עברית: 1954

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 7.5.1971

בדומה ל“מרטין עדן” מאת ג’ק לונדון (נדפס 1909) כך גם ספרו האוטוביוגראפי של ארסקין קולדוול “קרא לכך חווייה” – Call it Experience – שהופיע לראשונה ב־1951, נדפס במהדורת ספרי כיס של Signet Key Book ב־1956, ולא תורגם עד כה לעברית ­ – מעורר את דימיונם של אנשים צעירים שמתעתדים להיות סופרים. דרך שראשיתה מפח־נפש, דחיות מצד עורכים והוצאות־ספרים, חיי רעב ועוני, וסופה – הכרה והצלחה, גם הצלחה כספית, אך גם שיוויון־נפש ועצב.

ארסקין פרסון קולדוול נולד ב־1903 בג’ורג’יה, אשר על עונייה הוא עתיד לספר ב“דרך הטבק”. אביו היה כוהן פרסביטֵריאני, ואולם קולדוול הצעיר עמד מנעוריו על כך שחייו עתידים להיות מוקדשים לכתיבה, תחילה כרפורטר צעיר, ואחר כך גם כסופר, וכי פרנסתו תהיה מכתיבה בלבד, או שירעב ויילך לאיבוד.

מרצו הבלתי־נילאה, הספֵּק כתיבתו הגדול, והתייחסותו אל קשייו כאל שלבי מאבק לקראת ניצחון בתחרות ספורט, כל אלה מסופרים ב“קרא לכך חווייה”. באחד מגלגוליו עסק לפרנסתו בכתיבת ביקורות על ספרים חדשים. הוא היה מקבל כשלושים ספרים חדשים לשבוע, ויותר משהרוויח מכתיבת הביקורות עליהם, הרוויח ממכירתם. כשנאספו אצלו כשלושת אלפי עותקים – פתח חנות ספרים, הושיב בה סטודנטית, בתור זבנית, וכסף הפידיון פירנס תקופת־מה את כתיבתו הספרותית. החנות נסגרה משהחל המלאי אוזל, ואנשים באים בטענות כי אין להשיג בה ספר שנדפס לפני 1926 או אחרי 1928, והמוכרת הצעירה אף היא רצה לספרייה הציבורית ברצותה לקרוא ספר חדש.

את “דרך הטבק”, מספר קולדוול, החל כותב בחדר שכור בניו־יורק בראשית שנת 1931, ובכיסו מיספר מועט של דולארים, שהספיקו לו לסרט חדש למכונת הכתיבה שלו, לצרור דפים צהובים, שני עפרונות, ולהתקיימות יומית על לחם וגבינה, בערך של חמישים סנט – שבעה דולארים לשבוע, כולל דמי שכירת חדרו.

הדחיפה לכתיבת ספרו היתה ביקור שערך בסוף שנת 1930 בבית הוריו בג’ורג’יה המזרחית. עוניים וניוונם של האיכרים שראה, שדות־הכותן הנטושים, ההתמוטטות הכלכלית של החקלאות הזעירה, וחוסר העבודה. על הדף הראשון רשם את השם “דרך הטבק”, על שם דרכים עתיקות ונטושות בג’ורג’יה המזרחית, שעליהן היו מגלגלים חביות ממולאות טבק מן החוות אל נהר הסוואנה. במשך שלושה חודשי עבודה סיים את הטיוטה הראשונה, כשהוא כותב שבעה ימים בשבוע, ניזון על לחם וגבינה, קם מדי צהריים, יושב לכתוב, מטייל מעט בעיר, לפנות ערב, חוזר וממשיך לכתוב עד ארבע לפנות בוקר. כל הסיפור עמד חי לנגד עיניו, ומשום כך גם לא קרא לאחור את מה שכתב – עד שסיים את הרומאן כולו. אבל נהג שלא להניח מידיו פרט בטרם יתקן וישפץ אותו.

כשסיים את הטיוטה הראשונה נותר בידו כסף רק לכרטיס לאוטובוס לחזור לביתו הכפרי במאונט־ורנון. בינתיים נדפסו כמה מסיפוריו בעיתונים, וגם הופיע ספרו “אדמת אמריקה” (לא תורגם לעברית), ומצבו הכספי הוטב, אם כי עתה היה עליו לעמוד בקטילה כמעט מוחלטת של דעת הביקורת על ספרו (וזאת, לאחר שנים שבהן החזירו לו את סיפוריו, לראשונה בצירוף פתק מודפס של נוסח סירוב סטנדרטי, ואחר כך גמלו עימו כמה עורכים חסד וכתבו לו אישית שהוא נעדר כל כישרון ספרותי, וכי מוטב לו למשוך ידו מכתיבה מוקדם ככל האפשר, כי אם ימשיך, יהיה לו כישלונו הסופי והבלתי־נמנע קשה משאת פי כמה וכמה).

דברי המבקרים רק חיזקו את דעתו כי לסופר יש אך ורק שתי התחייבויות: כלפי עצמו וכלפי קוראיו, ו“לכן, לפי מיטב אמונתי, המבקרים יוכלו תמיד למצוא נעליים אחרות ללקקן, ואילו הקוראים הם היחידים שיוציאו משפט סופי על ספרי.” (“קרא לכך חווייה”, עמ' 86).

בבית הכפרי במאונט־ורנון עשה לבדו את הקיץ של 1931 כשהוא ישן שמונה שעות ביממה, כותב מחדש שמונה שעות ביממה את הנוסח השני של “דרך הטבק”, ושמונה שעות עובד עבודה גופנית, כשהוא מתפרנס על תפוחי־האדמה שזרע וגידל במו ידיו.

שבועיים לאחר ששלח את כתב־היד הגמור נודע לו כי הספר התקבל על־ידי הוצאת צ’ארלס סקריבנר, ועתיד לצאת לאור בראשית 1932. ואכן, מעתה ואילך, יחד עם ספרו הבא “חלקת אלוהים הקטנה” (1933) – מתחיל מסע ניצחונותיו. “דרך הטבק” נמכר עד כה ב־62 מיליון עותקים בעולם כולו, הומחז ועובד לתיאטרון בידי ג’אר קירקלאנד והוצג לראשונה ב־1933. הביקורת לא התייחסה בחיבה להצגה, ממש כשם שקטלה קודם לכן גם את הספר “דרך הטבק”, ואף שיודעי דבר ניבאו למחזה שבועיים בברודוויי לכל היותר – הוצג המחזה ללא הפסקה בברודוויי במשך שבע וחצי שנים, ובמשך שבע־עשרה שנה הוצג ללא הפסק, לפחות במקום אחד בעולם. עיבודו למחזה נדפס כספר לעצמו ב־1934, ונעשה לסרט ב־1941. המחזה הוצג גם בתיאטרון “אוהל” עם מאיר מרגלית בתפקיד הראשי.

גיבור “דרך הטבק”, ג’יטר לפטר, הוא חוואי עני וחסר קרקע בג’ורג’יה המזרחית, היושב בבית מט לנפול, שכבר אינו שייך לו, בסביבה שהיתה פעם כולה רכוש סבו ומשפחתו, יושב על דרך הטבק הנטושה, מסרב בעקשנות לעבור לעיר ולהיות פועל בבתי החרושת לטכסטיל. חלומו של ג’יטר, מדי אביב – לשרוף את השדות הנטושים, כדי לברא אותם, לקבל הלוואה כדי השגת פרדה, מעט זרעי כותן וזבל חימי – ולהמשיך לפלח ולעבוד את אדמת אבותיו. ואולם חלומו, ככל חייו, חסרי תכלית וממשות הם, לבד ממשות אחת – הרעב. ובשריפת השדות נשרפים לבסוף אף הוא ואשתו, על ביתם, בשנתם.

אל עולם מוזר ושוקע ומנוון זה, שמתואר בנאטוראליזם קשוח, מחוספס וחסר רחמים – מתפרצת “האחות בֵּסי” אלמנה־מטיפה פעורת נחיריים, שיצריה אינם יודעים שובעה, ונושאת לאיש את בנו הצעיר והאחרון של ג’יטר, דייוויד. כדי לפתותו להסכים לשנותיה המרובות ולאפה החסר, היא קונה בכל חסכונותיה מכונית חדשה ומפקידה אותה בידו. המכונית החדשה, שנופלת לידי משפחת לסטר השוקעת, מסמלת את חוסר יכולתם להפיק תועלת כלשהי מכל מה שנופל לידיהם. במשך ימים אחדים נהרסת המכונית כליל, בדרכי הטבק הגרועות והישנות, אף הורגת כושי ודורסת למוות את סבתו של דייוויד.

המכונית החדשה, שמחירה שמונה מאות דולארים, היתה פיתוי עז לבני המשפחה. היא מעניקה להם הרגשת־גדולה ומרחיקה אותם עוד יותר מן המציאות. אך המכונית אינה רק חלום אלא גם אוייב שנוא, באשר היא מסמלת אותו עולם של בתי־חרושת, חוות־ענק ועבדות תעשייתית וחקלאית, שהרסו את בני לסטר ממעמדם והותירו בפניהם ברירה – להתנוון ולהתבהם כליל כאנשים חופשיים־כביכול על אדמתם, או להיעשות עבדי התעשייה בעיר. סופם של בני לסטר שהם מוכרים את כל חלקיה המיותרים של המכונית כדי למלאותה בדלק, שוברים אותה בהשתמשם בה בחוסר זהירות, כאילו היא בהמת־משא שנואה, ובימים אחדים מאבדת המכונית לגמרי את ערכה ונעשית גרוטאה.

המכונית, שבשנות השלושים [למאה ה־20] היא בארה“ב סמל לחוסר יכולתה של התעשייה לשפר את מעמדם של האנשים שנהרסו במשבר הכלכלי, ובהידלדלות החקלאית של החוואות הזעירה – נעשית בארה”ב של שנות השבעים לסמל מזיק אחר, באשר לה ההשפעה ההרסנית ביותר על סביבתה.

על סכנת המכונית אומר סטיוארט יודאל, מי שהיה שר־הפנים בימי הנשיא קנדי: “היא מסמלת את דהירתנו לעבר הגיהינום, לשם הגברת הייצור, הנוחות והניידות, מבלי לחשוב הרבה על המחיר במונחים של אוויר מזוהם, ערים צפופות יתר על המידה, כבישים שורצים תנועה ומאות אלפים של תאונות בכל שנה.”

אכן, דרך ארוכה עשתה המכונית מאז הנאטוראליזם הגס והמחאה החברתית של “דרך הטבק” ועד היום. ואולי, בסופו של דבר, לא השתנתה המשמעות שהעניק לה קודלוול בספרו.

* ארסקין קולדוול: “דרך הטבק”. רומן. מאגלית ב. עזריאל. הוצאת ש. פרידמן, תל־אביב, תשי"ד [1954]. 155 עמ'.