רקע
אהוד בן עזר
"הורדובל" לקארל צ'אפק
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1934

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 21.3.1969, תחת הכותרת “קריאה אפשרית”


אדם צ’כי בשם יוראי הורדובל עוזב את כפרו, את אשתו ובתו הקטנה ויוצא לעשות כסף באמריקה. הוא עובד במכרות הפחם. שולח מדי חודש את הדולרים שחסך לאשתו, עד שנהרג חברו הטוב שהיה כותב לו את המכתבים, ושוב אין באפשרותו לשלוח את הכסף, כי אינו יודע קרוא וכתוב.

הסיפור מתחיל שמונה שנים לאחר עזיבתו. יוראי הורדובל עושה ברכבת דרכו חזרה אל כפרו ובכיסו כמה מאות דולרים שחסך. הוא מתגעגע לראות את אשתו פולנה וילדתו הפיה, הגרות בכפר קריבה. סיפור חייו נמסר בחלקו הראשון של הספר באמצעות דיאלוג פנימי שהוא מנהל עם הנוסעים ברכבת, ולאחר מכן עם מרבית הדמויות שהוא ופוגש בכפר.

כך למשל, ברכבת:

“החנווני הנרגש שליד החלון מקנח את הזיעה במטפחת כחולה. שמא יחזור ויפליט: שרב זה! שרב זה! – שרב, סיר? הלזה ייקרא שרב? צא וראה במדור הדוודים, אדוני: או שם במכרה האנטראציט. שמה יורידו רק את הכושים. אבל אני עצרתי כוח, יס סיר במחיר שבעה דולרים. הלו, הורדובל, הלו, יו ניגרס!” (עמ' 11).

“השיבה המאוחרת” אינה עולה יפה. פולנה זרה ואינה מניחה לו לקרב אליה. ובחצר ביתו הבנוי עתה לתפארה מצוי עוזר, סטיפאן, הממונה על אורוות סוסים חמי־מזג ופראיים. בתו מבכרת את סטיפאן על פניו, ואנשי הכפר מקדמים פניו בשתיקה ובהסתייגות.

חלקו הראשון של הספר הוא המשובח ביותר ובו מתוארת פרשת השתעבדותו של הורדובל לאשתו ולמאהב שלה סטיפאן. ואולי יש בהשלמה זו עם הגורל, יותר נכון, בהתעלמות מראיית המצב כמו שהוא, וחוסר נכונות להילחם כדי לשנותו – כדי ללמד משהו על האופי הצ’כי? האשק וצ’אפק, שווייק והורדובל, שלא לדבר על גיבוריו של קאפקא. והנה לך אותו כיוון ההופך את הפאסיביות למעלה ראשונה בדרגה בתוך עולם של סיוטים מדומים ואמיתיים, אשר אין רוצים להודות בהם או מנסים לפייסם בדרך נלוזה, עד שהכוח הברוטאלי והאימה שוחקים את כל מי שעומד על דרכם ומנסה להתעלם מהם.

אותה תחושת עולם מצאתי גם בשני הסרטים הצ’כיים שהוצגו בשנים האחרונות בארץ: “החנות ברחוב הראשי” ו“רכבות שמורות היטב”.

הורדובל בא בתיגרה עם אנשי הכפר המכנים את אשתו “זונה”. בשום פנים אין הוא מוכן להודות במה שהתרחש בביתו בהיעדרו, ואין קץ לנפתוליו הנפשיים בנסותו לצבוע את השחור־משחור בוורוד. אחר התיגרה הוא נאלץ לשלח את סטיפאן, אולם אז עושה פולנה אשתו שביתה ומסתגרת בחדרה. ובאין לו ברירה הוא קופץ על הצעת פשרה גאונית נוסח דובצ’ק – ייארס את בתו הקטנה הפיה לסטיפאן, ובדרך זו יהפכו לבן־בית וישים קץ לשמועות הזדוניות בכפר. אין הוא מקבל את פסק־דינו של הכפר ואינו רוצה שענייניו יתבררו שם. אלא נוסע אל אביו של סטיפאן, ממש כנסיעתו של דובצ’ק למוסקבה, וחוזר משם עם “הסכם” – בעזרת הדולרים האמריקאיים שבכיסו אירס את בתו לסטיפאן והקים לו לנחלה את בית אביו הזקן. הוחזר כבודו של הורדובל ולרגע נדמה לנו שהוא השולט במצב.

אך ההסכם אינו עומד בעינו זמן־רב. אנשי הכפר צוחקים לו לסטיפאן על שכלתו בת האחת־עשרה משתובבת עם הילדים ומפריחה נחשי־נייר. “אני, אני לא אתן עצמי לשמצה, כחתן לתינוקת מטונפת,” הוא אומר להורדובל, והלה, בפעולת ייאוש אחרונה, זורק את סטיפאן אל מאחורי הגדר.

מכאן ואילך מתרחשת במהירות פרשת התפוררותו הסופית של יוראי הורדובל. אשתו שובתת בשנית, אך נפגשת ליד הנהר עם מאהבה סטיפאן. יוראי רושם את כל רכושו על שמה ומדגיש בצוואתו את טוהר־מידותיה, אף מספר בשבחה עם יאנוש הרועה, אך הכול לשווא. הוא נחלה במחלת לב וריאות קשה ומוטל גוסס על מיטתו. כך מסתיים חלקו הראשון של הרומאן.


חלקו השני והשלישי של הרומאן מספר על פרשת הירצחו של אדם חולה ושבור. לא קשה להיזכר ברצח מאסאריק ובמה שעלול לקרות לדובצ’ק ולחבריו. מתברר כי סטיפאן, מצוייד במחט רצענים ארוכה, ובעזרתה של פולנה, חודר בלילה לחדרו של יוראי ודוקר אותו בליבו. הבדיקה הרפואית מוכיחה כי היה כאן רצח שהקדים רק בשעות ספורות את המוות הטבעי של החולה האנוש. סטפאן ופולנה כופרים באשמה מכל וכול. אולם צמד חוקרים ושוטרים, גלנאי וביגל, המעוצבים לפי מיטב ההומור העדין של צ’אפק וצ’כיה, מגלים אחת לאחת את ההוכחות למעשה הרצח.

לא חסר גם ניסיון ל“העלמה”, כאשר מישהו מציע להכריז את המוות כטבעי מאחר שיוראי ממילא נטה למות. במשפט מתברר כי פולנה הרה ללדת, ולפי חשבון הזמנים לא ייתכן שיוראי הוא אבי הילד. היא בחודש השמיני ואילו מיום חזרתו לכפר עברו רק כחמישה חודשים.

במשפט נשברים שני הנאשמים ומודים, ולפחות בספר מנצח הצדק. סטיפאן נידון למאסר עולם ופולנה לשתים־עשרה שנות מאסר. ואילו ליבו של יוראי הורדובל עושה דרך ארוכה בין מומחים לרופאים לשם קביעה מדוייקת של סיבת המוות. וצ’אפק מציב זכר לביורוקרטיה של הליכי המשפט הצ’כי בסיימו את הספר במשפט הבא:

“ליבו של יוראי הורדובל אבד אי־בזה ולא הובא לקבורות לנצח.”


* קארל צ’אפק: “הורדובל”, רומן. תרגם יצחק שנברג [שנהר]. ספריית שטיבל 1934. הוצאת אברהם יוסף שטיבל תל־אביב. 163 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות