רקע
אהוד בן עזר
"שלושה סיפורים" לגוסטב פלובר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1928

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 1.11.1974


“לב פשוט” הוא סיפור עצוב ומלא־רגש, סיפורה של משרתת בשם פליסיתה, שאין לה בחייה משלה ולא כלום, וכל עולמה, המתמעט והולך, בנוי משיירי חייהם של אנשים אחרים ושל חפצים שהותירו אחריהם. תחילה זה מחזרהּ שזנח אותה, אחר כך הגברת אוביי, בעלת־ביתה, ושני ילדיה של הגברת, ובן־אחותה של פליסיתה. השנים עוברות, האנשים היקרים והקרובים לפליסיתה מתים, והיא נשארת לבדה בבית הנטוש, עם תוכי בשם קוקו המזכיר לה את בן־אחותה המלח שנפטר במחלה באמריקה הדרומית.

גם התוכי מת ועתה פוחלצו ניצב בחדרה, מטליא והולך. בגסוס פליסיתה בחדרה ניצב קוקו הפוחלץ, תרומתה, על המזבח ברחוב, בתהלוכת חג יום־המזבחות.

אמר לי לפני כמה זמן משורר עברי ותיק: מדוע אין מסוגלים לכתוב היום סיפורים כמו “לב פשוט”? – ואכן, פלובר (שסבל רוב ימיו ממחלת העגבת) אינו סוטה אף במשפט אחד מן הסגנון הנזירי החמור, הנקי והרגשי שבו מתואר עולמה המוגדר והמוגבל של פליסיתה. ואילו סופר בן־ימינו, אפילו אינו חולה במחלה כה “רומנטית”, לא יניח לנושא כפליסיתה ללא עיקום כלשהו, לצד הסמל או הפרברסיה, אחרת יואשם ר"ל בכתיבת “סיפור למשרתות”.


פגישה עם מצורע

הסיפור השני בקובץ, “אגדת יולינוס הקדוש מכניס־האורחים” מיוסד על טראגדיית גורל, נוסח אדיפוס. לאחר שנים רבות בהן היו חשוכי בנים, נולד יולינוס להוריו, אדוני הארמון. מילדותו ניכרה ביולינוס תאוות ציד עזה והוא צד והורג מכל חיית השדה והיער ועוף השמיים בתאווה עזה שאינה יודעת שובעה. לאחר שהוא הורג, במסע חמוץ מדם, משפחת צבאים מפוארת, הוא שומע קללה: “ארור! ארור! ארור! יבוא יום ואתה, לב אכזר, תרצח את אביך ואימך!” (עמ' פ').

יולינוס ירא מאז את הנשק, ושינוי עמוק חל בהווייתו, אולם בטעות הוא פוגע בחנית באימו, ובהיותו בטוח שהרגה, הוא נמלט על נפשו. לאחר שנות נדודים ארוכות הוא קונה לעצמו שם חדש, מתחתן עם בת קיסר אוקציטניה, לאחר שהציל את אביה מיד מוסלמֵי ספרד.

לאחר שנים באים הוריו הזקנים לחפש אחר עקבותיו. הוא נמצא אותה שעה במסע ציד. הזקנים שמחים כי נתמלאה אחת הנבואות שליוו את הולדת יולינוס – שיתחתן במשפחת הקיסר. אולם ישנה עוד נבואה אחת – שהוא עתיד להפוך לקדוש. אשתו של יולינוס נותנת להורים הזקנים את מיטתה הזוגית. יולינוס חוזר בלילה, וכשהוא רואה בחשכה גבר זר במיטתו, הוא הורג אותו ואת האישה, אותה הוא מדמה לראות כאשתו. רצח ההורים נעשה לאחר ריצת ציד מטורפת, סיוטית, של יולינוס ביער. כמו בחלום, כל החיות נמלטות מפניו ומלגלגות עליו, וככל שתאוות ההרג שבו מתגברת, כן אפס כוחו כליל.

יולינוס מעניש את עצמו בגירוש לצמיתות מארמונו ומאשתו, והוא מסיים חייו כבעל סירת־מעבורת דלה, על שפת נהר, שם הוא חי בצריף דל ובעוני נורא ובבדידות (אגב, סיום סיפורו של הסה, “סידהארתא” – עתיד להקביל באופן מפליא לסיום שבחר, עשרות שנים לפניו, פלובר לסיפורו).

ובאחד הלילות בא איש מצורע ותובע מיולינוס אוכל, משקה, וכן שיחם את בשרו וישכב עימו במיטה אחת. וכאשר יולינוס גוהר על פניו, מתרומם המצורע ומתעופף באוויר, ועימו יולינוס הקדוש, מכניס־האורחים, אשר – " עלה מול מרחבי־התכלת, פנים אל פנים עם אדוננו ישוע אשר נשאהו השמיימה." (עמ' ק"ד).


פלובר בארץ־ישראל

בשנים 1849–1850 יצא פלובר למסעו הגדול למצרים, ארץ־ישראל, סוריה, לבנון, תורכיה ויוון. פלובר לא היה היחיד באותה תקופה בצרפת שנמשך אחרי הרומנטיקה של המזרח. “פלובר, למשל, היה מאושר אילו יכול היה להתמכר לזימה בקרתחדש…” כותבים האחים גונקור על החוש לאקזוטיקה של פלובר. וזולא מעיר: “פלובר היה אומר לנו כי הוא נוצר להיות שם, באוהל. ריח הקפה היה מעלה בעיני־רוחו שיירות של גמלים במהלכם במידבר. הוא היה מסוגל לאכול מאכלים חסרי־טעם, אם רק נקראו בשמות אכזוטיים. לעומת זאת שנא את המכונות ושאר המצאות הציוויליזאציה המודרנית.”

הסיפור ההיסטורי “הורודיה”, המתאר את שלומית, בתה של הורודיה, כשהיא מבקשת מהורדוס אנטיפס, במצודת מכירוס, את ראשו של יוחנן המטביל – נכתב לאחר ביקורו של פלובר בארץ־ישראל. במאמרו “פלובר בארץ־ישראל” (“על המשמר”, 8.9.1972), עומד א.ב. יפה על הקשר בין הביקור לסיפור הזה:

פלובר יצא רכוב על גמלים למחוזות שונים של מצרים, סייר במידבר, ביקר במקדשים ובבתי־תפילה של המוסלמים, לן על חוף הנילוס, אך לחווייה המסעירה ביותר זכה באסנה, שם בילה את הלילה בביתה של אשת־התענוגות קוצ’וק האנס. פלובר השאיר לנו תיאור מלא של אותו לילה במכתבו ללואי בואיה מיום ה־6 במארס 1850. הוא מתאר את האווירה התיאטראלית השוררת בבית התענוגות, את תנועותיה החושניות, את כישרונה המיוחד לשעשע את אורחיה־לקוחותיה, להביאם לידי שיכחה עצמית מוחלטת, ולתחושה של אושר מושלם. לקול נגינותיהם של כלי־זמר מזרחיים היא יצאה במחול לפניהם, מחול סנסואלי־סוגסטיבי, המעורר ומסעיר את חושי הצופים. במחול זה נזכר פלובר כאשר בא לתאר את מחולה של שלומית בסיפור “הרודיה”:

“תחת צעיף תכלכל שהסתיר את חזה וראשה, אפשר היה להכיר את קשתות עיניה, כדכדי אוזניה ואת צחות עורה. ריבוע משי מצבע צוואר־יונים, אשר כיסה את כתפיה, נאחז ממותניה בחגורה מעשה־זהב. תחתוניה השחורים היו זרועים דודאים, ובתנועה מרושלת טופפה בסנדליה הקטנים מנוצת ציפור־דבש. (– – –) מצבי־גופה הביעו אנחות וכל אישיותה כיליון־נפש גדול, עד לא ידעו אם מבכה היא אלוהים או גוועת ללטיפתו. עצומת עפעפיים למחצה סובבה מותניה, נידנדה ביטנה העלה והורד כמשברי־ים, הרעידה את שני שדיה ופניה עמדו בלתי־נעים ורגליה לא נעצרו בנוען (– – –) אחרי כן באה האהבה שביקשה. היא רקדה ככוהנת הודו, כבנות נוב של מפלי־המים, כבככנטיות של לוד. היא התהפכה לכל צד, כפרח אשר יניעהו הסער. האבנים הטובות אשר באוזניה קפצו, ארג־גבה היבהב ככרום. זרועותיה, רגליה, שמלותיה התיזו זיקים לא ניראים אשר הדליקו את הגברים. נבל שר. והעם הרב ענה בצווחות. מבלי לכופף ברכיה, ובפשקה רגליה גחנה כל כך עד שנגע סנטרה בריצפה. ונודדי־המידבר הרגילים בפרישות, חיילי רומי המומחים בהוללות, שמשי בית־הדין הקמצנים, הכוהנים הזקנים חמוצי־הפנים מוויכוחים – רטטו בהרחיבם נחירהם מצמאון תאווה.” (עמ' קמ“ד–קמ”ו].


גל־פגרים מבוצר

פלובר ביקר בעכו, חיפה, יפו וירושלים. ירושלים היתה אכזבתו הגדולה: “ירושלים נראית לי כגל־פגרים מבוצר. כאן נירקבות בדומייה הדתות הישנות, כאן אתה פוסע על חראים ואינך רואה נגד עיניך אלא חורבות. איזו עצבות נוראה!” ועוד מסקנה מרשמיו: “אם אתה ירא־שמיים – אל תלך לארץ־הקודש.”

באוגוסט 1850 יוצא פלובר לטייל בירדן ובים־המלח, פוגש בדרכו בדווים ומתעניין באורח־חייהם. הוא חונה במר סבא. בדרך חזרה לירושלים יורים עליהם שודדים, ובנס ניצלים אנשי השיירה, בדהרם על סוסיהם.

את רשמיו מאותו סיור אנו מוצאים בתיאור הנוף אשר בפתיחת “הורודיה”:

“מצודת מכירוס התנוססה מזרחה לים־המלח על פני צוק־בזלת אשר מראה קונוס לו. ארבע גיאיות הקיפוה, שתיים משתי ירכותיה, אחת מלפניה והרביעית מאחוריה. לרגליה נערמו בתים, מוקפים חומה, שעלתה וירדה לפי הדורי הקרקע. ושביל מתפתל ומבקיע את הסלע חיבר את העיר אל המבצר, שקירותיו הגיעו לגובה מאה ועשרים אמה באמת־איש, וקרנות רבות להן וטפחות מעל לחומה, ומגדלים פה ושם, והם כפטורי־ציצים לעטרת האבנים הזאת התלוייה מעל לתהום (– – –). בבוקר אחד בטרם בא הורדוס אנטיפס הטטררכוס להסב שם ויבט, ההרים מתחת לעיניו החלו לגלות את רוכסיהם, בעוד אשר גופם עד קרקע התהום, נח עוד בצל. ערפל ריחף, נקרע ויופיעו שרטוטי ים־המלח. השחר שעלה מאחורי מכירוס פרש את אדמו. ועוד מעט האיר את החול אשר על גדות הים, את הגבעות, את המידבר, והלאה מהם, את כל הרי יהודה, מידרונותיהם האפורים המחוזזים. באמצע – התוותה עין־גדי תו שחור. חברון התעגלה ככיפה בתוך שקעורית. לאשכול – היו פרדסי רימונים. לשורק – כרמי־גפן, לכרמל – שדות שומשומין. ומגדל אנטוניוס הכביר על ירושלים במפלצת־ריבועו. הטטרכוס היפנה מבטו להסתכל בעצי התומר אשר מימין ליריחו. ויהי מהרהר בערים האחרות בגליל שלו: כפר־נחום, עין־דאר, נצרת, טבריה, מקומות שאפשר לא ישוב שמה. ואך הירדן נזל על פני מישור צחיח, שבהיותו לבן כולו היכה בסנוורים כיריעת־שלג. לים היה עתה מראה אבן־התכלת. ובקצהו הדרומי, לצד תימן, הכיר אנטיפטס את אשר ירא לראות: אוהלים חומים נפוצים. בני־אדם הסתובבו עם רמחיהם בין הסוסים, ואישים דועכים הבריקו כניצוצות על פני האדמה. אלה היו גדודי מלך הערבים, שאנטיפס הדיח את בתו למען קחת את הרודיה.” (עמ' ק“ז־ק”ח).


* גוסטב פלובר: “שלושה סיפורים”. תירגם יעקב רבינוביץ. הוצאת מצפה ירושלים. ספריית מצפה. ספרי פרוזה. העורך אשר ברש. תרפ“ח, 1928. ק”ג עמ'.

* גוסטב פלובר: “אגדת יולינוס הקדוש מכניס־אורחים. לב פשוט”. תרגום יעקב רבינוביץ. ספריית תרמיל. יולי 1967. 107 עמ'.


ראו ויקיפדיההורדוס אנטיפס

המלצות קוראים
תגיות