף המאה הקודמת [ה־19] ועד לאחר מלחמת העולם השנייה, כך שהרושם בגמר הקריאה הוא של רומאן, המוגש סיפורים־סיפורים.

ייחודו ועממיותו של סמוקובליה באים לביטוי בסיפורו “מגן דוד”, והוא סיפור שלישי בספר, העוסק בגורלם של שמואל הסבל ושרוצ’ה, הרווקה המכוערת, הבאים בברית הנישואין ונולד להם ילד בשם רפאל, גיבור כמה מן הסיפורים הבאים.

בעת ההיא נולד בן גם לסוחר העשיר סניור מאיר, אך אשתו אינה מצליחה להניקו, ושרוצ’ה נקראת לבית מאיר כמינקת. הם “קונים” את שדה הימני ומסמנים עליו, בדיו, מגן־דוד. בתמורה היא מקבלת שיירים ומצרכי מזון לה ולבעלה החולה והמובטל.

והנה, יום אחד נקרא שמואל הסבל אל מחסניו של סניור מאיר. הוא מקווה לקבל עבודה, אך להוותו נודע לו כי מפטרים את שרוצ’ה ממשרת המינקת בבית העשירים, וסניור מאיר אומר לו:

“הגד לי: קנינו מכם את מחצית החלב או לא? אמור! קנינו או לא?”

“כן, סניור מאיר, כן! קניתם מחציתו של החלב. נכון, כלומר, איך להגיד.. לא קניתם…”

“וכיצד לא?”

“זאת אומרת… כן… כן… קניתם!”

“קנינו, ודאי שקנינו! וסימנו את שדה הימני של שרוצ’ה במגן דויד. לא כן? וביושר אנו משלמים תמורתו.”

“כן, סימנתם, סימנתם, כן… ראיתי… שרוצ’ה הראתה לי… סימנו אותו כדי שאלוהים יברך אותו… סימנו לאות שזהו השד של דויד… אך, נשבע אני, סניור מאיר, שבני רפאל לא לקח אותו עוד לפה. כה יעזור לי אלוהים. לא לקח אותו. לא! סהדי במרומים שלא!”

“אני יודע, שלא לקח, לא רשאי היה לקחת. זהו השד שלנו. אך, היודע אתה מה עושה זה בנכם רפאל? היודע אתה מה הוא עושה?”

שמואל הסבל עמד והרהר, אך לא עלה על דעתו מה זה יכול היה בנו לעשות.

“מה הוא עושה, סניור מאיר? מה? תגיד לי! מה תוכל לעשות אותה תולעת? מה?” התחנן שמואל.

“אינך אינך יודע מה הוא עושה, זו, כפי שאתה אומר, התולעת? הבה ואגיד לך מה הוא עושה, הוא מושך את כל חלבה של שרוצ’ה לתוך השד שלו, זהו מה שהוא עושה. מושך ושותה לרווייה.”

“מושך? איך, בשם אלוהים? הייתכן כדבר הזה? איך?” שמואל הסבל עמד משתאה.

“איך? איך? מה אני יודע, איך? אבל הוא מושך! השד הימני תמיד ריק. לעולם אין בו חלב. תמיד יבש. יבש כגרוגרת. על כך נחפש מניקה אחרת, וחסל.” (עמ' 56).

דו־השיח הטראגי־קומי נמשך, ובסופו מבטיח שמואל הסבל לסניור מאיר את שני שדיה של אשתו.

כשהוא מודיע על כך בביתו פורצת סערה: שרוצ’ה אינה מוכנה למנוע את החלב מבנה הפעוט. אך סוף טוב הכול טוב. שכנתה של שרוצ’ה, סטרייה, אשתו של אברהם הגלב, מניקה את רפאל הקטן וגם את בנימין שלה. שרוצ’ה מעניקה את כל חלבה לדויד, בנו של סניור מאיר, ושני שדיה הריהם מסומנים עתה במגן־דוד. ומשפחת הסבל ומשפחת הגלב מתחלקות יחדיו במתנות־המזון המתקבלות מדי יום מביתו של הסוחר העשיר, סניור מאיר, והכול מתפרנסים על ברכת חזה השופע של שרוצ’ה.


התרגום אינו משובח. ראוי היה לו להיות עסיסי יותר וערוך בצורה קפדנית. אלא שהסיפורים מקסימים, מתאימים מאוד להמחזה או לתסכות, וראוי להמליץ עליהם בפני האנשים העורכים את מקראות בתי הספר הישראליים, שהרי בידוע הוא (אם כי לא רק בישראל), שמלבד הספרות העברית והספרות הכללית יש גם ספרות יהודית, שאינה כתובה עברית. ובינתיים דומה שלא מעטים הישגיה מאלו של הספרות העברית בדורות האחרונים, גם אינה סובלת ממחלת “שלילת הגלות” וראיית כל ההווייה היהודית מבעד לנקב הצר של הפתרון הציוני ה“חיובי” – ומפני כך אולי לעיתים היא גם יותר מאוזנת ואנושית בראייתה.


* יצחק סמוקוביליה: “עשרה סיפורים”. תרגם יעקב מאסטרו. הקדים דברי מבוא מיכאל לוי. ספריית התאחדות עולי יוגוסלביה בעריכת צבי רותם. הוצאת התאחדות עולי יוגוסלביה, תל־אביב, תשכ"ט, 1969. 200 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות