עברית: 1929

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 11.2.1972

סטניסלב פשיבישבסקי (1868–1927) היה סופר פולני אשר כתב תחילה גם בגרמנית וישב זמן־מה בגרמניה. הוא נולד בפולין הגרמנית ולמד בטורן, בירת פומרניה, בגימנסיה שהיתה כמעט כולה גרמנית. בשנים 1895–1889 היה סטודנט בברלין, הימים היו ימי עלייתם של סטרינדברג, האופרות של ואגנר והפילוסופיה של ניטשה. כל אלה השפיעו על פשיבישבסקי ועיצבו את השקפת עולמו.

ב“ילדי השטן” (1897) ובשאר חיבוריו בגרמנית הוא מוריד את ערך התבונה ומרומם את האינטואיציה. בהערות עליו מצאתי כתוב, כי הוא היה בא־כוחה הטיפוסי של התקופה הדקאדנטית בספרות הפולנית. הוא הפיץ את תורת האמנות־לשם־אמנות, בספריו יש ביטוי ל“ארוטומאניה החולנית” וניסיון לחדור לסודות הנפש בדרך הפסיכואנאליטית הפרוידיאנית.

בשנים 1898–1900 ישב פשיבישבסקי בקראקוב, הסמוכה לווינה ולערי גרמניה. בימים ההם החריפה שם ביותר האנטישמיות. פשיבישבסקי בנה שם היכל השטן, כדי לעורר עניין בעצמו. בהשפעת ניטשה הגיע לאינדיווידואליזם קיצוני ושלל כל תפקיד ציבורי, חברתי או מוסרי של האמנות. אין תפקידה אלא תיאור “הנפש במערומיה”. בשיריו־בפרוזה יש געגועים מטאפיזיים לארוטיות מסתורית, בסיפוריו הוא מתאר אנשים קרועי־נפש, ובמחזותיו, בהם “מחול האהבה והמוות” (1901), את המאבק הפנימי הנורא שבינו לבינה, בנוסח סטרינדברג.

הנוער היהודי המתבולל מחוגי האינטליגנציה בפולין נמשך אחריו, מאחר שמצא בו את המשורר המבטא את ה“אדם” בלבד, בלי להבליט את מוצאו הגזעי. ואולם עמדתו כלפי היהדות לא היתה סובלנית ביותר. במאמר ראשי בעיתונו של קארל קראוס “The Fackel”, כותב פשיבישבסקי: “היהדות סירסה את האהבה והתירה לה לחיות רק במערות הפרושים, בסיוטי נזירות חולנית, בגמגום של נזירים נטולי־שיניים בתור אהבה לישו ולמריה. היהדות הרעילה את הנפש הטהורה ברעל, המכלה עד היום את האנושות. אבל כבר סוער מרחוק הגל החוזר, כבר מכה פה־ושם בחוף.”

בשנות־חייו האחרונות כתב פשיבישבסקי גם ספר של מסות על התורות השטניות והכישוף.

לעברית תורגמו רק שתי יצירות שלו: המחזה “בשל האושר” ופואימה־בפרוזה “בגיא הדמעות”, ושתיהן הופיעו לפני יותר מארבעים שנה בספרון דק של הוצאת שטיבל במהדורה עממית. התרגום הוא תרגום רע מאוד, וגם מיושן, והוא בוודאי עושה עוול למחזה, כי המחזה הוא יצירה בעלת עוצמה סטרינדברגית במהותה, ובתרגום מודרני היא בהחלט ראוי גם כיום להיות מוצג על בימותינו. מה עוד שהמחזה מאוד קאמרי, לארבעה שחקנים בלבד, ובתפאורה מינימאלית.

המחזה הוא סיפורם של ארבעה גברים ושתי נשים. מליצקי, סופר וכותב בעיתון, עומד לעזוב את פילגשו, הילינה, מפני אהבה חדשה שכבשה את ליבו, אהבתו לאולגה. מליצקי היה הגבר הראשון בחייה של הילינה, ולמענו עזבה את בית הוריה והקריבה את שמה ואת כל עתידה. ואילו אולגה היא אישה שידעה גברים לפניו והתעללה באהבתם. אחד מנפגעיה, אשר אהב אותה פעם ועתה הוא רוחש לה רגשי נקם, הוא זדז’רסקי, ידידו של מליצקי. זדז’רסקי הוא הדמות השטנית שבמחזה. ואילו מליצקי הוא אדם בעל תאוות עזות ואופי רך. מליצקי מתנודד בין הילינה ובין אולגה. נדמה לו שהוא אדם חופשי ומשוחרר אבל לאמיתו של דבר הוא שבוי בדיעותיו הקדומות. וזדז’רסקי מנצל את חולשתו זו ומרעיל את אהבתו של מליצקי לאולגה בספרו לו את כל הרכילות הידועה לו עליה ובפנותו לרגש הכבוד הגברי הקמאי של מליצקי:

“להלכה ברור הדבר היטב! ברור כשמש! באמת, במה חטאה היא (אולגה) אם הקדימך איש אחר, אם נתנה נפשה לאחר, ולא ידעה שמתקיים איזה מליצקי? במה, לעזאזל, אשמה היא, אם אותו האיש דרש ממנו ראיות מוכיחות על אהבתה אליו – זאת אומרת, חה, חה, הן יודע אתה מה שדורשים מאת נערה. ולסוף, במה חטאה היא, אם התמכרה? צריכה היתה להתמכר – באשר אהבה עזה מן השכל הקר. מלבד זאת, הן מעיד הדבר על רצון כביר, על אומץ־לב, על רעיון נעלה שבאישה, אם היא אינה מחכה לצו ממרומים – חה, חה, לאותות מוכיחות את אהבתה. ובאמת, האם אפשר למצוא ראיה יותר יפה, יותר ברורה מזו? ובכן, איני שם לב לשום דבר: אני נושא אותה לי לאישה. בראשונה מעוררת תאוות גברים, זו התאווה המצויה אצל האדם הפשוט, וכן אצל האדם בעל הנפש האצילית, כמו למשל אתה. הגיע ליל־חשקך הראשון, מרגיש אתה, כי כל מה שהאישה נותנת בפעם הראשונה, כי כל אלה הרגשות שבאישה, הכמוסים ומלאים סודות נפלאים, פרכוסי רעב וחמדה, כל אלה – נו, בלב אשתך, למשל – כבר קמלו ונבלו, כבר אינה שיכורת תאווה, כמו שהיתה בשעה שהתמכרה בפעם הראשונה: חה, חה… כבר התרגלה, ואפשר גם מורגשת איזו קרירות… באשר ברגעים ההם מתעורר אצל הנשים הרגילות חוש ההסתכלות, וידוע לך, כי אנחנו הגברים, מגוחכים אנחנו ברגעים ההם, עד מאוד – חה, חה. אפשר, לא נעים לך, שאני נוגע בדבר זה?” (עמ' 13–14).

המערכה השלישית של המחזה מתרחשת לאחר שמליצקי עבר לגור עם אולגה. אופיו הרך, פסיחתו על שתי הסעיפים, מתנקם בחייו החדשים. מוסת על־ידי דימיונותיו הקודחים, שהתעוררו אחרי שמיעת סיפוריו של זדז’רסקי, הוא אינו יכול ליהנות מחייו עם אולגה, והוא רדוף פחדים פן תאבד הילינה את עצמה לדעת מפני שעזב אותה.

אולגה אומרת לו: “אם עזבת דבר־מה, אל תביט אחורנית… דבר זה נבצר מבינתי לגמרי. אמרת, כי עד עתה לא אהבת שום אישה. אוהב אתה אותי ויודע אתה עד כמה אני אוהבת אותך, צריך היית להיות מאושר, צריך היית לשכוח את הכול. – – – שמעני, סטיפן! עוד הברירה בידך! אם מרגיש אתה כי לא תהיה מאושר איתי, אזיי לך לך. אי־אשר לשבת עם איש, שהנהו מלא תמיד מחשבות־ייאוש, שמא פילגשו הקודמת תאבד את עצמה לדעת. אינני רוצה! אינני רוצה להשתתף עם עוד אישה אחרת, אינני רוצה שמי שהוא יקים חיץ בינך וביני.” (ע' 47–48).

זדז’רסקי מופיע, מלגלג על מליצקי, ולוקח נקמתו מאולגה שדחתה אותו והשפילה אותו. הוא יודע שהילינה טיבעה עצמה בנהר. הוא־הוא שהסית אותה לכך, שהגביר בה את ייאושה. ולא עוד אלא שבבית־המתים השאיר את כתובתו החדשה של מליצקי. נשמעות דפיקות בדלת. נושאי הארון באו. מליצקי יוצא מדעתו, וזדז’רסקי, בצאתו, אומר לאולגה: “עוד לא גמרנו את החשבון!”

גיהינום מרובע זה, שאין בו פשרות, שכל משתתפיו רדופים בידי הדֵמונים שבתוכם, דומה שלא איבד את חיוניותו גם כיום. אולי טעמי בתיאטרון הוא טעם מיושן מאוד. אינני אוהב מקהלות, ריתמיקה, צבעוניות־לשמה והמצאות־בימוי שמסרסות את משמעות הטקסט בנסותן לחדש אותו כביכול. אינני מוצא תחליף לתיאטרון שבו שניים־שלושה שחקנים המערטלים את נפשם ואת יחסיהם ההדדיים על הבימה, יוצרים בי הרגשה מכושפת של השתתפות בדיאלוג, כאילו ביני לבינם נאמרים הדברים, ללא כל השתתפות של במאי, ואולי גם מתוך שיכחה גמורה של המחזאי.

* סטניסלב פשיבישבסקי: “בשל האושר”, דרמה בשלוש מערכות. “בגיא הדמעות”, פואמה. תרגם א.ד. יאבלונסקי. לקורא. ספרייה כללית, ב. ספריית שטיבל בארץ ישראל. הוצאת ספרים. תל־אביב. תרפ"ט, 1929. 111 עמ'.