רקע
אהוד בן עזר
"בשוטים ובעקרבים" לעמוס קינן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

[ללא ציון שנת ההדפסה. כנראה 1952]

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 16.3.1972


“קובץ זה מכיל 222 מתוך 575 רשימות, שנכתבו על ידי למדור ‘עוזי ושות’ בעיתון ‘הארץ’, בתקופה שבין אפריל 1950 ויוני 1952.” כתב עמוס קינן בהקדמה לקובץ הסאטירות שלו, אשר לוקחו מתוך מדורו הפופולארי, שהרגיז אנשים רבים בארץ לפני יותר מעשרים שנה.

“לפניי כתב את המדור בנימין תמוז. הוא שיצר את עוזי ואת שותפיו – את ירחמיאל המפא”יניק, שהוא מפא“יניק. את אל. גאוני, איש מפ”ם. את משה הר־מים, הפקיד מהקריה. את זרח קלונימוס הכהן ממאה שערים בירושלים, את ר' משה הקואליץ, שהוא קואליץ דתי וחותם על מכתביו ‘ממני הקטן ר’ מוישה'. אני הוספתי לשורת השותפים את ידידיי הנאמנים זלמן המשוגע, אשר כשמו כן הוא, ואת צבינג’י – הראוי הרבה יותר מעוזי להיות נציגו של דור הבנים והממשיכים, כמו כן הקציתי מקום לד“ר יור. פרידריך וילהלם בראונשוייגר, מוותיקי התנועה הציונית בגרמניה, שמאמריו בעיתונות משקפים עד היום את המתרחש בעיתונות הגרמנית.”

כאשר קוראים כיום את הסאטירות הקצרות של קינן מתקשים להאמין שסיפורים תמימים כמו אלה עוררו אז תרעומת כה רבה. נראה כי לא רק הסאטירה הישראלית התקדמה מאז לא מעט, אלא גם הנאיביות של הציבור פחתה, גם הירחמיאלים השתנו, וכיום לא רק הסאטירה חריפה יותר, גם המעשים שבהם היא עוסקת קיבלו ממדים הרבה יותר מפחידים, וכך אפשר לומר שאנחנו מתקדמים בכל המובנים.

לכבוד חג פורים בחרתי להביא כמה מרשימות “עוזי ושות'”, כי אולי הגיע הזמן להשחיז ולחדש את המדור.


*

חידושי הלכה לפורים (“הארץ”, 18.3.1951)

בפרויקט בן־יהודה

“כל חייל וחיילת מצווים לתת שתי מתנות לשני אביונים, והואיל ואי־אפשר לקיים מצווה זו בצבא, יזכה כל חייל בפורים ע”י חייל אחר מתנות לשני עניים שהוא מכיר. הזיכוי יעשה ע“י הרמת החייל השני את המתנות ממקומן קצת ומתכוון בזה להקנותם לעניים” – מתוך דיני פורים לצבא מאת הרבנות הראשית.

ר' זרח קלונימוס הכהן כותב:

ידידי באמת הרב הג' חריף ובקי מפורסם לשבח, מהור“ר עוזי, ישא ברכה מאת ה‘. לית מאן דפליג כי עוד כהנה וכהנה יש לדרוש בפ’ פורים שנ' מדושתי ובן גרני, ויש לזכות במשלוח מנות את הרס”פ והרס"ג, ולהרעיש ברעשן קול גדול ונורא חיילים וחיילות בחורים ובתולות, שנ' שנתיים לפני הרעש, רמז למדינה.

ועוד זאת ג“כ לעשות והוא תיקון גדול לתלות המן בתענית אסתר בין השמשות, ויהי' התלי' בזה הדרך אשר ירים חייל את רעהו המן ממקומו קצת, כמו ג' טפחים, ויניחהו במקומו ומתכוון בזה לתלותו, ועי' ע”ז הסמ“ך פ”ח המתרץ קושית הראב“ד, אף דלדברים השעה”מ ג“כ נכון דממנ”פ וא“כ לפי”ז דבפיקוח נפש חישינן, וכבר נפלה המחלוקת, משא"כ בזמן הזה, עם קום המדינה.

ועוד ראוי להוסיף דיני קאפצוני“ם והלכות אפש”ים, דלא יתחפש אדם בין חייל בין חיילת כאפ“ש, אלא אם הפריש תרומה ומעשר ג' וק' ולא ירעישו בקאפצו”נים וע“ז א' הטר”א דא' הטרלסל“ך לא קאפוצנ”ש גנבא אפש"א גנבא, והוא אסור בתכלית ולהשומע ינעם.

אלה מקצת החידושים שחידשתי בהלכות פורים הבעל"ט, והנותן תשועה ליעקב הוא יושיענו במהרה בימינו משלטון העריצים ודור ההפלגה מגייסי האשה לשמד, ועוד נשתעה ארוכות וקצרות והריני אוהבך ומוקירך.

ר' זרח קלונימוס הכהן.

(עמ' 166).


*

פרס קרית ביאליסטוק (“הארץ”, 19.51952)

בפרויקט בן־יהודה

נתבקשתי על־ידי הוועדה לפרס קרית ביאליסטוק לספרות יפה למסור את ההודעה הבאה:

בפרס הראשון בסך 20 ל“י זכה הסופר ר' ב”צ איישישוקר על מאמרו “היהדות לאן”, שנדפס ב“הצפירה” בשנת תרנ"א.

פרס שני בסך 15 ל“י נתחלק בין הסופרים י.ל. טליתמכר ו־א.ד. ורשבסקי, הראשון על שירו “הצבי ישראל”, שנדפס ב”המליץ" בשנת תרמ“ו, והשני על המסה “וזבובי מות יבאיש”, שנדפסה ב”התקופה" משנת תרע"א.

פרס שלישי בסך 10 ל“י נתחלק בין שלושה סופרים: א.ל. פישמן על סיפורו “אהלה ואהליבה” שראה אור ב”ראזסוייט" בשנת תרס“ב, היל”ל ברייטשיץ על קריאתו “בית יעקב לכו ונלכה” שנדפסה ב“הצופה” משנת תרנ“ז, והמשורר ירד”ן וייכסלפיש על שירו “הלבנה ושחלת”, שראה אור ב“הזמן” בשנת תרל"ט.

פרס רביעי בסך 1 ל"י ניתן לסופר ג. מזרון על סיפורו “משלט 303”.

(עמ' 181).


*

מיומנו של זלמן המשוגע (“הארץ”, 28.6.1950)

בפרויקט בן־יהודה

“מחיר הבצל הוזל במיל על טונה. מחיר הסיגריות עלה ב־4 גרוש לקופסה – בערך.”

יום א': יש לפתח את המדינה בצעדי ענק למען נקלוט רבבות עולים. נקים תעשיית מברשות! נשתמש בזנבות סוסים: כל זנב יקוצר ב־10 ס"מ בדיוק.

יום ב': הזנבות קוצצו. הסוסים מתעצבנים: קשה להם לגרש את הזבובים. הם מתים כמו זבובים. המצאנו מברשת משערות־סוסים לשם גירוש הזבובים. לשם כך ניאלץ לקצץ את הזנבות ב־20 ס"מ. העיקר הוא לשמור על תכנון! לראות הכל מראש!

יום ג': הזמנו מומחה לסוסים ומומחה לזבובים. המומחה לזבובים נדרס ע“י סוס ומת. המומחה לסוסים נעקץ ע”י זבוב ומת. הוכרז אבל לאומי. דרך אגב: הסוסים ממשיכים למות. העלינו את מחיר המברשות. נחייב כל אזרח לקנות 10 מברשות ליום, לשם עידוד הייצוא.

יום ד': האזרחים דורשים העלאה בשכר. במקום משכורת יקבלו תוספת של 5 מברשות לחודש. הזמנו מברשות מטורקיה כדי לגרש את הזבובים. הורדנו את האינדקס. העלינו את האינדקס.

יום ה': שר הקיצוב הודיע בכנסת על הורדת מחיר המברשות בפרוטה. שר האוצר הודיע על מס מברשות בסך 100 פרוטה על כל מברשת לשם עידוד יבוא המברשות ויצוא הסוסים.

וכן הלאה.

(עמ' 81).


*

ישראל בעוד חצי שנה (“הארץ”, 8.8.1950)

בפרויקט בן־יהודה

זלמן המשוגע כותב לי:

עוזי, אני שולח לך קטעים מיומני בעוד חצי שנה:

1.1.1951 – הלכתי לקיוסק לקנות עתון ערב. נתתי לקיוסקר 20 מיליון ואמרתי תן עתון ותן 10 מיליון עודף. אז הוא אומר אין עתונים, החרימו את כל הנייר בשביל להדפיס כסף. אז קניתי ב־20 מיליון קופסת גפרורים.

2.1.1951 – הוציאו כסף חדש לשוק. בתור כיסוי משמשים הדגים בים בין חיפה ועכו. בחודש הבא יקחו את הדגים בין חיפה ועזה.

וכן הלאה.

(עמ' 82)


*

על התסיסה בשורות הנוער (“הארץ”, 4.1.1952)

בפרויקט בן־יהודה

אתמול ניגש אלי סטודנט אחד ואמר: מונבז מחפש אותך. שאלתי: מי זה מונבז? אז הוא אמר לי שמונבז זה אחד שהולך להוציא עתון חדש שיתקוף את אזלת־היד ויצביע על המבוי הסתום. והוא רוצה שאני אעזור לו.

הלכתי אל הידיד הותיק אויל מראדך, זה שמוציא תמיד עתונים חדשים, ושאלתי אותו: מי זה מונבז, חבר שלך? אז אויל מראדך חשב רגע, גירד את הראש ואמר: מונבז, מונבז, מי זה יכול להיות? אולי זה נרגל?

– איזה נרגל? שאלתי.

– נרגל שראצר, כמובן – ענה אויל מראדך.

– לא, עניתי, זה לא נרגל שראצר, זה מונבז. אבל אולי שמו האמיתי הוא הצללפוני, מי יודע?

בדרך הביתה פגש אותי מללי פלשת, ואמר שהגיע הזמן לסרס את עכברי המגיפה המטמאים את תומת הנוער. הוא צחק נורא מהספר החדש של מופים וחופים על “משבר התודעה הישראלי” (הם לא מחדשים כלום! – חייך מללי), וסיפר לי שפתרוסים וכסלוחים מכינים כעת, בחוג מצומצם, ראשי פרקים שיעמדו לדיון בחוג רחב יותר, ואחר־כך יחזרו שוב (ראשי הפרקים) לחוגים המצומצמים, ואחר־כך שוב לחוג רחב יותר, ואחר־כך יוציאו את זה בתור ספר עם הקדמה בכריכת עור.

לפני שהלכתי לישון ציפצפו לי מתחת לחלון גלגמש ואות נפישתים ושאלו אם אני מוכן מחר ללכת אתם לחפש את האלוהים.

(עמ' 192)


*

שאלו שלום ירושלים (“הארץ”, 22.1.1951)

בפרויקט בן־יהודה

ב"ה

להרוג ולהשמיד ולנתוש ולנתוץ ולהאביד הרשעה וחילול שבת ונזכה במהרה לגלגול מחילות ושופרו של משיח! על כן יקומו כל יראי אלוקים השלמים עם תורתנו הק' לשרוף ולהצית והיתה לבער כל האבטומובילע“ן והאבטובוסע”ן וכל זנבות האודים העשנים האלה יעלו באש הבענזי"ן וכל העם רואים את הקולות והעיר ירושלים צהלה ושמחה!

ולכל האפיקורסין והציאֶניסטען כה אמר ה': אזהרה חמורה וחרם ונידוי לא ייכנס אדם לירושלים בריש גלי ולא יחלל שבת בפרהיסיא, ונשמרתם לנפשותיכם מאוד כי הדת היא הנפש, וכל תיאטראות ובמות ישחקו בתי סינמ“ה לא יפתחו בלתי אם ע”י בי"ד גדול לכל מקהלות האשכנזים ורק בהיתר עיסקא זה ואוי לעוברים על לאו מפורש ולהשומע ינעם.

כי גם אם ילכו כל עצי הציאניסטען למשוח עליהם מלך, ויצאה אש מן האטד ואכלה את ארזי הלבנון!

ובאתי על החתום,

אחד משלומי אמוני ישראל

ר' זרח קלונימוס הכהן

(עמ' 26)


* עמוס קינן: “בשוטים ובעקרבים”. מבחר עוזי ושות‘. הוצאת “ישראל”, תל־אביב. בצירוף אחרית־דבר מאת גרשם שוקן. 286 עמ’. ללא ציון שנת ההדפסה. [כנראה 1952].

המלצות קוראים
תגיות