רקע
אהוד בן עזר
"מאדאם בובארי" לגוסטב פלובר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1966

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 9.5.1969, תחת הכותרת “קריאה אפשרית”


זה זמן רב חיפשתי בספריה העירונית את “מאדאם בובארי” ולא מצאתי. סבור הייתי שהספר אזל, והנה צץ ועלה לפניי לפני ימים אחדים על המדף, והוא תירגומה של דבורה בארון, ובהוצאת ספריית פועלים.

כאשר אמרתי לספרנית שהרבה זמן אני מחפש אחר הכרך, העירה: “כן, התלמידים צריכים אותו לקריאה בבית־ספר, תחזיר אותו בבקשה בהקדם.” והוסיפה בחיוך, “לפני ימים אחדים החזירה נערה אחת את הספר ואמרה, ‘אולי אפשר לקבל איזה ספר טוב לקרוא? לא כמו מאדאם בובארי?’”

מה אוסיף ומה אומר? כאשר סיימתי עתה את קריאת הספר הרגשתי בדיוק כאותה נערה. קשה היה לי להבין כיצד כבש לו הספר מקום נכבד בספרות העולמית. אמנם, אין לדון על קריאת ספר בתירגומו לגבי ערכו במקורו, מה עוד שהספר מתורגם באופן הגרוע ביותר שניתן להעלות על הדעת. ושערוריה היא שהוצאת ספרים ציבורית מוציאה ב־1966 מהדורה חמישית של תרגום עתיק, שנעשה כנראה לפני עשרות שנים, ומבלי לטרוח כלל לערכו מחדש!

התרגום מלא אנאכרוניזמים של תעתיק משפות זרות לעברית, מילים שכבר אינן נהוגות כיום, חפצים שנמצאו להם שמות הולמים יותר בעברית. צורות ריבוי וסגנון שאף שאולי הן נכונות מבחינת הדקדוק הינה היום תיראנה בעיני הקורא כסתם שגיאות. העתיקות הזו, שנסוך עליה יובש לשוני, חגיגיות שאינה במקומה, וצורות משפט ותחביר המקשות על הבנת עניינים פשוטים ביותר – אין בה קסם כמו שיש לתירגומיהם הישנים של פסח גינצבורג או ש. הרברג, שנעשו ליצירות חדשות בשפה העברית והתגברו על מגבלות התקופה והשפה.

אין מקרהו של “מאדאם בובארי” שונה משל ספרים רבים אחרים מספרות העולם. פעם אחת תורגמו לעברית באופן גרוע, והרי זו “בכייה לדורות”. צריכות כנראה לעבור כמאה שנה עד שיימלך מישהו בדעתו לתרגם את הספר מחדש, כי בינתיים אין התרגומים הישנים הגרועים מפריעים כנראה למורים ומפקחים, המכניסים אותם לתוכנית הלימודים ומחייבים את הילדים, שלא חטאו במאום, לקרוא בהם ולסבול.

לאמיתו של דבר, גם בין המתרגמים העושים במלאכה כיום ישנם כמה שהם מועדים לקלקול ספר, יש מהם ששפתם חסרת כל סגנון ואחידות, ויש אחרים, משוגעי שפה חסרי פורקן, המזווגים במסתרים את יצרי החדשנות שלהם, שלא באו על סיפוקם – עם הספר האומלל, ומוציאים לאור העולם כמין ממזר לשוני, בן בלי שפה ובלי תקופה.

אך נחזור לאמה בובארי. האם רק מפני התרגום הגרוע לא נתפסתי כלל בשעת הקריאה לדמות משעממת וחסרת נשמה זו, עד אשר רק מותה, שלא נגע אל ליבי, הביא לי פורקן הקלה כאשר בישר את סופו של הספר?

אמנם לא למותה פיללתי, כה תוקפנית הצטיירה כל הזמן בעיניי עד שהיתה לי הרגשה כי סופה שהיא הורגת מישהו ממאהביה, או את בעלה, נאסרת ועומדת למשפט, עם מישהו משותפיה לפשע. אך אבוי, גם שמץ מכל זה לא קרה!

לו לפחות היתה הגברת בובארי בעצמה מספרת על הקורות איתה, ורווח לו, לקורא. היה אז בכך משהו מסגנון העדוּת, מצורת הסיפור בגוף ראשון, מדרך בניית עולם סגור, מציאות הרמטית של דמות אחת, מתייסרת וחוטאת, אשר נוסח הווידוי והחישוף שבסיפורה כובש ומשכנע בחד־פעמיותו. זכרתי במשך הקריאה את אימרתו של פלובר: “מאדאם בובארי זה אני!” וממש נתבקש לומר לו, אם רק אפשר היה – “אם זה אתה, אז מדוע לא כתבת כך את הספר?”

החלפת זוויות הסיפור בספר הזה אינה מחזקת את המיבנה שלו, אלא יוצרת מדי פעם הרגשה של קוצר יד הסופר (היודע כל) – לבנות פינה רגשית אחת ויחידה. קטעי הפארודיה על דמויות צדדיות, בנות התקופה, הם מייגעים. הפרק המפורסם בו מתעלסת אמה בובארי בזרועות מאהבה בקומה השנייה של בניין העירייה בעוד למטה בכיכר נושאים נאומים לרגל הוועידה החקלאית, וקטעים מהם נשמעים מבעד לחלון וכך גם נכתבים לסירוגין בדף הספר, בתוך שיחת הנאהבים – מה נאמר ומה נדבר, כל מעשה המרכבה הזה מייגע, מונוטוני ובולט לעין כחוטי התפרים בבגד שעשה חייט לא מנוסה.

אמה בובארי אינה יכולה לאהוב את מה שנמצא בסביבתה, אלא כדון־קישוט היא מושפעת מרומאנים גרועים של תקופתה ורוצה לחיות את חייה על פיהם. הזוהר החיצוני המדומה כובש אותה. דומה לעיתים שכל הספר הוא פארודיה לא שנונה השמה ללעג לא רק את הרוקח הומה, בעל הנטיות ה“מדעיות”, ואת הרומאנים שהיטעו את נפשה של אמה בובארי, אלא גם אותה עצמה, המתנהגת על פיהם. אך שלא כדון־קישוט, אין דמותה של אמה בובארי מתגברת על הפארודיה של חייה, והיא נשארת רתוקה לאותה שטחיות של רגשות: בעלה אינו בעל, ילדתה אינה ילדה, שני מאהביה ריקים ופוחזים, ומותה חסר טעם כשם שחסרי משמעות חלפו ועברו חייה. אפילו לפאריס לא הגיעה, אך גם קרתנית אמיתית לא היתה. גם הסיבות למותה אינן משכנעות – ממש כשם שדמותו של שארל בעלה מופרכת מיסודה. לא ייתכן שלא חש בבגידותיה כל השנים, אלא אם כן היה מטומטם גמור (והוא אינו כזה). יוצא מכך שלא הרגיש בבגידותיה רק משום שכך נוח היה לפלובר לשם המשך העלילה הצולעת.

בהמשך העלילה מצויים גם היסודות להתאבדותה של אמה בובארי, הנעוצים בהסתבכותה הכספית. והנה הסתבכות זו אף היא מופרכת מעיקרה, לא רק משום שטבע הצרפתיות הוא יותר חסכן ומחושב, אלא משום שאמה בובארי עצמה, בכל התנהגותה, מוכיחה תבונה מעשית רבה שעה שעליה למצוא דרכים ואמצעים כדי להיפגש עם מאהביה. גם חייה עם ליאון אינם כה שטופים בהוללות ובביזבוז עד שהיה עליה למשכן לשם כך את כל ביתה. פלובר כמו מזיע ומתאמץ כאן בכל כוחו לדחוף את גיבורתו המסכנה לסבך כספי בלתי נחוץ אשר בו לא היא ולא הקורא מבינים דבר – וכל זאת רק כדי להביא את הקץ המוראלי הבלתי־נמנע האומר כי רע הוא סופה של אישה חוטאת, וכי הפשע אינו משתלם.

ובאמת, היא “נענשת” על לא עוול בכפה, לא משום שלא חטאה או שלא היה אפשר לפרוץ ולתאר ביתר כישרון את המתרחש בתוך נפשה, אלא דווקא משום שיכלה להמשיך בשקט בחיי ניאוף עם ליאון כפי שעשתה עם רודולף, ואחרי ליאון למצוא שלישי ורביעי, עד שהיתה חדלה לשאת חן בעיני הגברים. ומאחר שעל חלום הבריחה וההתחלה החדשה ויתרה ממילא, יכלה עד כלות אוניהָ לשקוע בתוך אותו טמטום חושני ומדושן־עונג לולא התעקש פלובר לסבך אותה בעסקי כספים.

לא בחוכמה עשה גוסטב פלובר שגדש את ספרו בתיאורים נאטוראליסטיים מייגעים של חפצים, חדרים, רופאים ורוקחים, רהיטים, תרופות, נופים ופינות גן, והזניח קצת את הפינות הנפשיות.


* גוסטאב פלובר: “מדם בוברי”, רומאן. עברית: דבורה בארון. ספריית פועלים, ספרי מופת. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר־הצעיר, מרחביה. מהדורה חמישית. נדפס בישראל 1966. 294 עמ'.


יהודית אוריין: תגובה על רגל אחת לא. בן עזר**

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 6.6.1969, תחת הכותרת “קריאה בלתי אפשרית”


אין לי ספק כי אהוד בן עזר, בהיותו איש ספרות, איננו קורא את מאדם בובארי לראשונה. כיצד אם כן “פילל וקיווה כי תבצע פשע ותעמוד לדין”? כלום את דבר מותה הוא מגלה לראשונה? או שמא קיווה שהפעם זה ייגמר אחרת, כאותו צופה, שאמר, אחרי שראה את “רומיאו ויוליה”, כי היתה לו הרגשה שזה ייגמר רע.

בכלל, הזכירה לי “הקריאה האפשרית” של בן עזר צברים צעירים טיפוסיים שאין להם כל יראת־כבוד אפריורי אל הקלאסי, אל יצירות שנעשתה בהן קנוניזציה, שכבר הוטבעו בחותם של קבע. ואל יאשימוני חלילה בשמרנות, כוונתי היא, כי אין לו ל“צבר” יחס־הכבוד יחד עם הזכות לביקורת. וכך אמר לי צעיר עירני כי “סוקראטס היה שוויצר” ואחר עשה מחווה של נדיבות רוח וציין כי סוקרטס בכל זאת “חכם”. בקביעות כאלו אין משום ביקורת אלא גסות ועם־ארצות: הפילוסוף הזקן חיכה אלפיים ומחצית האלף כדי שאיזה בחור נדיב־לב יואיל לאשר את חוכמתו. זוהי חוצפה חיננית, סימפטומאטית לחינוך רענן וחדשני, המאמין כי עימנו נולד הטעם הטוב וכי אם אנו כבני אדם, אבותינו כחמורים…

לא הביקורת של בן עזר על פלובר היא שהוציאה אותי משלוותי, אין לך סופר שלא ביקר או תיקן בתקופה מן התקופות (אפילו את שקספיר תיקנו בתקופה הרציונליסטית בקטעים “החלשים” הבלתי טבעיים) – אלא שאין זו ביקורת. אלו שירבוטי עט חפוזים החסרים אפילו עוקצנות חמודה של ילד רע. בנוסח הנ“ל קובע בן עזר “לא בחוכמה עשה פלובר” או “קוצר־יד הסופר”. האומה הצרפתית עולה לרגל לביתו של פלובר שבסביבות רואן, עד היום. דרדקים לומדים אותו בגיל שלומדים אצלנו את פרץ. סרטר באוטוביוגראפיה “מילים” מחזיק לו טובה על ההבנה שבקריאה, אבל אין זה צריך לשחד איש. ייתכן שהביקורת הצרפתית מוכה בסנוורים אלא שבטרם מנפצים קדשים יש להשיל את הנעליים. ו”לא ראיתי" אינה ראייה. אפשר גם להיות קצר רואי.

“לו לפחות היתה הגברת בובארי בעצמה מספרת על הקורות אותה ורווח לו לקורא.” כותב בן עזר. יפה. אבל למרבה הצער לא קרא פלובר את עמוס עוז ולא התנבא במחצית המאה ה־19 על האופנות של מחצית המאה ה־20. וכיוון שהמונולוג־הפנימי, וזרמי האסוסיאציה והתודעה והתת־תודעה למיניהם טרם נחלו כבוד (אף שמבקרים מסויימים רואים בו סולל דרך למונולוג פנימי) – עבד פלובר מתוך דיסציפלנה חמורה באיפוק ובדיוק אפולוני [?] בניגוד לתעייה הבלתי מרוסנת של בן ימינו בדמיון ובמציאות מפנים ומחוץ.

פלובר המסכן היה צריך לעמוד בכל החוקים הנוקשים שהציב לעצמו, ונמצא יושב יומיים על בניית משפט אחד, כפי שמספר במכתבו. הפרוזה הפלוברית איננה משתפכת כמו פרוטופלסמה אמורפית, היא קפדנית והיא ממושמעת. פלובר איננו נותן לגיבורה שלו לדבר, אלא להתנהג, הוא נמנע מחיטוטים פסיכולוגיסטיים וייחודו בכך שהוא מתרגם אמוציות לתמונות, היפעלויות לאימאז’ים. עקב נטייתו לכתיבה חזותית כמו־קולנועית, הוא מתאר תנועת יד, חלקי לבוש, צורת מצנפת – העלולים להתפרש אצל הקורא הפאסיבי כ“פרטים נטוראליסטיים מייגעים.”

אשר לדמותה הפארודית של מאדאם בובארי, לא בן עזר גילה את הדבר. פלובר עצמו התכוון לכך, הוא לא לקח אותה ברצינות מופרזת. הוא לא התכוון להעמיד גיבורה טראגית פאטאלית נוסח אנה קרנינה או הדה גאבלר. וכבר אמר עליה מבקר צרפתי כי “אמה מאמינה שהיא נאה יותר, מעניינת יותר ומיוחדת יותר מכפי שהיא באמת.” כאן מקור הגרוטסקיות הטראגית שבה. עולם רגשות רומאנטי בתוך תפאורה ריאליסטית. משהו מאוד מודרני עדכני. נשים כמותה פזורות על פני כל הפרובינציות, והיא משמשת ייצוג לכל הסינדרומה הזו של האישה בחברת השפע המחליפה ספרים בספרייה פעמיים בשבוע. ומי שסבור, כמו בן עזר, כי אמה יכלה להמשיך בנאפופיה אחרי שני כישלונותיה הארוטיים, מעיד, כי איננו מבין את הדמות. אחרי משפט מפוכח ומבוגר כזה, שאותו אני מצטטת באופן בלתי מדוייק: “מן האהבה הגדולה (בפעם השנייה) לא נשאר אלא משקע הטיט כמו בנהר שוטף אחר גאות המים.” – אחרי משפט כזה יהא משום קהות־חושים להציע לה להמשיך ולשרך דרכיה.

גם התאבדותה הבלתי רומאנטית אינה אלא סיום אירוני. המתאבדים הספרותיים, אותם ניסתה לחקות, עשו מה שעשו מאהבה אסורה או נכזבת, כמקובל בספרות הרומאנטית, ואילו אצל אמה היו הסיבות פרוזאיות ביותר, ורק מס־הכנסה היה חסר כאן כדי שהדברים יהיו עדכניים וציניים לחלוטין.

הכותב מביא את הפרק הקלאסי של הוועידה החקלאית כדוגמה לקטע “מייגע מונוטוני שחוטיו תפורים ביד לא מנוסה.” ראוי הקטע הזה לקריאה מבוארת אלא שאין זה המקום לעשותה. דיינו אם נאמר כי הקטע מושלם מבחינת התנהגות הדמויות והפסיכולוגיה שלהן, ומבחינות אחרות. זוהי סאטירה חברתית שנונה על החברה הבורגנית. יש כאן דה־וולואציה גמורה של ערכים לאומיים וערכים אישים, כשהם מאפסים אלו את אלו. האהבה, הנאמנות, ההערצה המזוייפת לעובדי האדמה – נמהלים בניחוח זבל. הקטע בנוי במונטאז' קולנועי, זמן רב בטרם נולד הקולנוע, והוא מרובד, לפי עדותם של שומעי צרפתית, בכמה שכבות סגנוניות. הסגנון הנמלץ־מנופח מכאן והסגנון הגס והנמוך מכאן (בכל לב אפשר להסכים עם בן עזר בדעתו על התרגום). ואין אלו אלא מקצת סגולותיו של הפרק.

אשר לדמויות המשניות, שבן עזר מאשים אותן בשטיחות ובעיצוב רשלני, די להזכיר את הומה, האנטיפוד של אמה בובארי, שהוא דמות מבריקה. עימו נחתם הספר זמן רב לאחר מותה, כשהוא זוכה לפרס לגיון הכבוד.

ולאחרונה הערה נשית, ארסית ואולי בלתי ספרותית: הכותב תמה, ורואה חולשה נוספת בעובדה ששרל “לא חש בבגידותיה כל השנים.” מצחיק, הבעל תמיד יודע האחרון.

המלצות קוראים
תגיות