רקע
אהוד בן עזר
"בני רשף" לאהרן פולאק
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1938

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 11.6.1971, תחת הכותרת “נימר אביזרוע לאהרן פולאק”


מעניינים ומסוערים היו חייו של אהרן פולאק. הוא נולד ב־1892 בברדיצ’ב, ברח לברלין, לרגל חובת־הגיוס, וסיים בה את לימודיו בקונסרבטוריון למוסיקה, ואף הופיע באופרה בברלין. ב־1910 עלה לארץ־ישראל והיה בין אנשי “השומר”. במלחמת העולם הראשונה שימש כמתורגמן בצבא הבריטי, ועם שובו לארץ השתתף עם גולינקין בהקמת האופרה הארץ־ישראלית ואף הופיע בה. אחר כך היה מורה, שומר, מתורגמן בצבא הבריטי ומרצה נודד. בשנותיו האחרונות התגורר בצפת ושם נפטר ב־1960.

מחזהו “נימר אביזרוע” עוסק בחיי הפלחים הערביים בארץ־ישראל. באחרית־דבר למחזה הוא מסביר את הגורמים שהביאוהו לכתיבתו:

“על מנת ליטול את העוקץ מטענתם של כל שונאי־ציון למיניהם, כי אימת הנישול מצד המתנחל העברי, היא דאגתו היחידה של הפלח הערבי בארץ. המחזה בא להוכיח, כי מבלי כל קשר עם מפעלנו הטהור, נאנק העמל הערבי תחת שוט נוגשו בן־דמו, בכל פינה ואתר במזרח, לרבות ארצות שאין בהן זכר לפרובלימה של ‘בית לאומי’ איזה שהוא.”

ועוד הוא מעיד על עצמו כי “מיום שנתבגר שכלי עד כדי אבחנת המסובב, נוצרה בי האמחשה, כי העולם נחלק בראש ובראשונה לרעבים ולשבעים. שום השקפה אחרת לא נתאמתה לי עד כה. אדרבה, חקרתי ומצאתי, כי חלוקה זו שרירה וקיימת בכל השכבות והמעמדות ואינה מושפעת מהלך־רוחו של הפרט. יכול להיות לאומני, שיתופי, דתין, פטור אל, מלומד או בור, וסגולתו הנפשית לא תצילנו מחרפת רעב ומהתנכרות זדונית מצד אחיו לרוח, למעמד ולדעה. וכיוון שמטבע ברייתי משתייך אנוכי לחלק הרך והנעשק, הרי שרואה אני מחובת מצפוני לעמוד לצידו של זה דווקא, ולא לצד עושקהו, באשר הוא שם. במקרה לקוח המחזה דנן מחיי עם אחר, אבל הרקע הסוציאלי שבו, כוחו יפה אף לגבינו במידה לא מעטה. בייחוד, אם נשים לב אל ריבויו המבהיל בביצתנו הציבורית של זחל־יונקים למינהו, שלא די לו בשפע היוון אשר ממנו מתפרנס, אלא שגם מעלה אוושת־געגוע והמולת־קרקור, כדרך הצפרדעים, לאמור: ‘כבדוני…’”

נימר אביזרוע הוא עלם ערבי צעיר, פלח, הגר עם אימו, ורכושם – חלקת אדמה שחובות כבדים רובצים עליה. הזמן – מאורעות 1936, לערך. ואולם התייחסותו של פולאק עומדת כולה בסימן של גישה רומאנטית, נאיבית, ואידאית־חברתית: כלומר – אין זכר לקונפליקט בין יהודים לערבים, וכל הדרמה מתרחשת בתוככי הכפר הערבי. נימר אוהב את זהרה, בת המוכתר. המוכתר ושותפו סעיד, המלווה־בריבית – חפצים להשתלט על חלקת הקרקע של נימר. בהיוודע דבר אהבתו, הם מנסים לשחדו – קרקע תמורת ויתורו על זהרה.

נימר מתפרץ, הורג בזעמו את אחיה של זהרה, בורח להרים עם חבר מרעיו, ונעשה שודד אביר ולוחם חופש, כמין רובין הוד, הלוקח מן העשירים ונותן לעניים. לזהרה, הבאה אליו בסתר, הוא אומר:

“אין אני שודד סתם ואין חבריי שודדים. את מלחמתם של הפלחים המדוכאים אנו לוחמים.” (עמ' 53).

ואולם סופו של נימר – מוות בפצצה, שמשלחים למערתו אנשי המשטרה הבריטית.


מעניין יותר ומן הסתם גם טבוע בחותם אוטוביוגראפי־למחצה, הוא הרומאן “בני רשף”, מחיי אנשי “השומר”, שתקופתו ערב מלחמת העולם הראשונה. יעקב, גיבור הסיפור, בחור כבן עשרים, עולה ארצה אל אחיו הגר בחיפה, נעשה פועל ושומר, ומתקשר באהבה לנערה בשם שושנה. לשושנה – כך מתברר – עבר פלילי. “עברה המסתורי כמוס וטמון בחלאה הרוחנית של חוצות קושטא.” ידידה היא לשני אנשים מפוקפקים. האחד מהם, סלים חנפי, “הוא פרי תערובת, בן בלתי־חוקי לאיכר יהודי ופלחית ערבייה,” בעל עבר פלילי ורועה־זונות.

רבות תלאותיו של יעקב. חנפי מנסה אף לרוצחו, ואילו לקראת סוף הסיפור רוצחת שושנה את חנפי ונעשית אשתו של יעקב, אשר “בכל כישרון הרוך שבו השתדל להשכיח מליבה את עברה המפליץ.”

יעקב נעשה שומר במושבה נס־ציונה, שם נהרג, בסמוך לו, ידידו הטוב גרשון, אף הוא מאנשי “השומר”. הרומאן נראה כ“רומאן־מפתח”, ולדמויות השומרים, העסקנים והנשים המתוארות בו, יש כנראה יסוד במציאות, אם כי – מעשיהם דימיוניים מאוד…

המעמד המעניין ביותר בספר הוא פרשת פגישתו של יעקב (המתיישב עם שושנה בכפר בורג', במרחק שעתיים מזיכרון) – עם רעיה, בת־האיכרים היפה. יעקב, שעושה את ראשית ניסיונותיו בכתיבת שירים, מתבודד על גבעה בסביבות זיכרון יעקב, והנה הוא רואה לפתע דמות רכובה על סוס, מתקרבת לעברו:

“זאת היתה רעיה חצרוני – בתו של איכר זיכרוני, גביר ובעל בעמיו. גרושה היתה והתגוררה בבית אביה, שהיה מלא כל טוב וששימש תדיר בית־ועד לכל ה’שכבות העליונות' במושבה.”

רעיה היא בחורה בעלת מרץ, מבהיקה בעיניה הירקרקות־האורניות ובשערה הערמוני, שפסי זהב אדמוני מתערבבים בו חליפות. וכנראה שלגמרי אינה מצטערת על גירושיה. היא חסונת־גו. בעלת קומה תמירה ומשהו אצילי, ויחד עם זה תוקפני, נובע מכל מראיה. רבים המחזרים אחריה והיא משיבה את פני כולם, אך –.

“בגבור עליה יצרה, היתה נוהגת לצוות על גבר ולוקחתו, כשם שנוטלים חפץ דומם על מנת להשתמש בו, ואחר היתה מטלטלתו לתהום הנשייה, כדומן בלתי ראוי להיזכר. ניכר כי הניסיונות המיניים עימה לא הפיחו שום רוח של התדרדרות בפי הזוכים המאושרים, כיוון שהללו ממלאים את פיהם מים ואינם מזכירים במאום את אשר עבר עליהם בשעת חדווה, אפילו למקורביהם האינטימיים ביותר…”

רעיה, שהיא יפה להפליא, ויש ביופייה משהו מן המפתה והמבעית יחדיו – משתעממת במסיבת מעריציה, ויש שהיא יוצאת בלילות לרכוב יחידה על סוסתה האצילה, חמושה כהלכה, וערביאי הסביבה, שמכירים אותה, מתייראים מפניה כמפני שדה מסוכנת. היא גם מדברת ערבית צחה, ועוד כמה לשונות אירופיות.

על יעקב היא נופלת באמצע היום, מגלה שהוא כותב שירים, ומתווכחת עימו: “לשם זה באתם ארצה – אתם הפועלים – בכדי להנהיג את שלטונכם כאן. ואנו, האיכרים, כזבל אנו בעיניכם, מה?” – היא תולשת מידו את פנקס השירים, הם מתחילים להתגושש, ואז – יעקב “תקע את ידו לתוך חיקה ו… נתחשמל.”

רעיה מושכת אותו אליה בלהט סואן ומדכא, מדביקה שפתיה הצורבות אל פניו. ואולם יעקב נחלץ ממנה ועומד בפיתוי המסעיר, ו…השניים ממשיכים להתווכח על הפוליטיקה היישובית.

יעקב אומר: “שני עולמות אנחנו, רחוקים זה מזה תכלית ריחוק. אני שייך למעמד העובדים ואילו את… דומני שאת שייכת לאותה אגודת־סתרים מיסודם של בני האיכרים, הידועה בשם ‘גדעונים’.”

רעיה אינה מניחה לו. הוא טועה בחושבו כי עיקר מטרתם היא המלחמה בפועלים ובמצדדיהם. שאיפתם הראשית אחרת היא, להתנגד לתורכים במלחמה המתקרבת, להתקשר עם אחת המעצמות הכבירות, ולהשיג עצמאות למולדת הארץ־ישראלית, ואל יעקב היא פונה להשתתף עימם במעשים הנועזים.

“במילים אחרות, את מציעה לי לעסוק בריגול צבאי לטובת איזו מדינה זרה, לא כן?” – אומר יעקב.

כדי לפייסו, מדקלמת “העברייה היפהפייה” שיר בערבית בידואית, בקצב איטי, בהבעה מיסתורית ובחן מזרחי מיוחד, הפותח במילים: “עת הליל יפרוש סודרו השחור / ויזרע כוכבים על פני שחק…”

בהסתיים השיר שוב אין יעקב יכול לעמוד כנגדה, מה גם שהיא מלגלגת עליו ואומרת לו “הינך בעיניי גבר מפוקפק מאוד…” ואז – “משטמה תאוותנית התלקחה בליבו של יעקב וגלי דם היכו בראשו כזרמים צורבים של לבה יוקדת… ידיו כבדו עליו וגרונו ניחר. ריח בשרים עלה באפיו ונחיריו רחבו… – ‘אם כן, אוכיח לך מיד שאת טועה’ – קרא לפתע, ובתנועת־מנוף אחת הסתער על הגוף המפרפר, לפת אותו בחוזקה וכבשו כליל…”

לחבורת ה“גדעונים” של רעיה אין יעקב מצטרף. ולא עוד אלא בהתחדד היחסים שבין הפועלים לבני־האיכרים, והאחרונים מתנפלים עליהם, ובראש – “אבשי, ראש הגדעונים בכבודו, דוהר על סוסתו…” – יורה יעקב בסוסתו של אבשי והורג אותה, ומגרש אותו ואת אנשיו חזרה לזיכרון יעקב.

הסיפור מסתיים בפיוס. שושנה, זו שעברה הוא אפל ו“מפליץ”, יולדת בן ליעקב על סיפון אוניית־מלחמה אמריקאית. האונייה בה נמלטים יעקב וקבוצת ידידיו הוותיקים מארץ־ישראל, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

בארץ נישארים בני־איכרים כרעיה ואבשי, אדונים לגורלם, ועתידים גם להיות קורבנותיו, כדבר המוטו לספר (אשר לא אליהם התכוון בו המחבר): “ובני רשף יגביהו עוף.” (איוב ה‘, ז’).


* אהרן פולאק: נימר אביזרוע. מחזה ב־3 מערכות מחיי האיכרים הערבים בארץ־ישראל. עם הקדמה מאת מאכס ברוד. הוצא לאור על־ידי קבוצת ידידי המחבר. תל־אביב. תש"ב, 1942. 64 עמ'.


* אהרן פולאק: “בני רשף”. רומן מחיי “השומר” בארץ־ישראל מלפני המלחמה העולמית [הראשונה]. הוצאת יוסף עזריאל, תל־אביב, תרצ"ח, 1938. 253 עמ'.


שתי הערות מאוחרות: 1. מעניין כי בשני ספריו של אהרן פולאק אין נזכרת כלל המילה – “פלסטינים”. הם טרם ידעו אז שהם כאלה, ושהם כביכול עם לעצמו במזרח התיכון, וזאת למרות שכיום רוב הפרסומים המטומטמים שעוסקים בהם ובתולדותיהם מכנים אותם כאילו היו, כביכול, כבר אז – “פלסטינים” ולא – ערבים.

המילה “פלסטינים” גם אינה מופיעה בספרו היחיד־במינו של משה סטבסקי “הכפר הערבי” (“עם עובד” 1946) – שהוא המקור העברי החשוב ביותר לתולדות הכפר הערבי בארץ־ישראל.


2. אין ספק שדמותה של רעיה הזיכרונית היפה ב“בני רשף” נוצרה בעקבות שרה אהרנסון. השאלה היא מאיפה לקח פולאק את הסיפור על שיטוטיה רכובה על סוסתה בלילות, המופיע באחד מסיפוריו של דודי ברוך בן עזר ראב. הייתכן שדודי פירסם את הסיפור ב“בוסתנאי” באותן שנים או, קרוב לוודאי, שהסיפור אולי מופיע באחד הכרכים של “ניל”י" שכתב י. יערי־פולסקין, שנעזר בין היתר בסיפוריו של ברוך – והכרכים האלה יצאו לאור בשנת 1937, שנה לפני צאתו לאור של הרומאן “בני רשף” (1938) של פולאק, ומהם שאב פולאק, ברומאן ההזוי שלו, את ההשראה לדמותה של רעיה בדמות שרה, הרוכבת על סוסתה בלילות.

המלצות קוראים
תגיות