רקע
אהוד בן עזר
"פְרֵיָה משבעת האיים" לגוזף קונראד
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1932

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 20.8.1971


תיאודור יוזף קוז’אניובסקי, הידוע בשמו הספרותי – ג’וזף קונראד, היה בנו של אציל פולני. הוא נולד ב־1857 במוהילוב ומת בבישופסבורן שבאנגליה ב־1924. הוא למד בקראקוב, חלם להיות ספן ובגיל חמש־עשרה ניסה לברוח מן הבית. בן שמונה־עשרה יצא סוף־סוף למרחב. בשנים 1874–1878 שירת בצי הסוחר הצרפתי, וב־1878 עבר לספינה אנגלית. בשנה זו גם ניסה להתאבד בירייה. הוא הירבה לסייר במימי הודו ואוסטרליה, המשמשים לו זירה לרוב סיפוריו. ב־1884 הועלה לדרגת קברניט בצי־הסוחר הבריטי. ב־1894 פרש מהצי והתגורר בקנט שבדרום־מזרח אנגליה.

“הסקרנות,” כתב פעם, “היא הכוח המניע הגדול של שנאה ואהבה.” על הים כתב: “הים לעולם אינו משתנה, וכל מעשיו, יאמרו הבריות מה שיאמרו, אפופים ומלופפים מסתורין.” ואילו היבשה מהי? – “צביעות של ידידים ותיקים, אוכלי־אדם בעלי־מוסר, הניזונים איש מאסון רעהו.” ועל עצמו: “יכולתי למצוא בעולם רק מה שטבוע עמוק בנפשי.”

הוא היה רומנטיקן של הים ושל האיים הדרומיים. דווקא הוא, הפולני, נעשה סופר אנגלי־שבאנגלים; אומה זו של יורדי־ים וכובשי־ים, שהגיעה לשיא עוצמתה במאה ה־19, ודאי התרפקה – ועוד תתרפק – על סיפורי עלילותיו, שעולם קולוניאלי שלם של ‘אנגליה מלכת־הים’, עולם שחלף לבלי־שוב, מתואר בהם.

בעברית הופיעו בשנים האחרונות “לב המאפלייה” ו“לורד ג’ים”, ולפני שנים רבות – “המזל שיחק לי”, וכן תורגמו סיפורים רבים שלו.

“פְרֵיָה משבעת האיים” (1912,Freya of the Seven Isles), שהופיע לפני כארבעים שנה בהוצאת “אמנות”, הוא סיפור שכמעט נשכח מלב קוראי עברית, כשם שנשכחו ספרים רבים וטובים שהופיעו באותה סדרת ספרונים דקים, מכורכים בכריכת־בד ורדרדה.

קונראד הוא אמן־הפתיחוֹת בסיפור, ורב־אמן במיבנה ספריו. יש שהסיפור עובר בפתיחתו מכלי אל כלי דרך שלושה מספרים, עד שמגיעים לעיקרו, ואחר כך מוסיפות ההתקשרויות בחזרה אל סיפורי־המסגרת – גוון מרתק ומפתיע לעלילה.

“לורד ג’ים”, למשל, נפתח בנקודה מסויימת ב“הווה”, במסיבת אנשים שמספרים על עברו של הגיבור. ואולם בשליש האחרון של הספר מסתיימת המסגרת ואנו נכנסים ל“הווה” חדש, זה של הגיבור עצמו, עד לסוף הספר.

גם ב“פריה משבעת האיים” פותח קונראד בסגנונו האופייני – מכתב מאת ידיד ישן וחבר־למסע, שחצה עימו את מימי חצי־הכדור המזרחי. על הידיד עצמו אין אנו יודעים דבר. חשובה רק הערת אגב שלו בדבר נלסון (או נלסן) הזקן. הערת־אגב זו מעוררת את זיכרונותיו של המספר, אותם הוא מוסר בשלושת הפרקים הראשונים של הסיפור, המאורעות המתרחשים מן הפרק הרביעי ואילך הם מן התקופה שלאחר עזוב הסופר את איי הודו המזרחית שבשלטון הולנד, מה שקרוי כיום אינדונזיה (סומטרה, סלבס ובורניאו). לכאורה נדמה שכאן חטא המספר לחוקיות יצירתו, והמספר שבפתיחה התחלף במספר אובייקטיבי, יודע־כול, כאילו מעבר להנחה הראשונה של הסיפור – אך לא, מתברר כי שניים וחצי הפרקים הבאים הם־הם המכתב האחרון שנתקבל בראשית הסיפור ממקסאר, בירת סלסבס. ובחצי הפרק האחרון – זה מתרחש, כדרכו של קונראד, ב“הווה” – נפגש המספר בפנסיון שברובע שוקע בלונדון עם נלסון (או נילסן) הזקן, והלה מספר לו את סוף העלילה, מות בתו, פריה, וטירופו של אהובה, ג’ספר.

עד כאן מיבנה הסיפור, שאפשר ללמוד ממנו הרבה, ואילו מבחינת פנימיותו מבטא הסיפור את קונראד במיטבו. פריה, בתו של נלסון (או נילסן, קונראד שומר על הבחנה זו במשך כל הסיפור), היא יפהפייה זהובת־שיער, המתגוררת עם אביה, שהוא ספק דני ספק אנגלי, באחוזת־טבק, באי קטן, לחוף מפרץ מקסים, השייך לקבוצת האיים הנמצאת צפונה מבנקא והנקראת “שבעת האיים”. נלסון חי בפחד מתמיד מפני השלטונות ההולנדיים, פן יתאנו לו ויגרשוהו מאחוזתו. המסקירק, מפקדה של ספינת־תותחים הולנדית, שתפקידה להשגיח על ספינות המסחר המהלכות במימי קבוצת האיים, קונה לעצמו כוח שלטון על נלסון, ומרבה לבקרו משום משיכתו אל פריה היפה, והצעירה ממנו בשלושים שנה.

ג’ספר, צעיר אנגלי, אהובה של פריה, הוא בעל ספינת־מפרש בעלת שני תרנים – בריגה [סוג ספינה?] ו“בוניטו” שמה, צבועה כולה בלבן ובחרטומה קו של זהב. בספינה זו הוא עורך מסעות במעלה נהרות, בקרב ילידים פראיים, מהם אוכלי־אדם, ועוסק במסחר. פריה אולי לא נולדה על הים, אבל עד לשנת השתים־עשרה לחייה נמצאה יחד עם הוריה במסעי־ספינות שונים. אביה אינו נוטה לתיתה לג’ספר, וצמד האוהבים מתכונן להפליג יחד ב“בוניטו”, במלאת לפריה עשרים ואחת שנה, ולהעמיד את נלסון הזקן בפני עובדה.

חלום זה, ככל החלומות בספרי קונראד, אינו מתגשם. קונראד הוא סופר טראגי. אנשיו בודדים, רדופי־יצרים, אהבה לים ולהרפתקאות, והם מצליחים להרוס או להיהרס, אך אף פעם אינם מגיעים למצב של רגיעה, של אושר ומלאות שבהגשמה עצמית.

המסקירק, ההולנדי השמן והקירח, רואה את זוג הנאהבים מתגפף על מרפסת הבית. חמתו ותאוותו גואים בו, ובאותו ערב הוא מטביע נשיקה לחה על צווארה של פריה, וזוכה על כך בסטירת־לחי מצלצלת, הגורמת לו להתפתל בכאב הבושה והחרפה כל אותו לילה. לפנות בוקר היא מתעללת בו, בהתייצבה על צוק לנפנף זרועותיה לשלום לג’ספר המפליג בספינתו. ובברוח המסקירק הפגוע אל ספינת התותחים שלו, היא מלווה אותו בנגינה פרועה על פסנתרה – משהו מודרני של וגנר – כדי להזכיר לו את המעמד המשפיל שבו היכתה אותו לאחר שניסה לנשק לה בעת נגינתה.

גאוותה של פריה עולה לה ביוקר רב. המסקירק מתאנה לספינתו של ג’ספר, עוצר אותו וגורר את הספינה, ומול חופי מקסאר הוא מעלה אותה בכוונה על שרטון.

ג’ספר אינו יכול לעמוד באובדן ספינתו. דעתו נטרפת והוא יורד מדחי אל דחי, וכל עניינו בפריה פג משעה שנשברה גאוותו. פריה נחלית, מובילים אותה להונגקונג, שם היא מתה בדלקת־ריאות.

כל אחד משני הגברים האוהבים את פריה מתייחס אל ספינתו כדרך שהוא חושק באהובתו. הם נעשים לאחד עם ספינותיהם. ופריה עצמה רואה ב“בוניטו” את חלום אהבתה וחיי החופש המזומנים לה. ביסוד הפגישה בין המסקירק וג’ספר, שכל אחד מהם רוכב על ספינתו, מונח סודה של פריה וסוד נקמתו של המסקירק – בנפצו את הספינה הוא מנפץ את אהבתם ואת גאוותם.

הספינות והים מקבלים אופי אגדי, מיתי, אצל קונראד. אלה הם החיים האמיתיים, החופשיים, בהם פורץ כל מה שטבוע עמוק בנפשו של האדם, בין אם זו אהבה ובין אם זו שנאה. הספינות והים הם הרחבה של האמצעים ושל היצרים של האנשים השולטים בהם.

פריה עצמה יש בה ממהותו של הים. כמוה כספינה בתולית, שאיש לא היה קברניטה ולא זכה להשיק אותה, והיא משתוקקת אל אדוניה ואל הים. אהבתם של ג’ספר ופריה קשורה בספינה ובים, באבוד להם השניים, הם מאבדים זה את זה. ג’ספר נעשה לצל־אדם המסתובב שעות בחוף מקסאר ומסתכל בשרידי ספינתו הבזוזה והמרוקנת, הנחה על השרטון. פריה נחלית ומתה.

פסיכולוג בן־תקופתנו היה אומר שהם לא חיו את החיים האמיתיים והעצמיים שלהם, ולכן נשברו. שהיתה להם ברירה לוותר על הספינה ועל הים וליצור חיים משותפים, מיוסדים קודם כל על עצמיותם, על שניהם בלבד. ואולם קונראד איננו פסיכולוג. הוא רומנטיקן. האנשים שלו אינם מופנמים. בספינות, בים, בילידים של איי האוקיינוס ההודי, בתבל – הם יכולים למצוא רק מה שטבוע עמוק בנפשם. ונפשם אינה מסתפקת בעצמה, אלא זקוקה לאותו טוהר אגדי, חופש והרפתקה, שהים ואיי האוקיינוס ההודי מעניקים לה. הריאליזם של קונראד יוצא מפשוטו ונעשה לסיפור אגדה, לתפיסה חובקת־כול, בה האדם אינו מה שהוא אלא כל מה שהוא מוכרח על פי טבעו וגורלו להשיג, לרכוש ולשלוט, וזה גם מה שהורס אותו.


* ג’וזף קונראד: “פריה משבעת האיים”. תרגם יצחק למדן. הוצאת “אמנות”, תל־אביב. ספרייה לכל 5. 1932. 136 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות