רקע
אהוד בן עזר
"כאשר ינוס איש מפני הארי" ליעקב קליין־הפרש
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1965

פורסם לראשונה במוסף הספרות של עיתון “דבר” ביום 23.2.1969, תחת הכותרת “סיפורו של קליין־הפרש”


הגיבור – לודוביק אלדא, הינו אציל רומני, בעל אחוזות בבוקובינה, ספורטאי, פרש, עיתונאי ומחזאי, וכן ה“בוס” של רשת הברחות בין־לאומית על גבול רומניה ורוסיה. הזמן – מן ה־28 בנובמבר 1939 ועד העשירי במאי 1940. במת ההתרחשויות – בוקארשט, טשרנוביץ, לבוב; אזורי הגבול של רומניה, פולניה ורוסיה, כפי שנתייצבו לתקופה קצרה אחרי הסכם מולוטוב־ריבנטרופ, נופיה של בוקובינה, בסרביה וגליציה, שהם עתה חלק מרוסיה. והספר – על ששת חלקיו, שישים ושלושה דמויותיו, וחמש מאות ושלושים עמודיו הגדולים – הוא “כאשר ינוס איש מפני הארי”, אשר זכה להצלחה גדולה במערב ואף הושווה ל“חלף עם הרוח” חדש. בתרגומו העברי הופיע הספר בהוצאת קרני, בשנת 1965.

אלדא חוצה את נהר הצ’רמוש, לעבר האזור הכבוש על ידי הרוסים, בשליחות שחלקה רומאנטי, חילוץ מי שהיתה אהובת ידידו הטוב, וחלקה למטרות ריגול, על פי בקשתו של הגנרל הזקן באדרסקו, ראש שירותי המודיעין ברומניה, החפץ לעמוד על כוונות הרוסים בשטח שסופח על ידם.

בלבוב מקבל אלדא זהות חדשה, ושמו מעתה ואסילי ואסילביץ חומניוק. כפועל פשוט הוא עולה במעלות השררה הקומוניסטית, מחזיק בכוח מרצו חווה שיתופית, ובזְכותו עד תום באמונם של הרוסים הריהו נשלח חזרה למולדתו, הפעם כמובן בשירותם.

הספר כתוב כרומאן מתח, ובו מתוארת מלחמת השירותים החשאיים של רומניה ורוסיה, אלו מול אלו, וגם פרשת הסכסוכים והמלחמות הפנימיות בין מחלקותיו של כל שירות, אך עיקרו של הספר ביריעה הרחבה של אירופה המזרחית והמרכזית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

העלילה מתרחשת בשלושה קטבים: אלדא וסגנו היהודי לרשת ההברחה, קארל רונדברג, וברקע בוקארשט ואזורי הגבול העומדים בצל איום הכיבוש הגרמני מצד אחד, והרוסי מן העבר השני.

קוטב נוסף, המתחיל כסיפור לעצמו, הוא פרשת עלייתה של מירה, היתומה היהודייה, מן המרתף בווינה אל משפחת לינדהאנד, אילי ההון היהודיים שרשתם פרושה על פני בירות העולם המערבי.

הקוטב השלישי של הרומאן הוא פגישתם של ואסילי (אלדא) עם מירה לינדהאנד, בחווה השיתופית תחת שלטון הרוסים בלבוב.

רשת ההברחה של רונדברג, המשמשת קשר משני עברי הגבול, מכילה שלל טיפוסים של יהודים ולא יהודים, אנשי עולם תחתון שהם אנטי־נאצים מושבעים. הרומאן מתפרש והולך, בעשרות דמויותיו המופיעות ונעלמות, אשר כל אחת מהן היא קטע סיפור מעניין וחי בזכות עצמו. משך שלושה ימים לא הרפיתי מן הספר, וכאשר התעוררתי ממנו מילאה אותי סקרנות לפגוש את הסופר המופלא הזה, אשר כפי ששמעתי חי שנים רבות בנתניה.


בערב חורף גשום וסוער פגשתי את קליין־הפרש בנתניה. אדם גבוה, בעל חזות פנים אצילה, בן שבעים, שערו הכסוף מסורק לאחור בהקפדה, אך עיניו צעירות, וכולו תוסס. משך רוב הזמן התהלך הנה והנה בחדר ודיבר. הוא סיפר לי על תוכנית של טרילוגיה, אשר אם תינתן לו בריאות (וקצת פרנסה) הריהו מקווה לסיים אותה בשנים הקרובות. בידיו עתה מחצית הספר השני, המספר על תקופת המלחמה. הספר הראשון מסתיים חודש לפני פלישת הרוסים לרומניה ופלישתו של היטלר להולנד ולבלגיה. אמנם נכתב כולו בצל האיום הגרמני, אך המלחמה אינה מתוארת בו, היא תתואר בספר השני. הוא חי ועבר על בשרו את כל תקופת המלחמה, ובעיניו היא כאחד מאיתני הטבע, כמבול. ואכן, שמו של הספר השני יהיה “ויינחם ה'”, ויינחם במובן של התחרט, לפני המבול, על כי יצר את האדם.

אנו מכירים את הרע שבמלחמה, אך איננו יודעים הרבה על הטובים ואצילי־הנפש שהיו בה. בספרו מתוארים אותם אנשים רגילים, ובהם רומנים, אוקראינים, ואפילו גרמנים, אשר סיכנו את חייהם כדי להציל אנשים מן המבול. השגיאה והצרה הגדולה שלנו היא שכל יהודי הוא כביכול טוב בעינינו, וכל גוי – רע. האמת שהיו טובים ורעים גם שם. היו יהודים שהסגירו את אחיהם, והיו גויים שסיכנו חייהם כדי להציל יהודים. יש סופרים יהודיים המחפשים בכל אדם את היהודי, ויש, וכך גם הוא – המחפשים בכל יהודי את האדם. יש המחפשים את הטיפוס, ויש המחפשים את היחיד. והוא חיפש דרך לתאר כיצד חשו האנשים הקטנים והרגילים בתקופת המלחמה.

הדמות המרכזית בספר החדש היא של יהודי מתבולל, שמעולם לא היה ציוני. אירועי המלחמה מטלטלים אותו מארץ לארץ, ובסופה הוא מוצא עצמו עומד על רציף במרסיי, וכתוצאה מפגישה ספונטאנית, הוא מחליט לעלות ל“ארץ”. רק חלק מן הגלריה של “כאשר ינוס איש מפני הארי” מופיע שוב בספר החדש, ובהם אלדא, וכל המאמצים רתומים עתה להצלת ילדים.

קליין־הפרש מדגיש את היסוד האגבי של העלייה, יסוד ההרפתקה. הוא אינו כותב אידיאולוגיות, או כדי להוכיח משהו, אלא מספר על שראו עיניו. “אני צריך חצי שנה של בריאות, עם קצת פרנסה, כדי לסיים את הספר,” הוא חוזר ואומר. ואילו הספר השלישי, אם יזכה לכותבו, יספר על ישראל.

חזרנו לשוחח על אלדא. מפני מה הוא העמיד אותו בספרו בראש רשת מבריחים?

קליין־הפרש מחייך ואומר: “הייתי רוצה לזכות לכתוב את סיפור העלילה של פעולתי עם אנשי העולם התחתון, חבל לי רק כי איש מהם אינו בחיים כדי שיעיד על כך. האמת היא שכל אחד מהם הסתלק כבר מן העולם משבץ־לב, מתוצאות המתח בו חיינו.” לא היתה עיר בגבול בלי מבריחים. העסק היה בידיים יהודיות ולא יהודיות כאחד. רונדברג אומר: “כל זמן שיש גבולות, תהיה הברחה. כי אלוהים, או הכוח העליון אשר החליט להשמיד את העולם, לא התכוון לקבוע גבולות, אנשים קבעו אותם.”

ועוד על אלדא. הוא חי על חודו של תער. אמנם הוא נולד כאציל אך הוא רואה את עולמם של האצילים שוקע. כך למשל התמונה בה קאנדומיר ואנאטול רוכבים עימו בצעד איטי לאורך המשעול הרחב, המוקף עצי אשור ענקיים עתיקי יומין, המוביל אל אחוזתו. “חיבה מיוחדת רחש אלדא לחלק זה של האחוזה. עתה, בהיפרדו מעליה, נשא עיניו אל צמרת העצים נטולי העלים, אשר זה מאות בשנים סוככו על משעול הרוכבים. העצים, הרהר, עשויים להישאר על עומדם מאות שנים נוספות, אולם זמנם של האדונים הרוכבים על גבי סוסים הולך וקרב אל קיצו.

ומהי המשמעות של הספר?

אלדא שוכב על גדת הצ’רמוש ומחכה למילת הסיסמה כדי שיוכל לחצות את הגבול חזרה לארצו. מעברו השני של הנהר שר זקיף־הגבול שיר איכרים רומני, אשר הפזמון שלו הוא “תמיד לשנוא, תמיד לשנוא.” אלדא מחדד את שמיעתו, ומהרהר בעקבות השיר שהוא שומע על שיחתו העתידה עם ראש המודיעין, הגנראל באדרסקו, והוא חושב לעצמו – האם בדור שלו, שלחם במלחמת העולם הראשונה, צריך להמשיך לשנוא? ומהן החדשות האחרונות? צ’רצ’יל נהיה ראש ממשלה, ה־10 במאי (יום סיום הספר) הוא יום העצמאות הרומני, אך גם המועד בו פלש היטלר לבלגיה ולהולנד והניח לסטאלין להיכנס לבוקובינה ולסרביה. ואלדא שוקל אם אמנם לאינפורמאציה זו, שהרוסים בדרך, השתוקק באדרסקו האנטי־נאצי כאשר שלח אותו, והוא אומר לעצמו שעכשיו הוא עתיד לעבור גבול שעוד מעט לא יהיה גבול, ולחזור למולדתו אשר עוד מעט לא תהיה שייכת לו, ולהיכנס אל תוך סופה של שנאה חדשה.

במקורו הכיל כתב־היד כשלושת אלפים עמודים. ההוצאה הגרמנית ביקשה ממנו לקצר לכדי אלף ושלוש מאות עמודים, ומזה הודפסו תשע מאות. המהדורה האמריקאית היא קיצור מן המהדורה הגרמנית, והיא בת למעלה משש מאות עמודים, והתרגום לעברית נעשה על פיה.

מה קוצר?

בעיקר סיפורי החיים של הגיבורים עד להופעתם על במת ההתרחשויות. רק ממה שנשאר היה אפשר להוציא עוד ספר. בכל הביקרות על המהדורה הגרמנית לא אמר איש שהספר גדול מדי. גם בני נוער התלהבו מספרו, למרות שהכתיבה היא שמרנית. הספר תורגם גם לצרפתית, איטלקית, הולנדית ושוודית.

במה שמרנותו?

הוא מספר, ומספר על דברים שחי אותם. אהוב עליו טולסטוי, אך טולסטוי כמספר ולא כפילוסוף. ב“כאשר ינוס איש מפני הארי” אין סקס. הסקס זה בשביל מיטה ולא בשביל הספרות. כשאין על מה לספר – כותבים על סקס ופונים לאופנות מודרניות.

וכיצד הוא רואה את כתיבתו?

אדם מטייל ביער ואוסף אוכמניות. בני אדם רבים מטיילים ביער, ואוספים אוכמניות. השאלה מה עושים בהן? האחד אוכל ופולט. האחד מזמין אורחים. האחד עושה ריבה. האחר ישמר אותן, או את הפרחים, בעשבייה. אצל האחד זה נשאר ואצל השני כלה לבלי הותיר זכר. מאושר הוא מי שלא משאיר דבר כי הוא יודע לחיות. ואילו אלה אשר אוספים ומשמרים הכול, עליהם זה מעיק ולוחץ. גם הוא טייל ביער, ואסף וכבש הכול במכבש, כפרחים מיובשים, וכעת הוא מדפדף באלבום, רואה ומכיר כל אוכמניה, ונזכר בכל מקרה ומה אירע בעקבותיו.

“זו מיער פלוני. כאשר חזרתי נתקלתי בנערה. נשקתי לה. או – היא סטרה לי. ואני מספר לעצמי וחוזר ומספר את כל אשר אירע לי במשך כל הימים בהם טיילתי ביער של חיי. אני מספר לעיתים באופן שונה מכפי שקרה. אך אני חייב לספר זאת. מאושרים הם אלה אשר נהנים ושוכחים, אוכלים ופולטים. כי באלבום הזיכרונות הלוחצים לספרם מתאסף לא רק דבש אלא גם ארס ורעל.”


קליין־הפרש נולד בטשרנוביץ, בוקובינה, בשנת 1897. הוא השתתף בקרבות מלחמת העולם הראשונה, בגדוד חיל הפרשים המהולל על שם המלכה מריה, ונפצע באיטליה. כאשר היה סטודנט למשפטים באוניברסיטה בעירו, פרצו פרעות פטליורה נגד היהודים באוקראינה. הוא עזב את לימודיו וצלח כמה פעמים את נהר הדנייסטר כדי להביא תיאור מפורט על מאורעות אלו לפרסום בעיתונות האמריקאית ובאירופה. באותם הימים היה עונש מוות, הן ברומניה והן ברוסיה, על חציית הנהר. כאשר חזר לארצו נתפס ונידון למוות. הוא הצליח לברוח מן הכלא הרומני לאוסטריה, שם המשיך לעסוק בעיתונות עד שזכה לחנינה. החנינה התקבלה בהשפעת חברים לנשק מאנשי גדודו בחיל הפרשים.

אחוות לוחמים ששירתו בימי מלחמת העולם הראשונה במסגרת הקיסרות ההבסבורגית – קיימת ובולטת גם בספרו. אלה היו בני משפחות האצולה באוסטריה, פולניה, רומניה והונגריה, ונשאר ביניהם קשר מעבר לגבולות המדינות החדשות.

ב־1937 הופיע הרומאן הראשון שלו, “דם רב נשפך למען ‘התענוג’”, וגיבורו הוא סוס ושמו “התענוג”. הזדהותו עם סוסים כבני־אדם היא מוחלטת. סבו מצד האב, חנינא, שהיה ידידו הטוב ביותר, היה ספק של בהמות בטשרנוביץ. האהבה לסוסים היא משפחתית אצלם. ואכן, האהבה לסוסים של אלדא הינה קו דומיננטי באופיו, ומשמשת לו כקמיע העוזר בנדודיו הרבים, כאשר כל חובבי הסוסים בעולם שייכים, בתחושתו של קלין־הפרש, לאגודה מסתורית אחת, ממש כבונים החופשים.

שפת כתיבתו של קליין־הפרש היא גרמנית. הוא כתב מחזות אשר הוצגו בעירו, טשרנוביץ, וגם בווינה. הגרמנית היתה שפת התרבות בעירו. משפחתו לא היתה מתבוללת, לא ציונית, לא דתית ולא אפיקורסית. סתם משפחה יהודית עם בית כנסת רק בימים הנוראים. סבו מצד האם היה בעל אחוזה. זיכרונות ילדותו מביקוריו אצל הסב באחוזה משמשים כנראה אף הם חלק מבניין ספרו.

בעבודתו כעיתונאי, בין שתי מלחמות העולם, ערך נסיעות בכל רחבי אירופה. בשנת 1934 סייר לבדו על גבי סוס מרחק של ששת אלפים קילומטר לאורכן ולרוחבן של פולניה, אוסטריה, רומניה, צ’כוסלובקיה ויוגוסלביה, וריאין אישים רבים. ביניהם מאסאריק החולה, אשר הסכים לקבל אותו בגלל אהבתם המשותפת לסוסים.

כאשר כבשו הרוסים את בוקובינה היה עגלון, אחרי כן נתמנה כמנהל חווה, וסיים בבית סוהר רוסי, משם שוחרר ערב הכיבוש הגרמני. בהכירו את שבילי האיזור, הצליח להסתנן דרך קווי החזית ולחזור ולבוקובינה. שם נאסר מחדש ובדרך נס ניצל ממחנה מוות גרמני.

חלק ניכר מנדודיו אלה, ומניסיונו תחת שלטון הרוסים, מופיעים בתיאור הרפתקאותיו של אלדא, העולה להיות מעגלון לאיש־אמונם של הרוסים, מסתבך עימם, נאסר, ומשתחרר. בתקופה האחרונה של המלחמה היה פעיל במחתרת. אשתו ובנו עלו לארץ בשנת 1944 ואילו הוא הגיע רק שנתיים אחריהם והשתקע בנתניה. בנו היחיד נפל במלחמת השיחרור. בנתניה היה לו בית ספר לרכיבה על סוסים.

האם כתב דברים נוספים אחר פירסום ספרו הגדול?

ישנו רומאן בשם “ארבע גרביים לבנות בשלג”, אף הוא אודות קורותיו של סוס. רומאן נוסף מפרי עטו בשם “ההימור”, הופיע בשנת 1963.

ההימור הוא מעשה בשני פריצים שארי־בשר אשר דודה מורישה להם יער במשותף. הזמן – ראשית המאה הנוכחית [המאה ה־20]. בין שני הפריצים נוצר קונפליקט מפני השוני שבאופיים. האחד, אותו הוא מכנה “הפריץ הטוב”, שמו מודסט פון קראי, והוא בריא בשר ובעל מזג טוב. ואילו השני, פון צאצא, קטן, רזה וכילי, והוא ה“רע”. הראשון נשוי, ולו שתי בנות ובן. השני נשוי לאישה קמצנית באורח חולני, ואף הוא תענוג חייו ברדיפת בצע. צאצא מקנא במודסט וזומם כיצד יוציא ממנו את היער. הוא מתחבל תחבולות, תוך כדי נסיעתם בקרון רכבת זערורית הקרוייה “הקומקום”, ומבקש ממודסט שיפתח את החלון. המסגרות של החלונות ברכבת העלו חלודה. מודס בריא הבשר מתאמץ, ומפליט נפיחה. צאצא מקנטר אותו על כך ומטיף לו מוסר שלא ייעשה כזאת בחברה הגונה. מודסט מתנצל ומסביר כי לא עשה זאת בכוונה. מה לעשות, זה קורה. ותוך כדי כך הוא מפליג בגוזמאות ומספר כי אציל פלוני, עימו שירת יחד בגדוד הפרשים, היה מסוגל להפליט אפילו עשרים נפיחות, לפי הזמנה.

צאצא טוען כנגדו כי הדבר ממש לא ייאמן. מודסט מתלהב ואומר שכל אחד יכול לעשות זאת אם הוא מתאמן. צאצא מניח לו את המלכודת להימור. “היהודי שלך, יונס אלנברג, ודאי לא יעשה זאת!”

מודסט נעלב, יונס שלו, אין דבר שלא יוכל לעשות. צאצא מסית את מודסט התמים להימור. הם תוקעים כף, וברידתם הולכים למועדון האצילים. היו"ר המכובד פון סילקה רושם את ההימור כחוק.

יונס המסכן טרוד בסידור ענייני הפריץ שלו, ברון סנלי, אציל עני ופקיד נמוך בממשלה, המחזר אחר בתו הבכירה של מודסט. תחלופנה עוד שנים עד אשר יזכה ב“צווארון הזהב” – הדרגה של מעמד הפקידים הבכירים במינהל הקיסרות ההבסבורגית. עד אז הוא מקיים פאר חיצוני אשר ממומן בהלוואות בריבית. בינתיים משיג יונס מימון להפקת העצים מיער הירושה, אך בבואו להיוועץ על כך עם מודסט, מעמיד אותו הלה על העובדה שיש הימור המונע את התוכנית, ובהימור הוטל על יונס התפקיד הראשי – להגיע למאה נפיחות!

הרעיון מוקצה על יונס מחמת מיאוס, ואולם הוא מסור למודסט, ולאט לאט מתחיל להזדהות עם ההימור, משום שאחרת יילך היער לאיבוד, תאבד המשרה ליונס והנדוניה לבתו של מודסט, וזה איכפת ליונס, הקשור למודסט “שלו” בכל לב.

במסע חיפושיו אחר מוצא, נתקל יונס לילה אחד בחבורת צוענים, שהאחד מהם מציג מיספר – מחופש כדוב הוא צועד לצלילי התזמורת ונותן ליווי בנפיחות! יונס משחד את הצועני המחופש לדוב בשלושים קרונות זהב, והלה מגלה לו את הסוד – יש כדורים מיוחדים, צריך לבלוע אותם, והתוצאה מובטחת.

יונס מקבל ממנו את הכדורים המסייעים למתן הליווי, חוזר לביתו, מתאמן ומגיע לווירטואוזיות!

והנה מגיע ובא יום ההימור. כל חבריו של מועדון האצילים התאספו ובאו, סילקו את המשרתים וסגרו את החלונות. נוסף ליושב־ראש המועדון ישנה ועדת שופטים ובראשה ראש השופטים, למען יקפידו על הכללים. המתח באולם גדול ובאוויר אפשר להבחין ריחות נוספים על עשן הטבק הריחני. רבים מהמרים מי לצד זה או לצד אחר. הרוב, ובראשם ברון סנלי (המחזר אחר בתו הבכירה של מודסט) מהמרים נגד יונס כי הם אינם מאמינים שהיהודי העדין יהיה מסוגל. ברון סנלי סובל קשות, כי אם ייוודע לממונה עליו שחותנו־לעתיד הפסיד, ובמין הימור כזה, שוב לא יעלה בדרגה.

לקראת שיאו של ההימור פורצת תקרית במניין הנפיחות. צד אחד צועק: “תשעים ושש!” – וצד שני: “תשעים ושבע!”

היו"ר, גרף פון סילקה, יוצא עם ועדת השופטים להתייעצות. יונס מודאג. מודסט מעודד אותו, “היית עצום! אתה תעשה זאת, ודאי תעשה!”

יונס עונה בסרקאזם מר: “האם שאלת אי פעם את הסוס שלך כיצד הוא מרגיש בטרם קפיצה מעל מכשול?”

יונס מבקש כוסית, ומודסט בעצמו מוזג לו, כי המשרתים כולם הוצאו. תוך כדי שתייה, באין איש רואה, בולע יונס כדור נוסף.

היושב־ראש חוזר, ובדומייה המתוחה הוא מודיע, כי לנוכח הספקות החליטו השופטים כי אם יהיו רק שלוש נפיחות נוספות – תיחשב התוצאה כתיקו במירוץ סוסים. אם ארבע – זכה מודסט, וכמובן אם פחות, אזיי הפסיד מודסט וזכה צאצא.

הגרף יורד מהפודיום, ויונס חוזר ועולה, ממשיך, והנה – הוא כבר עבר מזמן את המאה, עבר את המאתיים! – האצילים נדהמים. יש מי שאמר שהגיע ל־223, אבל אציל זקן וחירש, המונה את הנפיחות לפי תנועת השפתיים של האדונים הנכבדים, נשבע שהיו 224!

ברון סנלי בא כעבור שעות אחדות ליונס. הוא חייב להתאבד, כי כסף לשלם אין בידו, ואילו חותנו־לעתיד, מודסט, לא יסכים לעולם לקבל הסבר על הפרת כללי הכבוד.

יונס דואג לחתנו־לעתיד של הפריץ ומממן לו הלוואה בלא ריבית בתשלומים של חמישים קרונות לשבוע.

בשיחה האחרונה בספר שואל מודסט את יונס: “על שום מה עברת כל כך הרבה מעל למאה?”

ויונס עונה: “עסק זה עסק. בימי המתח שלפני ההימור לא שכחת להזכיר לי כי אני חי ממך, ואף את כספי עשיתי מעסקים איתך. ומשום כך אני חייב במאמץ. ובכן, אני הרי יודע כי גם בעתיד נצטרך לעשות שוב עסקים, ואפילו בין ידידים חשבון הוא חשבון. על כן, הנפיחות שמעל למאה – זו השקעתי שלי בעסקים שיהיו בעתיד. יותר, לא יופלץ בשבילך! תמו הנפיחות.”


* יעקב קליין־הפרש: “כאשר ינוס איש מפני הארי”. עברית: עמי שמיר. הוצאת ספרים קרני בע"מ. תל אביב. 1965. 532 עמ'.


*

מתוך היומן, יולי 1969

22.7.69. ז' באב תשכ"ט. אתמול פסע לראשונה אדם על הירח. הקשבתי במשך הלילה [לרדיו] ולפנות־בוקר לשידור החי מקול אמריקה, אך לבסוף נרדמתי, והחמצתי את הרגע ההיסטורי.

לפני כמה שבועות [כנראה חודשים] נסעתי לבקר את הסופר הישיש יעקב קליין־הפרש בפנסיון פרוינדליך אשר בנתניה. (היה זה לאחר שבלעתי בשקיקה את הרומאן עב־הכרס שלו “כאשר ינוס איש מפני הארי”, שהופיע בתרגום עברי). הוא עצמו לא ידע עברית, והיה צורך במתווך, הורה שכול מנתניה, שבנו נהרג בשירות הצבאי, א. יהל שמו, שאותו הכרתי לאחר שהזמין אותי מטעם מועצת הפועלים להרצות בנתניה. יהל היה בידידות עם קליין־הפרש והוא שהכיר בינינו. כתבתי אז מאמר ארוך על הפגישה עם קליין־הפרש, שהיה ועודנו בעיניי סופר ענק שלא זכה להערכה שהיה ראוי לה, ואינני זוכר אם אכן פורסם המאמר, אולי בעיתון “דבר”, או שרק נותר ההעתק שלו בקלסר המאמרים של שנת 1969, שמסרתי לארכיון “גנזים”. ואולי על הרומאן כתבתי ופירסמתי, אבל הכתבה על הפגישה לא התפרסמה].

המלצות קוראים
תגיות