1911

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 24.11.1972

"על ספת עץ רעועה, העומדת אצל חלון קטנטן בחדר צר ונמוך, שוכבת סצליה אלברשטם בפנים רזים וחיוורים עם עקבות אצילות שעליהם. עיניה סגורות ונשימתה לא כסדר. בידה הימנית אחוז ספר סגור ואצבע דקה תחובה בין הדפים.

“מן החלון הפתוח נשב עליה רוח מערבי; היא הזדעזעה ותפקח את עיניה; הרימה מעט את ראשה, העיפה עין בחדר ותמהה: – הוא איננו עוד!… מדוע?… מדוע לא בא חברהּ הטוב, החבר היחידי שעוד דואג לה בחיים?” (עמ' 29).

אלה השורות הפותחות את סיפורה (“ציור” בלשונה) של נחמה פוחצ’בסקי “גוססת”, שנדפס בקובץ סיפוריה הראשון, “ביהודה החדשה”, משנת 1911. סצליה אלברשטם באה ליהודה החדשה כדי למות. היא שוכבת בחדר שכור, בודדה במושבה, ונזכרת בחייה. היא אישה יפה וחולנית. "תענוגים!.. כלום לא שבעה אותם די בחיק מעריציה הרבים?.. רצוצת גוף ונפש שכמותה עכשיו, – למה לחפש עוד אהבה, ידידים, תענוגים?.. הוא לא בא? – מוטב! די הבלים! – " (עמ' 30).

והיא נזכרת באהבותיה: מיטיה, בן השכנים הנוצריים; סמיון גברילוב שבא מהאוניברסיטה הפטרבורגית לבקר את אביו וביקר בבית אביה יום־יום; ולאדימיר, עורך־הדין המפורסם; לוין, הגבר העז והשליט, שכל מפלגתו תלויה בו, עימו נסעה ממקום למקום לארגן קבוצות של הגנה עצמית.

בתקופה שלאחר הפרעות היא נודדת מרוסיה לאמריקה, חוזרת לאירופה, ועל גדת הסינה היא נתקלת באדם, “שמצץ במשך זמן קט את לשד חייה עד תומו…” (עמ' 32) – ברוקשטיין שמו, “הגבר היותר יפה שהיא פגשה בעולמה! ומלבד יופיו, הוא נראה לה לאדם בעל מידות תרומיות, שכדאי להקריב בשבילו את תמצית נשמתה… והלה (וזו) אמנם בערה, בערה מהר תחת אשו האכזר, וכשנפרדה ממנו כבר מילאו החיידקים הארורים את כל ריאתה…” (שם).

היא נזכרת ברתת את ליל פרידתם הארור. ברוקשטיין עומד לפניה בעיניים מתיזות זיקי שנאה. הוא קופץ את אגרופו וצועק כמטורף:

" – הגידי, לילית, הגידי – כמה עליי לשלם בעד כל התענוגים שהשבעתני? – – – – – – – " (שם).

ה“ציור” הזה אופייני לדרך־כתיבתה של נחמה פוחצ’בסקי.

היא נולדה בבריסק דליטא ב־1869 ונפטרה בראשון לציון ב־1934. בנעוריה למדה בגימנסיה רוסית, היתה פעילה בתנועת “חיבת־ציון” ונישאה למיכל פוחצ’בסקי, שהיה אחד מהשישה שהברון רוטשילד בחר להעלותם ארצה לשם לימוד חקלאות. (בהם היה גם יצחק אפשטיין, שעימו ניהלה אחר שנים ויכוח על ה“שאלה נעלמה” ב“השילוח”). יחד עם בעלה עלתה לארץ־ישראל ב־1889 והתיישבה בראשון לציון ובמושבה זו חיתה עד יום מותה. ברשימתו “נפש” (זה היה כינויה הספרותי) כותב עליה משה סמילנסקי בספרו “משפחת האדמה” (הוצאת “עם עובד”, תש"ג, 1943):

“כשמה המושאל כן היא, כולה נפש – – – ו’מכתבים' היתה שולחת ל’המליץ‘, שהשיבו על קוראיהם רוח חן וחיבה של ארץ־מולדת. ואחרי ה’מכתבים’ באו, מקץ שנים מיספר, גם מאמרים וסיפורים וציורים מחיי היישוב. עטה ידע, לעיתים, ליצור דברים נחמדים. מקומה לא היה ב’כותל המזרח' של הספרות העברית, אך הספרות העברית היתה לה מקדש־מעט, ועטה – כלי לשרת בו בקודש, וברגעים של עליית־נשמה או מצוקת־נשמה היתה מושיטה אליו את ידה.” (שם. עמ' 243).

“ביהודה החדשה” מחולק לשני שערים, חמשת הסיפורים הראשונים: “התאבדות”, “תחת האתרוג”, “סימה רסקין”, “גוססת” ו“החרטה” – דומים מאוד לסיפור שבו פתחתי את הרשימה. אלה הם ציורים קצת נוגים מחיי המושבה. מותו של ילד. דמותו של בנימין פיין, מחלוצי גידול האתרוגים בארץ ותושב ראשון לציון, אשר התאבד בגלל החרם שהטילו רבנים שונים על אתרוגיו. לא צד העלילה הוא החזק בסיפוריה, אלא ציור האווירה והתקופה. ועם זאת הסיפורים כמעט אינם “ארץ־ישראליים”, אם אנו שופטים אותם בנוסטאלגיה של היום (מישהו אמר שהיום גם הנוסטאלגיה היא לא מה שהיתה פעם); יש הרבה ניכר בסיפוריה של נחמה פוחצ’בסקי, ולא ריח פרדסים עולה מהם אלא מרי חייהן של נשים ענוגות שנקלעו, מתוך רצון והרבה אהבה, לתנאי־חיים חדשים וקשים מאוד.

השער השני בספר מוקדש לעלייה התימנית, שהתחילה מגיעה בשנים ההן, בעקבות מסעו של שמואל יבניאלי. “רומה”, “ג’לות!”, “פעמיים”, “ג’וי קדוש”, “אחרי שמחה”. וגם הם סיפורים עצובים. המבוכה של צעירי העדה בפגישתם עם אורח־החיים של האיכרים. הניסיון המהוסס עדיין להשתחרר מכבלי הדת ולחיות בצורה מעט יותר חופשית. גם כאן אין עלילות רבות, אלא רישומים, ויש הרגשה כי המספרת לא בדתה את הדברים מליבה, אלא מתארת מקרים שהתרחשו בסביבתה.

משה סמילנסקי ממשיך ומספר ברשימתו “נפש”, כי נחמה פוחצ’בסקי לא רק אחזה בקרנות־המזבח של הספרות העברית, אלא גם היתה אחת האיכרות הראשונות והטובות ביותר בבנות ישראל בארץ.

“לחם טוב להפליא ידעה לאפות בתנורה, וכל היום היתה טורחת ועמלה כנמלה. לא היה דבר אשר יגרום לה קורת־רוח ואשר יאיר את פניה הכחושים והירקרקים באור של שמחה, כשבח שניתן ללחם, אשר לשו ואפו כפיהָ, ולתוצרת החלב ולירקות ולפרחים שלה.” (שם. עמ' 243).

את רשימתו עליה מסיים סמילנסקי ברמזים על מחלה או על משהו אחר, שליווה כצל את חייה ונסך עליהם כמין גורל טראגי המשתקף גם בעצב סיפוריה:

"אבל עמוק־עמוק בנפשה של ‘נפש’ צפון היה במשך כל חייה דבר טמיר ונעלם מעיני כל, והוא כירסם אותה בסתר… בחייה, המלאים תמיד תוכן ומעשה, היו רגעים של בדידות ותוגה, בשבתה בין השמשות ובדמוֹתה כי אין שומע לה, תשיר לעצמה בלחש שיר רוסי, שנחרת בליבה מימי נעוריה, שיר על עלם בעל לב רחב, סוער וסואן, הבודד לנפשו ומשתעמם בתוך שאון קריה… ונימי שירתה רועדות בעצב חרישי, ביגון עמוק ונוקב…

"היה בחייה דבר־מה קשה, מחריד ומזעזע, והיא השתדלה תמיד להטביע את זכר הדבר ההוא בתוך מפעלי חייה, ולא תמיד הצליחה. הסער הכבוש עמוק בתוך נפשה היה מתפרץ, אמנם אך לפרקים רחוקים מאוד, וצעיף השקט המדומה, שהליט את פניה תמיד, היה נקרע… ויש אשר פניה הכחושים הירקרקים – כאבם יקרא וישווע לעזרה, והיא כאילו מתאמצת לשבור כבלים ולשחרר את נשמתה… ואז היתה היא – המנחמת תמיד, המעודדת והשופעת עוז וכוח אמונה – כה שבורה, רצוצה ואומללה…

“עם שאיפותיה, שמחתה ותוגתה, תקוותה וייאושה, אושרה ואסונה, הלכה למנוחת עולמים שנים רבות בטרם הגיעה לזיקנה.” (שם. עמ' 244).

היא היתה, כנראה, אישה יפה מאוד, לפי תיאורו של סמילנסקי. ומי יודע מה היה הסוד הכמוס אשר ליווה כצל את כל חייה? מה היה אותו דבר קשה, מחריד ומזעזע? כמעט בכל סיפוריה יש איזה הד לאסון מוקדם, לגורל, המטלטל את גיבוריה ומכריעם תחתיו.

* נחמה פוחצ’בסקי: “ביהודה החדשה”. קובץ ציורים. יפו. א“י. דפוס א. אתין. התרע”א. 1911. 74 עמ'. מחיר הקובץ בא"י – פרנק אחד.