עברית: 1929

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 27.7.1973

הסופר הגרמני ברנרד קלרמן (נולד ב־1879) החל את דרכו בכתיבת סיפורים ליריים רומאנטיים, קרובים ברוחם לכתיבתו של קנוט האמסון, אשר הראשון בהם, “אינגבורג” (1906) גם תורגם לעברית בידי דוד צמח והופיע בהוצאת שטיבל בווארשה.

ברנר כתב עליו אז:

[הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מובאת במקור רשימתו הביבליוגרפית של יוסף חיים ברנר “אינגבּוֹרג לקלרמן” ]

שבע שנים לאחר “אינגבורג” (עליו כתבתי במדור זה ב־8.1.1971) פירסם קלרמן את “המנהרה” (1913), ובו זנח לחלוטין את הסגנון הלירי והרומאנטי של “אינגבורג” (על רקע היער האירופי וחולמים מוזרים בו), ופנה לאוטופיה בסגנון נטוראליסטי על רקע העולם החדש. וממש קשה להאמין שאותו סופר כתב את שני הספרים. ב־1931 התפרסם הרומאן המהפכני שלו “התשעה בנובמבר” (אשר לא תורגם לעברית), ואף על פי כן, כך קראתי באחד המקומות, נספח בסוף ימיו אל הנאצים.

“המנהרה” של קלרמן הוא ספר המקדים בנושאו את “כמעיין המתגבר” ו“מרד הנפילים” של איין ראנד, וכנראה שכמו ספריה היה אף הוא רב־מכר בתקופתו. גיבור הספר הוא מהנדס בשם מק אלן, בן למשפחת כורי פחם באמריקה, עבד בנעוריו כסייס מוביל פחם במעמקי המכרה. אסון מפולת במכרה מגלה את טבעו ואת גודל עקשנותו של הנער. היחיד מבין כל פועלי המכרה, הוא מצליח בהתמדה ובכושר־התמצאות לחפור לעצמו נקיק לניקבה סמוכה ולהציל בכך את חייו.

מעשה־גבורתו מתפרסם בכל אמריקה, הוא מקבל תמיכה לשם השלמת חינוכו מאישה עשירה, שגורלו נגע לליבה, ונעשה מהנדס מכרות ומתכת. הוא ממציא פלדה חדשה בעלת דרגת־קושי כשל יהלום, האלאניט, ומתמכר לתוכנית־ענק: כריית מנהרה למעבר רכבות מאמריקה לאירופה מתחת לאוקיינוס האטלאנטי. בכך הוא כמו מגשים תאוות־פחדים שנולדה בקירבו, מתחפר במו־ידיו, נחנק ומתעלף, כדי להציל את נפשו מן המכרה שהתמוטט.

מאחר שהרומאן נכתב לפני למעלה משישים שנים, אין התחבורה האווירית תופסת מקום בחזונו של המחבר: “האווירונים אינם באים בחשבון בשביל מסע של רבים, וזולת זה הרי הצליחו עד היום לעבור את האטלנטיק רק שני אווירונים בלבד.” (“המנהרה”. עמ' פ"ג).

כריית מנהרה תחת האוקיינוס נראית בעינינו כיום רעיון מיושן ולא כדאי משום בחינה, ואילו בספרו של קלרמן מקבל המפעל מימדים של טיסת האדם אל הירח, בהבדל אחד, בימינו כמעט אין גיבור יחיד, ואפילו היחס אל האסטרונאוטים אינו כאל גאונים ובני־אדם עליונים, אלא כאל הנהגים או הטייסים הטובים ביותר שהביאו לגמר השלמתה של משימה שהשתפו בתיכנונה ובביצועה מאות אלפי אנשים – ואילו “המנהרה”, ממש כמו בספריה של איין ראנד, עומד בסימן מפעלו של הגאון היחיד, הבודד, העומד במאבק איתנים עם החברה ואיתני הטבע כדי להגשים את תוכניתו הגראנדיוזית. ולא מקרה הוא שמידות של רומאנטיקה ושנאת הדמוקראטיה מצויות בהשקפת־עולמה של איין ראנד, וכנראה לא ניקה גם קלרמן מנטייה זו, כאשר השלים עם המשטר הנאצי.

ואמנם מתנודדת עמדתו של קלרמן ב“המנהרה” בין הערצת כוח־התמדתו של מק אלן לבין ידיעת המחיר הנורא של הגשמת תוכניתו. המושגים על העבודה הטכנית של חפירת מנהרה כזו היו עדין פרימיטיביים למדי בתקופה שבה כתב את האוטופיה, ומשום כך חלק גדול מן העבודה, כמו למשל העמסת הסלעים אחרי פיצוצם, נעשה בעבודת־כפיים בידיהם של אלפי פועלים, אשר למען המשכורת הגבוהה־יחסית השתעבדו למפעל הענק.

אסון גדול בתוך קרקע הים גורם למפולת, לשריפה נוראה בלב המנהרה ולמותם של מאות פועלים. קלרמן כאילו צופה את המשבר הכלכלי הגדול של שנות העשרים. תוכנית המנהרה משכה אליה מאות אלפי משקיעים קטנים אשר קיוו להתעשר עם עליית ערך מניותיה. אך ההתמוטטות של הסינדיקאט הבונה את המנהרה, בעקבות שביתות פועלים והתנפלות בעלי המניות הקטנים, מביאה עימה משבר כלכלי בקנה־מידה עולמי. האנושות, אומר קלרמן, זקוקה למפעלים טכניים רבי־היקף המניעים את כלכלתה, ובנפילתם היא נסוגה לאחור עשרות בשנים. וכך, האכזריות אשר בהגשמת תוכניתו של מק אלן היא פחותה מן הקאטאסטרופה אשר באבטלה ובשיתוק הפוקדים את העולם לאחר השביתה הגדולה של פועלי המנהרה.

במהומות הפועלים לאחר האסון המנהרה נהרגות אשתו ובתו הקטנה של מק אלן, והוא עצמו נאסר ונשפט לתקופת מאסר, משום שהוכח כי לא היה יסוד מוצק להבטחתו לסיים את עבודת המנהרה בחמש־עשרה שנה.

התמוטטות הסינדיקאט הבונה את המנהרה נגרמת לא רק בשל אסון־הטבע ושביתות הפועלים אלא באשמתו של יהודי הונגרי, ס. וולף, אשר נולד בשם שמואל וולפזאהן לאביו הקברן בעיירה סצנטס בהונגריה. כשם שחפירתו להצלת חייו בעודנו נער מסמלת את כל החיובי שבתשוקת מק אלן לחפור את המנהרה הטראנס־אטלאנטית – כך מהותו של ס. וולף היא לקבור. הוא אשף כלכלי שעלה מאשפתות, אדם מכוער האחוז תשוקת־זימה לנשים צעירות, בלונדיות, וכמובן לא־יהודיות, שאותן הוא קונה בכסף, ושאיפתו הגדולה להיעשות מנהל הבנק של המילארדר האמריקאי לויד, ומשם לניהול הסינדיקאט.

וולף, שאינו מסוגל לשם יצירה חיובית, אלא “כדרכם של יהודים”, סוד כוחו הוא בעסקי ספסרות ממון, מקנא קינאה נוראה במק אלן, הבהיר ואיש־הפעולה, וזומם לאסוף כסף רב בחשאי, על־ידי סיפסור בכספי הסינדיקאט, וברגע משבר להיות בעל־המניות העיקרי ושליטהּ של המנהרה. הוא נכשל במניפולציות שלו, כי תאוותיו לנשים ולממון מעבירות אותו על דעתו. בהתגלות צפונותיו למק אלן הישר, זה מסרב לחפות על וולף, אף־על־פי שהוא יודע כי נפילתו של וולף תביא לפשיטת־הרגל של סינדיקאט המנהרה.

וולף מתאבד, או נדחף למוות באמצעות בלשיו של מק אלן. ואולם, באורח פאראדוכסאלי, ממש כמו בסרט הנאצי “היהודי זיס”, נעשית דמותו של וולף אנושית ונוגעת ללב בטראגיות שלה יותר מן הדמות השלמה, הבהירה, הקשוחה, הישרה וחסרת־הלב של מק אלן.

סוף טוב הכול טוב. לא איתני הטבע ולא ספסר יהודי הונגרי, שעלה לגדולה, יכולים לעמוד למכשול לעוז־רצונו של איש־פעולה חיובי מן הגזע הנכון, ובייחוד כאשר אחד מעוזרו הוא גרמני שבא מן האיזור הבאלטי, ושטרום שמו.

אתל לויד, בתו היחידה של המיליארדר, משכנעת את אביה שישוב לעזור למק אלן, ותמורת זאת הוא ניאות לשאתה לאישה. כי מהי אישה לא־אהובה בעיני אדם המקדיש את כל חייו למפעל־אדירים. עבודת המנהרה מסתיימת במועדה. המסע הראשון עושה דרכו מאמריקה לאירופה בזמן־שיא של עשרים ושמונה שעות!

דומה שברנר, אשר קרא את “המנהרה” אך לא כתב עליה, משום שעדיין לא תורגמה אז לעברית, היתה לו סיבה טובה שלא לאהוב את קלרמן, ואולי גם הרגיש בחוש כי לא טובה רבה יביא סופר זה באחריתו.

* ב. קלרמן:“המנהרה”. רומאן. תרגום מ. טמקין. “ספריית תרבות”, הוצאת ספרים “מצפה” בע“מ, ירושלים־תל־אביב. תרפ”ט, 1920. שכ"ב עמ'.