עברית: 1919

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 8.1.1971

עם הופעתו של הרומאן “אינגבורג” של הסופר הגרמני ב. [ברנרד] קלרמן, בתרגומו של דוד צמח (אחי־סבו של שלמה צמח) כתב ברנר רשימת־ביקורת קצרה, ברשימות הביבליוגראפיות שלו, ב“האדמה” משנת תר"ף, 1930, בחתימת ח. ב. צלאל.

אומר ברנר:

[הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מובאת במקור רשימתו הביבליוגרפית של יוסף חיים ברנר “אינגבּוֹרג לקלרמן”, https://benyehuda.org/read/17340]

ברנר לא אהב את קלרמן וראה ב“אינגבורג”, ובצדק, את השפעתו המכרעת של האמסון. ואולם אהבתו והערצתו לשירת האימפרסיוניסטן הנורבגי מנעה מברנר לראות את יופייה של “אינגבורג”. לא רק שלא ראה את יפי הספר, אלא השתמש בקלרמן כדוגמא לכתיבה רעה בכלל.

בביקורת על עגנון, משנת 1913, בקובץ “רביבים” ג־ד, הוא אומר: “ו’לילות' ביחוד יראו לנו, כמה לא קלה ולא מרפרפת היא סנטימנטליותו של עגנון בשעת ירידה פיוטית. כי יחד את מתיקותה של הפואימה הזאת – מתיקות המזכירה את ב. קלרמאן, אם כבר להזכיר שמות של משוררים אירופיים, הרי היא די כבדה ודי מעונה.” (שם. כרך ב. עמ' 320).

דמיונו של “אינגבורג” (1906) ל“מסתורין” (1892) ול“פן” (1894) של קנוט האמסון הוא יותר ממקרי. מה גיבורו של “פן”, תומס גלאן, יושב ביער, יחד עם כלבו אֵזופּ, ועוסק בציד – כך גם אקסל, גיבור “אינגבורג”, יושב ביער עם כלבו פצ’ו. זה יורה בכלבו, שהוא ידידו היחיד, ואף זה עושה כך.

אפילו תחילת הסיפור דומה: “בימים האחרונים הייתי מהרהר וחוזר ומהרהר בקיץ הצפוני, קיץ שכולו יום. אני יושב כאן ומהרהר בו ובצריף, שבו ישבתי, וביער, אשר מאחורי הצריף,” כך פתיחת “פן” (תרגום מ. ליפסון, הוצאת “קדימה”, ניו־יורק, 1919) – ואילו פתיחת “אינגבורג”: “הנה אני יושב בסוכה, בתוך ערבה רחבת ידיים,” וההמשך דומה – בשני הספרים זמנה של הפתיחה מאחור להתרחשות שברומאן עצמו, והגיבור, יושב־היער, מהרהר ונזכר בעברו, ובפרשת אהבתו הנכזבה – אדוארדה ב“פן”, אינגבורג כאן.

ולא פחות מכך שאל קלרמן מ“מיסתורין” – שם, כזכור, מתאבד נאגל שלוש פעמים: פעם בנסותו לבלוע צלוחית של רעל ביער, והוא מרגיש את מותו, אך הרעל הוחלף, בלא ידיעתו, והוא מתעורר. פעם שנייה, בחלומו, ובשלישית: בהתעוררו והוא רץ וזורק עצמו לים. והקורא, שאינו יודע כי תחבולה וחלום כאן, משוכנע בשתי הפעמים הראשונות כי בהתאבדות אמיתית מדובר.

אין להאשים את קלרמן שתחבולה זו נשאה חן בעיניו. הלא גם האמסון הושפע ודאי לא מעט מחלומו המפורסם של סווידריגאילוב על ילדונת בת חמש המפתה אותו בפריצות, והטכניקה של מסירת הסיפור לקורא היא כאילו במציאות מתרחש הדבר, ורק בסוף נודע שחלום הוא. בעל “לוליטה” לא היה אפוא מקורי ביותר, למרות שכיום סבור כל מבקר כי פרק בספר חדש, שפרשת תאווה לילדה מצוייה בו – מקורו ב“לוליטה” הוא.

אך נחזור לקלרמן: כה מצא חן בעיניו המעשה בהתאבדות המוטעית, עד שחזר עליו כמה פעמים ב“אינגבורג”. בשיא מחלתה של אינגבורג, זו המחלה בה היא מגלה, בגמגומי הזיותיה הקודחות, כי לא לאקסל נתון מעתה ליבה אלא לרעו, המשורר קרל בלוטהופט – רואה אקסל את מותה של אינגבורג אהובתו. התיאור נמסר בצורה כה מוחשית, כה יוצאת מגדר הרגיל, עד שמתעוררת תדהמה בקורא: האומנם מתה הגיבורה באמצע הספר? ורק בסוף אותו תיאור מתערבת מציאות בחלום ומתברר שהזייה היתה זו.

בדיוק רב יותר חוזר עניין המציאות כחלום בסיפור התאבדותו של אקסל, לאחר שאינגבורג עוזבת אותו בחברת קרל. הוא ישן, הוא חולם עליה, הוא מתעורר, הוא לוקח את אקדחו והולך ליער, ושם:

“אני מגיש את האקדח אל רקתי ועוצם את עיניי. טיק! האקדח סירב. אני מביט אל התוף, אני רואה את הכדור. אני חוזר ומגיש את האקדח אל רקתי, והנה איש אחד נוגע בכתפי ואני מחזיר את פניי. הפנים הדלים של ההלך המאושר משתוחחים עליי. ‘אחי, אחי,’ מדבר הוא רכות ומרים את אצבעו כמאיים מתוך חמלה, ‘יש בעולם דברים יותר רעים מאובדן אישה. להיות חבוש ארבע שנים בבית־האסורים, זהו קשה. אחי, הה, בלי אוויר צח, בלי שמיים, בלי חופשה, אחי, זה קשה יותר הרבה!’ – ‘לך לעזאזל!’ צועק אני ולוחץ את האקדח אל ליבי, אולם ההלך מתנפל עליי ולופת את מרפקי. אני שואף רוח בכבדות. הרף ממני! אני נאבק עימו. אני חוגר שארית אונים, עוד תנועה אחת וזרועי משתחררת. ‘הרף ממני!’ – הקיצותי, שכבתי עוד סרוח על הדרגש, רעד עבר בבשרי.” (עמ' 201).

כל זה עומד ממש בסימן הפרקים האחרונים של “מיסתורין”.

ובכל זאת, למרות שקלרמן כמעט שנשכח מלב כול, ואפילו בלכסיקונים בקושי יימצא שמו – ספר יפה הוא “אינגבורג”. קוסמת היא דמותה של אינגבורג, בת־היער, השוברת לב גבר אחד אחר רעהו, ואשר תמיד נראה הבלתי־מושג והאחר – יפה בעיניה מן המרגוע־לשעה שהיא מוצאת בהווה, בחיק אוהבה האחרון.

אינגבורג היא בת־הטבע, ואהבת אקסל אליה רומנטית וערפילית, ורוח פיוט עצוב נמשכת על פני כל הרומן. אמנם אולי לקורא בן־ימינו תהא ארכנות זו שבתיאורים ובפרץ רגשות והרהורים, לאבן־נגף בקריאה. אך דומני שאפילו ברנר, מקטרגו, חב משהו לקלרמן (וזאת, אם אכן קרא בו במקור, או בתרגום רוסי).

בסיפור של ברנר “עצבים” (תרע"א, 1911) ישנה פיסקה נפלאה, הנחרתת בזיכרון הקורא בהביעה את כל הזרות של הנוף הארץ־ישראלי לצעירים המנסים להשתרש בו:

“עוף פורח אחד, שאת שמו בעברית לא ידענו שנינו, השיב עלינו בכנפיו מרובות הצבעים, אשר הוריקו את התכלת, ויחלוף.” (כל כתבי י. ח. ברנר. כרך א‘, עמ’ 283).

שבתי ונזכרתי במשפט הזה כאשר קראתי על אחת מפגישותיהם הראשונות של אינגבוג ואקסל על הפסגה, בלב היער –“מאחורי הספסל שרה ציפור אחת. הקשבתי, איזו ציפור היתה זאת? היתה זאת ציפור, אשר את קולה לא שמעתי מימיי. אולי מארץ רחוקה תעתה הנה.” (עמ' 36).

* ברנרד קלרמן: “אינגבורג”. תרגם מאשכנזית דוד צמח. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ורשה תרע“ט, 1919. 220 עמ'. מהדורה חדשה, תל־אביב, תש”ה, 1945.