רקע
אהוד בן עזר
"בכור מכורה" לשמעון קושניר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1965

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 26.12.1969, תחת הכותרת “קריאה שנייה”


ספרו של שמעון קושניר הוא אוצר בלום למי שרוחה של ארץ־ישראל הישנה קרוב לליבו. ספר זיכרונות המעלה תקופה, אשר קושניר ידעהּ כילד וכנער, בעוד אשר מרבית ה“בחורים” המבוגרים שעלו לארץ באותה תקופה – כבר אינם בחיים כיום. ומשום כך מעניינת עדותו – כעדות אחד מאחרוני הראשונים של תקופת העלייה השנייה.

בעודו ילד עלה שמעון קושניר מחבל פודוליה שברוסיה עם משפחתו העניפה – אביו, שהקדים לבוא, אימו, אחיו ואחיותיו. השנה – תרס"ה, 1905. לאחר ימי הדמים של פרעות קישינוב. המשפחה מתיישבת בבתיו הנטושים של הכפר היהודי יהוד, ליד פתח־תקווה, במקום שעומדת כיום שכונת הווילות סביון. שנים־עשר בתים היו בכפר, שאותו הקימו בשנת 1882 חלוצי פתח־תקווה כיישוב מעבר, לאחר שלא עמדו בתלאות הקדחת הבאה מן הביצות והירקון. הכפר התקיים כיישוב יהודי עד שנת 1893, והיה יישוב של סופרים ומורים, אף ישיבה קטנה נתכוננה בו, אלא שמרכז הכובד שב ועבר למושבה המתפתחת, והיישוב הקטן נתבטל.

אל בתיו הריקים של הכפר יהוד באה משפחת קושניר, ועימם עוד כמה משפחות, בשנות תרס“ד–תרס”ה, 1904–1905, בניסיון, שלא עלה יפה – לחדש את יישוב המקום. פגעי האקלים, חוסר המים ותלאות הסביבה גרמו למתיישבי המקום לנוטשו, שבעי אכזבות והפסדים. משפחת קושניר עוברת לפתח־תקווה הסמוכה ומתקיימת בקושי, תוך התנגשות ויסורים של הסתגלות וזרות. מספר קושניר על היותו ילד זר בבית־הספר במושבה:


“לשנת הלימודים החדשה נתקבלנו, אני ואחי ראובן, לבית־הספר החילוני, שהיה מייסודה של היק”א [לימים פיק“א]. מנהל המוסד [כנראה הכוונה לדוד חיון] יהודי ממרוקו, חניך האליאנס, רווק, לבוש הדר ונוהג סלסול בעצמו, היה מדבר עם התלמידים צרפתית, ומתגורר בקומה עליונה של בניין בית הספר [שנמצא אז על גבעה בחלקו הצפוני של רחוב ז’בוטינסקי כיום, מאחורי תחנות הדלק]. על המורים, שרובם היו מאזרחי המושבה, נוספו באותה שנה שני מורים מאנשי העלייה השנייה – זאב סמילנסקי והד”ר יהודה מהרשק.

"מה רב ההבדל בין המשטר ושיטת הלימודים בתלמוד־תורה לבין אלה שבבית־הספר – גם הסידורים הפנימיים בכיתות, – הספסלים והשולחנות, אחרים היו, יושבים היינו שניים־שלושה אל השולחן, ראשינו גלויים בשעת הלימוד, בנים ובנות יחדיו, כל שיעור לא נמשך אלא שעה אחת, ובהפסקות שבין שיעור לשיעור נתמלאה החצר שאון ועליצות.

"רוח אחרת נשבה מסביב, אך לא תמיד רוח טובה ונוחה. רוב התלמידים היו כאן מבני האיכרים האמידים שבמושבה, עזי־פנים ויהירים, ובנו לא נהגו בעין־יפה. משיצאתי בפעם הראשונה לחצר בעת ההפסקה ועמדתי כמהסס מן הצד, הקיפוני הילדים ואחד מהם ניגש אליי, תפשני, ריחרח קימעה, עיקם אפו והכריז:

"‘ילדים, נודף ממנו סרחון של רוסי, חזירון רוסי.’

“וכל בני החבורה געו בצחוק.” (שם. עמ' 33).


קושניר ממשיך ומספר על תלאותיו עם ילדי המושבה, אותם “ילידי הארץ” בלשונו של ברנר, כיצד גנבו את נעלו החדשה, שעה שזוג נעליים היה בחינת חלום נכסף לילד, ועוד ועוד.

הנה עדות אחרת, של קושניר הנער, שעזב את הבית ואת הלימודים והריהו נעשה בפתח־תקווה פועל קטן, העומד ברשות עצמו, ונפשו צמאה לאנשי־מופת, העתידים לעצב את נפשו ולקבוע את דמותו ודרך־חייו לכל השנים הבאות.


"מזמן לזמן נערכה בקלוב (הפועלים) אסיפות, נשפי־קריאה והרצאות. בנשף אחד ביקשוני שאדקלם. דיקלמתי את שירו של ז. שניאור, – ‘מעשיה’, בסיימי ניגש אליי י. ח. ברנר ונשק לי על מצחי. נרגש הייתי וימים רבים לא יכולתי לשכוח את הדבר.

“באחת מהרצאותיו של י. ח. ברנר בקלוב הפועלים [בפתח־תקווה], שעניינה היה הסופר פרץ סמולנסקין, – העלה את דמותו כסופר וכלוחם, ואת דבריו סיים בקול מקונן: ‘צאו וראו להיכן הגיעו בניו־ממשיכיו של פרץ סמולנסקין? אויה לנו כי אל שמד ולכיליון ניגר הדם המועט שלנו…’ – פתאום צנח על הכיסא שעמד ליד שולחנו, ראשו נשמט על זרועו וכל גופו רעד. ובעוד אנחנו נדהמים ונבוכים, סמך ראשו אל הקיר ופרץ בבכי. לאחר כמה רגעים שב אל השולחן, ביקש מעט מים, ובבת־שחוק כאובה ומתחטאת הבטיח ששוב לא ייתן לדמעות להשתלט עליו, וסיים את דברי הרצאתו. ראיתיו באותו מעמד כראות אב־רוחני ונקשרתי אליו באהבה. כאבו העמוק לא נתן לי דמי, אך הרגשתי בליבי: הנה אנחנו כאן – בכל אחד מאיתנו שמור מ’מעט הדם' אשר ברנר הזכיר. רק פה לא יאבד הדם הזה בין זרים…” (שם. עמ' 47).


בימים של חוסר עבודה מטייל קושניר הצעיר בדרכי הארץ. קושניר הולך ברגל מפתח־תקווה אל החווה בן־שמן. תיאור דרכו הינו מסמך מעניין ומרגש להבנת יחסי יהודים־ערבים בתקופה ההיא, וכיצד ניראו הערבים בעיני אנשי העליות הראשונות.


אצעד לאיטי ואגמע מראות־נוף, טובה לי הדרך בשממותה, חוששני שכפר ערבי לא יסביר לי פניו. והנה לפניי הכפר הערבי יהודיה. כבר עברתי על פניו כמה וכמה פעמים, וידעתיו. במבואו משתרעת הגורן, וכל התושבים כעדת נמלים עובדים בדיש תבואותיהם, מתנהלים אחר שור וחמור הדורכים בקש הנדוש, כל אחד על יד גדישו וערימותיו.

יש הזורים כבר לרוח את המוץ והתבן ומפרידים את גרגירי השעורה והחיטה. באיזה חשק וערות הם עושים את מלאכתם, עובדים הם לעצמם, ואיתם נשותיהם ונעריהם…

הקטנים קוראים אחריי בפזמון מלגלג:

“יא יהודי ביח ביח, חוט ראסק בל טביח!”

לא אפנה ראשי אליהם. הקטנים מבטאים את שנאת הגדולים. אמשיך בדרכי, ובמקלי אתגונן מפני הכלבים.

המעבר בכפר אינו נעים ביותר. ובצאתי מתחומו ואני שוב בשדות, טובה עליי רוח הים הנושבת כמלטפת ומנחמת את נפשי. השמש כבר נוטה לרדת מערבה.

אעבור שדות לאחר קצירם. עדרי הכפר רועים בשלף.

על אם הדרך יושבים הרועים מחללים בחליל ובאבוב מקנה־הסוף. אחדים מהם רוקדים ומוחאים כף, ואני הולך וקרב אליהם.

ככל שאתקרב נעשית מנגינתם ברורה יותר. הם מנגנים והיקום יענה להם, כי הכל כאן שלהם, – השמיים והארץ. הם המאושרים, בחיק מולדתם. ואני רק אתגעגע לארצי. עודני זר ונודד על פניה. הריקוד רפה. רגע הניחו הרועים את חלילם, קמו לקראתי והקיפוני:

“מנין ולאן יא חווג’ה?”

“אל הקומפניה שם. למה הפסקתם לרקוד?” – תוקף אני אותם בשאלה, – “ולמה לא תוסיפו לנגן בחליל?”

“לנגן בחליל יודע אתה? ולרקוד כמונו יודעים אתם? אנחנו נחלל ואתה תרקוד!”

“תרקדו אתם תחילה וארקוד גם אני אתכם.”

הנערים נערכו בחצי עיגול, יד איש על שכם רעהו. כותנותיהם מופשלות ושוליהן בחגורם. המחללים נטלו חליליהם ויצאו בדבקה כשגופותיהם יתנועעו קדימה לפי הקצב.

ורגליי, כמו מאליהן, התנשאו פתאום ופרצתי לעומתם לחצי מעגלם. מקלי בידי והוא מתנופף מעל ראשי כחרב ורגליי תרקענה לקצב חלילם. ובלשוני בין שיני אלהיבם:

“צסס צסס!..”

מתרחב חצי מעגלם וסוער והולך. כנסוגים הם מפניי ונבעתים.

מה מסעיר את נפשי ופורץ בריקוד? מי אתם ומי אנחנו? בלהט ריקודנו כמו נכיר זה את זה…

הנה חדלתי מרקוד והרועים ניצבים ומחייכים, מחייכים ומשתאים על החווג’ה היהודי…

בירכתים לשלום, ובירכוני אף הם לשלום. כאילו רוח מטהרת וזכה עברתנו, רוח אנושית טובה, מכפרת על איבות ומגשרת על פני מרחקים, בין עם לעם ובין אדם לאדם.

רגליי נשאוני הלאה. עכשיו היתה לי האדמה קרובה יותר וממשית יותר. הלכתי מתוך שלווה נפשית וביטחון פנימי, וכך קרבתי אל נקודתנו הבודדה בסביבה הזרה והשוממה. ראיתיה מרחוק כעומדת ומצפה לבואי.

(שם. עמ' 49–50).


אלה ואלה מדפי הספר, אשר ראשיתו בימי הילדות וסיומו בהתגייסותו של שמעון קושניר לגדוד העברי, ובעומדו בערבת יריחו, כחייל בגדוד, מול הר נבו – “אל אותו מקום, בו עמדתי נפעם ותוהה על סוד עולמי ועמי, אל ערבות יריחו, הגיע מקץ עשרים ושתיים שנים טוביה בני, – אשר נפל במלחמת השחרור והוא אחד מל”ה הקדושים שיצאו להחיש עזרה לגוש עציון." (שם. עמ' 217).

יתר פרקיו ותולדותיו של המספר הלא הם כתובים בספריו האחרים, “הד מגלבוע”, “בדמדומי בוקר”, והד להם גם בספרו “אנשי נבו”, שנכתב על רעו וידידו נוח נפתולסקי.


* שמעון קושניר: “בכור מכורה”. נתיבו של נער עובד בימי העלייה השנייה. עיינות. הוצאת ספרים. תל־אביב. תשט"ו. 1955. 222 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות