אני עושה חסד עם המתים ועם החיים, בהציבי פּה ציוּן למשוּלם “מכניס-אורח” ולאשתו חיה הצדקת.

משוּלם היה “בעל-בית” נודע בקיטוֹב, ממַצע בעסקי מכירת נוֹפת ונוסע לתכלית זו לרוב לעיר-המחוז ומרויח ממון במידה הגוּנה. אבל כל מה שהיה מכניס היה מוציא לאחרים. בנים לא היו לו, אבל מעולם לא היה סועד לבדו על שולחנו. על כל עני ואביון הולכי-דרך וסובבים בעיירות היה לו משפט הבכורה. הוא נוטל ידיו לסעודה; והזר, לא ידע אותו מתמול-שלשום, גם כן נוטל ידיו ויושב ואוכל עד כדי שׂוֹבע.

משוּלם פּירנס עניים בביתו לא אך בימי השבת בלבד, כי אם גם בימות-החול; ובימי פסח וּמועד היו גם שנים וּשלושה אורחים סועדים אצלו. הוא לא היה בודק לנפשות, לא היה מסתכל בפני ההֵלך, אם יפיקוּ אֵמוּן, ולא היה מקפּיד בזה אם איש לא-נקי גם בבגדיו גם בבשרו היה מתאכסן אצלו. כל איש מזרע היהודים הוא בן לאבות אצילים, ואין עתה הבדל כלל בין בני השפחות וּבין בני רחל ולאה ממש. הוא אינו מיטיב את הדלים, אינו נותן משלוֹ לרעבים, הוא אך פורס מהונו של מקום, שכל קניני העולם ברשותו ושהכל ברא ויצר לקיוּם הבריות.

וחיה רעיתו גם היא גזבּרת נאמנת היתה. היא משתדלת לאפות ולבשל, ואין לה נחת-רוח אחרת, כי אם למלא כל קיבה ריקה במטעמים טובים. חלק אנוֹש עלי אדמות הוא אך להקים נכשלים, לתת צדקה לכל פּושט-יד ולהשאיל לשכנות עניות כל כלי דרוש להן או אף עצים להסקה ושוּמן ליום השבת. אם השמש יאסוף נגהוֹ אז יחשך העולם. אם אין חום יתקרר ויגוַע הכל; ואם יתקשה הלב ולא ירגיש בצורך אחרים, מה ישאר עוד בחלל המציאות? על אודות אֵל “גומל חסדים”, “חונן וּמַלוה” נאמר גם ב“קרבן-מנחה”; וכי תתפּלל לשכינת-עולם, עליך לבוא לא אך בלב טהור, כי אם במידות ובמעשים.

אברהם אבינו היה “מכניס-אורח” גדול, וארבעה פּתחים לביתו לכל רוּחות השמים גם שׂרה לשה קמח ועשתה עוּגות למלאכים נראים כאנשים אם בבבל אם בכנען, אם בספרד אם בשאר ארצות הגולה – אֵל עולם זן ומפרנס פּעם על ידי עצמו, פּעם על ידי שליחו.

משוּלם לא האריך ימים וימת בן חמישים, ויתאבלו עליו כל אנשי קיטוֹב. חיה עוד האריכה ימים אחריו חמש-עשרה שנה וַתַּאכל את העניים משארית הונה. וּכשכָּלה זה החלה למכור את הכלים והמיטלטלין אחד אחד, כדי שלא להניח ידה ממצווֹת ומעשים טובים. וכשמתה ספדו גם לה ואנו ואבלו רבים, וחצבו לה קבר על יד קבר בעלה. תהיינה נשמות שניהם צרוּרוֹת בצרוֹר הנצח!