רקע
אהוד בן עזר
"בצל הפרדסים" למשה סמילנסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 21.2.1969, תחת הכותרת “קריאה אפשרית”


אם ייכתבו אי־פעם תולדות הספרות הארץ־ישראלית מבחינת היחס לערבים, למזרח ולנוף־הארץ, יפלו כתביו של משה סמילנסקי, בצד כתביהם של יעקב רבינוביץ, יצחק שמי ואחרים, תחת הקטגוריה של התקופה הרומאנטית, בעוד כתביהם של ס. יזהר ובני־דורו עשויים להיחשב כמבטאי התקופה האידיאולוגית־המוסרית ביחס לשאלה הערבית; ואילו יצירות שנכתבו בעשור השני של המדינה, דוגמת “מול היערות” של אברהם ב. יהושע ויצירותיו של עמוס עוז, מבטאות ללא ספק התייחסות חדשה של דור “ילדי המדינה” אל השאלה הערבית ונוף הארץ, התייחסות העומדת בסימן הסיוט הקיומי וראיית הערבי לא כדמות רומנטית ולא כאדם המהווה בעייה מוסרית לגבינו – אלא כמבטא חווייה דימונית ואפלה.

אם נבחן מקרוב את כתביו של משה סמילנסקי, האיכר־הסופר מרחובות, שחי ופעל בארץ במחציתה הראשונה של המאה הנוכחית [המאה ה־20], דומה שבולטות בהן שתי חטיבות מרכזיות שהאחת ספרותית והשנייה ביוגראפית.

על החטיבה הספרותית נמנים סיפוריו מחיי הערבים ומהווי המושבה ו“משפחת האדמה”, ואילו הרומאן “בצל הפרדסים” נמנה על חטיבה ספרותית־ביוגראפית המספרת בכמה המשכים את תולדות חייו של סמילנסקי בארץ־ישראל. סמילנסקי מכנה עצמו בשם יהודה וכותב על “יהודה” בגוף שלישי כאשר הקורא מבין היטב כי הכוונה למספר עצמו. נוסח הכתיבה הוא כמין הרחבה של יומן, וערכו יותר משהוא ספרותי הינו תיעודי, וחשוב למי שרוחה של אותה תקופה מעניינת אותו.

אם בסיפורי־ערב נוטה סמילנסקי לצד הרומנטי שבפגישה עם הערבים, הרי בספרו הביוגראפי משתקפים היחסים בין שני העמים באור שונה, ומעניין לקורא בן־ימינו לראות עד מה עמוקים ורחוקים [בזמן] הם שורשיו של הסכסוך.

סמילנסקי מספר על מסע בדיליז’אנס המוליך אותו מנבטיה לביירות ולסוריה. הנסיעה מתרחשת שנים אחדות לפני מלחמת העולם הראשונה. שכניו הערבים למסע מסתכלים בו כמרגל הבא לקנות אדמות, והוא מהרהר:

“למה השנאה הזאת? מדוע לא יראונו הערבים כאחים וכשותפים להחייאת הארץ? בצווארו של מי תלוי הקולר? הרק בערבים, באיוולתם, או גם בנו?” (עמ' 80).

הנוסעים הערביים אינם מניחים לו ליהנות מן הנוף הנהדר של ארץ הלבנון. כשהוא אומר להם כי אין לו צורך בקרקע מאחר ופרדס לו וכרם־שקדים, הם עונים:

“וכמה פלחים נישלת מן האדמה שקנית לך מאת הערבים? הלא לא מאביך זקנך היושב במוסקבה נפלה לך בירושה?” (עמ' 81).

מתברר מן התשובות של סמילנסקי כי בעוד הוא משלם לפועליו הערביים עשרה גרושים ליום עבור שמונה שעות עבודה, משלמים האפנדים בצידון שלושה גרושים, והפועלים עובדים מצאת השמש ועד בואה.

אך נימוקים אלו אינם משפיעים על איבתם האיראציונאלית של הנוסעים הערביים, הרואים בתשלום ההוגן “שוחד” ו“נישול”.

הוא מגיע לביירות ונפגש עם אחדים ממשכילי העיר היהודיים, חלקם מן העדה הספרדית המעורה היטב בחיי המקום, וכן עם תלמידים מן הקולג' הצרפתי והאמריקאי. הוא מספר להם בצער על רשמיו העגומים מן הנסיעה לביירות, והם מסבירים לו כי הנוסעים שנפגש עימם הם מבני־ההמון ואין סכנה ממשית צפוייה מהם כי נקל לקנות את ליבם בכסף. הסכנה האמיתית צפוייה ליהודים מן הנוער הגדל בערים ובראשם תלמידי ה“קולג’ים”, אלה כל השכלתם היא תורה שובינסטית, והם מכנים אותה בשם “לאומית”.

הם: “מתורה אנושית ומהשכלה אמיתית רחוקים כרחוק מזרח ממערב, ואינם אלא ‘לבאנטינים’ בנוסח לאומי־אירופי זול. צעירים אלה קשוחים יותר ואבירי־לב יותר מן הזקנים, שרק קנאת הדת מדברת מגרונם, ואפילו הכסף לא יקנה את ליבם. אמנם רבים מהם ודאי יקנו ‘בינה’ בעתיד ולא יבוזו למטבע, כאשר יעלו לשלטון תחת הזקנים, אבל חלק ניכר מהם לא ישנו דרכם גם בעתיד ויהיו שונאינו בנפש, שונאים מדעת ומהכרה, והגרועים שבהם הם אותם הממשיכים בלימודים לאחר הקולג' בפאריס, ברלין ומוסקבה.” (עמ' 85–86).

סמילנסקי נחרד מן התחזית השחורה ושואל אם אין אפשרות להחדיר בליבם את ההכרה שאין היהודים זוממים רעה על הערבים, ועונה לו בחור צעיר, תלמיד הקולג' בביירות ובן למשפחה עשירה של יהודים ספרדיים:

“אתה שואל אותנו, ואני רוצה לשאול אתכם, את אנשי היישוב, מהי השפה שבחרתם לדבר בה אל העולם הערבי? זקניכם מדברים בלשון ה’בקשיש' וצעיריכם בלשון ה’מגלב' של ‘השומר’. פרט לקאלוואריסקי, שבעיני חכמי היישוב הוא שוטה או בטלן, לא שמענו קול ביישוב, בעיתונות או בנוער, שידבר על הבנה הדדית עם הערבים. האם החרמת פועלים ערביים במשקים הציוניים, או הרצח בפולה [עם קניית אדמות מרחביה בעמק יזרעאל, 1911] – מבשרים טובה להמון הערבי? והאם העובדה שאין בארץ שום חוג עברי המוכן להיוועד עם הערבים ולדון עימם על בעיות הארץ, על עתידה, על יחסיה עם תורכיה, ואל האומות האירופאיות, על חינוך ותרבות – האם האדישות הזאת, הביטול הזה שאתם נוהגים בערבים, כאילו הם לא בני הארץ הזאת, יקרבו אליכם את לב הנוער הערבי והמשכילים? זקניכם ממשיכים בשיטת ה’בקשיש' והצעירים ממתיקים סוד על ‘אש ודם’ [רמז לסיסמה האקטיביסטית של ‘השומר’].” (עמ' 86).

ערבי לאומני צעיר, בן למשפחה יפואית, אומר לסמילנסקי: “אתם יודעים רק את מוכרי הקרקעות, את הסוחרים ואת הפועלים הערביים, ואינכם רואים כלל את המשכילים שבהם.” (עמ' 91).

קאלוואריסקי, שהיה פקיד [עמד בראש] יק"א בגליל העליון, יצג מגמה, ששותף לה גם סמילנסקי עצמו, בדבר דרכי־שלום והידברות עם הערבים. “הידברות” זו פירושה היה גם תשלום סכומים נכבדים לשם הרגעת־רוחות וכל מיני “בקשיש”. ניתוח המצב שמביא סמילנסקי בספרו לגבי ניצני ההתנגשות שבין שתי התנועות הלאומיות מדהים באקטואליות שלו, ומדכא משום שמתברר ששורשיו של הסכסוך היו נעוצים החל מראשיתו של המפעל הציוני בארץ, ולאו דווקא משום שהרוסים בוחשים כיום [1969] בקדירת המזרח־התיכון.

בכל זאת שייכת כתיבתו של סמילנסקי לגישה הרומאנטית כלפי הערבים, לא רק בזכות סיפורי החוואג’ה מוסה שלו, אלא משום הספק המתעורר בנו כיום למקרא ספרו – אם איזושהי הידברות עם משכילים ערביים היתה עשוייה לגשר על ניגודי אינטרסים ברורים ואכזריים של שני עמים אשר התעוררותם הלאומית מתרחשת במנוגד על פני כברת ארץ אחת.

האשמת עצמו של סמילנסקי על עיוורונו של היישוב בארץ לשאלה הערבית מקדימה את הזעקה המוסרית של בן־אחיו יזהר סמילנסקי [ליתר דיוק: יזהר הוא בנו של זאב סמילנסקי (ז"ס) מראשי “הפועל הצעיר”. משה סמילנסקי היה דודו של אביו של יזהר] – בסיפורי “השבוי”, “חרבת חזעה” ו“ימי צקלג”. ושתי הזעקות כאחת נראות כיום מיושנות ושייכות לתקופה אחרת, ושוב אינן מעסיקות באותו האופן את הספרות העברית הצעירה, שחלק ניכר ממנה מעוצב בסימן של מלחמה מתמדת ההופכת את הקיום לחיים בצל הסיוט ואת הערבי לאוייב נצחי אשר גורלו כאדם שוב אינו מעניין אותנו.


* משה סמילנסקי: “בצל הפרדסים”, הוצאת “מסדה”, ת"א, 245 עמ'. [במשך שנים אחדות לא טרחו בהוצאת “מסדה” לציין את שנת ההופעה של הכותרים שהוציאו לאור, וחבל].

המלצות קוראים
תגיות