רקע
אהוד בן עזר
"בבית המרפא" לדוד פוגל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1928

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 9.3.1972


שניים מן הספרים האהובים עליי בספרות העולם, “הר הקסמים” לתומס מאן ו“פרשה אחרונה” של קנוט המסון (שניהם הופיעו בעברית ואין להשיגם כיום) מספרים על החיים בבית־מרפא לחולי שחפת. האווירה הקדחתנית, סדר־היום החוזר על עצמו, הניתוק מן העולם בבית־מרפא [סנטוריום] שבהרים, ותסיסתם של יצרים, בחום המחלה, בצל המוות, כל אלה יוצרים כמין הילה רומאנטית מיוחדת במינה סביב למחלה, הילה שאין לתארה כיום סביב למחלות הלב והסרטן. ואולי משהו מיופיים של הספרים הללו נעוץ בכך שמחבריהם הרגישו שהמחלה משמשת גם כתירוץ לבריחה מן החיים.

עניין המחלה כפרי משבר מוסרי של האדם מצוי גם ב“אגף הסרטן” של סולז’ניצין, והוא, דומני, אחד מיסודות השקפת־עולמו לגבי אחריותו המוסרית של כל אדם ואדם, ואולי גם סוד כוחו ויכולתו להגשים עצמו חרף כל מה שעבר עליו.

“הר הקסמים”, שתומס מאן התחיל לכתוב אותו, בבואו ב־1912 לביקור של שלושה שבועות לדאבוֹס, מספר על המהנדס הצעיר האנס קאסטורפ, שבא לבקר את בן־דודו יואכים בבית־הבראה לחולי שחפת בשווייץ. לא היה בדעתו לשהות שם אלא שלושה שבועות, וסופו שהתפתה למחלה, לעולם הקסום ולתחושת הזמן שגילה באוויר ההרים, ושבע שנים עשה באותו מקום, עד שמלחמת העולם הראשונה החזירה אותו אל עולמם של דרי־מטה, אל אחריות החיים. אך זה היה כבר עולם אחר, כי העולם שבטרם־המלחמה כאילו כבר סוכם ושקע וחלף מן העולם יחד עם בית־המרפא ודייריו, שתוארו ב“הר הקסמים”.


הספר “בבית המרפא” לדוד פוגל (1891–1944) מספר אף הוא על החיים בבית־מרפא לחולי שחפת, ואף כאן, כמו בספריהם של המסון ותומאס מאן, משוקעות חוויות אוטוביוגראפיות. על חייו רבי התלאות של דוד פוגל מסופר בהרחבה במבוא הביוגראפי היפה, שהקדים דן פגיס לאסופת כל שיריו של פוגל, אשר הופיעה לראשונה ב־1966 ושבה ויצאה בהוצאת הקיבוץ המאוחד במהדורה חדשה. כן מצוי בעברית, אם כי אזל לגמרי, הרומאן הגדול של פוגל “חיי נישואין” (הוצאת “מצפה”, ירושלים ותל־אביב, שלושה כרכים, 1929–1930).

ב־1919 התחתן פוגל, בווינה. אשתו סבלה ממחלת השחפת, מחלה שהתגלתה גם אצלו. כל עקת חייו באותה תקופה ופרידתו מאשתו מסופרים ברומאן “חיי נישואין”, שאותו כתב בפאריס ובתל־אביב בשנים 1928–1929. הסיפור “בבית המרפא”, שהוא יצירת הפרוזה הראשונה של פוגל, נכתב בפאריס, שבה התיישב בשנת 1925 לערך. ספר שיריו, האחד והיחיד שזכה לו בחייו, “לפני השער האפל”, הופיע בווינה בשנת 1923.

אשר ברש, אשר עודד את הדפסת ספריו של פוגל בארץ וגם עזר לו בניסיונו הבלתי־מוצלח להתערות כאן כמורה, אומר בהקדמתו לסיפור:

“שיריו מקובצים בספר ‘לפני השער האפל’. יש בהם משהו לא־מצוי עד עתה בשירה העברית: סגנון דק ומכסיף, כמעט פיליגריני, ריתמוס נמשך, כמעט מופשט, והסתכלות מתדפקת תמיד על הנעלם. בקיצור, שירה עדינה ומיסוד הצער. את כוחו בפרוזה הראה פוגל ראשונה בתרגומו הטוב של ‘הכופר מסואנה’ להויפטמן, ועתה הוא מגיש לנו את יצירתו הפרוזית הראשונה. גם לסיפורו בחר נושא לא־מצוי בספרותנו: בית־מרפא לחולי שחפת באוסטריה. בבית־המרפא, שהוא מוסד צדקה יהודי, נמצאים רק חולים יהודים, צעירים ומשני המינים, בני מחוזות שונים של אוסטריה. פרצופיהם של החולים הבודדים, חייהם העלובים, דקדוקי־הבריאות המסכנים, יחסיהם הקלוקלים והמורעלים מאימת־המוות, הארוטיקה החולנית, ההשגחה הקפדנית מצד הרופאים והמנהלות, העבירות־בסתר, השתלהבות התאווה על סף המוות – כל אלה מתוארים באמנות ריאלית דקה, שאינה חסרה גם את ההומור החנון.”


שני גיבורי הסיפור הם אורניק ואדלר – שני בחורים יהודיים לא צעירים ביותר, אדלר מזכיר את דמותו של האנס קאסטורפ. מחלתו אינה קריטית, ואין הוא יודע אם השתקעותו בבית־המרפא באה לצרכי החלמה או מטעם כמוס של בריחה מן החיים. הוא אוהב בחורה יפה, אף היא חולה, רחל פורטוגל (איזה שם נפלא!) – ואהבה זו נשארת ערטילאית כאהבתו של האנס קאסטורפ. ועם־זאת באים אל אדלר החיים במלוא יצריותם הבריאה, אפילו הבהמית, בדמות המשרתת הגוייה אַני, העובדת בבית־המרפא. טיול של לילה שנעשה בגניבה, וסופו שינה עימה, גורם לגירושו בטרם עת של אדלר מבית־המרפא.

“העובדה כשלעצמה לא ציערה אותו ביותר. בית־המרפא היה לו לזרא מן היום הראשון. החיים בהמון שבו ומשטר בית־הסוהר, שלא יכול אדלר בשום פנים להתרגל אליהם, הרגיזו את עצביו מיום ליום יותר. אף פני החולים השונים בחותם־המוות שעליהם התחילו מטרידים אותו יותר מדי. לא נחוץ היה לו, להיות נזכר על כל שעל, שנידון הוא לכריתות ימים. ובשבועות האחרונים שקל בדעתו לא אחת, אם לא היה נכון בשבילו יותר, לחזור לווינה לפני גמר זמנו, הגם שהיה זקוק בלי ספק לריפוי, וישיבתו בבית־המרפא פעלה בניכור לטובה על מצב ריאתו. מלבד זו, שווה היה לו לפרוע בשבועיים של בית־מרפא בעד אוונטורה זו, לא לשם העניין לכשעצמו, אלא מפני הגניבה, הפחדים והגירויים, שהיו כרוכים בו. ואף־על־פי־כן לא ניחא היה לו עכשיו, כשהוטל עליו לנסוע.” (עמ' פ"ח).

אדלר מוותר על אהבתו הערטילאית לרחל פורטוגל, ובזכות גירושו נמלט מסכנת ההתאהבות במחלה, כפי שאירע להאנס קאסטורפ.

מעניינת יותר היא דמותו של אירמה אורניק, סטודנט האקדמיה למסחר כללי, המתאהב בגריטי פינגר. אורניק הוא אדם השקוע כל־כולו במחלת הריאה שלו ומאזין בלא הרף למיחושי גופו ומגלה בו חדשים לבקרים. הוא גוזר על עצמו להימנע מקריאת ספרים, מטיול, מחברת נשים, מכל מה שעלול להפריע, לדעתו, להחלמתו הגמורה. הוא מודד כל שעתיים את מידת חומו בשני מקומות בגוף. מנהל לוח יומי מדויק הכולל מדידות חום, ציונים בקשר לזיעת הלילה, לקרי, להפרשת הדם, לדופק, לליחה, לעשיית הצרכים, למשקל ולרפואות שלקח, בצירוף הערות, ושולח אותו לרופאו הפרטי בווינה. וכך, ליתר ביטחון, הוא מקבל כל הזמן שני טיפולים, האחד בגלוי, בבית־המרפא, והשני בסתר, כי הוא מוסיף לקחת גם את תרופות רופאו הפרטי.

אורניק נעשה למהתלה בעיני שאר החולים: “שוכב אדם ובודה לו כל רגע מחלה חדשה וגוזל מנוחת שכניו!” (עמ' מ"ט). המשבר בחייו של אורניק בא לאחר שהוא מתאהב בגריטי פינגר, אף היא מן החולות בבית־המרפא. שני טיולי־יום קצרים, שהוא עורך עימה, גורמים לו שישכח כליל את מחלתו והוא מציע לה נישואים, לפחות בהרהוריו. ככל שהוא מרבה למלא את הרהוריו כן הוא מתרשל בניהול הרשימות היומיות על־אודות מחלתו. סדר יומו המדוקדק נהרס ואין לו במה להיאחז. אש זרה ניצתת בעיניו. גם אותו, כמו את אדלר, מוציאה האהבה מתוך המחלה, אך למוות ולא לחיים.

לאחר טיול מוזר, בשתיקה עקשנית, עם גריטי, ולאחר שנמלטה ממנו בתואנה שהוא “שחור מקצה לקצה!” (עמ' ק"א) – הוא צועד בחיפזון אל בימת־עץ קטנה הנטויה על ניקרה צרה ועמוקה, אשר בתוכה משתפך אשד נהר הפסר. הוא מתכופף ו“באותו רגע נשמטה מגבעתו השחורה והמעוכה מעל ראשו. התהפכה באוויר וטשה למעמקים. סילוד קצר חלף את גופו והוא הרגיש, שמרימים אותו מאחוריו מעל הקרקע והוא תלוי בריפיון ונופל אל תהום עמוק נפילה מהירה ופתאומית כבחלום.” (עמ' ק"ג).


לא ארוך הוא סיפורו של פוגל אך מורכב ומפליא בתיאוריו ובתחושת האווירה שהוא מצליח להמחיש. אמנם אינו מגיע לגבהים הגותיים של “הר הקסמים”, אינו מסכם תקופה ואינו מעלה יריעת־חיים כה רחבה, ואולם ראוי היה בהחלט להוציאו במהדורה חדשה למען הקוראים ששכחוהו או אשר לא ידעוהו מעודם.


* דוד פוגל: “בבית המרפא” ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת מצפה. ירושלים. תרפ“ח, 1928. ק”ה עמ'.

המלצות קוראים
תגיות