עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 21.1.1972

ליאונהרד פרנק, סופר, משורר מחזאי יהודי־גרמני, נולד ב־1882 בווירצבורג. הרומאן הראשון שלו “כנופיית השודדים” (1914) היה רומאן הומוריסטי, שזיכה אותו בפרס פונטנה. ב־1918 הופיע ספרו “טוב הוא האדם”, בעל תוכן מהפכני־סוציאליסטי ופאציפיסטי. וב־1920 זכה הספר בפרס קלייסט. הספר גם תורגם לעברית. בהשפעת היינריך מאן חיבר את הרומאן “האזרח”. ב־1929 הופיע ספרו “קארל ואנה”, שנושאו אהבה מינית של אח ואחות. רושם גדול עשה הרומאן שלו מחיי מחוסרי־העבודה בגרמניה “שלושה מתוך שלושה מיליונים” (1932), אשר תורגם לעברית מיד לאחר הופעתו.

יצירותיו הבאות היו הרומאן “מרכבת החלום” (1936), קומדיה “החיצוני” (1937) והרומאן “מתילדה” (1946). לאחר עליית הנאצים לשלטון, נמלט פרנק מגרמניה וחי בצרפת, בבריטניה ובשווייץ. מ־1940 התגורר בארצות־הברית. ביצירתו חוזרת נעימה של התרפקות על נוף מולדתו בגרמניה, ושאיפה לאחוות האנושות.

השלושה מתוך שלושת המיליונים הם שלושה מתוך שלושת מיליונים מחוסרי־העבודה בגרמניה. השלושה יוצאים בבוקר יום חורף של שנת 1930 מעיר מולדתם וירצבורג כדי לנסות את מזלם במקום אחר – לבלר, חייט ופועל בית־חרושת בעל עין־זכוכית, ידידים מתקופת שירותם בצבא במלחמת־העולם הראשונה. רק פעם אחת בסיפור נודע לנו שמו הפרטי של אחד מהם – בדרך־כלל הם מופיעים רק בכינוייהם: הלבלר, החייט ובעל עין־הזכוכית.

לאחר הרפתקאות רבות מגיעים השלושה להאמבורג. בדרך נתמזל מזלם והם זכו בסכום כסף נכבד. הם מפליגים לארגנטינה בתקווה לקבל שם עבודה. אך המשבר העולמי רודף אחריהם לכל מקום. מבואנוס־איירס הם נוסעים לפאראגוואי. שם מת החייט. השניים הנותרים חוזרים לארגנטינה. הם משתתפים במהפכה, אך לרוע מזלם בצד הלא־נכון: והם נכלאים, ומגורשים בחזרה לאירופה. הם נודדים ממארסיי לאיטליה של מוסוליני, משם לשווייץ, וחוזרים לגרמניה. את החורף של ראשית שנת 1931 הם מבלים בשוטטות ברחובות ברלין. מיספר המובטלים כבר עלה בינתיים לחמישה מיליונים. בבוא הקיץ, עושים שני שלדי־אדם חסרי־כול את דרכם ברגל בחזרה לווירצבורג עיר־מולדתם.

אווירת הסיפור מזכירה רומאן של מחבר יהודי גרמני אחר מאותה תקופה, קורט מינצר (הידוע בכינויו גיאורג פינק) – את “אני רעב” (1930) שלו, המספר אף הוא על חיי הפרולטריון הגרמני, בתקופת המשבר והאינפלציה. שלושת הנוודים של פרנק מזכירים גם את דמות הנווד בסרטיו האילמים של צ’פלין, ואילו ההומור השחור של פרנק, אווירת הניכור, וביקורתו החברתית המצליפה – אינם רחוקים ממחזות של ברכט, כמו “אופרה בגרוש” ו“אדם הוא אדם”.

ומעניין, כי אותה דמות של מוקיון נווד ופנטומימאי, המופיע בקאבארטים סאטיריים, בתוכנית של ביקורת חברתית – מצויה אצל פינק, נרמזת אצל פרנק, ובה בחר היינריך בל לספרו “המוקיון” (1963), בבקשו גיבור אשר באמצעותו יוכל לחשוף את פגמי החברה והאופי הגרמניים.

נקודת־המוצא של פרנק בתיאור שלושת נוודיו היא היעשותו של האדם לאובייקט. מתוך כך נקבעת גם הגישה הסיפורית. אין אנו יודעים הרבה על עברם של השלושה, על פנימיותם ועל סביבתם האנושית. הם מתוארים רק מן הצד הטראגי־קומי של היותם נפעלים על־ידי התנאים החיצוניים. גישה זו היא שמעניקה לסיפור את ההומור המר שלו, האבסורדי. השלושה הם כמין בובות־תיאטרון אנושיות. הם אינם אוטמאטים, אך רצונם, עברם ומהותם הפנימית – נמחו בלחץ התנאים החיצוניים. הם חיים תמיד רק בהווה. משום כך גם אין להם שמות פרטיים, והם מכונים רק על־פי תפקידם בחברה או על־פי מומם. גם שאר הדמויות שהם פוגשים בנדודיהם הארוכים הן לרוב דמויות חסרות שם. האיפיון הוא תמיד חיצוני: על־פי המוצא, התפקיד או הצורה הגופנית.

שתי הדמויות היחידות שיש להן שמות בסיפור הן קורדיה ואיווירה, שתי אחיות יפהפיות בפאראגוואי, אשר עימן חיים שניים מן השלושה פרק־זמן קצר חיים טבעים ומלאי אושר. אך השתיים הן תאומות, ואי־אפשר להבדיל ביניהן. היוצא מן הכלל הוא כלבם של השלושה, איליל, לו יש שם.

לקורא בן־ימינו נראים תיאורי שנות השפל הכלכלי בגרמניה, שנות צמיחת הנאציזם, כחלום־סיוטים רחוק ובלתי־ממשי. “בשעה שבעל־עין־הזכוכית והלבלר, אשר ישנו שבעה לילות רצופים בחוץ, היו יורדים ועוברים בשעה שתים־עשרה בצהריים דרך הקורפירסטנדאם בסמרטוטיהם הרטובים תמיד – דומה היה המראה כאילו שני קופי־יער־בראשית תשושי־כוח הועברו לפני הקהל המקושט – גם בזמן חמור זה, שבו נראה העולם כעומד להתפוצץ לרסיסים, לא היה מקום באירופה שבו ראו כל־כך הרבה גברות יפות, מקושטות, מושלמות־קומה ומעודנות, כמו בברלין על הקורפירסטנדאם ביום־שמש בין שעה אחת־עשרה לשעה אחת. הרבה גברות צעירות שישבו ליד ההגה הסיעו את האוטומובילים שלהן כשהם פתוחים, כי יום־חורף זה היה כה יפה ושמשי.” (עמ' 144). כך תיאורה של ברלין בחורף 1930–1931.

תיאורים דומים על עושר וחיי הפקרות, לעומת עוני, זנות, פרוורסיה ואבטלה, מופיעים גם ב“אני רעב”. בשני הרומאנים אין מוזכר עדיין אפילו צילו של הנאציזם האורב בפתח. אבל, במבט לאחור, לא קשה לגלות מבעד לתיאורים שבספרים האלה עד מה מוכנה היתה הקרקע החברתית לעלייתו של היטלר לשלטון.

הפיתוי של רוסיה והקומוניזם אין בו כדי לתת תשובה לשני הנוודים. הלבלר קורא בקונטרס, שאדם אחד תוחב לידו בתחנת־הרכבת השליזית בברלין, כי “יבוא יום שבו תעבור רוסיה בהתקדמותה את העולם הקאפיטאליסטי הנחרב במרחק של שלושים שנה. זה יכול להיות. והוא (הלבלר) יהיה תלוי בינתיים בחוט־ברזל סביב צווארו על חוטי־החשמל של הטראם.” (עמ' 120), והוא, הלבלר, “המשיך לקרוא בקונטרס האכזר שבו לא הוקדשה כל תשומת־לב לגורלו של היחיד.” (עמ' 121).

עלינו להמשיך ללכת קדימה, משום שאם נישאר במקום, ודאי שנימצא במצב גרוע עוד יותר – זו סיסמתם של הנוודים. “כאן ודאי שנלך לאיבוד ושם רק אולי.” (עמ 50). ואולם בכל מקום שאליו הם מתגלגלים ובאים הם פוגשים באותו ניכור וחוסר־תוחלת. אין הבדל בין המשטרים. בכולם אין האדם נחשב ואין תשומת־לב לגורלו של היחיד. וכל עומקו של הייאוש מתבטא בשיבה הביתה, במצב גרוע עוד יותר מאשר ביום שבו יצאו לדרכם.

“שלושה מתוך שלושה מיליונים” עורר רושם רב עם הופעתו, משום היותו ספרות של מחאה ושל זעקה חברתית, הד לשנות המשבר שלא היה נחלתה של גרמניה בלבד. לקורא בן־ימינו, המחפש בספר מימד נוסף, עמוק יותר, נכונה אולי אכזבה מסוימת. הקצב הפיקארסקי והסאטירי של עלילות נוודיו של הסיפור בא לרוב על חשבון היכולת לעצב מהם דמויות שמעבר לסתם־אדם, לאובייקט, ואולי גישה זו היא חלק מן הגרמניות של סגנון הספר, אשר לפיה גם במחאה, ובסאטירה, צועד האדם בשלושה, מונע על־ידי כוחות חיצוניים, מוקיון חובב־סדר ואילם.

* ליאונהרד פרנק: “שלושה מתוך שלושה מיליונים”. תרגם מגרמנית יצחק למדן. הוצאת אברהם יוסף שטיבל. תל־אביב. תרצ"ב, 1932.