רקע
אהוד בן עזר
"בית אופרמן" לליאון פויכטוונגר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1934

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 8.4.1977, תחת הכותרת “משפחת אופרמן”


כמו מערפילי העבר עולה כיום “בית אופרמן” (1933), ספרו של הסופר היהודי־גרמני ליאון פויכטוונגר (1884–1958), מחברם של “היהודי זיס” (1925) אשר עובד לבמה והוצג ב“הבימה” ב־1933. הטרילוגיה “מלחמת היהודים” (1932 ואילך), אשר חלקה האחרון נדפס בתרגום אנגלי (1942) בטרם ראה אור בגרמנית (1945), והיא עוסקת בטראגדיה של יוספוס פלאוויוס, שפויכטונגר חש עצמו כנראה קרוב לו קירבה נפשית, במוצאו דימיון בין המתבולל היהודי בדורות האחרונים – לבין פלאוויוס, המהלך נטול שורשים גם ביהודה וגם ברומא, וחולם על ייעוד אוניברסאלי של איחוד המזרח במערב; ופויכטוונגר היה גם מחברם של ספרים רבים אחרים, מהם תורגמו גם לעברית.

“בית אופרמן” (במקור הגרמני שם המשפחה הוא אופנהיים) מחולק לשלושה ספרים: “אתמול”, “היום” ו“מחר”. האתמול הוא גרמניה בשלהי 1932, ערב עליית הנאצים לשלטון. “היום” הוא גרמניה באביב 1933, שריפת ה“רייכסטאג”, ה“בחירות”, ועליית הנאצים לשלטון מלא. ה“מחר” מתרחש אף הוא באביב ובקיץ 1933, לאחר הרדיפות, המאסרים והעינויים הגוברים והולכים כלפי יהודים בגרמניה. החרמתם והחרמת רכושם, ובריחת רבים מהם לארצות חוץ.

פויכטוונגר עצמו היה בין ארבעים האינטלקטואלים אשר נשללה מהם האזרחות הגרמנית בעלות היטלר לשלטון. הוא נמלט אז מגרמניה, הנאצים החרימו את רכושו וכתביו. “בית אופרמן” הופיע ב־1933, כלומר באותה שנה שבה ועל אודותיה נכתב, תורגם מכתב־יד לעברית, והופיע בארץ־ישראל ב־1934. זהו אפוא “רומאן מגוייס”, ואף שנכתב ופורסם בשנה הראשונה לשלטון הנאצים בגרמניה, אין הפרספקטיבה שלו לוקה כהוא־זה גם אחרי הנוראות של מלחמת העולם השנייה והשואה. הדברים נאמרים ומוסברים ברומאן בכל תפלצתם והכרחיותם הבלתי־נמנעת בעתיד, ואלמלא נרשם התאריך בספר, היה דומה שראייה מרחיקת־חדור זו של פויכטוונגר מקורה ב“חוכמה לאחור”, לאחר התרחשות הדברים.

דומה שכמעט מיותר לחזור כיום על דברים אלה, אלמלא היינו מתבשרים מדי פעם כי סופר או משורר פלוני זה או אחר חזו את המלחמה והשואה כך וכך שנים בטרם התרחשה, ומתברר שחזונות אלה לא היו נדירים כל־כך. וקשה לומר שאנשים ואומות לא הוזהרו, אלא שלא רצו להאמין, וכשהאמינו כבר לא יכלו לשנות בהרבה את מצבם, ולעזור לעצמם או לאחרים, והעדיפו לחיות בצל הקאטאסטרופה המתקרבת, מתוך תקווה שמא בכל זאת יתרחש נס ברגע האחרון, והגרוע מכול לא יבוא.

“אין לך דבר בעולם, אשר יטיל את מוראו על האספסוף, כשכליות. והרי את הסכלות היו חייבים לירוא, אילו השיגו מה נורא הדבר הזה.”

בציטטה זו משל גתה, המובאת כמוטו לספר הראשון, “אתמול”, בפתח הרומאן, אנו מתוודעים לעולמו הברלינאי של הדוקטור גוסטב אופרמן, אשר בבוקר זה, השישה־עשר בנובמבר 1932, חל יום הולדתו החמישים. גוסטב הינו רווק צעיר למראה, תמים ורב־חן, מנהל חיים נעימים ועשירים בביתו ברחוב מקס רגר, בשקט הכפרי־כמעט של גרונוואלד, מרחק חמישה קילומטרים בלבד ממרכז ברלין. גוסטב הינו הומאניסט וסופר־חובב, ותעודת־חייו היא כתיבת הביוגראפיה של לסינג.

משפחת אופרמן מחזיקה בשרשרת חנויות רהיטים גדולה, אשר יסד הסב, עמנואל אופרמן, ולה סניפים רבים בברלין ובערים אחרות. מוצא המשפחה מאלזאס, אביו של גוסטב־עמנואל אופרמן עבר מפירט שבבוואריה לברלין, והסב, עמנואל אופרמן, סיפק בשנים 1870–1871 כמה מצורכי הצבא הגרמני, שנלחם אז בצרפת. במשרד הראשי של בית־המסחר תלוייה במסגרת איגרת תודה על שירות גאה זה, בחתימת הפילדמארשאל מולטקה. אח אחד של גוסטב נהרג כחייל במלחמת העולם הראשונה. שני האחים הנותרים הם מרטין אופרמן, מנהל בית המסחר, ואדגאר אופרמן, אחד המומחים העולמיים לניתוחי גרון, שמרפאתו בברלין.

גוסטב אופרמן, האינטלקטואל המתבולל, אנין־הטעם, האוהב את גרמניה בכל נימי נפשו אהבה תמימה, ילדותית (שתי אהובותיו גרמניות הן), אינו חש כיצד הולכת ופושטת סביבו אותה מגיפה של טרור, אלימות ושקר, אשר סופה להרוס אותו ולנשלו ממולדתו, האהובה עליו מכל הבחינות – התרבותית, החברתית והכלכלית.

כאשר נאספים בני־המשפחה לדון בצעדים המתחייבים מהתקדרות המצב הפוליטי, לשנות את הפירמה לבית־עסק גרמני, ולהתאחד עם מתחרה שלהם, נאצי, כדי לעמוד בגזירות הכלכליות, סובר גוסטב כי דעתם של אחיו וגיסו, ז’אק לוונדל, נטרפה עליהם. אין הוא מאמין בסכנה עד כדי כך.

פויכטוונגר פורש גלריה של דמויות, אשר בכולן פועל תהליך אחד – הסירוב לראות את המתרחש במציאות, ההתפכחות, והדרכים להתמודד עם המצב החדש. והכול על רקע התחזקות הנאצים ותפיסתם את השלטון.

שתיים־שלוש דמויות ברומאן עתידות להופיע ברומאן־משפחה אחר, שנכתב שנים אחדות לאחר מכן, ועוסק בתקופה וברקע דומים – “בית קרנובסקי” לישראל יהושע זינגר (“ספרי דורות קודמים”, “הארץ”, 26.7.1974).

דמות אחת הקרויה אצל זינגר בשם ד"ר זיגפריד צרבה, ואצל פויכטוונגר – המשורר פרידריך וילהלם גוטוור, היא זו של איש־רוח גרמני, לא־יהודי, הצומח ונעזר בחוגים יהודיים, הלוקחים חלק ניכר בעולם האמנות, התרבות והעיתונות בברלין, וסופו שנעשה משרת לנאצים ומטיף לחזרה למעשי בראשית, למלחמה ודם, ולהערצת דמות “האדם החדש”, הנוצר במהפכה הלאומית הגרמנית. מעניין אם היתה דמות מסויימת אחת, שהשפיעה על שני הסופרים לתארה בקווים זהים למדי.

דמות וסיטואציה דומה אחרת היא זו של משפחה, בה האב יהודי והאם גרמנייה. זינגר מתאר את גיאורג קרנובסקי, הרופא היהודי, הנשוי לתרזה הולבאק, אשר אחיה, הוגו, עתיד להסתפח לנאצים. הבן, יגור, מעריץ את דודו ובז לאביו. אך בבית־הספר הוא נחשב ליהודי, והמנהל הגזעני מפשיטו יום אחד ערום בשעת הרצאה בפני התלמידים על תכונות הגזע השמי הנחות. משפחת קרנובסקי מצליחה להימלט לניו־יורק, אך שם ממשיך להתפתח ביגור תסביך גרמניותו. הוא בז לאביו, נמלט ליורקוויל ומתחבר לאיש־ביון גרמני, הומוסקסואל מזדקן, וסופו שהורג את מעסיקו הנלוז ושולח יד בנפשו.

ברטולד, בנו של מרטין אופרמן ואשתו הגרמניה ליזלוטה, הינו תלמיד מצטיין בכיתה השביעית בגימנסיה על שם המלכה לואיזה, בברלין. מורה נאצי, זה מקרוב בא, מפילו בפח בשעת הרצאה שכפה עליו, על הנושא “הרמן הגרמני”, מאשימו בחוסר־לויאליות ומכריחו להתנצל בפומבי בטקס משפיל.

משיחה עם דודו, מנהל לשכת המיניסטריון, יואכים רנצוב, שאוהד את הנאצים, מבין ברטולד כי הלה חושב אותו ליהודי, אשר עניין הרמן הגיבור אינו נוגע לו. ארץ־ישראל, לשם עולה בת־דודו רות, אינה מצטיירת בעיני ברטולד כמקלט אפשרי לו, הוא מסרב לראות עצמו כגרמני פחות טוב מאחרים, ומסיק מסקנה אכזרית: במקום להופיע לטקס ההתנצלות המחפיר, הוא מתאבד.

גוסטב אופרמן חותם, תוך הנאה ילדותית על שמעריכים כל־כך את עבודותיו הספרותיות, על גילוי־דעת נגד הברבריות ההולכת ופושה בחיים הציבוריים בגרמניה. חתימה זו, כמו הישגיו הרפואיים של אחיו אדגאר בבית־החולים העירוני, וכמו עצם קיומה של הפירמה אופרמן – מעלים את המשפחה על כוונת ההשמצות וההתנכלויות של הנאצים.

יום לאחר שריפת ה“רייכסטאג”, נמלט גוסטב מגרמניה, לא מרצונו, אלא מתוקף התעקשותם של ידידים מסורים. בתוך זמן קצר נמצאת כל המשפחה, מחוץ לברטולד שהתאבד – בביתו החדש של גיסם ז’אק לוונדל, על חוף אגם לוגאנו, בשוויץ, חוגגים את ליל ה“סדר” ב־11 באפריל 1933.

מכאן ואילך נפרדות דרכיהם לכל קצווי תבל: ארץ־ישראל, לונדון, אמריקה, צרפת. פויכטוונגר עצמו השתקע באותן שנים בצרפת, אף סייר ושהה ברוסיה, וחיבר ספר מלא התפעלות, “מוסקבה 1936”.

ב־1940 נמלט מצרפת לארה"ב, והשתקע בלוס־אנגלס, ושלא כוואסרמן, סטיפן צוויג וטולר, עמד פויכטוונגר במבחן הגלות והוסיף ליצור, כשכנו שבקליפורניה תומאס מאן. שניהם היו מזדמנים לעיתים תכופות וקוראים איש באוזני רעהו מה שכתבו.

לא כך היתה אחריתו של גוסטב אופרמן.

געגועיו לגרמניה, ההרגשה שאנשים כמותו, יהודים וגרמנים־גולים, הם־הם גרמניה האמיתית. התפכחותו, ההרגשה שתפקידו ההומאניסטי, החובבני־כביכול, בתור “מתבונן”, הוא בעצם תפקיד היסטורי ופוליטי חשוב, כעד לזוועות, המבקש לעורר את דעת הקהל בעולם ובמולדתו – כל אלה מביאים אותו לחזור לגרמניה בזהות שאולה, בשליחות פרטית, סהרורית וילדותית, מטעם עצמו, לאסוף עדויות על הזוועות.

הוא נתפס, נשלח למחנה־הסגר, ואף שידידים בעלי־השפעה מצליחים לשחררו, נהרסת בריאותו כליל והוא מת בהותירו עדות־צוואה, אשר היא־היא עיקר פועלו הספרותי והגשמת עצמו כאדם נאמן לעקרונותיו, לעמו ולמולדתו כאחד.

צוואה זו, אזהרה זו, פירסם פויכטוונגר לשווא, ב“בית אופרמן”, בשנת 1933.


* ליון פויכטוונגר: “בית אופרמן”. תירגם מכתב־יד: יצחק שנברג [לימים שנהר]. ספריית שטיבל 1934. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, תל־אביב. שני כרכים. 387 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות