נדפס בעברית: 1969

פורסם לראשונה במוסף הספרות של עיתון “דבר” ביום 2.5.1969, תחת הכותרת “תנופת החיים של גוטפריד קלר”

הופעת “היינריך הירוק” בעברית היא ללא ספק מאורע ספרותי, במובן הזה, שלקורא בספר מתארע שינוי כלשהו בנפשו. ואם אדם כותב הוא, אל נכון תושפע ותתעשר כתיבתו בעתיד מכמה לקחים שאי אפשר להגזים במידת חשיבותם. בייחוד בספרות העברית, שהיא חדשה יחסית אם נמדוד אותה רק מראשית תקופת ההשכלה – דומה שכדאי היה לערוך מחקר על השפעת התרגומים על יצירות המקור, לפי תקופות יצירה של סופר, ולפי דורות בספרות. הנה למשל עדותו של פיכמן בהקדמתו לספרו של ינס פטר יעקבסן “מוגנס”:

"משוררי רוסיה, דובי־הצפון הגדולים האלה, היו בני־לווייה חביבים, אך ילל נפשם הטיל אימה. מקדרותם הכבדה ינקו נעורינו ימים רבים, ואנחנו עייפנו ממנה. אותה שעה באנו במגע עם שירת סקנדינביה. קסם היה לספרות צפונית זו, ששפכה בימים ההם את רוחה על כל אירופה. היא עוררה אותנו מתוך הקיפאון ותמהון־הלב. כמה שקט הלב אז על המסון, משורר רב־חסד זה, שחשף לפנינו שוב את מחבואי הטבע הטובים והטיל חריפות חדשה ברעל האהבה המתוק. שירה גדולה זו שיחררה, פרקה מעל הכתפיים סבל של דורות כואבים. היה בה מעין רנסנס חדש, שיבה אל המקורות העזובים. ביטחונה של גאונות היה צוהל מתוכה, ולא היה פייטן ומספר אשר לא הלך שבי אחרי רתמוס נפלא זה. פרוזה סיפורית זו מסמנת באירופה, ובייחוד אצלנו, התחלה של תקופה חדשה. כזו היתה השפעתו של המסון והקרובים לו.

“אחרת השפיע יעקבסן. הוא הביא את היסוד המערבי, את המשמעת הגדולה ואת הנטייה לביטוי הפלסטי, הקיצוני, שאנו מוצאים אצל פלובר, ביחד עם האלסטיות החדשה של הלשון, שאינה נשמעת אלא לתביעות הביטוי הפנימי והטבעיות הקיצונית.” (“מוגנס”, הוצאת שטיבל, ת“א תרפ”ט. המובאה בהשמטות שלי. אב"ע].

ואפשר לציין תקופות נוספות כמו – השירה הרוסית והצרפתית של ראשית המאה [ה־20], קאפקא, השירה האנגלוסאכסית. יש השפעות שאינן מצויינות במפעל תרגומי רב־היקף, משום שעברו אלינו מקריאה בשפת המקור, ויש שעומדות בסימן התרגום לעברית. מהותו של התרגום לעברית היא יותר ממתן אפשרות קריאה למי ששפת המקור, או שפת תרגום אחרת, אינה שגורה אצלו היטב. תרגום אמיתי הוא מלאכת עיכול וסיגול, מתן השתקפות נאמנה למהותה הפנימית של היצירה כפי שהיא נראית בראי השפה והתרבות העברית.

זו אינה פעולה של העברה בלבד, אלא של ירישה, של נדבך ספרותי שערכו אינו פחות מהופעת יצירה חדשה בשפתנו העברית. קריאת ספריו של המסון בתרגומו של פסח גינזבורג, או “שדים” בתרגומו של הרברג, יש בהם גם כיום משום השפעה סגנונית מעצבת ומכרעת למי שמוכן לפתוח עצמו לקראתם. מה עוד ששליטתו של הדור הצעיר בארץ ברוסית, בגרמנית ובשפות סקנדינביות היא כמעט אפסית (בעוד השתיים הראשונות היו שגורות אצל מרבית סופרי התקופות הראשונות בספרות העברית), ואפילו אנגלית וצרפתית, האמורות להיות שפות שגורות יותר בפי ה“צבר”, אינן בלתי בעייתיות; כי למן כאב הראש המתמיד הנגרם להורים כאשר לומד הילד בבית הספר התיכון – ועד לקריאה חופשית, שיש עימה הנאה, בשפות הזרות האלו – ארוכה הדרך מאוד מאוד.

וצריך לומר בפירוש, וגם להתריע, כי ככל שמתרחקים הדורות מארצות המוצא באירופה, ומתרבים דורות בני־הארץ, הופכת שאלת התירגום לאחד הצרכים הדחופים ביותר של תרבותנו, וההזנחה הקיימת בשטח זה תיתן פירות מרים מאוד בעתיד הקרוב. כיצד ייתכן למשל שתירגומו של מרדכי טמקין ז“ל ל”היינריך הירוק" היה מונח כנראה שנים ארוכות בעיזבונו, והוא אפילו לא זכה בחייו לראותו נדפס? העשה מישהו את החשבון, שתירגומו של הספר, לו הופיע בעברית לפני עשרים או שלושים שנה, היה משפיע, ולא לרעה, על כיוונים של הרבה ספרי מקור שנכתבו בארץ במרוצת השנים האחרונות? מדוע מנעו אותו מאיתנו? מהיכן נבעה אותה אוזלת־היד הדנה אותנו במקרים רבים להצטמצמות ולניתוק?

תנופת החיים של גוטפריד קלר – זו התחושה הנאמרת כמו מאליה בנפשו של הקורא, בהגיעו, מטולטל ונסער, לעמוד האחרון של הכרך העבה. אדם אשר כותב בספר את כל חייו, מתוך התנופה של כל חייו, וסיכומם, וזווית־הראייה הנכונה כלפיהם, ויחד עם זאת אינו כותב אוטוביוגראפיה, אלא רומאן רחב היקף ורב עלילה. ואשר הוא עצמו נמצא ברומאן כמין כמה גיבורים בעת ובעונה אחת.

הוא המספר, לראשונה הוא המספר האובייקטיבי שהוא כביכול אחד, אך בהמשך הספר, כאשר מסופר מתי ובאיזה מצב כתב את חלקו הראשון, הופך המספר של החלק הראשון למי שעליו מספר החלק השני. בראשון, צעיר מזה רעב הלומד ציור הרחק ממולדתו. בשני: ראש המחוז של סביבת ילדותו, במולדתו, ואדם מבוגר אשר מצוי בהלך רוח של “הבל הבלים הכול הבל,” ומרבית חייו כבר מאחוריו.

וישנו הילד, היינריך ליי, הוא גוטפריד קלר, אשר פרשת ילדותו ונעוריו מפרנסת את כל חלקו הראשון של הרומאן.

וישנו אחר כך היינריך ליי כשהוא עלם צעיר, צייר, ולבסוף הוא כבר גבר בא בימים המספר על עצמו ועל ימי נעוריו.

וישנו היינריך ליי הסופר, המספר כיצד הוא מספר את סיפור חייו. ולבד ממסכת השתקפויות זו – עשרות דמויות המאכלסות את מאות עמודיו של הספר, ומעניקות לו אותה תנופת חיים ותיאור אופיים והופכים אותו גם לרומאן של אומה ותקופה.

על כריכת הספר מסופר כי ב־1854 הופיע הנוסח הראשון של “היינריך הירוק” (קלר נולד בציריך בשנת 1819), ואילו הנוסח הסופי של הרומאן הופיע ב־1878, כלומר לאחר עשרים וארבע שנים, בהיות קלר קרוב לגיל שישים. בכותבו לראשונה את הספר היה בתחילת שנות השלושים שלו, ואילו בהוציאו אותו לאור באחרונה היה בגיל כמעט כפול, בסוף שנות החמישים שלו.

אינני מכיר את הנוסח הראשון, אך קראתי באחת הרשימות שנכתבו על אודות הספר, כי נוסחו הראשון נכתב בגוף שלישי, ואילו משכתב קלר מחדש את ספרו עשה זאת בגוף ראשון. המעבר מסיפור על עצמו בגוף שלישי – למסירת הדברים בגוף ראשון, הינו מאלף, וניתן אולי להסביר שיש עימו משום לקח מעניין לגבי מידת האומץ שבכתיבה והיכולת למצוא פרספקטיבה סיפורית בבוא אדם לספר על אודות עצמו וחייו.

לסופר מתחיל (“היינריך הירוק” משנת 1854 הוא ספרו הראשון של קלר) נידמה כי אינו יכול להתבטא בצורה מפורשת כל כך על אודות עצמו וסביבתו, אולי חלק מגיבוריו עדיין חיים סביבו, אולי הוא עצמו חושש להתגלות במערומיו הנפשיים ובמומו בפני האנשים שמכירים אותו, והריהו נוקט דרך של הרחקת עדותו, ומספר על עצמו בגוף שלישי, לא “אני” אלא “הוא”.

תנופת החיים של גוטפריד קלר באה לידי ביטוי במעבר מעניין המקשר את שני החלקים הנפרדים של ספרו, והוא המעבר בין הפרק השמיני בחלק השלישי, “גם יהודית מסתלקת”, לבין הפרק התשיעי הבא אחריו והפותח באלו המילים:

“זמן כה רב חלף מאז כתבתי את הדברים שלעיל. ספק אם הנני אותו האיש, כתב־ידי נשתנה מכבר, ובכל־זאת דומני שהפסקתי אתמול.” (עמ' 320).

זוהי כמין פרשת דרכים בחייו של היינריך ליי, אשר מקבלת משמעויות נוספות בהמשך הסיפור, ומחייבת את הקורא לחזור ולקרוא את הקטע הנזכר לעיל לפחות שלוש פעמים נוספות: לראשונה כאשר מתברר מתי ובאילו תנאים נכתב כל חלקו הראשון של הרומאן, מראשיתו ועד לסיפור הסתלקותה של יהודית. בשנייה, כאשר מופיעה יהודית בחזור היינריך ליי למולדתו, לאחר שנדמה כי גם היא יצאה לגמרי ממעגל חייו של היינריך ליי. ובשלישית, כאשר מספר הינריך ליי על מצב חייו ורוחו בערוב ימיו, לאחר שכבר עיגל את יצירתו ופנה לחתום את ספרו בפעם האחרונה.

הדף האחרון בספר מעורר תהודה נפשית חזקה כאקורדים של סיום סימפוניה גדולה. הוא חגיגי, עצוב, ויש בו מתנופת החיים, ומתכונת היפוך והשתנות זוויות ההארה לאחור, שהן מסממני הרומאן כולו. עם השיבה המאוחרת של יהודית, נחתמה בינה לבין היינריך ברית באומרה: “הנה נחתמה הברית! אולם לגביך רק למראית עין: אתה בן־חורין ותהיה בן־חורין גמור!” (עמ' 611).

עוד אנו תוהים אם התחתנו השניים כמצופה, ואם היא אשתו של היינריך בשעת כתיבת ספרו, והנה נמשך הסיפור הקצר, המזעזע, ובעל המעברים המהירים, אשר כל אחד, גם מבלי להתכוון, מאיר שוב באור חדש את כל שש מאות ומעלה העמודים שקדמו לו.

"וכך היא חיתה עוד עשרים שנה. אני התנערתי ולא החרשתי עוד. אף פעלתי משהו פה ושם לפי כוחותיי, ובכל היתה יהודית בקירבתי. כשהיה עליי לשנות את מקום מגוריי, הלכה אחריי פעם אחת, אך לא בפעם השנייה, אבל כל אימת שרצינו התראינו. פעמים התראינו יום־יום, פעמים כל שבוע, ופעמים רק פעם אחת בשנה, כפי שנתגלגלו הדברים. אבל כל פעם היתה לנו פגישתנו לחג. וכל־אימת שהייתי בא לידי פקפוקים ומחלוקת עם עצמי, די היה לי לשמוע את קולה כדי להבחין בקול הטבע עצמו.

“פעם אחת נתתי לה במתנה לגודל שמחתה את ספר תולדות נעוריי שכתבתי. בהתאם לרצונה קיבלתיו חזרה מתוך עיזבונה והוספתי עליו את החלק השני, כדי לשוטט שוב בנתיב הירוק הישן של הזיכרונות.” (שם).

תחושה של צידוק הדין: אדם צעיר שרצה להיות צייר, שכתב מתוך דחף עז בשעת מחסור גדולה את פרשת ילדותו ונעוריו, שהתגלגל חסר־מנוחה בשנות חייו המעצבות, שנות נעוריו, בגלותו למקום תורה ויצירה – מסיים עתה את חייו בתור פקיד ערירי, ראש מחוז קטן בשוויצריה (קלר שימש, כחמש־עשרה שנה, בשנים בהן כתב בשנית וחתם את “היינריך הירוק”, כמזכיר קנטון ציריך). מה חושב אדם שחייו מתנהלים עתה כאילו על מי־מנוחות, כשהעצב היגע והייאוש השקט מפרנסים את האש הפנימית שעוממת בו, בעוד שכלפי חוץ הריהו ודאי חרוץ כפקיד בנק מסור ודייקן, כפי שרק עובד מדינה שוויצרי מסוגל.

מה רב העצב הטמון בחייו האישיים: העוולות הקטנות של ילדותו, חטאו הגדול בהתכחשותו לאימו, כל אהבותיו שעלו בתוהו, ויתורו על ייעודו כצייר, השתקעותו בעבודה ציבורית חסרת חשיבות רוחנית, כפירתו באלוהיו, רווקותו, בדידותו, – ומה מפליאה יכולתו לשוב ולהחיות לעצמו את “הנתיב הירוק הישן של הזיכרונות,” עד שבכל עמוד נוסף של הספר מתגלה לך דבר־מה חדש אודות מצב הרוח של מי שכתב את העמוד שקדם לו, ורק בעמוד האחרון של הספר, ובדיסקרטיות רבה, מתברר לך עד מה עצובים ונוגים עד לקיצם היו חייו של האיש, וכי מתוך פרספקטיבה זו חזר ושיכלל וכתב את פרשת כל חייו, והפכה לאחד הסיפורים השקופים, היפים והמעוררים ביותר שנזדמן לאדם לקרוא בספרות העולמית.

ואי אפשר שלא לחזור ולהידרש לעניין התרגום העברי, ששפתו חגיגית ו“גבוהה”, אך אינה מסורבלת, גם לא גולשת למליציות, אלא היא ככלי נאה ומפואר לתוכן שאין ראוי לו בפחות מכך. יש לעיתים לבוא בטענות על מתרגמים ומלביה"דים שאינם מוכנים להריק את היצירה לשפה עברית יותר פשוטה ושווה לכל נפש, אך דומה כי דווקא כאן צריך היה להינתן, וטוב שגם ניתן, התרגום בעברית ספרותית “קלאסית”, ובזאת כאילו נוצר ונכתב מחדש גוטפריד קלר בעברית. עכשיו, וכה במאוחר, צריך להתאזר בסבלנות ולהתחיל לחפש את עקבותיו ביצירות הפרוזה המקורית שתיכתבנה בשנים הבאות.

* גוטפריד קלר: “היינריך הירוק”. תירגם מגרמנית מרדבי טמקין ז“ל. ערך והביא לדפוס לפי כתב־יד מעיזבון המתרגם: א”ד שפיר. הוצאת ספרים עם עובד, ספרייה לעם, 1960.