רקע
אהוד בן עזר
"ביאטה ומרילה" ל־א. פון קייזרלינג
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

עברית: 1928

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 31.3.1972


ספרים צריכים למזל. ולא רק ספר במובן של יצירה, שהאחד נעשה לצו־האופנה ואילו השני נשכח וכאילו לא יצא לאור, אלא ספר גם במובן של “בשר־ודם”, כריכה, דפים, ובעברית מתוקנת – עותק.

לאחרונה קראתי בשלישית את “שדים” בתרגומו של ש. הרברג (הוצאת “מצפה”, תר"ץ. 1930), ובעצם ימי הקריאה התבשרתי כי בקרוב תצא סוף־סוף לאור מהדורה חדשה של “שדים”, לאחר שזה כארבעים שנה ויותר שהספר לא נדפס אצלנו. רגע אחד שמחתי, בחושבי על האושר המזומן לאלפי קוראים שלנו, ומשנהו נעשיתי שמרן וכמעט גם צר־עין, ומיד התחלתי “לשנוא” את המהדורה החדשה, שכמו באה להפריע את הקשר שלי, המיוחד, הפרטי כל־כך, לשני הכרכים של המהדורה הישנה. אפשר לומר שכבר התאהבתי אפילו בשגיאות ובמקומות הסתומים בתרגומו של הרברג, ואני חרד מפני כל שינוי, אפילו לטובה, במהדורה החדשה והמתוקנת. ובעצם, שטות, שהרי תרגום עברי אינו טכסט קדוש שאסור לגעת בו. ובכל־זאת.

גורל של ספר: את “ביאטה ומרילה” מצאתי ערב אחד, בהרצאה (שאליה באה רק אישה אחת עם כלב), בספרייה של מועצת פועלי לוד. עד שלא בא הקהל, הרשה לי בטובו האחראי על המקום לחטט בספרייה. פעם היה צבען של “ביאטה ומרילה” ירוק, עתה החוויר. הן נתונות בכריכת בד (אגב, חזקה) ומתכונתן – “ספרי פרוזה” הצנומים שבעריכת אשר ברש, בהוצאת “מצפה” – מעידה עליהן כי ממשפחה טובה הן. עוד לא קראתי ספר לא טוב מבין אלה שהופיעו באותה סידרה רבת־השראה, שערך אשר ברש.

בעמוד הראשון כתוב בעט ציפורן שחור, פשוט (עובי הקווים אינו אחיד): “תחיה שטיינמן, צפת 1928.” מתברר שקנתה את הספר בשנה בה יצא לאור, וכי אז הגיעו לצפת אפילו ספרים כאלה. ובעמוד הבא (אז הירבו עמודים לבנים בטרם בא שם הספר) חותמת: “שי מתחיה שטיינמן לספריית מועצת פועלי לוד על שם אליהו אבני שטיינמן ז”ל." ואחר־כך באה גם חותמת אדומה של ספריית מועצת פועלי לוד. ובסוף הספר שוב הפתעה:

חמישה דפי מודעות של בימ"ס והוצאת ספרים “תרבות”, המפיצים של ספרי “מצפה”, ובהן מסופר שיצאו לאור סיפורים מאת אלישבע במחיר 105 מיל, “אמש”, רומאן מאת ד. קמחי במחיר 150 מיל, “פרפרים”, סיפורים ואגדות מאת בתיה כהנא במחיר 100 מיל.

האיש אשר על הספרייה בלוד השאיל לי בטובו כמה ספרים, ובתוכם, כמובן, גם “ביאטה ומרילה”. ואני מזכיר את כל הפרטים האלה למען לא יחשוב הקורא שאני בודה מדימיוני ספר שלא היה ולא נברא.


אך עיקר שכחתי. הקדמתו הקצרה של אשר ברש (על ההקדמות נהג לחתום: א. ב.) שהנני מביאה כאן במלואה, כי גם לאחר קריאת הספר אין הרבה מה להוסיף עליה:


המחבר (נולד 1855 בקורלנד [כיום בלטביה] ומת 1918 במינכן) קורא ל“ביאטה ומרילה” סיפור של ארמון. ובאמת הרי זו חתיכת חיים לקוחה מחברת האצילים הגבוהים בפרוסיה. הגראף גינטר, המבריח את העלילה מתחילתה עד סופה, אינו אלא הגורם להתגלות נפשן של שתי הנשים השונות מן הקצה אל הקצה: ביאטה ומרילה. שני זרמי דם מתנגשים: הדם האצילי הטהור, המשומר, המשועבד לצו הדורות – והדם ההמוני, העולה בסערה, המשעבד, המתעתע. ביאטה מולכת בארמון בשקט, בטאקט שלה, בלובנה, בהכרת זכויותיה שאין עליהן ערעור.

מרילה אכולת הקנאה מילדות מתפרצת למלוך, שולחת יד לגזול, ליטול גדולה לעצמה בזכות הרצון והכוחות. הניסיון הוא קשה, ומתחדד עד למשבר הכרחי. גינטר עצמו, הגבר שראה עולם וחיים, נתון בין שני הצירים רבי־המשיכה: ההרגלים, המסורה, הייחוס והכבוד תובעים את ה“משמעת והסדר” גם בענייני נישואים; אך הדם החי תובע את שלו. רגע בא הכרע: הוא מתאזר למעשה־שערורה, עוזב את הארמון ויושב זמן־מה בצל ה“תאווה הגדולה” (עם מרילה), אך יד הגזע – בצורת הנסיך העולב – מתערבת וקוראת אותו לסדר (על־ידי עלבון, דו־קרב ופציעתו של גינטר). והוא שב, מוכרח לשוב, אז באה ביאטה בפשטות מובנת מאליה ולוקחת את המגיע לה על־פי דין־הגזע. ניסיונה האחרון של מרילה להשיב לעצמה בחזקת־היד את הגזלה, נידון לעלבון קשה, ואחרון. היא מועמדת על מדרגה אחת עם חוה מנקוב – החיה הנותנת את עצמה טרף לאינסטינקטים אפלים (בחברתה בגד גינטר לראשונה באשתו).

כל אלה הם אנשים וחיים של העבר, מלפני המלחמה [העולמית הראשונה]. גם על סף הארמונות האלה כבר עברה בוודאי רגל האדם העובד. התחומים בין הביאטות והמרילות בוודאי כבר טושטשו הרבה. אותה מידת השעׁרות א־לא־גארסון ואותה שמלה עד הברכיים. אך המוטיב העיקרי של הנפש העומדת על אצילותה בפני הזר הקרב בלי חיץ אין בו כדי להתיישן לעולם.

בקייזרלינג יש משהו מבנג, חברו הצפוני. אותה ההאזנה החרישית לקול הדמים העתיקים, אותה התחלקות הסימפטיה בין ההולך למות ובין העולה לשלוט מן השכבות התחתיות. כמעט אותו העצב.

עד כאן דברי של ברש.

הדמות המעניינת בסיפור היא, כמובן, מרילה. היא כמו באמצע. מתחתיה חוה מנקוב, בתו היצרית, החופשייה בהליכותיה, של בעל הפונדק ביער, שבה מוצא גינטר פורקן כמעט אילם, אך משוחרר בפראותו וחיוניותו.

מרילה היא בתו של האינספקטור, ואימה משמשת בבית האדונים זמרת; אישה חופשייה בנפשה, כביכול, אשר שיחרורה מעול הדעות הקדומות החברתיות, אולי לא בא אלא כדי להסוות את תשוקתה העזה להיעשות לאדונית גם היא ולהשתייך למעמד העליון.

ומעליה ביאטה, בת אצילים טהורה, תמימה, הנישאת לגינטר,שכבר ידע פרק חיים סוער למדי.

שלושתן נאבקות על נפשו של גינטר. בחוה הוא משתמש, את מרילה הוא אוהב, אך בהרגישו כי היא חפצה לא רק באהבה אלא גם במעמד, הוא מעליב אותה ממרום גבהות אדנותו הריקנית:

“הן חייב אדם לדעת את עצמו, איזו אידיאות־ארמון נצנצו במוחך. הן לא אישה חכמה את בעלת מידות טובות, את הינך מרילה, את משלמת במזומן.” (עמ' צ"ט).

והנה דווקא ההשפלה, אותה גסות שבדבריו הפוגעת בה כהצלפות שוט, היא שמביאה אותה לרצות להתמסר לו, ולאבד את כל ביטחונה. ולאחר שקורה מה שקורה, היא שוכבת באיזור היער, לצידו, מביטה דומם על צמרות האילנות, “וכך הורדה ארצה!” – היא אומרת בקול קובל לנפשה, “מעתה אין היא אלא דבר רגיל, כשם – שאנו מוצאים אותה בכל מקום – בכל חדרי השפחות.” (עמ' ק"א). אמנם גינטר בורח עימה לברלין וחי עימה חיי אהבה חופשית, ואולם כבלי מעמדו וכבודו חזקים ממנו, ובלעדיהם אינו אלא אפס. העלבון שגורם לו לקרוא לדו־קרב ולהיפגע – בא מקרב בני־מעמדו, משום שפגע בכבוד משפחתו. ופצוע, כמעט נכה, הוא חוזר אל אשתו ובנו. אלא שמרילה השתנתה. שוב אינה נערה תמימה שוגה בחלומות, אלא אישה חזקה, חסרת־אשליות, דומה לאימה, מוחלת על כבודה כדי להמשיך ולהחזיק בכוח את כבוד מעמדה ומשפחתה. המעט שהיה בגינטר כבה עתה לגמרי.


* א. פון קיזרלינג: “ביאטה ומרילה”. רומאן. תרגום י. ליכטנבוים. הוצאת מצפה, ירושלים, תרפ“ח [1928]. ספריית מצפה. ספרי פרוזה. העורך אשר ברש. עם הקדמת העורך. קמ”ו עמ'.

המלצות קוראים
תגיות