רקע
אהוד בן עזר
יוסף חיים ברנר, מבחר דברי זיכרונות, ערוך בידי מרדכי קושניר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1944

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 26.9.1969, תחת הכותרת “קריאה שנייה”


תודות ל“ילדי הפאנטומים” אשר מכרו בחופש הגדול ספרים בתל־אביב, רכשתי במחיר “מציאה” (60 אגורות!) את קובץ הזיכרונות על ברנר, שנאסף ונערך בידי מרדכי קושניר.

בקובץ משתתפים בין היתר – גנסין, הלל צייטלין, ר' בנימין, א. ביילין, פיכמן, שופמן, מ. זינגר, שמעון קושניר, יערי־פולסקין, מ. פוזננסקי, א.ז. רבינוביץ ויעקב רבינוביץ.

פרשת חייו של ברנר ראויה למונוגראפיה של סופר בשיעור קומתו, אשר יקדיש כמה שנים לאיסוף כל חומר הזיכרונות, בכתב ובעל־פה, בדפוס, במכתבים, בעדויות ובזיכרונות שהתפרסמו משכבר, לרבות ריאיונם של אותם אנשים שעודם חיים ולהם זיכרונות על ברנר. לא לניתוח ספרותי הכוונה, אלא למלאכתו של היסטוריון וביוגראף, שיהא בה כוח להציג את האיש על רקע תקופתו, כשהוא משמר כל סיפור על אודותיו, כל מחווה, כל זיכרון.

ברנר שייך לכולנו: – לא רק יצירתו הקרובה, אלא פרשת חייו כולה: ילדותו, נעוריו, שירותו בצבא הרוסי, התקופה שעשה בלונדון והוציא את “המעורר”, נדודיו בארץ־ישראל, מעשיו במלחמת העולם הראשונה, פרשת נישואיו, שנותיו האחרונות, ימיו האחרונים, רגעיו האחרונים, מותו.

הנה למשל חוה ולפסון – שעליה אומר הלל צייטלין ש“היתה מעריצה את ברנר והוגה אליו יותר מאהבה אפלטונית” (שם. עמ' 48). היא עזרה לשיחרורו־חטיפתו מן הכלא הרוסי, לאחר שנאסר באשמת עריקה מן הצבא והיה נתון בסכנת חיים אם יתגלה במשפט שמו האמיתי. היא גרה בעיר אוריול. את ברנר הבריחו בגניבה מעבר לגבול והוא הגיע ללונדון. ועל תקופת לונדון, זמן לא רב לאחר־מכן, ב־1906, מספר ר' בנימין:

“פרעות־אוקטובר [1905 ברוסיה, בעיקר באודיסה ובקישינב] פגעו ישר בברנר. אחד מקרוביו, כמדומני, נרצח אז, ‘באותם הימים השחורים’. ונרצחה, הה, גם אותה חוה. ברנר בוש להגיד ליהושע (הוא ר' בנימין) מה היתה לו חוה זו. הוא סח לו: אחותי נרצחה. הוא התאבל עליה שבועות וירחים. מראהו היה אז כמראה איוב. דומם ובודד עמד על יד תיבת האותיות וסידר וסידר, מילה לא הוציא מפיו. השערות היו פרועות, המחשבות היו פרועות. הצער הפרטי האישי בער ולהט, להט ובער.” (שם. עמ' 78).

מי היא חוה ולפסון? הנשארו תמונתה? פרשת חייה? סביבתה?

צייטלין כותב על אודותיה: “צנועה היתה וחרישית, לבבית־אצילית, רבת העדנה הנפשית. איני יודע בבירור את יחסיה היא אל ברנר: ידוע לי רק יחסו של ברנר אליה. זו היתה, אם איני טועה, האישה האחת (לכל הפחות עד התקופה הארץ־ישראלית) שברנר אהבהּ, ומובן שהיתה גם האהבה – ברנרית, כלומר: מלווה ספקות, רפלכסים ועינויי־לב מיוחדים.” (שם. עמ' 36).

אמנם ניכרת השפעת דמותה ביצירותיו, אך מה על חלקה בחייו? צירוף הגורלות המוזר והמחריד – שגם הוא נרצח בפרעות, אמנם לא בידי אנטישמים רוסיים אלא בירייה ובדקירות סכין של פורעים ערביים. “גם זו, מי שהיתה לנגד עיני ברנר בציירו את חוה בלומין ב’מסביב לנקודה' נהרגה באחת מערי קרים בשעת הפרעות.” (שם. עמ' 240) כותב מ. פוזננסקי.

ואישה אחרת – אשתו של ברנר [הגננת חיה ברוידא]. פרשת נישואים קצרה. לראשונה, לפי עדויות מאותה תקופה, ניראה ברנר כאדם מן היישוב. מתוארים גלגוליו בגולת ארץ־ישראל עם אשתו ובנו הקטן, אוּרי, מתל־אביב לכפר־סבא ומשם לחדרה ולגן־שמואל, בימי מלחמת העולם הראשונה. אהבתו, הגובלת בהערצה קדושה – לבן; אהבתו לילדים, עליה מספר אשר ביילין – ברנר לא היה מנשק אותם על פניהם, אלא את הרצפה שעליה עמדו רגליהם או את רגליהם. ומדוע נהג כך? האם רק משום אותו תסביך של חפץ, גיבורו ב“שכול וכישלון”: “לאישה לא נשקתי מימיי. ריח רע עולה מפי.” שנים רבות עברו מאז קראתי את הסיפור, ומשפט זה נעוץ בזיכרוני כמסמר.

ואחר־כך, הפירוד, והמשבר. הבן הקטן נמצא “מעבר לים” ורק במכתבים יש דרישות שלום ילדותיות ממנו, בכתב־ידו. מה היה המשבר? מדוע נפרד ברנר מאשתו ומבנו?

כותב פיכמן: "על אהבתו לאורי היו מתהלכות אנקדוטות שונות בחוגנו. כשאורי חלה פעם, ואפילו אם המחלה היתה קלה ורגילה, היה מבולבל כולו, וכל העולם לא היה כדאי בעיניו. הוא היה חרד עליו יותר מאם רחמנייה. היה ער עליו בהקיץ ובשנת, ולא היה גורע את עיניו ממנו. הילד היה עליז ופיקח, אך בשנתו היתה לפניו הבעה מוזרה במקצת, שהיתה גוזלת את מנוחת ברנר. ‘זה ביטוי של עצב עמוק, – היה אומר לי, – של ייאוש, של דיכדוך הנפש. מהיכן לו לתינוק כזה הבעה כזו? היא מחרידה אותי…’

"בנער קטן זה תלה את כל גורלו: הוא היה כל תוכן־חייו. אורי היה העוגן בו נאחז. זה היה ענף־חייו הירוק – הענף היחידי. והוא השקהו את כל טל־אהבה, שהיה שמור בליבו. אורי נעשה ה’אבסולוט'. רק הוא לא היה מוטל בספק, בשבילו חי, בשבילו היה מוכן תמיד למות.

“אבל המצב הזה נשתנה גם הוא. גם המעט הזה התחיל משתמט ממי שלא נוצר לאושר. השואה באה. הוא היה אנוס להיפרד מעל בנו ולתיתו ללכת למרחקים. האסון הזה הדהימהו תחילה כולו. הוא היה הלום היתמות והבדידות, שנתחדשו עליו פתאום שנית, לאחר שכבר עמד בשתי רגליו בתוך החיים. אבל לאחר זמן מה, כשהתחילו מתקבלות האיגרות הקטנות עם האותיות הגדולות מאת הילד – נח פתאום אור של שקט על נפשו, כאשר לא ידעה אולי מעולם. אמנם הפנים חוורו משהיו, אבל מסביבו ובקירבו היתה הדממה. פטור מחיי המשפחה. פטור מעסקי העריכה – ‘האדמה’ חדלה אז לצאת – התכנס עוד יותר אל נפשו, התרחק מעל הבריות לגמרי. זה היה כבר ככלות הכול, ורק צחוק הילד, שחדר אליו מעבר לים, עוד ריתק אותו מעט אל החיים הרגילים.” (שם. עמ' 130–131).

מדוע ההרגשה הנוראה הזאת, הנרמזת בדברי הזיכרונות מאותה תקופה – שברנר איבד את הרצון לחיות, את הטעם לחייו, והחל למות משעה שאירע לו אותו משבר בחיי המשפחה? הלא דברים אלה אינם שייכים רק למשפחה אחת, לזוג אחד – אלא לכלל ישראל. אין לנו רבים כברנר, סופרים שפרשת חייהם הינה יצירה בפני עצמה, כחייו של נביא. אולי פוגל, אולי גנסין, אולי עוד אחד או שניים. אך גורלו של מי נכתב כך, באותיות חייו, בהכרח הנובע מתוך דרמה פנימית, ששום אירוע חיצוני אינו מקרי בה – כפרשת חייו של ברנר?

גם הרצח היה יכול להימנע. ברנר היה יכול לצאת במכונית ההצלה מבית יצקר – אך הוא שלח אחרים במקומו. היה אפשר לשלוח אוטומוביל צבאי לחלץ אותו – ובין פעילי ההגנה בתל־אביב אבדה הידיעה, והתרוצצו יום שלם, עד שהיה כבר מאוחר.

כך מסיים מרדכי קושניר את רשימתו הדוקומנטארית המחרידה, פרי רשמיו של עד קרוב (ומצורפת לה תמונת פניו של ברנר אחר הירצחו) – “תמיד, עד הסוף, תאכל המחשבה כחלודה: כי היה להצילו.” (שם. עמ' 228).

ובכן, היה אפשר להצילו. להצילו מידי עצמו ולהצילו מידי הערבים. באותם ימים ממש התכנסה אסיפת היסוד של אגודת הסופרים העברים בארץ־ישראל, והוא גם לבוא אליה לא רצה. ואולם, מי שידע מיהו ברנר, היה יכול לשלוח את האוטומוביל הצבאי אליו, ולא למקום אחר. כך, עד לעצם סופו, כתבה מציאות חייו הפנימית של ברנר את גורלו, כאילו גם היסוד הטראגי ביותר נובע מקירבו בלבד, כאמת הקובעת מתוך הכרחיות את גורלו של גיבור ספרותי.

אני מחפש וקורא כל עדות, כל זיכרון על ברנר. אני מאמין שפרשת חייו היא הבשורה והצליבה [החילונית] של הספרות העברית בארץ־ישראל. בשום מקום לא הצלחתי לקרוא, עד היום, על כמה מן הפרשות הכמוסות בחייו, בעלות החשיבות המכרעת להבנת יצירתו, חייו ומותו. האם רק משום קוצר ידיעתי לא הגעתי אל המקורות הביוגראפיים שבדפוס? לא מעניינים אותי ניתוחי יצירותיו הנכתבים בידי אנשי מדע הספרות. מעניינים אותי חייו, לכל פרטיהם האינטימיים ביותר. אינני יודע עליו מאום מחוץ למה שנדפס. היבואו פעם בדפוס חייו האמיתיים? די ברמזים, הפזורים בספר שהוציא מרדכי קושניר, בס כדי לפרנס סקרנות של דור.

בסיום הספר בא הספדו של הלל צייטלין, דברי אדם מאמין שכאילו חזה אף את גורל עצמו בשואה [ראו ויקיפדיה – הלל צייטלין.]

" – – – וגם הוא, הוא שביקש אותך ביסורים נוראים כל כך ולא יכול להגיע עדיך, יען כי רק את עינויי אחיו ראה ואת הסדר לא ראה, – הוא שהתהלך באמת כל כך גדולה לפניך, אף כי מעוצמת ייאושו־מכאובו יש אשר לא זכר את שמך וגם נלחם, נלחם – בשגותו ובתעותו – במזכירים את שמך, הוא שמעולם לא שמח ליבו, בהיותו מלא תוגתם־צרתם של בניך, האיש יוסף חיים, שכל כך הִרבה לאהוב וכל כך הרבה בפועל האהבה – מדוע הפקרת את חייו? מדוע הפקרת את דמו? מדוע נתת לאנשים חיתו־יער לטרוף אותו? למה נתת לפראים האכזרים לכבות את נרו? למה נופצה הגולגולת, שהיתה כל כך מלאה אורה?!" (שם. עמ' 252).


* “יוסף חיים ברנר – מבחר דברי זכרונות”. ערוך בידי מרדכי קושניר. בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תש"ד. [1944]. 259 עמ'.


הערה מאוחרת: לימים, ולאחר שנות קריאה רבות בכתבי ברנר ובני־תקופתו, הוצאתי את ספרי “ברנר והערבים”, במלאת 80 שנה להירצחו, ובכרך הזה גם סיפורו “עצבים” בהעתקתי ובהארתי, וזאת בהוצאת אסטרולוג 2001. את מרבית הפרקים שהופיעו בספר פירסמתי במשך שנים רבות, לפני כלילתם בספר.


המלצות קוראים
תגיות