עברית: 1946

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 1.9.1972

יש שספרונים קטנים המתגלגלים על דוכן של מוכר ספרים ישנים מעלים לפניך תקופה. כך הרגשתי כאשר התחלתי לעלעל בספרון הקטנטן המחזיק את מחזהו של קרל צ’אפק “העולם בו אנו חיים”, שאותו חיבר, כמו כמה יצירות אחרות שלו, יחד עם אחיו.

לאחר ההקדמה של אביגדור המאירי: “אישים אלה (דוגמת צ’אפק) הם תמיד בחינת פאראדוכסון לגבי אומתם: פחות מכול מסוגלים הם לסיסמאות לאומיות – אך במקום זה, כל יצירותיהם אינן אלא דאגה אחת גדולה ומעיקה לגורל אומתם ולעתידה המוטלים בסכנה.” (עמ' 5) – מופיעים שני עמודים זעירים, שאותם אני מעתיק כמתכונתם:

“העולם בו אנו חיים”

מאת קרל ויוסף צ’אפק הוצג בארץ־ישראל

על־ידי התיאטרון הקאמרי והצגת הבכורה

התקיימה בתל־אביב ביום שני, כ"ד אדר א'

התש"ו (25.2.1946) ואלה שמות המשתתפים:

פרולוג:

הלך קרני ברטוב

קפדן מרדכי בן־זאב

מערכה א': פרפרים

אפטורה איריס בתיה לנצט

אפטורה קליטאה ימימה פסובסקי

פליכס, משורר צעיר אברהם בן־יוסף

ויקטור, מאהב בא בימים אלברט בן־צבי

אמנון מאיר ביקל

מערכה ב': טורפים

פקעת ימימה פסובסקי

זבל מרדכי בן־זאב

זבלת רוזה ליכטנשטיין

זבל זר נסים יעקבי

צרעון מאיר ביקל

זחלה, בתו (בנו) גרשון קליין

צרצר אברהם בן־יוסף

צרצרת חנה סוקניק

טפיל טוביה גרינבוים

כנופיה של שודדים – – –

מערכה ג': נמלים

מהנדס א' – דיקטטור טוביה גרינבוים

מהנדס ב' – המפקד העליון גרשון קליין

נמלה עיוורת רוזה ליכטנשטיין

ממציא מרדכי בן־זאב

שליח נסים יעקבי

המפקד על הקו אלברט בן־צבי

עתונאי אלכסנדר פומרנץ

קצין הטלגרף – – –

נמלים – פועלים, חיילים, פקידים, נושאי אלונקות, פצועים

אפילוג: החיים והמוות

ראשונה פרפרים בני יום חנה סוקניק, רינה קליבנוב, שרה קורן

שניה נועה שקולניק

שלישית גאולה קורנפלד

מקהלה

שבלול א' רוזה ליכטנשטיין

שבלול ב' אברהם בן־יוסף

חוטב־עצים טוביה גרינבוים

אשה עם תינוק בתיה לנצט

תלמידה חנה סוקניק

ההצגה: יוסף פסובסקי הצייר: ד"ר פ. לוי

המוסיקה: פרנק פולק כוראיאוגראפיה: תהילה רסלר

מי מן הקוראים שראה את ההצגה ב־1946 – ודאי מספיקים לו שמות המערכות וסדר המשתתפים כדי להעלות מנבכי זיכרונו את ההצגה. ימימה פסובסקי (מילוא) בתור פקעת המבקשת כל הזמן להיוולד. מרדכי בן־זאב ורוזה ליכטנשטיין בתור זבל וזבלת (חיפושיות־זבל) המגלגלים אל הבמה כדור זבל ענקי, שהוא כל רכושם אשר צברוהו:

זבל: אתה הק־ק־ק־פיטל שלנו! טינופתנו שלנו! אתה הכל וכל שלנו!

זבלת: אַ, מטמוננו! א, כדורנו הנפלא! א, ממוננו המוזהב!

זבל: כמה טרחנו וחיפשנו… גרגירי טינופת סחבנו, פירורים מסריחים אגרנו, ממש מפינו חסכנו…

זבלת: את רגלינו חטטנו, כמה חפרנו עד שגילפנו אותך, וביססנו אותך… (עמ' 36–37).

חנה סוקניק (מרון) בתור צרצרת (בהריון), הנקטלת בארסו של הצרעון, השוקד להביא אוכל לזחלת שלו:

“הביטי נא, זחלת שלי, קוקוק! מה טוב הביא לך אבא שלך? שלום, שלום ילדונת, אבא צריך לצאת לעבודה, הוא צריך לדאוג לחמדת ליבו, למותק התולעי שלו…” (עמ' 43–44).

ולבסוף רוזה ליכטנשטיין ואברהם בן־יוסף אשר זוחלים בתור שבלול אל“ף ושבלול בי”ת על הבימה, ומסתכלים במות ההלך:

שבלול א': (זוחל קדימה) הוא כבר ש’גר עיניו לנצ’ח.

שבלול ב': אויה, אויה, אש’ון כזה, אש’ון! וי, וי, וי! אבדה שכזאת… למה עז’בת אותנו?

שבלול א': מדוע אתה מתייפח כל כך? הרי ז’ה לא עש’קנו!…

שבלול ב': ז’ה רק ש’תם! כך עוש’ים על מת.

שבלול א': כן, כן, ובכן ז’חלנו.

שבלול ב': כן, כן. זאת דרך כל בש’ר.

שבלול א': העיקר שיהיו מעט שבלולים והרבה צ’נון! (עמ 91).

ואילו אני, שילד בן עשר הייתי באותה תקופה, ותיאטרון עדיין לא ראיתי, (מחוץ, אולי, להצגת “המכשפה” באולם “היכל” בפתח־תקווה), צריך לשחזר, למעני ולמען קוראים כמוני, את מחזהו של צ’אפק.

העולם בו אנו חיים, חוקיותו היא כחוקיותם של חיי החרקים, זו התיזה של צ’אפק במחזה. ומצוי בו הלך, בן־אדם שהוא טיפוס “פר־גינטי” במקצת, העובר מבימה לבימה ומתבונן, קצת מגבוה, על חיי האהבה של הפרפרים, חיים שאינם אלא נכלולים, בגידה וחמדנות. על חיי החרקים, שאינם אלא עולם שבו אושרו של האחד הוא טריפתו של השני, עד לטפיל שבולע את הצרצרת שבלעה את הקורבנות שהביא לה אביה הצרעון.

ההלך סבור כי הערך העליון היא החברה, הכלל, ולא האגואיזם והאינדיווידואליזם – ואז הוא מגיע לעולם הנמלים. הנמלים הם פועלות או חיילים, ושולטים בהם מהנדסים הנעשים לדיקטטורים ולמצביאים עליונים, ומחפשים פרובוקציות למלחמה עם תילי הנמלים השכנות, בגלל שביל אשר בין שני הקינים (אילו נכתב המחזה עם פרוץ מלחמת־העולם השנייה, היה אפשר לומר – בגלל דאנציג או הפרובוקציה הגרמנית בגבול פולין).

אומר ההלך למראה המלחמה: “שלטון עולם? חרק עלוב, כלום את דל”ת אמות החמר והעשב אשר ידעת תכנה בשם עולם? רצועת אדמה ארורה ומזוהמת זו? אילו רמסתי ברגלי את כל קן הנמלים שלך יחד עימך – הן אפילו צמרת עץ אחת לא היתה נעה, מטורף שכמותך!" (עמ' 81).

הדיקטטור של הנמלים (היטלר?) מת, נרצח בידי אחת מנמליו המובסות. מנהיג הנמלים הצהובות מתפאר בניצחונו, אבל ההלך רומסו ומועכו ברגלו. ואילו באפילוג בא מלאך־המוות, נאבק עם ההלך ולוקח את נפשו, לעיני שני השבלולים.

אבל החיים נמשכים – בבוקר, עם היכנס חוטב־עצים, אישה ותינוק בידה, ותלמידה.

קארל צ’אפק (9.1.1980–25.12.1938) כאילו כתב במחזה את קינתו על נפילת צ’כיה ונבואתו על נפילת גרמניה. גורלו היה כגורל ההלך במחזה. כאשר פלשו הנאצים לחבל הסודטים עוד הספיק לקרוא את קינתו על שלום מולדתו ברדיו הפראג, ומיתתו החטופה גאלה אותו מלראות את המפלה של ארצו, את ניצחונו של הדיקטטור המטורף של הנמלים, אך הוא חזה גם את נפילתו של הדיקטטור הזה בידי מנהיג הנמלים הצהובות, שאולי אינו פחות אכזרי ויהיר ממנו, באומרו:

“ניצחון הצהובים! ניצחון הצדק והקידמה! לנו השביל בין שני הקינים, לנו, העולם כולו, אני ממנה עצמי לשליט הרקיע!” (עמ' 84).

* קארל ויוסף צ’אפק: “העולם בו אנו חיים (חיי חרקים)”. קומדיה בשלוש מערכות, פרולוג ואפילוג. עברית י. פסובסקי [יוסף מילוא]. מבוא מאת אביגדור המאירי. הוצאת “משואות” בע“מ, תל־אביב. “חזיון”, ספרייה תיאטרונית. חוברת ג'. תש”ו, 1946. 93 עמ'. המחיר 150 מא"י.