בתחומה של עיר
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
משעבוד לגאולה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
ביום הראשון בשבוע יֵצא איש ישראל לעבודתו ולפעלו. עַם ה' צריך ללחם ולמחיה, והפרנסה היא ענין קשה אשר נתן אלהים לבני-אדם להיענות בו. ואכלת, וכל חתיכה בגרון מחניקה אותך, כי לא שילמת עוד לבעל-הקמח וּל“מחזיק החנות”; ולבשת בגדים על גופך ומנעלים תשים ברגליך, והחייט והסנדלר שניהם תובעים תשלוּמים… הלוָאות וּמעֵין הלואות נעשות והעסקים דחוקים, דחוקים מאד. איפה אפשר עוד להרויח ממון בזמן הזה? והחזיקו שבעה אנשים במסחר אחד; ובמקום שאך תדרוך בו כף רגלך לחפשׂ רוַח ולבקש מה, שוב הולכים שנַים בעקבותיך, והמה סופרים צעדיך… מה לעשות? העולם הוא רחב, ולכאורה הוא מלא, וצרכי החיים לא לכּל הם ניתנים. כל השגת פרוסה ביגיע-כפּים היא כבר ענין בר מלחמה; ובמלחמה עם הלחם דוקא אין מנצחים לרוב. כן היה וכן יהיה בעולם כל עוד יהיו יהודים על פני האדמה, ויושב בערבות לא יתן להם רוָחה, כי חטאוּ לו ועברוּ על מצווֹתיו…
כה הולך ועובר יום הראשון בשבוע בחיפוּש רוָחים ובהכנה למעשים, בחיפּוּש אחרי הלואות או “גמילות חסדים”. השערים עוד לא ננעלו, אדרבה, הלא המה זה עתה נפתחים. – מעט לחם לבן עוד נשאר מיום השבת. תפילת החול עם “שמונה-עשרה” שוב חדשה היא, הנקיוּת עוד שוררת בבתים, וגם ב“חדרים” אין הלימוד קשה עוד. יושבים להם המלמדים ומתחככים בראשיהם ואינם יודעים באיזו שוּרה של הסוּגיה סיימו בשבוּע הקודם והתלמידים מטים ראשם ומסתכלים בלי חשק בגמרות המונחות לפניהם, ורש"י מזה ותוספות מזה מבארים ומפלפלים עוד היום.
והנה יבוא יום שני בשבוע. מתנער הלימוד בחזקה בפרק “המפקיד” ובדיני ממונות ושבועה או לאידך- בטריפות עצמות ובענין גיד-הנשה, הכל בחריפוּת המוח ובשעבוד לנימוקי המהר“ם וּמהרש”א, העיוּן לא יחסר. ובחוץ-העולם כבר סוחר ומוכר, הכל מוכר וקונה, ממַצע, מציע, זה רודף את זה וזה מַרצה לזה. התנער דבר הקנין בעיר, התעוררו גם בעלי-המלאכה העצלים למלאכתם. אין חנות שלא תצפּה לקונים ממש ואין פּינה בשוק ובעיר שלא תסובּב מרוכלים, מסרסורים, משדכנים, ממלחכי-פנכּה. כל פּה מדבר, כל יד מתנועעת, כל אצבע עושה עיגולים-באויר, מלמדת ומורה ומטעימה לאחרים. הרוָחת-שקל היא ענין נכבד מאד, גם חצי שקל או רבע לא ימאס כלל, ואפילו בפרוטות יש תועלת. הכל מצטרף לדבר מה; כל דבר שנלקח מאחר ובא לכיסו של הלוקח הוא נחוץ ומועיל, וכל רמאוּת ופיתוּי בדברי-מסחר, אם ברב או במעט, מרחיב את הלב ומאמץ אותו.
לכם, עשירים או בני עשירים, השוכבים סרוחים על המרבדים ואוכלים פּת משוחה בחמאה, קלים החיים; אבל לאלה העובדים בזיעת-אפּים, ואינם יודעים גם מה יעשו ובאיזה אופן ירויחו לחם חוּקם, הרי זה דבר אחר לגמרי.
וביום השלישי לשבוע כל ענפי המסחר והעבודה בעיר כבר נתפסים ונמשכים מכל צד. כל אדם רוכב אכתפיה דחברו, מטפּס על ראשו או יושב בבני-מעיו ומוצץ דם מכּבדו. יד איש ברעהו ובלחם רעהו. אין דובר אמת! אין אֵמוּן גם במהשהו; וכי יָשבע אדם בחייו ובחיי בני ביתו ובניו, בזקנו ובכל הקדוש לו, הרי אין שום ספק שישקר ויכזב בּכּל. ואין כאן מרמה בכדי, כי אם דבר נעשה בשביל הפּרנסה, לשם הרוַח, לשם ממון נחוץ מאד באותה שעה ואינו מוַתר כלל… והנה בחדרים ובקלוֹיזים הפּלפּול עומד עתה במרום שׂיאוֹ, עיוּן נסחב לעיוּן ודבר נשוה לדבר. השׂכל יתעקם, המוח יתלהב והשקלא וטריא היא כל כך סבוכה ומסובכת, עד שהלומדים לא ימצאו בה שוב את ידיהם ואת רגליהם. מה שׁייך, התורה היא עמוקה, והתלמוד הוא “עמוק שבעמוק”, והמפרשים עוקרים הרים; והכל יֵעשה לשֵם הלימוד ולשם חידוּד השכל ולשם בילוּי הזמן, הבא והולך וזורם בלי הרף…
והנה מתחיל יום הרביעי למשמש ולבוא. ה“מוּצלחים” ובעלי-המזל כבר חטפו את חלקם ברוַח ממלכות השבוע, וה“בלתי-מוּצלחים” ובעלי מזל-רע המה הלא לא יוָשעו עוד אם גם יוסיפו לעבוד ולהתעמל. ביום הזה כבר ניכּרים בבני-אדם סימני עייפוּת והתרשלוּת. – נחלש הרעש בשוָקים ובחנוּיות ואפילו בחדרים. יודעים כבר כל התלמידים ה“טובים” את ה“שיעור” ישר והפוך; והבּוּרים- מה יועיל להם אם גם יוסיפו “לשבּר ראשם” בתלמוד. ביום הזה מבשלים ברוב בתי ישראל תפּוּחי-אדמה מטוגנים בשמן, בצלים מחותכים וממוּלחים נאכלים מלפניהם ואורז מתוק מלאחריהם. זהו כבר סימן שׂביעה ואיזו נחת-רוּח למרויחים; והבלתי-מרויחים, כלומר, אלה שעוד לא הרויחו פרנסת השבוע, גם הם צריכים לחיזוק הגוף והנפש. שינה ראויה לא ראו בין אלה ובין אלה כל ימות השבוע. הללו שוכבים על מיטותיהם ומכוּסים בשׂמיכה וחושבים וּמוֹנים שקל לשקל, מה שיש להם במזומנים ושעוד יכניסו בקרוב לפי שיעורם; והללו שוכבים ומונים סכוּם הממון החסר להם, ובודקים באופל הליל כל החורין והסדקין בכיסיהם. ענין הפרנסה מנסר ברקיע שלהם גם באשמורה שניה.
וכי קמת ביום החמישי בבוקר ופקחת את עיניך ורחצת את ידיך, חודרות מבעד החלונות הדאגות לצרכי השבת. דבר צרכי השבת וענין ההכנות לצרכי השבת תופסים עתה מקום בכל הבתים ובכל הנפשות. השבת היא לא יום עבודה ורוַח כלל, אדרבה, ה' ציוה לנוח בו ולשבות בו מכל מלאכה, והוא יום-הוצאה, הוצאה רבה. הרי צורך ללחם לבן והרי צורך בדגים ובבשר; הרי נחוץ יין לקידוּש; הרי דרושים מספּר כּך וכך ביצים, כּך וכך מיני קמחים, ואפילו פירות ומיץ תפּוחים מתוקים לעונג-שבת. לא יפּלא בעינינו כי ביום החמישי שוב תתנער העבודה והעמל לרוַח; וזו כבר לא התעמלות, התעמלות באמצעים ישרים ותכליתיים, כי אם מין חטיפה היא מיד ליד. ואם לא תתבייש מבני-אדם כבר תגזול ב“ראש כל חוצות”, תפּיל את חברך ברחובות-קריה ותקח ממנוּ את כספּו מצלחתו. מה שייך? בידו של זה מטבעות רבות מקשקשות ובידך אין מאומה עוד לצרכי השבת. ביום כזה אין עוד כל תירוּץ וכל אמתלה של “ה' ירחם”, אם לא היום-למחר. ביום הזה עליך כבר לקנות על כל פּנים מחצית מצרכי השבת; והנשים, אפילו הרחמניות והרכות שבהן, שאינן מְצֵרות לבעליהן, לא תדענה רחם היום.
וב“חדרים” כבר מסירים עתה את הגמרות הכבדות והרטובות מזיעה מעל השולחנות, ומסדרים עליהם את החוּמשים עם רש“י… דברי משה אל כל עדת בני ישראל, ואפילו דברי ה' אליו ואל אהרן, אינם קשים כדברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא; והנך מבין בספר החומש כל מלה, ולרוב אפילו בלי עזרת רש”י ובעל “שפתי-חכמים”. מה שייך? קושיות חמורות אין בתורה; ואם בפרשה זו נאמר כך ובפרשה זו נאמר כך, הלא אין מוקדם ומאוחר, והרי כלל ופרט וגזירה שוה. כה יושבים וקוראים בחומש במנוחת הלב, והרבנית באה בכל פעם, מתקרבת את השולחן למקום מושב בעלה ותובעת ממון לצרכי השבת בריש גלי. צרכי השבת עולים גם על דבר החוּמש, והרי זה כבר מין נישואין קטנים או אירוסין בבית. ובעיקר, היחס שבין הקדוש-ברוך-הוא וישראל הוא כיחס שבין חתן וכלה. אלהים קנה את עמו והוא קנוי לו, ויום השבת – הוא נתינת הטבעת. לא במשלים אדבּר, כי אם דבר אמת לאמיתו הוא.
ובלילה ההוא, בלילה שבין יום החמישי ליום הששי, שוב לא תראינה שינה גם הנשים. הללו מאַחרות עד אחרי חצות הלילה, להכין הקמח לעיסה ולראות פּעלי השׂאוֹר בעיסה, והללו חושבות איך לסדר ולעשות מלאכת מחר באופן שהכל יהיה מוכן ומתוקן. הדא איתמר בבתים שכבר יש להם די סיפוק “הוצאת השבת”, אבל בבתים הרבה עוד חסר הרבה ועלו הדאגות הכבדות על המיטות, וזוחלות על הגוּפים ועל הראשים ומנקרות כתולעים ממש… הדבר לא פשוט כלל! יום המחרת הוא ערב-שבת, ועדין אין בידך כל צרכי השבת. ממי תקח ממון? איפה תלוה את הנחוץ לך? ומה עוד תעבוט מכּליך אשר בבית?
האתאר את ערב השבת גוּפו? - יום הומה ומתגעש אצל כל זרע היהודים, בין אצל אנשי המזרח בין אצל אנשי המערב, בין בצפון בין בדרום; וכל מעשה טרדתו והטרדתו מהחל ועד כּלה כבר הוא כתוב בספרי-הזכרונות השיריים אשר לנו. ביום הזה אופים ומבשלים, מתקנים דגים ועופות, מוצצים צימוקים ומשחיזים סכינים, חותכים צפּרנים; טובלים בני-אדם באמבטאות חמות ומרתיחות את גוּפם העכור, ששבעה ימים רצוּפים לא ראה גם טיפת מים עליו,-והנה נוסף לזה טרדת נקיון הבתים, שפשוּף החלונות, רחיצת השולחנות, הספסלים, הטחת הכתלים והרצפות. פּשוּט, הכנה רבה אל ביאת מלך מלכי המלכים! והנה לכל אלה המלאכות צירוּף של קללות ותוכחות, בין אשה לבעלה, בין אם לבתה, בין כלה לחמוֹתה. גוער האב בבניו, שפּרקו עוֹל החדר מעליהם, ויחד עם זה אף עוֹל דרך-ארץ; גוערת האשה בבתה, שהעמידה את הקדרה או הכד על הקרקע ולא על הספסל. גם חתול הבית נגרש ממקום למקום. עוני ופיזוּר הנפש באדם ובחי. ואל תשכחו את העניים סתם, הסובבים עתה עוד על הפּתחים. ואל תשכחו את כל הדאגות הקשות של אלה הנמוּשות בחיים, שעוד בתוך המון ההכנות גוּפא צפוּיים הם אל הלוָאה של פרוּטות וגֵרות, או גם להרויחן, וּלנסים מן השמיים… נסים כאלה נקרים עוד גם אחרי הצהרים, ועוד שעה ושתים לפני נעילת שער החול. לפלוני לא היו נרות לשבת, כּלוּ כל הקצין וכל התקוות, ובכל זה דולקים נרות על השולחן עם חשכה.
וַיהי אור! אור במחנה היהודים ובניו של מקום. ערוכים השולחנות, לבוּשים משי או אֵטוּן כל הגוּפים. בקלוֹיזים ובבתי המדרשות כבר מאיר זיו השכינה. תפילה ורינה נשמעות, ורגשי סליחה והרמת-הרוח ממלאים את הכל. מי יקנא עוד בחברו? מי שומר עוד איבה לחברו? מי עוד גם חייב לחברו? וחגר כל איש עברי את מתניו באבנט, ועומד על יד עמודו וסידור בידו. והלא הסידור הוא ירושה לנו מאנשי כנסת הגדולה… שבת לה' ולעם בריתו! אנו זרע אברהם אוהבו, והוּא חסוּתו עלינו תמיד. האלהים קידש את היום השביעי לדור דור, ונמסו הצללים, סרו כל דאגות יום החול, ופרחה באויר כל מלחמת-הקיום של עם ישראל. יום קדוש ומנוחה! מנוחה ליהודים מעול הקשה של הפרנסה. ערוך השוּלחן לַכּל. אִכלוּ משמנַי ושתוּ ממתקי. אכלו ושתוּ וּבירכתם את יום הגאולה!
הַמְהַלְּכִים וְהָעוֹמְדִים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
העיר מישור כשמה לא כן היא; אדרבה, משוּפעה היא ממעלה למטה; ובבואך משער העיר הנך מטפּס ויורד, מטפּס ויורד, עד בואך אל עצם העיר התחתונה-הישנה, שעל שפת נחל היא יושבת. בגשר רעוע נעבור את הנחל ההוא, ומשם מתחיל ישוב האיכרים עובדי-האדמה ורוֹעי בקר וצאן, ושם גם עולם אחר לגמרי מזה שבעיר היהודיה. שם, מחוץ לעיר, עובדים את אלהים בצלמים, בדגלים ובפעמונים והכוהנים לובשים לבושי שׂרד, תפוּרי חושן ואֵפוֹד וכל מעשה-צעצועים; ובעיר עצמה עובדים את אלהי יעקב, אֵל נוטר איבה לעשׂיו ולאדום ולכל אנשי הסטרא אחרא… מעבר לנחל- האדמה תתן פּריה, ושם תוציא בר וחיטה וכל שבעת המינים, חלב ודבש תמצא, ביצים וירקות, וכל מה שנפשו של אדם נהנית ממנו ביוֹמא דפגרא. הנחל גם יוציא דגים, והדגים שוב הם חלק הערלים ובני העכּו"ם, שיודעים לצוד אותם חמרים חמרים, ממש כשׂליו במדבר. בקצרה, כמעט מכל מעשה יום יום בימי בריאת העולם תמצא שם במחנה שלא מבני-ברית. ולמחנה של בני-ברית נשארה אך הדאגה- הדאגה ללחם ולכל פרי יגיעת הפרנסה. לפרנסה, לפרנסת היחיד, לא יועילו גם גשמי ברכה, גם פּתיחת ידו הרחבה של האלהים. אלפי אלפים ככרות תבואה מוּבלות בקרונות על מנת להביאן לאודיסה סחַר עמים, קריה יושבת על שפת הים השחור, וכאן יהודים מטיילים מבית-הכנסת לביתם, משם הולכים שוב לשוק ומהשוק שבים שוב לביתם, והכל בלי מעמד קיים, ואפילו בלי לחם… להיות אדם בעל-פּרנסה צריך להרויח, והרוַח לא דבר קל הוא, ולאו בכל יום ויום שעתו. חושב אתה להרויח פּעם, והנך עמל בדבר איזה ימים, או גם שבוּעות, ולבסוף, אחרי שנלאו כל עצמותיך מעבודת-פרך, קמת ולא אכלת, שבת הביתה ולא אכלת, לא לבד שלא הרוַחת, אלא עוד הפסדת, ממון שלך ושל אחרים…
אתם אינכם יודעים את הקושי ואת העמל שבמסחר, ולאידך – את הנפלאות שבמסחר. כי לפעמים לא יגעת הרבה ומצאת. הדבר טמוּן ממש, כמו בחיק הגורל; ואף על פי כן עליך לעבוד, לעבוד בזיעת אפּים, לעבוד בכל הגוּף ובכל אברי הגוּף, ואין צריך לומר, שעליך להתעמל במוחך ולהתעצם בכל פּעלי השׂכל… השׂכל, להיות בעל-שׂכל בעבודה ובמסחר, לאו מילתא זוּתרתא הוא. והלא כל העולם מלא מרמה, והלא אנשי כל העולם משקרים ומכזבים, והלא כל איש ואיש חפץ אך להוציא מה שהוא שיייך לאחרים ולהכניסו לרשותו. והלא אך גזלנים וגנבים המה כל אנשי המסחר והעבודה, ויוֹשר אין.- העבודה והמסחר המה מלחמת-תגרא ומלחמת-מגן גם יחד… עליך לנצח את האחרים, לרמות אותם ולהוציא מהם סכוּמים גדולים, ויחד עם זה – עליך להישמר באלפי שמירות שאתה המרמה לא תהיה גם מרוּמה ושכיסך גם הוא לא יתרוקן. על יד שכלך החריף והבקי בכל תנועות המסחר והתאים הנסתרים שבמסחר עובדים עוד אלפי שׂכלים כמו אלה, וגם כן בחריצוּת, גם כן בעיוּן עמוק. אין לפנינו קיבוּץ של זאבים וכבשים בשוק. כי אם זאב טורף עומד מול זאב טורף, אריה מול אריה ונחש זוחל על נחש… כאן אין לוחמים בכלי-זין ממיתים ואין שופכים דם נראה לעין, ובכל זה – נשפך דם רב. חיים שלמים נטרפים ואין מרחם. ברגשי רחמים, ואפילו במשהו מהרהורים כמו אלה, אי אפשר לחיות ולעסוק בעולם הזה. כה הנך עובד יום יום, שבוע שבוע, חודש חודש, שנה שנה; בזקנך עלה הלבן, שׂערוֹת ראשך ופיאותיך גם כן לבנות הנה, ובכל זאת עוד לא למדת אף מחצית מכל התחבוּלות והרמאוּת והשקר והכזב והסיבּוב במעגל-הקסם הנקראים מסחר. זה עולם על גבי עולם ועולם בתוך עולם, וחצי-עולם של העולם. איש לעברוֹ, איש לכיסו ורק בעד כיסו; ויש קשר בין כל ואפילוּ סדר. הכל משמש בערבוּביה, הכל מקרה הוּא ויש גם תכלית… וכי מתּ והנחת אחרי עמל ושפך-דם הרבה ירושה לבניך אחריך, תיכף יפּלוּ עליהם, על הבלתי-מלוּמדים בחיים ובמסחר, אנשים מזוּינים וימוֹצוּ מהם כל הדבש, ויקחו מהם את הכסף במזומן ושלא במזוּמן. ולאידך, כי נפלת חלל על שדה המלחמה ומתּ ונקברת בתכריכים שאינם שלך, תוכל להיות בטוח כי גם אלה, המלַוים אותך באנחות לבית-מועד לכל חי, גורלם יהיה כמוך. המסחר הוא הגיהינוֹם של ישראל בהאי עלמא; ודא עקא, כי באותו גיהינוֹם אף מרויחים, מרויחים ממון. וממון נחוץ ל“חיים” וּלגידוּל בנים וּלהעמדת דור שלם, שיהיה חי בגיהנום כמוך ונדון בחייו כמוך.
הדא תימר בּחלק מיושבי העיירה, שהם בבחינת מהלכים, כלומר: אנשים שחיים ושׂוֹחים כל ימיהם בים-המסחר. היום הם עולים וּלמחר הם יורדים, היום המה באים כמעט עד ככר לחם ולמחר קרה נס והרויחו מה שהרויחו. אין מנוחה ואין מרגוע, הולכים ונעים ועובדים ועמלים כל הימים, לרבות גם הלילות, וקמים בבוקר – שוּב לעבודה וליגיעה, וכה החיים חוזרים חלילה והכל כמכוֹנה מתנועעת תמיד בלי הרף וּבלי הפסק. אולם חלק מיושבי העיר, שהם בבחינת עומדים, חי באופן אחר לגמרי. העומדים האלה הם שבט אנשים שמכוֹנת התנועה שלהם נתבקעה פּעם בימי חייהם ועמדה מלכת… אמנם חיים הם באיזו מידה כבני-אדם, אוכלים כבני-אדם, פּרים ורבים כבני-אדם, משיחים ומתפּללים כבני-אדם. אך – לָעומדים נחשבים ולא לַנעים. הם אינם רצים לדבר-מסחר עוד, ואינם אָצים עוד. במה גם יעמלו ויעשו? במה יעסקו ויסחרו בחייהם? והנה אין תועלת עוד, אין פרי. אנשים כאלה אינם משכימים שוב בבוקר השכּם; השינה על המיטה עוד בעלות השמש היא תענוג להם וגם אין בה הפסד. בקלוֹיז הם משהים לשבת, ואינם ממהרים להבליע את התפילה, אם כי בעיקר לבם קר ואינם מתלהבים כלל בעבודת ה'. וגם על השולחן הם מאריכים לשבת ולסעוד. לאנשים כאלה יש שהוּת להשגיח על חינוּך בנים, לשים לב לבדקי-הבית ולכל הצרכים הפּעוּטים של ביתם. וכשהם יוצאים בצהרים לשוק, כדי לצאת ידי שמים ובריות, המה לא ישכחו לשים אבק הטבּק בצלחתם, לקחת את המקל בידם ולשׂים את המטפּחת אל צוארם. למה ימהרו לכת והם ישובו ריקם לביתם, כמו שהלכו ריקם…
ואם תאמרו: מאַין מין אנשים כאלה ימצאו לחם, הם וביתם? והלא גם להם קיבה וצרכים מפורשים בחיים, ללבוש ולאכול. אף אני אענה: האֵל הזן ומפרנס את כל העולם כוּלו לא יעזוב גם מין יצורים כאלה. פותחת אשתו של בעל כזה מין חנות קטנה למרכולת, או תופרת לבנים היא, או מטלאת שׂקים… יש לאנשים כאלה קרובים עשירים התומכים לפעמים בידם. וּבעיר יהוּדיה הלא אפשר להשתתף פּעם גם לענין “בוררות”; מזדמן גם דבר שדכנוּת הגוּנה. – יקרה הדבר כי פלוני ואלמוני מרחוב פלוני מוכר את ביתו שוב לאלמוני, ואדם “עומד” כזה הוא הסרסור ביניהם… לפעמים יקרה שכל קהילת העיר תדוּן את האציל בעל- האחוזה בעניני מסים ואַרנוּניוֹת, ואיש כזה, שבקי הוא בעניני דעלמא ופנוּי לנפשו תמיד, נוסע לעיר-המחוז, ואפילו לעיר-הפלך, לעסוק בדין עמו. רבי בא לעיר “לצוּד ציִד” ואדם כזה הוא לו לעינים, עשיר מעשירי העיר מת והלז מתווך בין היורשים ומתרצה לשני הצדדים… בקצרה, לנידחי-ישראל יש אמצעים להרויח, לפרקים אפילו בלי מסחר ובלי עבודה ויגיעה שלמה.
וּבבוֹאך לעיר והנך עוד גר בה ולא ידעת את שמות יושביה ומעשיהם ותהלוּכותיהם אחד אחד, כבר תדע להבדיל בסקירה ראשונה בין המהלכים והעומדים. הראשונים רצים ברחובות, עיניהם כמעט יוצאות מחוריהן והזקן לא מסורק; והאחרונים הולכים לאט כמו מטיילים, צועדים עקב בצד אגודל. ובכלל, כרסנים המה אנשים כאלו ואינם כחושים ובעלי פנים צנומים כהולכים והעושים. ובעיקר, גם חלקם עדיף בהאי עלמא: מנוחה להם ואי-יגיעה.
הַיְשֵנִים וְהָעֵרִים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
אם מדרך העולם שימי-נוֹער לאדם המה ימי-הכנה ללחם וימי לימוּד מעשה וחכמה המחַיה את בעליה, אצל בני יושבי גוֹרֵלָה, כבכל עיירות בית-ישראל מסביב לה, הדבר להיפך. עד השנה השמונה-עשרה בני “בעלי-הבתים” אינם חושבים כלל בדבר “ישוב העולם”. עוסקים הם בלימוד הגמרא שלא לתיאבון ולא בחפץ, רק משום עמא דבר; מעט פסוק ומעט כתיבה וחשבון ושיחות בטלות ממלאים כל ימי הנוער. ואם יודע אחד לכתוב כתובת על גבי מכתב בשפת הארץ או לסַפּר דבר שנאמר ב“גאזעטען”, הרי הוא כבר אדם “מוּשלם” בכל המעלות והמידות, וראוי להיות חתן בכל תפוצות ישראל לשם ולתפארת. מבן שמונה-עשרה ואילך הרי צעיר כגון זה כבר נכנס לחופה, ואחר-כך תתחיל הישיבה על שולחן חותנו, ישיבת קבע בת איזו שנים רצופות, מבלי עשות כל עבודה; הולכים אז במקל-תפארה לבית-המדרש, מבלים שם כמה שעות, מתרועעים עם רֵעים, ובתוך כך הנך אב לבנים שנים או שלושה. והכל, כמובן, על חשבון החותן, בלי שום רחמים על מאכיליו בחינם ובלי שום מחשבה שבלב… ובשעה שאבי האשה עובד קשה יומם ולילה במוחו, לוֹקח וחוזר ולוֹקח, לוֹוה וחוזר ולוֹוה, והוא משתמש בכל מיני תחבוּלות וּמתענה בעינויים נפשיים כדי לנהל את הבית מתוך הרחבה – יושב בן-אדם הלז בחדרו הפּנוי לו, מצחק את רעיתו, או חותך במספּרים צעצוּעי-נייר – משעמוּם ומחוסר מעשה… ובימים כאלה, שהנֵדה מוּשלש אצל “איש בטוח” בריבית מעטה והפרוּטות “לצרכי היום” נלקחות מאמתחת החותנת, מובן שאין כל חשבון לכסף. במקום שנותנים נדבה פרוטה נותן אברך חשוב כזה חמש פרוּטות; ובמקום חמש נותן עשר או גם עשרים או גם חצי רו"כ. בקצרה, אין ערך בעיניו של זה לממון האדם, לממון החותן…
והבגדים של האברך דוקא טובים הם, דוקא מגוהצים בכל יום. יש פנאי מרובה לבן-אדם כזה לסלסל בשׂערו, לקמט בפיאות ולמרט בכל פּעם את הזקן הצומח ולחשוב מחשבות איך למצוא חן ואיך להופיע בקלויז בתור רואה ונראה. ככה יהיה צעיר כזה לבן כ"ג שנה ויותר, והוא בריה אוכלת משל אחרים, חיה על חשבון אחרים ופרה ורבה לפי משפּטה. צאוּ ושאלו בריה כמו זו אם יש לה צורך נפשי לעמוד על עתידתה ולחשוב על מעמדה בחיים. צאו ושאלו לאדם כזה אם ירגיש גם מעט באחריוּת המוּטלת עליו, ואם הוא יודע אף מקצת שבּנה לו בית ושצריך להעמיד את ביתו על איזה יסודות. פּועלים בטלים! בני-אדם הולכים בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא בלי מעשה ובלי מטרה ודעת עד עשרים וחמש שנה…
והנה לפתע פתאם מתחילים החיים להראות את פניהם. ביום אחד יהיה הדבר. במוצאי יום-טוב, כאשר יכלו “ימי המן”, יקרא החותן את החתן לחדרו ויאמר לו: “שמעון! הגיעה השעה, שתשׂכּרו לכם חדר לדירה, הגיעה העת שתתחיל לעסוק באיזה מסחר”. ופני שמעון מתכרכמים… מה מדבּר החותן עתה עמדוֹ? הפני האדם הזה הם, שישב עמו כל אותן השנים על שולחן אחד? הנה צריך לשׂכור מעוֹן אצל אחרים, וכאן יש מעון, יש מיטה מוצעת ושולחן וכלים. לדור בחדר מיוחד בשכוּנה נצרכים כלים מיוחדים; צריך כסף לשלם “שכר דירה”, צריך כסף לנהל את הבית ולכל שאר ההוצאות, ובכלל, מה ענין עבודה וּמסחר לאדם שלא ניסה באלה? איך יפלס לו נתיב בחיים והוא לא ידע כלל מטיב כל קנין ומרכּולת. ואף על פי שהחותן בעצמו קונה שׂקים ומוכרם, סוחר ביערות או בעורות, “מחזיק” חנות בטבור העיר או לוֹ בית-אוסם, הרי זה דבר רחוק מנו…
ועל יד השאלה הזאת לצעיר דנן, במה לבחור בעולם ובאיזה עסק מפורש ישלח יד, הנה עוד שאלת הבית: איה ישׂכּור לו מעון? האם אצל ראובן, אצל יהודה, אצל לוי או אצל פינחס? נשיהם של ראובן ויהודה לא מכובדות הן בגוֹרלה, לוי הוא פטפטן ושקרן ושכנוּתוֹ לא טובה היא לאדם; ופינחס הוא איש לא אֵמוּן בו לכל הדעות, ורמה ירמה כל הקרב אליו. – ואפילו בבית-התפילה, שלכוּלי עלמא הרי זה רשותו של אֵל עלילות, שוכן מרומים, מַתחלת תנועה מעט, לרגל אותו הדיבוּר בין החותן ובין חתנו. לפני הפּתיחה של “אשרי יושבי ביתך” ואחרי “שמונה- עשרה” הנך רואה סרסורים בעלי זקן פרוע ובעלי זקן ממורט הולכים וסובבים את הצעיר הלז ומדבּרים עמו ומריבים עמו על אשר לא ישמע בקולם. כל אחד ואחד שבועתו על שפתיו, שרק הוא יודע את הדרך להצלחה נכונה, ואיש איש דוחף את רעהו וּמדבּר סרה ברעהו.
ה“פּועל הבטל” כבר יצא בינתים לרשות עצמו, ואם אין זו רשות קראו לזו כרמלית. אמנם בשבועות הראשונים נותנת החותנת, שלא מדעת בעלה, מהיוֹתרת שבבית לבית החדש. מתגלגלים ממקום ה“יניקה” אל המעון החדש תפוחי-אדמה, בצלים, מלח, נרות, לפעמים גם תרנגולת, שלא כלוּ לה עוד חדשיה, או מזמינים את ה“בנים” לשבת או ליום-טוב. “צער בעלי-חיים” הדבר לראות את האשה הצעירה, לא למדה לאפות וּלבשל, עומדת בפנים משוּלקים לפני התנור והכירים, והזיעה נוזלת הימנה באפס אונים. בא הבעל הצעיר מן השוק, או מן המקום הריק שקוראים לו שוק, ומדבּר את בת-זוגו, כאיש שכּהו חוּשיו פתאום. איך ישחה איש שאין לו סנפיר וקשקשת בים הגדול, אלה החיים? ריחים בצוארך, ממש אלה הריחים שדיברו עליהם החכמים, והנך קם בבוקר ממיטתך ואינם יודע אם בא היום או היום הלך.
כה מתחיל אצל אותו צעיר כעין חורף בחיים. גשמי-נדבה של החותן חדלו לטפטף, ועליו להרויח כל צרכי הבית מהחל ועד כלה. קרי: מהחל ועד כלה…
בשנה ראשונה להכנסה ולהוצאה עצמית מדרך הנדן להתמעט עד מחציתו. – השוּתפים מרמים… המַלוים אינם משלמים… כל דבר שחשבת עליו שיביא לך שכר גדול, מביא לך עוד הפסד. אסון בא אחרי אסון; ושמעון הוא בסכנה לאבּד כל ממונו ולהיות תלוי, הוא וטפלי ביה, באויר… וכיון שהחי – קוראים לו בלשוננו “בשר ודם”, ובו סוף כל סוף איזה דבר נוסף על הבשר והדם גרידא
- מרגיש זה, מרגיש הרת הדבר המרחף על ראשו – הוא מתאמץ בשארית כוחו לעמוד על רגליו ונפשו עושה את הקפיצה הראשונה מבן-אדם משוּעמם לחי ממש. לפתע הרוח הפנימי מתנער, צפרני הרגלים אוחזים בקרקע ועורקי הידים כמו מתעבים. יושבים הוא ואשתו אל השולחן ולועסים את פירורי ארוחת-הצהרים בלי חמדה; ברכת-המזון מן הפה כתוּתה ומשוּברה ואין במלים מתוֹם, ולפתע קם האדם הצעיר הזה מספסלו ורוחו נהפך בקרבו… בצעדים מהירים הוא יוצא החוצה, מבלי דבּר דבר לאם התינוקת. לא ישים ההולך עתה לבו לימין ולשמאל… יחזקאל, יונתן ונחמן, הפוגשים אותו, קוראים לו והוא לא יענה להם; ובעוד איזה רגעים הוא עומד מזוין בכל מיני הערמות שבשוק, ומי יוכל לו מעתה עוד? כארי לטרף מתנפל שמעון באיזו פראוּת על אחד מענפי המסחרים והעבודות. הוא, הנרדף זה שנה תמימה וּמעונה מכל נוֹכל ורמאי, יתהפך פתאום לרודף. לא ישמור עוד את דבריו, לא ירחם על אחרים ולא יחשוב עוד כלל על אודות אחרים. – יום יום, מעלות השחר עד בוא הלילה הוא עומד בשוק על משמרתו, אורב לכל אשר יבוא עמו במשא ומתן, ומתחיל למצוץ כעלוקה את כל החלשים בחיים. חודש חודש ושנה שנה הוא עובד ועושה, נוסע ונודד, מוכר וקונה, מרויח ומפסיד, עולה ויורד. מתאזר ולוחם בחזקה מלחמת-החיים; לא ינוח ולא יישן, לא ישׂים לב לבריאותו ולא ידאג לרוחו. הוא, האוהב ספר במקצת, לא יפתח במשך עשר שנים רצופות אף שער של ספר. הוא, האוהב בטלה, הנה הוא כשור לעבודה תמיד, יום השבת לאו שבת אצלו, חברת האדם לא נעימה לו. הוא אף אינו רודף אחרי עליות בבית-המדרש; אינו שׂם לבו למחלוקת בעיר או למלחמות כי תקרינה בארץ או גם למהפכת מדינה. – ואסתר’ל רעיתו, המעוּנגה מעט, היא, אשר לא ידעה בנעוריה גם שימוּש מטבע, היא עתה עזר כנגדו בעסקי החנות או בשאר עסקים, עזר ממש… וכשלוֹוה איש ואינוֹ משלם, היא, שהתביישה לדבּר בקול, כמעט תנקר את עיניו של הלוֹוה וּתעורר רעש בראש כל חוּצות. היא גם תספּור פרוטה לפרוטה וחושבת רו“כ לרו”כ. וכשמגיע ההון העצמי של אלה לאלף הראשון מתחילים לקמץ… וכשמגיע לאלף השני יקמצו עוד יותר… ואין רחמים בלב האנשים ההם. לעני לא יפרשו מלחמם, ענין “גמילות חסד” זר להם. וכשהגלגל חוזר, והחותן או האב, שהיה נותן שנים רבות וחוזר ונותן, צריך בעצמו להלואה, אז תת לא יוכלו לו. – עשר או חמש-עשרה שנה ימשכו “ימי כּינוס” הללו אצל המתעוררים האלה ללא שינה וללא אכילה לשׂוֹבע. הולכים בחוץ בבגדים שכמעט בושה היא ללובשם. הבריות מראים באצבע ותוהים עליהם, והם אינם משגיחים בזה… “תעמוד כל העיר גוֹרלה על ראשה”, יחָרב כל העולם או יבוא אלכסנדר מוּקדוֹן שני לכבוש את העולם; יופיע גם המשיח – שמעון אינו מחכה לגאולה, לוֹ אין זה עוד נוגע… הוא רק צריך לאסוף בידו ממון, שמפוזר ומפורד ונחלק למאה חלקים אצל בני-אדם שונים. יש לו צורך לחמשת אלפים רו"כ במזומנים ודוקא במזומנים; ודוקא חמשת אלפים כאלה, שמימינם ומשמאלם מסובכים בהם עוד איזה אלפים רפויים: הלוָאוֹת, פקדונות, שטרי-חוב, מיטלטלים וכו'. מה שייך? צריך לשמעון וביתו היסוד הראשי של בן-אדם בחיים!
אניתו של שמעון באה אל החוף. חמשת האלפים העיקריים וענפיהם וענפי ענפיהם המה כבר נשמעים לו, והוא אדונם… יסוד קיים הונח, והוא עומד על רגליו. מפּחד “דוחק בחיים” לא יירא עוד. הוא קם בבוקר יום אחד, הוא משפשף את עיניו והוא רואה פתאום כי הילדה הקטנה שלו, שעוד לפני זמן לא כביר היתה מנקרת באשפה ולא השגיחו בה כלום והיתה לבת עשר, לבת י“ב, הנה עתה בת ט”ו שנה, ובמהרה תגיע לפרקה… אם יבוא שדכן עתה ויחל להציע לפניו נכבדות בעדה לא יוכל לשחוק לו עוד בפניו… וּלשדך בת הנה צריך אתה מעט לשים לב לדעת אחרים ולמשפט אחרים על אודותיך. את הבית שבו ידוּר לא תיקן זה כמה, עד שבזיון הוא לקבל בו פני אורח. הנך הולך בחוץ מלובש בלבושים שלא לכבוד הם כלל לאיש במעמדך; ובכלל, מי יכבּדך בעיר? מי נשמע לך? כל הענינים שבגוֹרלה נחתכים לא על פיך, כאילו אתה אינך בן העיר הזאת כלל…
ולאט לאט יָחל שמעון לשנות דרכו; קורא הוא לעושה-בחומר, לנַגר, למזגג ומתקן את בקעי ביתו. הוא כבר בא ביחס גם את החייט ואת הסנדלר שבשכונתו. את הנערה עצמה יחל להלביש כדרך הנגידים; מתחיל לתת גם איזו נדבה… בעת התפילה שוהה שמעון מעט ושומע חדשות וּמילי דעלמא. - העולם נשתנה… מדבּרים על דבר פרעות ביהודים, על דבר גזירות, מדבּרים גם על דבר ארץ-ישראל, וארץ זו עוד ישנה עתה בעולם אחרי חתימת הגמרא והספרים העתיקים… הוא היה ישן איזו שנים רצופות ומתבייש מפני עצמו. מה שייך? כל אדם הוא בן-אדם, וצריך לדעת מה מהנעשה בעולם ומהנשמע בו… ואשתו, אסתר’ל, הלא כבר היא אמידה במקצת ומעט נגידה, ומדוע כל רעותיה במעמדה תתיחסנה אליה כאילו אינה שייכת להן? –
לא אאריך, לא עברו ימים ושמעון פשט את צורתו הקודמת והתרגל לצורה חדשה. הנה נפתח הכיס הסגור בשבעה מסגרים ומתחילים לקחת ממנו ולקחת… שמעון כבר אוכל כבן-אדם, מתלבש הוא וביתו כבני- אדם. הוא דר כבן-אדם ונותן לכל צרכי העיר כבן-אדם במעמדו. וגם מתחיל הוא להתערב עתה בעניני העיר; הוא מראה לכל כי שוב התעורר ואינו עוד ישן…
את בתו כבר שידך שמעון את בן נגיד אחד חשוּב ונתן אלף רו“כ נדה במזומנים ומתנות לחתן… לאחר שנתים ימים עשו את ה”חתונה" בהרחב ובפאר. שמעון לא לבד כי אינו רוצה להיות נופל מאחרים, הוא חפץ להיות עוד עולה על אחרים. יכירו וידעו בני העיר גוֹרלה את יכלתוֹ; ידע כל העולם כי יכול הוא להוציא אף כמאה רו"כ בפעם אחת, ואין זה אצלו כמו קריעת בשר מגוף החי…
ומידה כנגד מידה! לפני עשרים שנה היה שמעון פועל-בטל, אוכל על שולחן חותנו, והכל על חשבון חותנו. ועתה אוכל אצלו זה ימים רבים מין אברך חשוב כזה, גם הוא לא ידע לספּוֹר ולחשוב בכסף, גם הוא מעשהו בכל יום, בכל שבוע ובכל חודש, שנה אחרי שנה במידה אשר תדעו. אבל לאחריתו אל תדאגו: הוא יקיץ פעם מתרדמת בטלה זו, גם הוא – יקיץ לחיים!
שלוש מדרגות
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
אחרי הגביר רבי זַנביל משוּלם, בניו, חתניו לוקחי בנותיו ושאר הנגידים, העומדים במזרחו של בית-הכנסת בגלונה, יבואו בשורה ראשונה, בתור אבות מרכּולת העיר וסחרה, “בעלי בתים” החשובים, והם ה“טוחנים הגדולים”.
“טוחנים גדולים” נקראים אלה האנשים בין שלושים וחמש ובין חמישים שנה בחייהם, שיש להם בטן רחבה מעט, זקן שעבר עליו מסרק וכובע של סַמט ביום השבת לראשם. דרכם לאסוף עשרים וחמש מידות חיטים, שהם קונים אותן ישר מן האיכרים חורשי האדמה, או מן “היהודים הקטנים”, כלומר, הסרסורים והממַצעים, וטוחנים אותן בריחים של מים, אשר לגביר דמתא. הקמח יוּשם בשקים, והשקים נטענים על עגלות, רתוּמות לסוּסים או לשוָרים, המובילים אותם לנפות רוסיה הדרומית. משם באים שוברות על כסף או גם מזוּמן ממש, אשר בהם קונים עוד פעם חיטים לטחינה. בהיכּפל הדבר הרבה פעמים בזה אחר זה, וכ“ה המידות, המידה היותר מעטה לטחינה, תהיינה למאות, הרי אותו האיש נחשב לטוחן גדול בעיר, כלומר, הוא כבר לוה כסף על חיטיו ועל קמחו אצל בעל-הריחים, והרי הוא נמנה על נגידי העיר ברב או במעט; דעתו בעניני הקהל נשמעת, כלומר, הוא עומד תמיד בדבר העיר על “צד” הגביר, וכשהוא שותה את החמין אצלו במוצאי-שבת הוא עושה זאת במין ידיעה עצמית ורגש של גאוה. טוחן גדול כזה עושה שידוכים נכבדים ונותן נדן כהוגן, - לוֹוה אחר-כך אצל הבנים אותו הנדן, כלומר, שׂם אותו במסחריו, לוֹוה ונותן, חותם שמו על שטרות סובבים והולכים מיד ליד; ואחרי שנות מספר של חיים כאלה, בהרחבה ובהרבה מצוֹק-הראש, תבוא פשיטת-הרגל, בראש וראשון לאותו הגביר בעצמו, שכבר הרויח אצל הטוחן כפלים מאלה, וחלק רב מזה גם לשאר אנשים. הרי מעט חילול-השם ואיזו בושה; הרי טענוֹת ו”דיני-תורה", תביעות, בוררים והשוָאות. – אחד מראשי הטוחנים ירד במעלה השנית של סוחרי העיר, כלומר, הוא נעשה לסוחר בתבואה… לא עליכם, קוֹראַי!
מקום סוחרי-תבואה סתם בבית-הכנסת הוא רק בספסל השני. אמנם גם הם עולים לתורה, אבל אינם נקראים עוד לששי ולמפטיר… את התבואה המה מאספים בכל ימי-השוק, ובוש לא יבושו לשאת מעתה גם שק מלא על כתפם; ואותה הם ממציאים לבעלי בתי-משרפות היי“ש. – ויחס הסוחר בתבואה לבעל מחזיק בית-משרפות היי”ש הוא שונה לגמרי מאותו היחס שבין הטוחן ובין בעל- הריחים. בעל-הריחים הוא לטוחניו כאב המשפחה; כשהוא פוגש מאלה בשוק או בבית-הכנסת ילך עמו מעט וידבר עמו… תחת שסוחר-תבואה הוא נכנע לבעל בית-משרפות היי"ש, עומד ואיננו יושב אצלו; וכשרוצה הוא כסף במוקדם על התבואה, ישיבהו התשובה הרגילה: “הֶרשיל, איני מאמין בך!”
ואחרי שנות מספר, ה' יודע איך בא הדבר, יחדל אצל אנשים הללו גם המסחר בתבואה, ומי שנחשב לפנים בין הטוחנים הוא עתה במדרגה השלישית במעמד אנשי העיר; הוא מתפלל מעתה אחורי הבימה. ובשוק הוא יהודי פשוט, בלי מעמד קיים כלל; הוא מעט סרסור, מעט שדכן, מעט בורר ועני לפרקים… בושה גדולה לאנשים כאלה להיות עניים מן המנין, והם “תופרים את הקרעים” האלה בכל מיני תחבולות. שפיכת-דמים ממש הוא לאנשים כאלה לקנות בשר, לחם, נופת בהקפה, או שלא לשלם שכר-לימוד. אדם כזה הוא יורד גמור, יורד…
ולפעמים עוד יחגור האיש שארית כוחו, יחל לנסוע לימי השוָקים, להרויח בזה את לחמו.
וכמה קשה היא הבאת לחם זה!
בטבע הנוסע ל“ימי השוָקים” להיות לבוש מלבוש עב ומנעלים עבים, ודרכו שלא לאכול כל אותו יום, אחרי שהאכילה היא הוצאה ודאית וההכנסה עודנה מוטלת בספק… הנה במוצאי-שבת עושים את ההכנות לנסיעה. – בבין-הערבּים, בתפילת ערבית, מתחילים לשכור בבית-המדרש גופו פינה בעגלה נוסעת ליום-השוק ממחרת. מחיר הנסיעה הוא עשרים פרוטות; והיה אם יתעקש בעל-העגלה ויחפוץ עשרים וחמש, אז אין שוכרים מקום כלל וסומכים על הנס, ללכת פרסה או שתים רגלי ולנסוע אחר-כך בעגלת איזה נכרי בחמש פרוטות. אחרי “ההבדלה” מתחילים ללכת משכן אל שכן ללוות איזה רו“כ ב”גמילות חסד“. האשה תתקן בינתים את השקים, או את הבגד העליון לנסיעה. הבוקר אור! העגלה נוסעת ובה יושבים צפופים יהודים עשרה או שנים-עשר. אמנם המהדרים מתעקשים ואינם חפצים לנסוע עם נשים יחד; אבל בשעת הדחק אין בודקים. ובבוא העגלה בתחתית ההר שבדרך או עומדת לפני גבעה הרי הנסיעה מסירת- נפש והעגלה מפרקת עצמות… בא גד! כבר הגיעו הנוסעים אל העיר שבה יום-השוק. מתחילים הם הבאים לרוץ ולהתנגש, לקנות או לסרסר לאחרים; והכל נעשה במין עוּמקא דלבּא, בכל כוח המחשבה והעיוּן, בחריפות המוח והמצאותיו, ובערב – הנה סופרים וּמונים ונמצא שהרויחוּ בסך-הכל חצי רו”כ במזומן. גם זו לטובה! פלוני הפסיד עוד את הוצאותיו, לשמעיה בן גדליה נגנב שק, טוֹביה-ראובן קיבל מכת-לחי מנפתלי על אשר נכנס לגבולו. סייעתא דשמַיא לבוא אחרי יום בו עמל ויגיעת-נפש בשלום הביתה. – העגלות הן טעונות כפלים או ארבעתים והנסיעה בחזרה היא אחר חצות-לילה…
במטוּתא מכם, הגידו נא לי מה רוצה השם יתברך מבריותיו? מדוע יוריד דוקא עתה, בשעה שנוסעים הביתה, גשמים ולא בעת אחרת?
רטובים ויגעים באים מן הדרך, המנעל נקרע, ציצית אחת נפסקה או נאבדה. זה מונה את המעוֹת והנה טעה בחשבון. האשה חיכתה לבעלה עד אחרי חצות-הליל ותישן כשהיא נשענת על השולחן. – תפוחי-האדמה שנתבשלו ושׂמוּ אותם בקערה, נתקררו… וכשתקיץ הישנה לבוֹא בעלה, תשפוך לפניו את לבה המר על כל אשר עבר עליה ביום. החנוָני לא רצה לתת עוד בהקפה, יוֹקלי הקטן הכה את רחל אחותו ויעש לה פצע במצחה, החלון נשבר ובא הגשם הביתה. אלהים שבשמים! הכוח יחדל, יחדל…
בבטן אמם
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שמעיה-נתן וראובן בן מנחם היו שני חסידים צעירים, ולא מן התורניים ויראים ממש, כי אם מן הנוסעים התמידיים אל הרבי והמבלים שמה, ב“חצר-המלך”, שבועות רבים וגם חדשים שלמים. הימים שעליהם אני מסַפּר לא כאלה שאנו חיים בהם היום. עתה עוֹל כבד על כל איש ואיש, באשר הוא שם, ואף על עוּלי-החיים; וגם מי שנוסע עוד לצדיק יעשה זה “בקיצור”, ולעתים רחוקות, כשיבוא בין המצרים במעמדו, ואין להימין ואין להשׂמאיל. – אבל אז היו נוסעים כולי עלמא אל הרביים, לשם נסיעה גופא… בבית ישבה האשה הצעירה, ואכלה היא וילדיה על שולחן ההורים ימים הרבה; ושם, בעיר של הרבי, היו מטיילים הבעלים ועוסקים בשיחות בטלות, בליחוּך פּנכּה וכיוצא באלה ולא חשבו כלל על אודות אלה שבבית. – ולא עוד, גם החותנים בעצמם, אנשים באים בימים ויודעים היטב טעם הממון והרוָחת הממון, עזבו לעתים את ביתם ועסקיהם, העמיסו הכל על שכם ה“אשת-חיל”, וילכו לזמן לא קצר לרעוֹת את נפשם בצל קדושים. העולם אז היה אחר מעתה!
שמעיה וראובן היו חתנים אמידים וגם בני בעלי-בתים אמידים. את הנדה השלישוּ בריבית לא גדולה בידי איש אמיד אחד, ובעליהם גם לא ידעו את מספּרוֹ. לחמם ומימם היה בהרחב. חדרם מרוּוָח, מלבושיהם כהוגן וּבקלוֹיז נמנו על החבורה הראשונה. שמה היו עושים כשני שלישי היום, מקדימים לבוא ומאחרים לצאת ומתפללים לא בעומק; וחלק מן השנה היו מבלים, כאמור, אצל הרבי שלהם, אצל הרב מטַלְנָה. והוא איש נבון היה, אוהב שיחות ורעוּת, ומעולם לא הכביד על חסידיו. –
נשותיהם של אַברכים אלה, שם האחת פּסי ושם השנית ריבה או ריבה’לה, ושתיהן מעט יפות ותמוֹת ולא ידעו אחרת, כי אם לכבּד את בעליהן ולהיות שומעות להם. פּסי היתה אשת שמעיה וריבה’לה אשת ראובן, ואם לחָשך אדם לומר רק מקרה סתם הוא הדבר, ולוּ שׂיכּל שדכן אחר את מעשהוּ ברצון אחר, כי אז נשא ראובן את פּסי, וריבה’לה היתה נישאת לשמעיה, לא אוכל להתנגד לזה, אם גם אדע כי יש זיווּגים במרומים…
ובואו וראו: בשבת אחת אחרי שבועות חגגו בקָלוֹנה שתי החתונות של פסי וריבה, אברך ואברך נוֹספוּ על זאטוטי העיר; אבל שנה אחר שנה עברה לשניהם מבלי לזכּוֹת את בית חותנם בברית-מילה, ואפילו תימא בולד נקבה, שרק קוֹרין את שמה בשבת הראשונה להיוָלדה ושמחה יתירה לא איתא בזה.
וַתחלנה אמהות הכּלות להתלחש עם בנותיהן ולחקור אותן על יחסיהן לבעליהן. – התחיל העולם, בעבוֹר השנה השלישית ולא ילדו לרנן אחריהן, פן עקרות הן. מה שייך? צעיר מישראל יושב אצל חותנו ואשה לו בבית ובנים אין! עושים צדקה, משתמשים בכל מיני סגולות, נוסעים לרבי עתה במלאכוּת זו. הלא הוא אבי חסידיו ולא יזנח אותם זנוֹח.
ושערוּ בנפשכם את הרושם בעיר, בבוא השנה החמישית אחרי נישוּאיהן פקד ה' את שתיהן, את פּסי ואת ריבה ביחד, והרוּ ללדת. היתה חדותא דלבא וּשתיית יי"ש במסיבת החברים. ולא עוד אלא שקפץ שמעיה-נתן ונשבע, שאם תלד אשתו זכר וילדה אשת חברו נקבה, או להיפך, אשתו תלד נקבה ואשת חברו תלד זכר, והיו שניהם מאורשים מיום היוָלדם בקנין ובחצי קנס… נענה ראובן ואמר: “חפצך חפצי וּמאַווייך מאוַיי”. ויתקעו כפם איש לרעהו. השליכו את הצלוחית והכוסות לקרקע לקיום הברית.—
וכן היה. אשת שמעיה-נתן ילדה את הזכר בימי מלואה, ובת-זוגו, היא הכלה, יצאה לאויר העולם אחרי שלושה ימים בבית ראובן; וַתהי שמחה כפולה בשני הבתים. ביום השמיני, כאשר הכניסו את החתן בבריתו של איתן האזרחי, באה המיועדה הרכּה מונחה בכרה לראות במחזה; ונתנו גם בפיה הקטן מעט מכוס של ברכה… נקרא שמם בישראל: אברהם ושרה. גַדלו אותם לחופה ולמעשים טובים; ישמחו האבות ביוצאי חלציהם!
עברו ימי הילדוּת להורים והתחילו עניני החיים ומלחמת החיים… גם בימים ההם צריכים היו בני-ישראל לכסף והון וליסוּד ביתם במסחר הגון. ואהבת העושר וקיום הממון אז לא פחותים היו מאשר היום. בתחילה, כאשר התחילו להסיח דעתם מן הרוּחניוּת מעט, נקטו עוד את הכלל של “חציו לה' וחציו לכם”, ואחר-כך באו למעמד נפשי, שבו רוב המעשים והמחשבות שבמוח נדחפים אך לחיים ממש ולצרכים ממש בהאי עלמא… לאו מילתא זוטרתא הוא הדבר, לבנות בית ביהודה, להיות “בעל הצטרכות” הרבה ולהרויח כל הנחוץ לכל איש אמיד. שמעיה בודאי מרויח הרבה, הוא העשיר ורואה ברכה במעשי ידיו. אבל ראובן רעוֹ אינו מרויח כלל; הוא מפסיד את הנדה קמעא קמעא ומצבו יחל להתרועע. – הראשון הוּא בר-מזל והוא מוצלח בכּל, ולשני לא ישׂחק המזל ואינו מוצלח כלל. שאלוּ את המזל לפתרון מעשהו!
לא ארבה בדברים. שמעיה נעשה עשיר גדול, וראובן מחוּתנוֹ רחוק מאד מהיות עשיר. הנני אומר מחוּתנוֹ, והלא מהברית הקדומה ביניהם שמעתם כמוני; גם אברהם גם שרה נקראוּ תמיד בשם חתן וכלה, ועוד בהיותם כבני שלוש התביישו לשיח יחד… אמנם נסוּ להזכיר את דבר הברית בפני שמעיה ותבינו מיד כי זה לא ניחא ליה כלל. – לוּ היה ה“צד השני” באותה דרגה כמוהו, כי אז היה מוצא את הקישוּר לנכון, - אבל ראובן הוא בבחינת יורד, ואיך יתן את בנו לבתו של זה? הגידו בעצמכם, לוּ ידע בימי אַברכוּתוֹ את אשר יהיה עם רעהו, כי אז לא הקדים להתקשר עמו. האם אפשר היה כי יבוא אדם ויעיז להציע לו עתה מין נכבדות כאלה? - ולאידך, שאלוּ לראובן והוא טוען “מה דהוָה הוָה!” ברית-ארוסין אסור להפר, ואם מצבו עתה אינו בכי טוב, בתו מה חטאה? והן בחִנה ובטוּב לבה נאה לה להיות גם בת-עשירים וכל כתר הוֹלמה. כה בא פירוד-הדעות בין הקרובים ושמעיה גם הוא היה ירא להתיר ברית… לוּ ויתר ראובן רעהו על זה הדבר בעצמו ומחל לו בפיצוי ובכסף קנס, כי אז לקח עליו את הדבר, אבל ראובן אינו רוצה לוַתר ולמחול; ואשת שמעיה מתיראה מהתרת הקשר, לוּ גם יוַתר הצד השני. –
אברהם ושרה המה כבר בני שמונה-עשרה, הגיעו לעשרים, שניהם גדלוּ בטוֹב והיו אהובי-הוריהם. מצד הדין ומצד תכונתם לא היו כל כך רחוקים זה מזה, אדרבה, איזו קרבה היתה ביניהם. הלב לפעמים יעקל דרכו ולפעמים יישר דרכו. – והנה המצב של אבותיהם מפריד ביניהם… שמעיה היה אז כבר עשיר מופלג, וראובן – ראובן הוא איש עני. מה תאמרו למערכת החיים וּלסדריהם?!
כה היה הדבר הולך ונמשך, עד שגרם החטא. ומעשה שהיה כך היה. לא הרחק מהעיר ההיא, שבה גרו שני המחותנים, העולה והיורד, היה יער גדול, שבו עצים רעננים עומדים צפופים ודוחקים בענפיהם איש את רעהו. היער הזה היה שייך לאציל פולני, שמת בלא בנים, ועניני הירושה היו מסוּבּכים ברוב; על כן לא היה למפלת הגרזן, כדרך שאר היערות, שהולכים וגדלים דורות הרבה, וסופם איכּוּל בידי חרב המסחר. – ובעיקר, למה נבראו היערות בעולם, אם לא שיפילוּ בני-אדם את עציהם לבנין או להסקה? ולמה כל חיינו עלי אדמות, אם לא לשם משא-ומתן בעצים ובשאר דברים והרוָחת ממון על ידי אלה? אולם היער ההוא היה זה ימים רבים מפני הטעם האמור בבחינת “פועל-בטל”; גנבים וגזלנים, שזה דרכם ללַסטם עוברי-דרכים ולבקש חסוּת ביער מצל, לא היו שכיחים במחוז ההוא, וכה השתרע לפני שערי העיר, מבלי שידע איש למה הוא חי וגדל ומה יש צורך בו. –
דור הולך ודור בא, וקם דור חדש בישראל, דור שהתחיל לטייל בימי שבתות בגבולות העיר. ובבוא ימי הקיץ הגדול, והחמה יצאה ללהט עולם ויושביו, החלו זאטוטי ישראל לפלס להם נתיב ביער הלז; לא השגיחו על זה, אם דרסו את העשבים וספיחי האדמה בשבת ועברו על עבירוֹת שבתורה, אדרבה, נפשם שבעה רצון מצללי האילנות. לפעמים גם נפגשו שם נער ונערה, כי הן גם לבנות ישראל היה הטיול ביער לדבר נעים, אם אך הענפים העקומים לא קרעו את מלבושיהן. התחילו לדבּר בבתי-התפילה על הפרצה, שפרץ ה' בבית יעקב; ויראי-העיר חשבו גם מחשבות להחרים בחרם ממש את כל המטיילים ביער בימי שבתות. ואז קם נגדם שוֹע ואיש חסיד באמת, רבי שמואל לבית נחמן שמו, ויזהירם מעשות כדבר הזה בזמננו. “מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים” – אמר הוא לפני הקהל המתלהב – “והלוַאי שישמרו בנינו ובנותינו את הכתוּב בתורה ממש”…
וציירו לכם את אשר קרה ואָתא אחר זה. החתן אברהם והכלה שרה, אשר כבר ידעתם אותם בשמותיהם, נפגשו פעם ביער ביום שבת אחד אחרי הצהרים, ויתאַדם המיוּעד… ותתאדם המיוּעדת… בתחילה חשבו לברוח אחד מהשני, אבל יחד עם חפץ הבריחה התעורר בם גם איזה כוח-המושך. אברהם היה לבוש כבן עשיר, גם שרה לבושה מלבושים נקיים וּמראֶהָ נעים. למה יסוגו אחור והם הלא מיוּעדים המה משכבר הימים. כה עמדו זה על יד זה ולבם מפכה… צל האילנות כמו חופה על ראשיהם. לוּ החזיק אברהם בידה ויאמר: הרי אַת שלי… כי אז התאדמה עוד יותר.
והנה פּגישה מסותרה זו, אשר עין לא ראתה, נתפּרסמה בעיר. עוף השמים יגלה כל נעלם. ויהי רעש ו“חילול-השם”. מי ראה ושמע בבית-ישראל כי חתן ידבר בסתר את כלתו לפני יום מתן הכתובה וקיום מצוַת הקידוּשין! שמע אבי אברהם ויתעבר ויקרע את התנאים. וגם אבי שרה בוש מהיות רב עם רעהוּ על אודות זה בשער.
כה נפרדו הנצמדים זה מזה והדבוקים עוד מבטן אמם. –
הנסתר
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
לכאורה אך דבר פשוט קרה בקיטוֹב העיר: דוב-אליהו בן השמש מת באחד הימים.
דוב-אליהו היה בנו הבכור של זכריה השמש הזקן בקלוֹיז של חסידי לוטין, אשר בקיטוב העיר. וקיטוב חציה עיר וחציה כפר. ממוֹרדה ולמטה עד חוף הנהר היא מקום מושב לערלים ולכפריים עובדי האדמה הברוכה, ובמעלה תגוֹרנה משפחות בני-ישראל, אשר גָלו מארצם וישבו שם להתאחז ולעשות רצון בורא-עולם. ודוקא בעיר הקטנה הזאת היו בתי-מדרשיות הרבה; הנה דוקא בשבטי עובדי אֵל אחד כיתות הרבה ודרכים רבים לעבודת השם יתברך. מה שייך? יושב בשמים הוא אֵל רוכב בערבות, ובניו של מקום מבקשים להם בארץ רוב נתיבות…
אבל דוב-אליהו גיבור דנן לא ידע מה ממרומים. הוא רק ידע שהגשם יבוא ממעל, - וזאת היתה השגתו האחת המוּפשטת; הוא ידע שהעינים לפעמים נפתחות ולפעמים הן נסגרות; ידע שאוזן לאדם ופה לאדם; כי מטרת הרגלים ללכת והידים למשש בהן, הראשונות הן כרגלים לכסא ושולחן והשניות כצבת בידי הנפח. בקיטוב היה ידוע ל“שוטה העיר”; ודרכו היה להיות כל ימיו מין אַסקוֹפה נדרסת לכל. כל אדם בקיטוב היה משתמש בו לצרכיו, וכל נער פוחז היה מושך באזניו והיה משחק בו לתיאבון.
ודוב-אליהו לא שם לבו לאלה. הוא כמעט לא חשב כלום ודיבורו היה אך מעט, וגם זה עשה בלי חפץ. הוא הבין שבעיר צריכים איזה אנשים להיות חנוָנים, מוכרים גפרית ונופת ושאר כל צרכים; הבין שמעט אנשים המה חייטים, אחדים המה סנדלרים ואחדים אפילו נגרים הם. הוא הבין שבן-אדם יכסה את עצמו בימות- החורף בשמיכה עבה; אבל שוב לא הבין איך יקמץ אדם מעוֹתיו בשביל זה עוד בימות -הקיץ. – הוא השיג טיב הדלתות לבתים, גם טיב המעלות לעליות; אבל לא השיג מדוע יעשו לבתים גגות משופעים, ומדוע ארובות-העשן נשקפות למעלה?
בעצם היה רואה כל המחזות לפניו, אבל לא הבין קישוּר הדברים… הוא אוכל ושותה בצמצום ועובד תמיד כל הימים, וכל העתות בשנה שוות בעיניו. כי בעת כזו קור ובעת כזו חום, בעת כזו ירד הגשם ובעת כזו השמים נחושת, למה לו לשים לב לדברים כאלה? והרגלים שלו תמיד הן עמלות. לשבת במקום אחד בודאי טוב מללכת ולרוץ ברחובות. – והנה הוא קם והולך, קם והולך, אם אך שולחים אותו בשליחות מה, ואינו קובל על זה, גם אם לא יתנו לו כל שכר בלכתו. ומה זה מין הדבר שקוֹרין ממון? המטבעות מצלצלות בצלחת; וכאשר הן נלקחות וממוּשמשוֹת ביד הנה רק נחושת לא קלל הן. הנה תפוחי-אדמה ממולחים טובים יותר מכפתורים הללו, ודג מלוח הוא מאכל מלכים…
אביו היה איש שותה שיכור, בכלל אדם נבזה, ששפמו וזקנו נתאחדו זה בזה, עד כי כמעט פלא היה איך יכול לפתוח פיו; והוא הכה תמיד את אשתו – והיא בריה קטנה וצנומה היתה ואך עור של קלף לעצמותיה החלשות. לבשל ולאפות פטורה היא, כי לרוב הבית ריק באין מה. ואפילו ניקוי-הבית, שפיכת השופכין וגומר, הכל עושה בנה דוב-אליהו. ושאר הבנים, האחים והאחיות, הולכים יחפים ברחוב, כותנתם ולבושם קרועים ובלואים, וחיים המה כבהמות עניות, שאָפס להן מרעה. רק בימי ההכנות ליומי-דפגרא ובערבי-שבתות עוזרים היו מעט לאחיהם דוב-אליהו, שהוא היה אז המנצח על המלאכה בבית-הקודש.
בכלל, בימים כאלה הרגיש מין אדם זה מעין נשמה יתירה. הקלוֹיז מתרוקן אז מבני-אדם; ואפילו הבחורים הבטלים, המרננים בגמרות מארץ בבל הגדולה, אינם יושבים עתה על מושבם, ואיש איש הוא עתה בבית אבותיו או בבית-המרחץ; והוא, דוב-אליהו, מנקה את הרצפה ומעלה אבק. הוא שופך מים על קרקעית בית-האל, מתחיל להסיר את האבק ולהיטיב את המנורות. נפתחים כל החלונות להכניס מבחוץ אויר חי. וכשרוח חדש בא במסגרת אלהים, וכל “עמוד” כבר עומד בשורה, כל ספסל על מקומו, הוא קם ושם על שולחן קריאת-התורה מפּה חדשה, ובמנורות העמוד של “בעל-התפילה” הוא נועץ נרות חדשים. זוהי הכנה שבקדושה, ומה שעשו לפנים שיירת פרחי-הכהונה בחצר ה' בירושלים, עושה עתה דוב-אליהו בקיטוב אשר בארץ הגולה…
ואוי למי שמפריע כוהן-הדיוט דנן בשעת עבודת-הנקיון שלו. אוי למי שיזיד לצעוד על סף בית-התפילה בטרם נוגבה הרצפה ובטרם סר האבק כולו; אז יכול האדם הזה לשפוך לו הין מים בפניו. אין רחמים אז לפני בן השמש, ואין שינוי במעשיו. גם אם תפול בעירה בעיר או כי עלה יעלה נהר פתאום על גבולו וישטוף כל מלאכת אלהים באדם ובבהמה, לא יזוז ממקומו.
אבל בשאר ימות השנה גיבור דנן הוא אדם חלש מאד. בעת אמרו לו הלומדים בבית-המדרש: “דוב-אליהו, לך ופשוֹט עצמך על השולחן” – ציית לזה תיכף. ידיו ורגליו נסרחות מעל השולחן, פניו למטה והגוף הערוֹם למעלה. ואלה העומדים מסביב לו מפשילים את שולי בגדו הסרוח ומתחילים להכות על אחוריו בצחוק פרוע. והוא אינו צועק כלל, לא יניע באבריו. הוא שוכב כבול-עץ, עד שיכלו השחצנים את מלאכתם בו; ואז הוא קם ויורד ויושב על הספסל הארוך, העומד על יד תנור-החורף. את פני בן-אדם בצלם שדי בודאי לא הלבינו. דוב-אליהו יושב ומנמנם ורירו יוצא מפיו. הראיתם בר-נש מאוס כזה; והוא לא נברא מן האדמה ולא מן המים מָשָהוּ האֵל, כי אם מאיזה רקק בא. על כן גם ל“מנין” בציבור לא יצרפוהו אפילו בשעת הדחק, וברכתו לאו ברכה…
ולפי שבכלל פניו מכוערים מאד, שערותיו לא סרוקות והן בלי כל צבע וזקנו פרוע תמיד, מוחזק הוא בכל מלוא העיר קיטוב למין טומטום או אנדרוגינוס. אדם כזה אינו נושא אשה, ואפילו יתומה מוכת-אלהים לא תפול בחלקו. אולם על חתונות של אחרים ועל “שמחות” בעיר הוא מצוי; הלא הוא עובד ומשרת לכּל, הלא הוא מטלטל את השולחנות הגדולים מבתי-האל אל אולם האורחים העשוי עץ ומגרר את הספסלים הארוכים לישיבת בני-אדם בליל המחול והסעודה. איזו מלאכה צריכה בעיר לשם מצוה ולשם חדוה, ולא תיעשה על ידי הגוף המתנועע הזה, ולו, כאמור, אין מתן שכר כלל. – דוב-אליהו הוא קנינו של הציבור בקיטוב, עוד יותר מבכוֹר העיר, שעדיין לא נפסל ורועה הוא בבית-הקברות ומדלג על המצבות; והוא הוא שד הלילה, כאשר קרניו מנקשות במצבות עץ או אבן.
תתפלאו, קוֹראַי, אם אוֹמַר לכם, כי לדוב-אליהו היה סוף כל סוף איזה יחס למין הנשים. זאת אני יודע מהרחבת-הדעת שהיתה לו בעת ניקה עזרת-הנשים. רק קיר עשוי עץ מבדיל בין בית לבית. פה עומדים אנשים עטופים בטליותיהם ומתפללים לאלהי האבות, שמקשיב הוא לתפילותיהם ממש ועוֹנה להם על שיח-לחשם ממש, וּפה – מעבר מזה עומד החצי השני של מין האדם, מין הנשים. על ראשן פרוּשה מטפחת אדומה או לבנה, על שכמן שמלה, והסידור לפניהן, רק מחציתו הראשונה בלשון-התפילה, ומחציתו השניה היא כולה טייטש… אל תאמרו שתפילתן של אלה היא כמו של הגברים, ושהאלהים מתענין הרבה בנשים ובקטנים. דיין שאִמוֹת של אלה מצילות אבות של אלה מן החטא, והשאר – הלא יש בהן צורך בבית-הבישול ובהכנת הבית. אשרי למי שהוא שייך למשפחת הגברים, והריהו מבניו של שוכן-מעלה, ואוי לו למי שירד לעולם השפל אך בבחינת נקבה. ואשה, גם אם כשרה היא, מה היא יותר מאָמה לבעלה? אל תשאלו את אלהים לפרשת דרכיו; הוא חפץ בכך, ועל כן כל ימי העולם ינהג העולם בכך. הנני שב אל עצם סיפורי.
עזרות-הנשים בבתי-האל אשר בקיטוב היו מלאות נשים מתפללות אך בימי שבתות ובימים טובים, ולא מיבעי בימים הנוראים, שבהם יפקוד בורא הכל את יצורי מטה באין הבדל, וגם הדגים שבנהר, העופות שתחת השמים, כל הנשמה תישפט אז במרומים, ועל אחת כמה בן-האדם, אם איש או אשה. – הדא תימא בימים כאלה, אבל בימות-החול, בימי הגלוּת ממש והעבודה ללחם ממש, עמך ישראל מתפלל שלוש בכל יום, ודוקא בהקדמות הרבה לפני התפילות ובסיומים, דוקא בהבלעת מזמורי-תהלים בינתים ובתפילות מאוחרות על אלה שקבעו לנו חכמים, דוקא בכוָנה מעט ובהנחת טלית ותפילין; איש איש עושה ככל הכתוב בסידור, ובזה אין הבדל בין עשיר ורש, בין חסיד לאיש-מעשה. מצוַת אמירת “שמונה עשרה” וכל הסדרה שבשורת התפילות חלה על כל זרע היהודים, ואפילו קטן מחנכים אותו עד “הודוּ”, עד “קריאת שמע”. – הסו, בני –אדם, הסו! אלהים, שהיה קיים עוד לפני בראשית, בימי האפס וימי תוֹהוּ ובוֹהוּ, וסופו להיות גם כי יחרב העולם ושב הכל אל המים, הוא יושב בכל שלוש פעמים הללו על כסאו, משרתיו מימינוֹ, משרתיו משמאלוֹ, והוא יקשיב באזניו ממש איך מיחדים אותו בני קיטוב מטה, הם ואחיהם ושאר בית-ישראל בכל מקומות הגויים!
כי האשה מרת חיה, נקראה חיה “המתפללת”, תקום גם היא בקיטוב בבוקר, תבוא אל עזרת- הנשים הריקה וּתכוון להיות שם בעת התאסף העם מעבר מזה לתפילה בציבור, - בודאי זה דבר לא ריק הוא… חיה היתה אלמנה עניה, שלא הגיעה עוד לארבעים, והיא היתה טווה פוזמקאות ומתפרנסת במעט. ולה יצר-הרע להתפלל בכל יום בבי-כנישתא, והיא היתה נהנית מזה מאד. בנים לא היו לה, הוצאותיה לא היו רבות, ואף על פי שתמיד זלגו עיניה דמעות בשעה שהזכירה את שם בעלה יחיאל, בהיותה אצל שכנותיה, לבבה לא היה קשור בו כל כך בעת שחי עלי אדמות. היא היתה פוקדת מעט גם מעשי העיר, מדברת לשון-הרע ורכילות, והכל נעשה במסוה של יראת –שמים. בחדרה, שישבה בירכתי העיר, ובו הכלים עומדים על מעמדם, ורק הצמר והפשתן פרושים על השולחן, והיא טוֹוה וטוֹוה, התעוררו תמיד אצלה מיני געגועים. – הלב הוא לב ואפילו אם הוא טמון אחרי חזה קמוט מעט…
ודוב-אליהו החל להרגיש מה בשעה שגם בעזרת-הנשים שפתים של חיה דובבות היו בתפילה. במקום הריק, שבו פרוש חול על פני הקרקע ותקרה עוד אין, וירָאה הגג מפנימיותו,יושבת נפש בשמלת אשה והיא מרכינה ראשה, כי הביא לה דוב-אליהו לפעמים מעט מים בדוּד, למען תרחץ את הידים; חיה רוחצת את ידיה לפני התפילה ומנגבת אותן במטפחת. ודוב-אליהו לא ישאיר את המטפחת בעזרת הנשים תלויה על הקיר, עד שישחר תארה, כי אם יכבס וינקה אותה. הוא משגיח על נקיון עזרת הנשים, כמו בבית-התפילה העיקרי. הוא בא מדי פעם בפעם בעת תשב המתפללת אל הכותל, ובלבבו מתעורר מה. האדם הוא אדם בכל גוף ולבוש לרוחו.
ויהי אחד מן הימים באמצע הקיץ. השמש כבר היתה ללהט ותבער על פני האדמה, חיה באה ביום ההוא להתפלל, כשהיא מלובשה בגד ירוק, ומקבלת הנאה מעצמה, כי הסתכלה בבתי-ידיה ובכפתורים הקטנים. ודוב-אליהו עמד כל שעת תפילתה שפי ויסתכל בה בלי הרף… ויהי בפנותה ללכת נפגשה בו ותרחמהו. היא העבירה ידה על לחיוֹ וַתחלק אותה מעט, והוא הושיט את פניו ונגע בפיה, ולא געלה בו.
כאמור, הדבר היה באמצע הקיץ, השמש כבר היתה ללהט ותבער מבעד החלונות ומבעד הגג. ובית-האל ראה על ספּוׁ מגע אשה בבן-השַמש, וזה הלא היה אך לכאורה.
וַתהוֹם קיטוב בהיוָדע לה הדבר הזה, ויהי “חילוּל-השם” באמת. חיה חדלה לבוא להתפלל בימות-החול וירח ימים רצופים התביישה לצאת החוצה ודוב-אליהו נתפטר ממשמרתו. זאת הגידו לו הרבה פעמים מפורש והוא כמעט לא הבין את קישוּר הדברים. - -
ובשביל שקשה היה עליו רוב הבטלה ולא ידע איך לחיות הלאה בלי עבודה כלל, ונפשו, מין נפשו, חשקה במתפללת באמת, ועקבותיה לא נודעו עוד, לקח את האבנט הקרוע והפסול של אביו השיכור, עלה על גג בית-המדרש ויתלה את עצמו בו מפורש. ותעל רוחו, והוא אינו חי עוד וגם זה נעשה אך לכאורה.
הדבר היה בערב-שבת. גופו של בן-השמש עוד היה חם, ובשביל שהעת היתה קצרה לא עשו שהיות בטהרת הגוף, תחבוהו בתכריכים ומיהרו לשום אותו בבור, אשר חפרו בבית-המועד. הנה אך שמו אותו שם ויקם הנקבר ויתעורר, קפץ מהמערה וירץ בתכריכיו אלה לבית-המדרש. מיום שנוסדה הארץ לא נשמע עוד דבר כזה, כי יקום מת לתחיה ממש. יומו של משיח קרוב לבוא!
ובעוד ימים שבעה מת דוב-אליהו ממש. המים הקרים שבהם טיהרו אותו, הזיקו ללבו, והוא בלאו הכי כבר נשבר בקרבו. אמנם אז כבר החלו לכבדו בגלל מעשה תחיתו, ואחדים חשבוהו לנסתר, ויקברו אותו אנשי קיטוב לא בקברו הראשון, על יד הגדר, כי אם במיטב קברותיהם. ויציבו לאחרית שנה ציון לנפשו.
רק דא עקא, ביקשו וחיפשו באמתחת המת אחרי-כן, אולי הניח אחריו איזה כתבים סודיים, כדרכי כל נסתר אשר בעולם יתהלך ומניח ברכתו לבאים אחריו, ביקשו – ולא מצאו…
השב
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שמואל-יוסף היה נקרא קודם החטא, ובעיקר לא היה חוטא גמור מימיו. הוא היה נושא-מכתבים בישראל, בשעה שבית-הדואר עבד את מלאכתו רק בסירוגין, והכל בעבודת-עראי ולא קבע. גם הוא היה מקצת משמש בבית-תפילה לאוּמנים ולבעלי-מלאכה, הנקרא בשם “שומר לבוֹקר”. הוא היה מקצת אופה מצוֹת לימי הפסח, מקצת לץ ומקצת פועל-בטל, בא ויוצא בכל בתי העיר, יושב תמיד אצל הרב דמתא ונותן לו עצוֹת בצרכי המקום. בכל ריב וּמצה היה הוא המחרחר ריב, בכל סעודת-מצוה היה הוא הקורא ומזמין את הקרוּאים, משמח את החתן ואת הכלה בעת נישואין, מדבר ניבּוּל-פה עם השפחות והאֲמהות, ובכלל ביישן לא היה שמואל-יוסף מימיו – זאת אוּכל להעיד עליו.
בימי החורף, בעת קריאת הצעירים לצבא, היה טרוד ורץ מהפקידים להאבות. כי גנבו באחד מבתי קיטוב, מי חיפש וחקר אחרי הגנב? – שמואל-יוסף; וכשבעל-בית הגון מת ופשט את הרגל, מי תיווך בין הנוֹשים ובין היורשים אם לא הוא? שמואל-יוסף לא היה אדם בן מעמד מיוחד. ולכאורה מי שהוא בבחינת שמש הלא אינו מחבורת בעלי-הבתים. אבל נפש בת הרבה גונים כמו זו של שמואל-יוסף לא ידעה מעצוֹר, ובפניה אין נעילת שערים בחברה. וכשמגיעים ימי חג המצוֹת, והוא אופה אותן העוגות הדקות שאכלו אבותינו במהרם לעזוב את מצרים, ושאנו אוכלים עד היום לזכרון, אופה מצוֹת לנגידים ולבעלי-בתים, גונב מן הקמח ומן העיסה ומן המצוֹת גופן ושׂם בכליו, והוא מודה על זה בפרהסיה ומתלוצץ על מעשהו, הלא אין בזה עוון לכל הדעות. מי מתרגם לגוי הקונה את החמץ של בני העיר מלשון העברים ללשונו, כי כל החמצות והקמחים של קיטוֹב ובנותיה נמכרים לו, לנכרי, לצמיתות בשכר חצי רבבה שקל, ושהכל קם לו, והרי הוא ברשותו לעשות בהם כאדם בשלו, והכל שריר וקיים, אם לא שמואל-יוסף? ומי זה חוזר וקונה אצל אותו הערל, בצאת החג, כל קניה רבתי זו בשכר עשר פרוטות וכוס של יי“ש במזומנים, אם לא הוא, אף הוא? איש כי יקנא באשתו והתגלע הריב ביניהם וקם וכתב לה ספר כריתות, כאשר כתוב בתורת אלהים, מי זה יוסיף עצים על המדורה ויקום ויסית את שני הצדדים לעמוד בשלהם ולא להשלים, אם לא שמואל-יוסף דילן? ומי יקום וישלים בין אחים, כי יריבו ריב משפּחה או בדיני-ירושה, אם לא הוא? אל תבקשו אצל שמואל-יוסף תכונה שלמה, איזו דעה ברורה בחיים, אף איזו נטיה, הוא שותה מכוסך, בין בימות-הגשמים בין בימות-החמה, והוא יושב ואוכל כל שולחנך, גם אם לא תקרא אותו מפורש. מה שייך? אשה פלונית בת פלונית טיגנה היום קמח בגבינה וחמאה, ו”הטעם" הוא טעם גן-עדן ממש – ואת שמואל-יוסף לא תקרא? לפלוני ברחה העז מביתו וַתלך לראות בשדות הגויים ונשבתה – והוא ה“חכם מחוּכּם” לא יפדה אותה? הנה התפרצו “הכּאוֹת” בין היהודים בעיר בימי החגים, מי זה ישלים אחר-כך בין המריבים, אם לא שמואל-יוסף? פרצה שריפה גדולה בעיר, באו דינים ומשפּטים בערכאוֹת עם בעלי-הקרקעות ותובעי המסים והאַרנוניוֹת, בכּל בכּל ידי שמואל-יוסף מתערבות. והוא בודאי עושה הכל, לא לשם עצמו ולא לשם אחרים, כי אם לשם עשיה גופא. מה שייך? בן-אדם כזה, עם גוף כברזל-עשת, עם רגלים ממהרות ועם ידים חזקות כמטילים, הוא ישב על מקומו וינוח? –
שמואל-יוסף כבר הגיע למעלה מארבעים שנה. מעין שׂיבה בזקנו הקצר, על צוארו מטפחת אדומה נכרית, לא תסור ממנו כל הימים, ועל מכנסיו אבנט ירוק מהודק היטב לבשרו, עד כי קשה לו לשאוף רוח. ובאבנט זה עצור כוחו… בעקבי מנעליו מסמרים, וכשהוא דורך על גבי קרקע אז תדע גם הארץ כי הוא דורך עליה…
גם הוא היה, כשנולד, תינוק ומוטל בעריסה ויונק משדי אמו, ועתה הנה הוא אדם חזק מאד. איך תעצרו בו ואיך תאמרו לו: שמואל-יוסף אָחינו, עד כאן ותוּ לא!
ושערו בנפשכם: באחד מן הימים, הימים היו אחרי שבת-בראשית, ימי סגריר וזעם הסתיו, גשמים רטובים וקרים יורדים מן השמים בלי הרף, יורדים וחודרים לכל בית נטוי, לכל מבוא ולכל פרוזדור. ימים נזעמים באים לכל זרע היהודים והרי הם צריכים עצים להסקה, הרי צריכים בגדים חמים והרי דרושות נעלים שלמות להני ספיחים ההולכים אל החדר ולגדולים העובדים קשה במרחבי השוק; ובקיעים כלכליים באים בכל הרחובות ובתי-ישראל הצרים. הלא בקיטוב הרבה משפחות עניות חיות “מן האויר” בימות-הקיץ ובאות בדחק ובמיצר בימות-החורף. לבעלי חלי הריאה בודאי מוֹעדים כאלה לא נכונים, ואיה היד המלאה להיטיב לכל אלה?
באחד מן הימים האלה, כאשר הגיעה אליו, אל שמואל-יוסף, זעקת אשה אלמנה ואֵם לילדים חמישה מרעב ומקוֹר, נהפך לבו עליו ויהי לבעל-תשובה, לבעל תשובה ממש. חדל מאז להתלוצץ, חדל להתלוצץ לגמרי. וַיחל לסובב בשוָקים וברחובות ושק על כתפו, לאסוף בכל בית ובית מכל אשר יתנו לו, אם בעצים, אם במיני מאכל. בבוקר השכים למלאכתו זו, מלאכת פּרנסת-עניים, ובערב שכב על מיטתו בבגדיו לנוח מעט ולקום עוד פעם לתפקידו. ולא לבד למילי-דעלמא שׂם עיניו, כי אם גם למילי-דשמיא. מהימים האלה ואילך החל לסובב בערבי שבתות עם חשכה ולזרז את כל החנוָנים, כי יסגרו את חנויותיהם ולא יחללו את היום הקדוש הממשמש ובא. כי התלחשו אנשים בקלוֹיז, בעת התפילה, ואם גם מכוּבּדים היו בני-מכובדים, סר תיכף אליהם להוכיחם על פניהם. הוא שם לבו לכל עוול ולכל חטא שקרה בעיר, בין חטא לשמים או לבריות. חדל שמואל-יוסף לקבל שכר בעד השׁירוּת אשר עשה, וַיצו לאשתו כי תסגור את הצלחות אשר בבגדיו, לא תדבק אליו אף גרה.
וכשהגיעו ימי הקיץ החל לטבול את בשרו בכל יום כירא-שמים ממש. חלקת שפתו אבדה ורוח הלצון כמו מת בקרבו. הוא גם נעשה לקובר-מתים בחינם. נתפס איש חסיד בעוון למלכות ויגזרו עליו לשבת בבית-אסורים ירחים שלושה, ויקם הוא וישב במקומו ויקבל את דינו של אחר עליו…
כה חי שמואל-יוסף עוד עשרים שנה רצוּפות בתשובה ובמירוק-העוון ובמעשים טובים. וימת וַתעל רוחו המזדככת למרומים!
דִּין תּוֹרָה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שערוריה רבה נעשתה בעיר רדיה. הנגיד משה-אברהם בן אשר-שלמה, מחזיק הריחים בעיר וגם בית בית-מירוֹץ הסוסים לפקידים, הכה את אפרים-ראובן לבית נחמן, והמכה היתה מכה פשוטה ביד, ביד הימנית של המכה על הלחי השמאלית של המוכה. והדבר היה לעין כּל בבית-התפילה של ציבור ולעין הציבור כולו! משה-אברהם הוא נגיד ותקיף, מדבּר בקול רם ומטיל אימה על העומדים מסביבו; ואפרים-ראובן לא היה תקיף ולא היה נגיד כלל, אבל איש כהן הוא ודמו רותח, ואינו יכול לראות אי-יושר, בין באנשים היושבים על ספסלי המזרח בין באנשים היושבים במקומות הנמוכים. הנגיד אוהב לפקד ולצוות, לפקד גם על הגבאי, ואפילו על הרב והשוּ“בים. מה שייך? מי ימרה את רצונו ומי יאמר דבר נגדו? והכוהן עונה ומשיב על הן הן ממש ועל לאו לאו ממש, בין בעניני מסחר בין בעניני הקהילה, ואפילו בעניני תורה ומלחמות. וּכשלָחם עַם הרוּסים את עַם התוּגרים ויהי המצור על פּלֵיבנָה, עמד הוא ליד חיל הקיסר, שעליו אנו מברכים בכל ימי-שבתות במאמר “הנותן תשועה”. הישמעאלים אפילו עכּו”ם אינם… לאידך, נטה הנגיד ומתי- סודו לצד התורכים: אנשי מוחמד אינם גוזרים גזירות רעות כל כך על ישראל, כבעלי הדת היוָנית. כה התפרץ ריב פליבנה גם בבית-התפילה ליהודי רדיה; על צד בעלי “חצי-לבנה” עמד, כאמור, עשיר העיר, ועמו גם היראים והשלמים ומקצת מהמון העם; ועל צד “נושאי הצלב” עמדה הכהונה, בעלי-המלאכה ואף הקצבים. ויהי ריב ופולמוס מדיני בכל בית ובית ובכל רחוב. הפסיקו בתפילה ודנו וחשבו תמיד למי וָמי יהיה הנצחון? ויהי כאשר העיז אפרים-ראובן לקלל את התורכים בשם ה' ולבקש העוז והנצחון לרוּסים, קפץ עליו משה-אברהם הנגיד בחמתו ויכהו על לחייו ויעליב את בית ה'; ומכה זו לא היתה רצויה גם לאוהבי הנגיד עצמם. מה שייך? כל המרים ידו על רעהו נקרא רשע. והכאת איש יהודי, ועוד איש כוהן, ועוד בבית שבני-אדם מתפללים, זה בודאי דבר מכוער, ולא היה כזה בין אנשים מכובדים למן היום שנוסדה רדיה על פני האדמה!
ותרעש כל העיר לדבר ההכאה, חדלו כל עסקים ודברים ודנו והתפלפלו שוב אך באותו מאורע; והכל מחליט ואומר כי הנגיד התקיף ענוש יעָנש ונשא את עוונו.
והנעלב אמר בחמתו להצית את בית איש ריבו עליו; בניו וגואליו אמרו לחתוך זנבות סוסיו של משה-אברהם ולעשותם לקלון ולשמצה; וכת אחת אמרה להחרים חרם את המכה, שיבּדל מכלל ישראל שלושים יום עדי יבקש סליחה מהמוכה. והמכה בעצמו נפל לבו עליו; הוא כבר ביקש לקנוס עצמו במתת הגונה לטובת בית-התפילה או לבית- המרחץ. אנשים רצים ממנו להכוהן ולבני משפּחתו להרגיע את רוחם; והם באחת: נקום ינקמו את החרפה מהגביר וישימו אותו ואת ביתו לתל עולם.
ולאפרים-ראובן מוֹדע, כתבן מעט בשפת הארץ, והוא בא בהצעה מוחלטה, להגיש את הדבר בערכאוֹת, ונשבע ואמר כי הנגיד ישוּלח לארץ גזירה לחמש שנים וכל נחלתו תפול לנכסי המלך בעוון בגידתו. ולאידך, אמר הכוהן לעצמו: כל המוֹסר דינו לערכאוֹת שלהם גם כן נקרא רשע, וחס ליהודי לעשות ככה. ויהי כעבור שבוע ימים, והוא כבר נלאה לשמוע כל העצות והתחבולות, איך ובמה יענוש את מעליבוֹ, השכים בבוקר ונפל דבר לתוך פיו: דין-תורה! הוא יגיש עצוּמותיו עם הנגיד לפני הרב דמתא וידון הלז ביניהם; אך לא בפשרה, בביצוּע ידין, אך על פי הדין גוּפא יביע אמרוֹ, על פי דיני התורה גופא יקוֹב הפּסק את ההר!
כה התגלגלו דברי הריב והמצה מרחובות קריה, מבתי-התפילה ומפינות השוק והחנויות לבית הרב של רדיה, רבי גדליה בקי בתורה ובפוסקים ויודע כי התוקע לחברו נותן לו סלע – או גם מנה לדברי תנא אחד, ואין הלכה כמותו. בסלעים דמאז לא בקיאים אנו היום היטב, והריהם בערך שקלי מדינה, והרי לכל היותר רו“כים מעטים קנס במזומנים. – והנגיד בעצמו כבר אמר לקנוס את עצמו בחמישים רו”כ וכמעט במאה, אם אך ישקוט הריב.
ורבי גדליה הוא גם כן איש ישר, אך גם בעל לב רך מעט. מצד הדין הן אסור לו לרמז לאחד מן ה“צדדים” שטוב בעדו פשרה מדין-תורה גופא; ומצד היושר, הרי זה כמעט בגדר לפני עיור לא תתן מכשול. הלז רוצה לתת כופר גמור, ולדינא מקבל המוכה רק סלע. וכל זה היה לפנים בארץ-ישראל או בבבל, בחוץ - לארץ לא דנים היום לכאורה דיני קנסות כלל…
וַיכּר הכוהן בפני הרב שרוחו אינה נוחה בדין-תורה, וחשדוֹ בלבו שנושא הוא בזה את פני העשיר, וצעק בקול גדול, ויך בידו על השולחן ויקרא לאמור: “דין-תורה! דין-תורה אמיתי תדונו בינינו! - לא אחפוץ בפשרה: אך התורה תגזור בינינו ויקוּם!” והרב מתחכך בראשו, לוקח מאוצר ספריו ספר גדול אחרי ספר, אולי ימצא מבוא להגדיל את הקנס ואינו יכול. –
ובית הרב מלא אנשים מכל מיני התושבים. כל מי שאך לו פנאי מיד רץ שמה לשמוע אחרית ה“דין- תורה”, שירעיש זה כמה את כל מלוֹא העיר. עומדים צפופים נגידים על-יד בעלי-בתים, חייטים על יד סרסורים, שוּ“ב ל”דקות" יושב מזה ושו“ב ל”גסות" יושב מזה. המולה! מסתכלים נערים מבעד החלונות והשמש מגרש אותם בכל פעם. הרבנית דבוֹסי עומדת על הפתח, מטפחת הראש יורדת על מצחה, ומדברת בלחש את העומדים קרוב לה. שני ה“צדדים” עומדים על יד השולחן. גם הנגיד עומד משום “לא תשא”. עני הרב וסערת נפשו באותה שעה תשערו!
והרב, כי כלתה הרעה ואין מנוס, מסר נפשו לאלהי התורה, ויתן את פאת מטפחתו לשני הצדדים ל“קבלת קנין”, ואחר-כך פתח את פיו ויפסוק את הדין, את הדין המפורש במשנה… ולא האמינו האנשים לשמע אזנם, כי כך וכך דבר הפסק, ופני הכוהן חפו. רגע עמד בכעס עצור, ואחר-כך חטף את ה“שולחן ערוך” מיד הרב וישליכהו בשתי ידיו על השולחן. ויחזיקו בו מכיריו כי יראו פן גם ירים ידו על הפוסק בעצמו, והובילוהו החוצה. החלו הכיתות לצאת אחת אחת. בּוֹשה העיר לשמוע, איך דין-תורה יקל גם במקום שהנענש מחמיר על עצמו. אך מי ידין עם הכתוב והנאמר; והרב הלא בודאי יודע את דברי התורה. – רק אחת גזרו על עצמם אנשי העיר בחשאי, שמהיום והלאה, כי ילכו לדון אצל הרב, יבכּרוּ תמיד את הפשרה ודברי משקל השׂכל על העיון בסעיפים. וַתהי זאת לחוקה ברדיה – פשרה ולא דין-תורה!
הַצָּלִי בַּהֵיכָל
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
ואת המעשה הזה אשר אספר לכם היום בעיני לא ראיתי, רק באזני שמעתי מפי איש נאמן, עוסק במלאכתו גם הוא. ואם בכל זאת לא נכון הוא, לא עלי תפול אשמת הבדוּי; ואמנם פליאה היא מעט.
איש היה בעיר טְבוּלָה ושמו ישעיה-אריה, והיה סוחר וגם עשיר, אבל מאותו המין שנקרא אצל הסוחרים: נחבא אל הכלים… הוא יצא פעם בפעם ממקומו; עשה ועבד ושב לביתו לאיזה ימים ואחר-כך שוב נסע, פעם למרחקים, פעם לעיר קרובה. ובעיקר לא ידע שום אדם במה הוא עוסק ובמה יסחר. בבית-התפילה ישב ביום השבת ויעש את מלאכתו בסידוּר בלי שום כוָנים ונענועי הגוף, לא הקדים לבוא ולא איחר לצאת למען התערב בעניני שיחה; ואם אחד שאלוֹ דבר ענה הן הן או לאו לאו, ולא נעץ ראשו בענין. צדקה היה נותן במידה; לעשות “גמילוּת חסד” לא מיאן. בכלל אי אפשר להגיד עליו שום דבר רע; אבל הזרוּת שבמעמדו העסיקה את הבריות וישיחו בו רבים. צאו ולמדו, אדם קונה לו בית-חומה בשוק, דר כעשיר וחי כעשיר ונוסע כעשיר, ואין איש יודע מאין ירויח את כל הכסף ומה היא תכלית נסיעותיו הנה והנה. –
אמרו עליו איזה אנשים כי מרגל הוא, כי הוא עוסק בגניבת המס מסחורות באות מחוץ-לארץ ועוברות גבול הארץ. אין דיבּה שלא הוציאו עליו ואין חשד שלא חשדו אותו בו. והוא, ישעיה-אריה, אינו פונה ימין ושמאל ולא יטה אזנו למה שמדברים עליו; הוא רק עושה את שלו ושׂם לבו למה שלפניו. גר הוא באותה העיר, ולוֹ גם אין רֵעים, אין אנשים באים אליו לשתות חמין או לשאר דברים. עם הרב דמתא אינו בא בשום קישוּר, רק שולח לו שלוש פעמים בשנה את “דמי הרגל” כחוק, וגם עם השוּ“בים אין לו כל עסק. – הוא גם אינו דורש שיבואו אליו בליל שלפני ערב יום-הכיפורים, לשחוט בביתו את תרנגולי ה”כפרות", והוא שוֹלחם אל ביתם ביד האָמה או השפחה. הוא אינו בכלל עשיר מתיהר ואינו רודף אחרי עליות ואחרי כבוד מדומה; את אשר צריך לנדב לצרכי הקהילה הוא נותן, ובעניני גבאוּת וגזברוּת, לא יתערב…
ויהי היום ותחל השמועה להתפשט בעיר כי ישעיה-אריה סוחר בשטרות מזוּיפים ושמפיצם בעיירות רחוקות, וזוהי סיבת עשרו ונסיעותיו התכופות. מי המציא בדיה זו? ועל לב מי עלה הרעיון הזה בראשונה? לא נדע. אך כיון שנזרק הדבר מפי אדם אחד, שוב חזר עליו שני, שלישי, ורביעי, עד כי היה זה כבר מאוּמת, בדוק ומנוסה בטבוּלה כי בזייפן של ממון-המדינה עסקינן. והתחילו לבדוק אחריו, אחרי ישעיה-אריה, בשבע עינים. בדקו את כל שטר שהוציא מידו, ואת כל כסף שהיה משלם ונותן אמנם לא מצאו כלום, לא מצאו כל הבדל בין שטרותיו לשטרות אחרים. אבל ביקשו וחשבו כי רק בערמוּמיוּת הוא עושה את הדבר, לשמש במקומו בשטרות אמיתיים ושלא במקומו במזויפים. הלא כן דרך המזייפים, להיות זהירים במעשיהם ומתונים בתחבולותיהם.
והשמועה הלכה, הלכה והתפּשטה, עד כי הגיעה לאזני הרשּׁוּת של המחוז. באותה העת התרבתה גם הפצת שטרות מזויפים בכל הככר ההיא, והרי פעולה ופועל וקישוּר דברים… בקצרה, נגמר הדבר לעשות בדיקה פתאומית בבית ישעיה-אריה וּלחפּשׂ שמה אחרי המַטמוֹניוֹת האלה. לשלושה פקידים נמסר דבר הבדיקה, לבוא לטבולה חרש; ובואם לעיר היה ביום קדוש לעברים – ביום-כיפורים שחל להיות בשבת.
חרדת החג בטבולה. כל העם למקטן ועד גדול, מאיש ועד אשה, מזקן ועד נער, נתכנשׂו בבתי התפילה; יושבים צפופים ומתפללים לאל הרחמן מתוך המחזורים הישנים. פיוט יצטרף לפיוט, וידוּי לוידוּי ואמירה לאמירה. הש"ץ מזמר והקהל עונה, הכל במשטר וסדר בנוסח הדורות. עייפות בכּל, עייפות באויר, עייפות בנרות, הדולקים ושופכים את שעוָתם לכאן ולכאן. אין לשאוף רוח עוד; והעשב הפרוש על קרקע הבתים נרמס ונסבך בפוזמקאות. בני-אדם תולים על פי הרגל ודוחק גם יחד את עיניהם למרום; ושם חותמים וחותמים כל הספרים וכל המזלות וגורל השנה הבאה לאיש איש כפעלו וכמעשהו – אף נפש אחת בארץ לא תחסר. מה רבה העבודה שם!
ובעוד שהעם יושבים על ספסליהם לפני בית-דין של מעלה, באו שליחי בית-דין של מטה מטעם המלך לבדוק בכיסי ישעיה-אריה אחרי שטרות. לביתו כבר חדרו, פתחו את כל הארגזים ואת הארונות – ביקשו ולא מצאו - ואמרו, אולי שמורים שטרות אצל המפיץ עצמו. וישעיה-אריה עומד על מקומו במזרח בית-התפילה בפינה, טליתו על ראשו ופניו לקיר ולא יפנה ימין ושמאל. אימת-מות נפלה על כל המתפללים, בנשאם עיניהם וראו את גזברי המלך עומדים בקהל, וכמעט לא יעלו לנוּע ממקומם מרוב פחד. וישעיה-אריה גוּפו, בגשת הפקידים אליו ובשימם ידיהם על שכמו, ויצווהו לפתוח את צלחתו, התרגש מאד וימאן לשמוע בקולם. ויאחז בשתי ידיו בשולי הטלית ולא הניחם לנגוע בו… וככל אשר התאמצו לחפּש בבגדיו רקע ברגליו ודחפם בכל כוחו מעליו ויתגעש כמשוגע. אין לך אוֹת גדול מזה כי אמנם צרור שטרות אצלו…
סוף דבר היה כי גברו שלושת הפקידים על האחד, השליכו אותו על הקרקע, האחד ישב על ראשו והשני על רגליו והשלישי פתח את בגדו ויושט ידו לצלחתו. והנה אמנם דבר טמון בה – אך לא צרור יבש, כי אם שמן מעט. שמעו והשתוממו! הרעבתן הזה, שלא יכול לעצור ברוחו לבלי לאכול ביום-הכיפורים, שם בחשאי בכיסו חתיכה מ“כפרה” צלוּיה; ובכל עת שעמד אל הקיר וטליתו על ראשו נעץ שיניו ביותרת זו – ואכל.
מיום היוָסד הארץ לא היה כדבר הזה בעיר יהודית ואצל אנשים ישראלים, כי ימרו את פי ה' אתו בביתו. – חילוּל-השם נורא! הרעש בבית-התפילה ובושת הנעלב תשערו בעצמכם. ולולי פקידי המלך, שהיו שם, כי אז “שבר העם את עצמותיו” של ישעיה-אריה ולא השאירו בגופו מתוֹם.
את אחריתו של החוטא הזה בטבולה, שעזב אותה עוד במוצאי-החג ולא שב אליה לעולם, לא אדע.— -
מזה ומזה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
ביתו של יהודה-נחמן, שהיה מזקני החסידים לכת בְּרַסלַב, היה ארוך מאוד ושני אגפים מימנו ומשמאלו. באחד גר בנו הבכור יעקב-יצחק, ובשני גר בנו הצעיר אלחנן-דוב.
יהודה-נחמן היה איש חשוב בין אנשי הכיתה האמורה. הוא היה מתפלל ולומד כל ימיו, ולא מש מעבודת הבורא לפי דרכו. אולם יעקב-יצחק בנו לא היה ירא-אלהים כל כך; הוא לא למד את התורה באמת ובתמים ולא התפלל בכָונה כלל, אם כי הוא האריך לשבת בטליתו בבית-המדרש ורץ ממקום למקום לשיח וּלהתוַכּח. ואמנם אלחנן-דוב אחיו הצעיר היה לומד הרבה והיה הוגה בספרים, אבל שוב לא בספרי תורה שבעל-פה או בספרי הפוסקים ועניני מוסר וחסידות, כי אם בספרי דקדוק ומליצה; ואפילו את קלמן שולמן כבר ידע וקרא בספריו ואמר עליו כי הוא המליץ היותר נפלא אחרי ישעיהו הנביא. כל זה אמר בחשאי ולא בגלוי, כי לא אהב לריב את היראים. אדרבה, שמר את מצותם ועשה את פקודתם. אולם רק בעניני דקדוק ומליצה מרד בה'… הלא התורה אינה מצרפת עניני מחשבה למעשה…
ליעקב-יצחק הבכור היתה אשה גיבּנת, מכוערה בת מכוערה, ולאלחנן-דוב גם כן אשה לא יפה כלל, ואפילו בימי-שבתות אין המטפחת שעל ראשה נקיה כלל. בכלל, נקיוּת מרובה לא תמצאו בשני האגפים, הן מצד ימין והן מצד שמאל, ובגב הבית, מקום מושב הזקן, אלמן מאשתו זה כמה שנים, שם רובץ האבק מפסח לפסח; וברוך אדיר ישראל, שציוה לנקות אז את החדרים במטאטא ממש ולהעביר מעל הדפנות את החָמץ הנוּקשה…
יעקב-יצחק מתקוטט תמיד באחיו אלחנן-דוב, וגם נשותיהם מתקוטטות זו בזו. מצד ימין נולדו ארבעה ילדים זכרים ונקבות; ומצד שמאל נולדו זכר אחד ונקבות שתים. ויהיו שבעת הילדים, בשחקם יחד או בריבם יחד, כעדר לא נקי מתגולל בדומן שלפני הבית, וקולם צורם אזנים.
לימים מתה אשתו של יעקב-יצחק ונעשה אלמן כאביו. אז החל ללמוד תורה לשמה, סילסל בשערו מעט והחל לרדוף את המשכילים בעירו וגם את אחיו. ותתקנא אשת אלחנן-דוב בגיסתה ותלך גם היא לעולם האמת, כי התקררה ומחלת-השיעול תקפתה וַתיחנק. ונעשה גם אלחנן-דוב לאלמן פשוט ויבין את מליצת המליץ “כי אור השמש חדל”, והאור לא האיר לו מימיו…
את חיי שתי המשפּחות הללו מימין ומשמאל, הצוררות אשה לרעוּתה כל הימים, ומהלך הדברים, איך התגלגלו, אחרי ששוב נשים שתים אחרות באו לרשת את מקום המתות מעבר מזה ומעבר מזה, שוב לא אספר. –
ארבעת האחים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
אביהם היה זקן וידוע-חולי, מקובל ושתקן ויושב בחדרו כל הימים כנזוף, בעניני הבית לא יתערב, וכמעט נחשב כמת; ואמם מילדת חרוצה, רק לעתים רחוקות לנה בביתה, ויצאה לבתי בעלי-הבתים האמידים לקבל את היצורים החדשים על האָבנים בזכר ובנקבה, וה' היה עמה ולא באו מכשולים רבים במעשיה.
הבכור וגדול האחים שמו יונה-חיים, והוא איש חרוץ וחוקר, יודע חשבון ותוכן. אמרו עליו כי לא היה ספר בישראל שלא קראוֹ ולא עמד על תכנו, והוא לא היה אדם מוסרי כלל. הוא לא למד להשכיל ולהאיר את רוחו, כי אם לדעת ולראות איך כל מחשבה ותורה בנויה ביסוֹדה על קורי-עכביש… שכלו היה תופס כל עיוּן במהרה, ובנקל הרס כל בנין, התיר כל קשר. בעיר קטנה זו, שכל לומדיה, חסידיה ורוכליה אך אנשים בינונים המה, מבלי איזה יתרון בנפשם, היה באמת ענק ברוחו; גם את הרב דמתא וגם את המשכילים המעטים דמתא ביטל כעפרא דארעא; אבל בתכוּנתו היה נופל מהם. הוא היה בעל לאשה טובת-לב ואב לבנים שלושה, אבל אינו מסור לביתו וריננו אבתריה… אם הבטיח לאדם דבר לא קיים מוצא שפתו; אם לָוה כסף לא שילם בנפש חפצה. ובכלל היה איש לא אֵמוּן בו. – לעבודה ולמעשה לא היה לו כל חשק ואת הצמצום לא ידע. הוא שתה הרבה גם בימות החול; וכשהיה קרוא אל איזו “שמחה” היה מתנהג כגרגרן, היה זולל וסובא, ואחר-כך התקוטט את יתר הקרואים וירק בפניהם, אם הזידו לעמוד על דעתם נגדו. יחיד היה בעיר, אחד ומיוחד, ונקטה נפשו להתרועע עם אלה אשר לא יבינו “שיחות-חולין” שלו, ובכל זה הוא נצרך להם. – הוא ידע את התלמוד ומפרשיו, ולא התלהב ממנו; היה גם מדקדק מעט ויודע בתנ"כ, ולא היה מליץ כלל, וגם הכתיבה קשה עליו. הוא היה מלמד בבתי נגידים, סוחר, פּקיד, משוּלח והולך-בטל. בבית-המדרש היה שׂח תמיד, בימי צום לא עינה את נפשו ברב והיה “קל” במצוות מאד… הוא גם היה חושב ומונה במספרים ושיעורים. את בניו יִסר קשה אם לא צייתו לו; אבל לעתים גם היה “סוגר את עיניו” ולא מחה בהם מאומה. בעיר מושבו סיפּרו נפלאות על שכלו וידיעותיו, ואף על פי כן שום איש לא כיבדהו. כה חי ימים הרבה, מבלי השתלם ומבלי שנות צורתו במה. פעם אחת חלה מאד ואמר מפורש כי אינו מאמין בתחית המתים… ואפילו אם יש שכר ועונש אינו מתירא מזה כלל. פעם ביקרהו שכן אחד ומצאהו יושב על ספר “ברית חדשה”… אדם משונה היה ופורץ גדר, בזה הודו כולי עלמא; טוב כי לא רבים כמותו וישוב העולם יכול להתקיים.
אחיו השני יהונתן שמו. הוא היה גבה-קומה ודק-בשר; זקנו קצר וחד, ומתון הוא בדברו. גם הוא קרא הרבה, אבל לא בענינים קשים וכבדים, כי אם – שמעו והשתוממו – בסיפורים ובמעשיות יהודיות… הוא איש ואינו אשה, והוא בקי עם כל זה בספרות סיפורית זו ויודע כל הקונטרסים וכל השיחות הקלות הללו בעל-פה. אומרים כי גם הוא בעצמו כותב “מעשיות” או רוצה לכתוב כגון דא. הוא לא היה משכיל לכאורה, כי לא קרא בספרי מליצה, לא היה לומד תנ“כ ולא היה תורני כלל. הוא לא היה גם סוחר וסרסור. לכאורה לא היה לו מקום כלל בנתיבות עירו, ובכל זה הוא חי, חי ויודע לשיח בדברים קלים להבין. אחיו העיוּני לא כיבדהו, וגם הוא לא כיבד ברב את אָחיו. שני עולמות! עולם של ספרים כבדים, רבּי-השכל, ועולם של סיפורי מעשיות קלות, תכנם חיי נער כי יאהב נערה, או להפך, ועמדו אחר זה מעצורים על דרכם… מהרש”א קשה ו“אבן עזרא” עיוּני אין בדברים כאלה. – –
והיה יהונתן נשוא לאשה אחת, ושמה בֵּילה. והיא היתה באמת יפת-תואר ויפת-מראה, לחנה אין ערוֹך; והיא לא ראתה אצלו חיים טובים כלל, כי הן בעלה לא הרויח כמעט מאומה. ושום איש לא ידע איך יכלכלו את ביתם. פלאי-פלאים, ההשגחה גם כאן תמצא לה מקום!
האח השלישי, שמו היה בּריל, והוא היה איש לא ידע ספר כלל, אבל איש צעקן ונמהר. הוא היה עוסק בדברים שונים בבת-אחת. הוא מכר וקנה, וכמעט לא ידע אם מרויח הוא או מפסיד. הוא היה דוקא שומר את המצווֹת והחוקים, וביום השבת, כשהחליף את מלבושיו המגואלים באחרים, התרומם רוחו. גם הוא נשוא היה, אבל לאשה מכוערה, והוא לא שם לבו לזה. מה שייך? כל הנשים שוות, אם אך אופות הן ומבשלות ומנקות את הבית.
וציירו לכם, האח הרביעי, גדליה, והוא הצעיר, היה איש פרא. הוא לא קרא ולא שנה וגם לא עשה עבודה כלל. כפועל-בטל רץ כל היום בחוצות וברחובות, אָרח את חברים רעים. ולפעמים גם גנב מעט, כלומר, לקח צרור תפוחים מאיזו עגלה טעונה ויאכלם בפני בעליו. ואם זה הוכיח אותו שׂחק והושיט לו לשונו. – כי לא שמע בקול אֶחיו ואמו, אין אני צריך לומר; כי לא קיבל עליו כל עול, תדעו מעצמכם.
כה חיו ארבעת האחים האלה, השונים ומשונים באָרחם ורבעם, מה משונים! והם מרחם אחד יצאו ואב אחד יצרם.
פּוֹעֵל בָּטֵל
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בן אשה אלמנה היה אהרן, בחור חסון כאלון ומשכמו ומעלה גבוה מכל העם. הוא היה לומד תלמוד ופוסקים אצל הרב דמתא, והיה גדול מהרב פי שנים במידתו וגם בתורתו. שכלו חריף, גם בעל חשבון הוא ויודע היטב חכמת-התשבורת, אבל בלבו אין מַעין חי, חמדוֹת ורגשות-נפש לא ידע כלל. התפילה היתה לו ענין יבש, דבר בלי שכל, והחיים בעצמם הנם מין ריקנות רבה, שאין למלאם אלא בשיחות בטלות או בלימודי הפלפול וההוראה. זה אומר כך וזה אומר כך ואחר אומר דבר אחר לגמרי… לזה שיטתו ולזה שיטתו, ולזה מין דרך שונה משניהם. יש צדדים נוטים לזה ויש צדדים לזה; אפשר לחייב וּלזכּוֹת דבר כאחד, לטמא ולטהר, להחריב ולבנות, ואותו הסיבוב והעיקוּם, הביאורים והסיבובים וכל כגון דא, המה כבר ענינים נותנים לאדם מה ומעסיקים את מוחו. – מקרה הוא שדבר זה הוא טוב ושזה הוא רע, שזה כשר וזה טריפה, וזה פיגול וזה ירצה. הקדוש-ברוך-הוא רוצה שיהיו יהודים כשרים בעולם, ושתהיה להם גמרא, ושיהיו להם שולחן ערוך ודינים, ואפילו סעיפים וליקוטי דינים, ואנו הלא אנו הלומדים והעוסקים באלה… תאמר שיש לקיים המצווֹת ולשמור את הדינים ושלא למלא רצונו של היצר-הרע, אבל דבר זה כבר טפל הוא ואינו עיקר, והא ראָיה, אם גם תשמע אל עצת היצר-הרע ועברת על איזה דין, תוכל עוד לעיין בנושא הענין בטור ובפוסקים, ותוכל עוד לדון עליו…
באות להרב נשים לשאול שאלות שונות בדיני מאכלות וטהרות ולפעמים גם צעירות הן וגם יפות. החטא באשת-איש בודאי זה עוון חמוּר, ואפילוּ הרהוּר אסרוּ חכמים. מה שייך? מדוע לא יאסרו כל נטיה שבאדם? הלא חכמים היו, הלא ישבו מסביב לריש מתיבתא כחצי גורן עגולה, דנו ואסרו, ופסקו הלכה, לפעמים כדעת הרבים, ולפעמים כדעת היחיד, אך בסתם. מכל זה נתחברה הגמרא; והיא נמסרה למשה בסיני, בעת למד הכל מפי הגבורה. משה לא היה פוסק סתם, כי אם איש אלהים; אבל הוא כבר ידע אז את אמרות הש“ך ואת דברי ה”כּרֵתי וּפלֵתי" ואת ה“נוֹדע ביהודה”, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש…
כה היה אהרן לבן עשרים ושלוש שנה. בבוקר השכים, רחץ את ידיו, הלך לבית הרב, לקח את הגמרא או את הפוסק או את המפרש וישב אל השולחן ולמד בשפה רפה, נשך את צפרניו או חתך בסכינו בשולחן. וכשהתחיל הרב לומר דברי לשון-הרע על השו"בים או על החזן דמתא, או אפילו על נגיד פלוני ופלוני, היה אהרן נהנה מעט מזה, לפי מידתו. לפני הצהרים הלך לקלוֹיז “לחטוף את התפילה”, לשיח ולדבר עם בחורים אחרים, להתלוצץ או לשבת בשעמום. אחר-כך הלך לבית אמו, שטותה פוזמקאות והתפרנסה בדוחק גדול, ואכל אצלה מה שהכינה בעבורו בעמל; ולא חשב מעולם איך איש גיבור-כוח כמוהו מתפרנס מידי זאת האשה החלשה…
בצהרים שוב הלך לבית הרב, לעשות מלאכתו שם בספרים, ואז כבר באו לפני הרב “דין-תורות”, עסקי-עיר. אהרן נפנה גם לשיחות בטלות עם סוחרים סתם או שדכנים… כה תבוא עת תפילת-מנחה; ואחריה תפילת-מעריב, שתי תפילות זו בצד זו, “שמונה-עשרה” אחת תכופה ל“שמונה עשרה” שניה. אחרי היריקה ב“עלינו” ישוב לבית אמו, יאכל פת קיבּר במלח או גם עם חתיכת דג מלוּח, ואחר-כך שינה ארוכה, שינה בלי טעם ואף בלי חזון. מה יחלום איש כזה והן מוחו הוא כארץ מישור, בלי אילנות, ואף בלי כל עשב ובלי כל צמח.
תאמרו: מה צורך באדם כזה בעולמה של קיטוֹב העיר? תטעו, אהרון הוא בריה הגונה בקהילה, והוא אחד מאבריה. אהרן שייך לקיטוֹב בשביל שישנוֹ בה, בשביל שהכל יודעים שאהרן למד בבית הרב; ובשביל שמנהג הוא שבבית הרב ילמד תמיד איזה בחור. איך שיהיה – אהרן הוא אהרן, חריף ובקי ובעל שׂכל וראוי להיות רב.
אל תוציאו לעז על אהרן!
הליטאי
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
גם להאיש הזה עלי לעשות זכרון, והוא היה מורה בני-הנעורים לתורה ולתעודה ויפתח להם לב…
ולא משכיל היה האיש הזה ולא בן משכיל. מארץ הגאון, המתנגד הגדול, בא, מקום טומאת העמים לגבי החסידים, ובתלמוד לא היה בקי, ומתנגד להכעיס גם כן לא היה; אדרבה, איש מתון וחושב מעט היה, איש לא ממהר בלכתו, מדבּר לאט ומונה כל מלה בשיחותיו, ויודע להטיל כבוד על אחרים. הלא לכאורה מלמד היה, מלמד לאיזה בני בעלי-בתים הגונים תנ"כ עם “מצודות”; אבל כבר באותו דבר, שלימד את התורה הכתובה, ולא את המסורה, ושידע לקרוא בספרי הנביאים ובספרו של המחוקק בניקוד וּבטעמים ולבטא את הפסוקים כצורתם, לא התיחס כבר לגזע הלומדים הרגילים, וגם לא היה שייך להם כלל. בביתו היתה שוררת איזו נקיות; ואשתו היחידה בּבית – בנים לא הביאו אתם – השגיחה ברב על הסדר והמשטר. על כל שולחן היתה פרושה מפה, כל כסא עטוף לבנים, וילאות מכסים את החלונות וקדירות של נחושת קלל עומדות על תנור החורף. חיבה יתירה היתה לאנשים האלה לבני-הנעורים, וידברו אתם רכות ויאמרו לטעת בקרבם רגשי נוֹעם.
המורה הליטאי הזה היה לפנים – לפי אשר אמרו הבריות – איש סוחר וגונב את מכס הגבול, וַיוֹרוּ המוֹרים אחריו, וּכפשׂע היה בינו ובין המות. ואז ביקשה והתחננה לפניו רעיתו שיחדל מעבודה מסוכנה זו; והוא שמע בקולה, ויעזוב מלאכת המסחר ויחל לעסוק במלאכת-שמים. הוא כבר ידע את הרד"ק וספר מכלוֹל ישן היה עוסק בו כל ימיו; ואם גם לא היה מתלהב מדברי החוזים, אבל הוא היה מכבד אותם מאד, והיה אוהב יותר לשון-נבואה מלשון-תורה. –
ואל תחשבו כי לא צררו אותו בעיר קיטוב ושלא דיברוּ בו ובמלאכתו, מלאכת לימוד הפסוק. – החסידים ואנשי-מעשה לא אבו גם להסתכל בפניו, ויאמרו כי “צלם” חרוּת במוֹח כל בן-וילנה ואגפיה. לבעלי-המלאכה והמון העם היה האיש מוזר – ידעו כי יודע זה בתורה, אבל אינו תלמיד-חכם רגיל…
אמנם האנשים האלה, שמעמדם נכון בחיים, וכבר דאגו מעט לחינוך הבנים, החזיקו בידו וישלחו לחדרו את בניהם, למרות הרינוּן וגם הקיטרוּג של נשותיהם, כי תאמרנה בנות-חוה לבעליהן: אם כבר משלם אתה שכר לימוד הגון, למד את הבן תורה הגונה של גמרא ותוספות, ולא אך מיני מתיקה של נ“ך וכדומה… ולאידך, עשה לימוד הפסוק על הנערים רושם אחר מלימוד התלמוד. תלמידי התלמוד ונושאי-כליו מורידים את ראשיהם לשחות בו ומתרגלים להטות את הראש כלפי מטה, ותלמידי התנ”ך הולכים בקומה זקופה! הם גם משגיחים על מלבושיהם יותר מחבריהם בני-התלמוד. וכה התפלגו נערי העיר לשני שבטים, לשבט חניכי-התלמוּד ולשבט חניכי-התנ“ך, ונתקנאו בני-התלמוד בבני-התנ”ך, כי ידעו אלה להתכבד על הבריות וּלהיחשב לאנשים מנומסים, שיודעים כבר מעט בתהלוּכות העולם. ובני היראים האמיתים, שנאסר להם מאביהם גם לדרוך על מפתן בית הליטאי, התגעגעו אחרי אויר הבית הנקי הזה, ויראו בו אור נמנע מהם.– –
חמש שנים רצופות ישב המלמד המוזר הזה בעיר החסידה, ויזרע נטעי השפה ועיוּן בשכל ישר בלב בני-הנעורים. תלמידיו אהבו אותו כאָב וכיבדוהו מאד; והיו באים אליו ביום השבת בצהרים לבקרו, שאז כל חדרי בית-ישראל סגורים הם ומסוגרים. זה היה יחס אחר מזה שבין שאר תלמידים למורם; ואפילו מתנגדיו, שעברו על ביתו וראו מבעד החלונות את אורחיו הצעירים, לא יכלו לומר שזה רע מוחלט.
אבל הנה ביום אחד יצא הקול פתאום בעיר, שזה המורה הזר הוא משומד ומסית.
ויהי רעש גדול בעיר, ולא ידע איש מהם מי הוציא את השמועה; ויהי כאשר עלתה חמת ההמון על המסית והמדיח, וכולם כבר האמינו באמונה שלמה שאמנם כן הדבר, ואמרו להתנפל עליו בביתו ולעשות בו שפטים – מצאו את הקן של הליטאי ריק…
בלילה שלפניו לקח המורה את רעיתו אתו ויברח. לא נודעו עקבותיו עד היום הזה!
בְּעֶגְלַת-הַבַּרְזֶל
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
(במסע מסילת-הברזל שבין שתי ערים גדולות במחלקה השלישית. יום סגריר בין-ערבּים. עששית המחלקה מאירה בתוך עשן הקיטור. יהודים יושבים זה בצד זה על הספסלים ומדבּרים. אנכי יושב בפינה סמוך אל החלון, שני סוחרים מתיעצים בעניני מסחר-יער. לעומתי יושב איש זקן כשהוא ישן ורגליו תלויות וסרוחות על גבי קרקע. נער כבן ארבע-עשרה, דל-פנים ובעל עינים חרוצות, עומד אצלי ומסלסל בפיאה אחת, בלי הרף. ציציות טליתו הקטן מלוכלכות וסרוחות על מכנסיו, ובהן אני מכיר חוט של תכלת.)
אני: מאין אתה נוסע, עלם?
הוא: אני בורח.
אני: מפני מי אתה בורח?
הוא: אחרי שנעשיתי בר-מצוה מסרני אבי לעבוד אצל סוחר. עשיתי אצלו שני ירחים וברחתי.
אני: מדוע ברחת מנו?
הוא: נפשי חשקה בתורה.
אני: ולפני זה מה עשית?
הוא: למדתי כל הימים גמרא, פוסקים וספרי-יראים. אבי שונא את הרבנוּת ואומר לי: אהב את המלאכה; גם אנכי איני חפץ להשתמש בתגא; לבי נתון אל התורה לשמה.
אני: ומה מגמתך לעשות בבא?
הוא: איני חושב מאומה על עתידותי ואשים באֵל מבטחי.
אני: ובכל זאת, הלא עליך לחשוב לאחריתך.
הוא: אין לי צורך לחשוב. אלמד תורה.
אני: ומה תתן לאלהים בתורתך?
הוא: (כמשתומם): כבודו שואל מה אתן לאלהים? האֵל ציוה אותנו לעסוק בתורה.–
אני: ומה כתוב בתורה?
הוא: אדוני הלא אינו “עם הארץ” ולמה זה ישאל אותי?
אני: ומאין תדע כי איני עם-הארץ?
הוא: זאת אני רואה בפני כבודו.
אני: מה אתה רואה?
הוא: אני רואה שהאדון הוא מהאשכנזים האפיקורסים.
אני: מה זה אפיקורס?
הוא: זאת יודע כבודו בעצמו.
אני: והנך יודע מה זה אפיקורס?
הוא: בודאי אדע. אפיקורס הוא זה שכופר בתורה, אינו שומר את המצווֹת ולועג לדברי-חכמים.
אני: ולמה עושה האפיקורס כדבר הזה? האם מרוֹע-לב?
הוא: כל זה עושה “יצר –הרע” בו, הוא השטן, הוא המסית…
אני: ומי ברא את “יצר-הרע”?
הוא (חושב מעט): האלהים ברא אותו, כדי לנסות בו את בני-האדם.–
אני:ולמה זה ינסה אותם?
הוא: כדי להרבות להם שכר אם לא ישמעו בקולו, ולענשם – אם יטו אחריו.
אני: נקרא כתוב: ולפני עיור לאד תתן מכשול…
הוא: אמנם כן, במשפטים…
אני: ואם אדם אינו תקיף בדעתו להתגבּר על היצר, נמצא הקדוש-ברוך-הוא מכשילוֹ…
הוא: איני חפץ להשיב לאדוני.
אני: מדוע?
הוא: לכל האפיקורסים ישנן ראָיות ושאלות מן המקרא ומן התלמוד.
אני: אם תשיבני, שמא תחזירני למוּטב.
הוא: כל באיה לא ישובון…
אני: מי אמר את המקרא הזה?
הוא: שלמה המלך.
אני: וקודם שלמה לא נאמר עוד המקרא הזה?
הוא: היה כתוב בתורה.
אני: ולמה אמרוֹ שלמה?
הוא: אדוני חפץ להביאני בין המצרים, הלא התורה ניתנה על ידי משה, והיא קדמה אלפים שנה לבריאת העולם.
אני: מאין תדע זאת?
הוא: כך כתוב ברש"י.
אני: מי היה רש"י?
הוא: מצחק אדוני.
אני: ולמה אצחק בך?
הוא: כן דרך האפיקורסים לצחק.
אני: מאין תדע את דרך האפיקורסים?
הוא: כשבן-אדם לומד תורה הוא יודע הכל.
אני: בעיניך אתה איש יודע! האין בזה גאוה?
הוא: לתלמיד-חכם הוּתרה מהגאוה שמינית שבשמינית.
אני: גם זו גיאוּת.
הוא: אוֹרייתא דקא מרתחא בי.
אני: איני יודע מה זה אוֹרייתא.
הוא: בגמרא קוראים לתורה “אורייתא”.
אני: ולמה ישַׁנו את הכתוב ולא יכנו את התורה “תורה”,
הוא: התלמוד כתוב בלשון-תרגום.
אני: ולמה צריכה לשון-הקודש לתרגום?
הוא: גם תרגום לשון-הקודש הוא.
אני: ולמה לנו שתי לשונות קדושות?
הוא: הלא ישנן תפילין של רש"י ותפילין של רבנו תם.
אני: גם על התפילין אני שואל זאת, למה לנו שתים?
הוא: מר כדאית ליה ומר כדאית ליה.
אני: ואם כן, התורה היא כשתי תורות.
הוא: הלא גם החכמים חולקים, הלל ושמאי, והכל ניתן מרועה אחד.
אני: אם ניתן הכל מרועה אחד, למה זה חולקים?
הוא: לולא היו המחלקות לא היו לנו פלפולי דאוֹרייתא.
אני: ולמה לנו הפלפול?
הוא: עונג-תורה הוא זה.
אני: והתענוג, כלום דבר טוב הוא?
הוא: עונג רוחני מוּתר.
אני: שמע מינה, דאיכּא עונג גשמי.
הוא: בודאי איכּא, וזה מעשה היצר-הרע.
אני: מה הוא לפי דעתך עונג גשמי?
הוא: לנסוע בסוסים טובים, במרכבה טובה, לשבת בארמון יפה ולשתות יין, וכן שאר תענוגות בני-אדם.
אני: הלא גם ה“רבי” יושב בארמון טוב ונוסע בסוסים דוהרים.
הוא: אבל ה“רבי” אינו שותה יין ואינו מתענג.
אני: ולמה לו הארמון הטוב והסוסים הטובים?
הוא: כדי לתקן את העולם.
אני: ומי קילקל את העולם?
הוא: היצר-הרע…
אני: הקדוש-ברוך-הוא יצר את העלם וברא את היצר-הרע לקלקלו ושלח את ה“רבי” לתקנו, – לא יברא את המקלקל ולא יהיה צריך לברוא את המתקן.
הוא: אילמלא יצר-הרע, כי אז היה כל העולם כולו צדיקים, ואי אפשר היה לבני-אדם להיות רשעים, וזה אינו שוה לעולם.
אני: ומדוע אין זה שוה לעולם?
הוא: אמשול לכבודו משל: אדם עובר את הים ואדם עובר את היבשה. מי גדול ממי – הלא זה שעבר את הים.
אני: גם זוהי שאלה בעיני, למה ברא הקדוש-ברוך-הוא את הים והיבשה, ולא עשה הכל אחד?
הוא: הלא אז לא היו לנו מים.
אני: ולמה לנו המים?
הוא: להסיר מבני –האדם את הצמאון.
אני: אם כן לא היה לו להקדוש-ברוך-הוא לברוא את הצמאון.
הוא: ואז הלא לא היתה בתורה הברכה “שהכל נהיה בדברו.”
אני: ומה בכך?
הוא: מה בכך, אומר האדון, והלא אז היתה התורה חסרה מצוה אחת.
אני: ואם כן, גם קוֹרח אנוס היה לפלוֹג על משה, כדי שלא תהיה חסרה פרשת קורח בתורה. ולמה זה נענש?
הוא: שאלה זו כבר ידועה בשם “ידיעה ובחירה”.
אני: מאין זה תדע אותה?
הוא: מה“מורה”.
אני: וכבר עיינת בה“מורה”?
הוא: קראתי זה בספר אחד בשם “המורה”.
אני: ומה דעתך בשאלת “הידיעה והבחירה”?
הוא: אין דרכי לשאול, רק להאמין אחפוץ.
אני: ומה תעשה אם לבך ישאל בקרבך.
הוא: אז אצוהו להאמין.
אני: אתה מצוה את לבך – שמע מינה, שאתה הנך עצם לחוּד ושלבך הוא שוב דבר אחר.
הוא: בודאי, אני דבר אחד ולבי דבר אחד.
אני: מי אתה חוץ מלבך?
הוא: מהוּתי.
אני: ידיך? רגליך? פיך? האם לא אלה חלק ממהוּתך?
הוא: לא, מהוּתי היא אך נפשי.
אני: והלב אינו הנפש?
הוא: אינם כן, הלב ישאר בגוף המת והנפש עולה למעלה.
אני: ומי זה אומר שהנפש עולה למעלה?
הוא: עומדת היא לדין.
אני: ובחיים אין אדם נדון?
הוא: אמנם כן, בראש-השנה, ביום-הכיפורים; אדם נדון גם בכל יום.
אני: ולמה ידונו עוד את הנפש אחר המות?
הוא: כבר נלאיתי משאלות כבודו.
אני: עוד הפעם: ואולי תחזירני בדבריך למוּטב?
הוא: לוּ היה אדוני איש כשר, כי אז לא היה שואל הרבה…
אני: אתן לך מתנה בעד תשובתך.
הוא: אין לי צורך בכסף.
אני: תוכל לתת אותו צדקה לעניים.
הוא: עוד יש לי שהוּת לתת צדקה.
אני: (חפץ להשיב, המסע בא לתחנת-פרשת-דרכים ועמד. הנער מיהר לצאת וקרא לי: “בעולם-הבא לא יהיה אדוני פיקח כל כך”. העם קם ונדחק לצאת, פעמון התחנה השמיע צלצול. הערבוביה גדולה.)
במרחבי עיר
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בית-קורש
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בקצה הרחוב התיכון בקיטוֹב העיר, לא רחוק מהשער, בו מתחלת דרך-המלך, התנוסס בית-חומה לתפארה, ושם משכן בית-קוֹרש או אבי משפחת קורש. הונו של ראש המשפחה עלה עד חצי רבבה, והרי זה עושר מופלג. בית-קורש היה כגבעה נישׂאָה בארץ-מישור, וכל עובר ושב סובב את הגבעה, אבל לא יעלה עליה.
שמעון קורש היה נצר מבני אמידים ואנשים ידועים בעמם. הוא לא עסק במסחר וקנין, גם לא הרבה לעשות צדקה וחסד ולא התערב בעניני הקהילה; אבל הוא היה פלא העיר או מאור העיר. יש עושר רב שמור בין חומות קיטוב והוד נסתר בוקע אל הלבבות מן הגבעה. הנך שוכב במיטה צרה ובחזון נישׂא אתה על כנפים. הלא נתקיים בו בשמעון “תורה וגדוּלה במקום אחר”. הגביר דמתא היה גם מִלַמדני העיר וּמן היראים והשלמים. בשחרית היה שמעון מתפלל לבדו ועושה את החשבון הארוך של תהילות, זמירות ושיחות-הבוקר עם ריבונו ביחידוּת. אך בערוֹב היום היה קם ובא לבית-המדרש. וקהל רב מבני-ישראל, שאינם נגידים ואף לא בני נגידים, נעשים שוּתפים בתפילה לשמים עם גביר עצום. רק מתי-מספר מיושבי העיר באים לפרקים לביתו. מי זה ירהיב עוז בנפשו לעלות במעלות המובילות לבית החומה הלבנה? ופה, בבית-אלהים, אך שעל אחד הנך רחוק מבעל-הרבבה. גם עיני רש מביטות נכחו במי שנפלג ממנו. – דומיה בבית-התפילה עת שמעון יתלונן בו; איש איש סידוּרוֹ לפניו, או הוא מתפלל מתוך זכרונו…אלוהים בנה את עולמו משׂכּיוֹת משׂכּיוֹת, אֶראֶלים למעלה וגבירים למטה. כל כותונת אשר כּוּבּסה היטב במים ושוּפשפה בבוֹרית מלבינה תהפוך את לב איש ישראל, בעת ישימָה עליו בערב שבת, ומעבד-עבדים יהיה לבן-חורין. מדרגת עשיר היא עוד יותר גבוהה. אשרי מי שזוכה לאכול תמיד על שולחן המלך!
ולשמעון שני בנים, אברהם ויצחק, וחתן אחד. אברהם, הוא הבכור, דר באגף הימני של בית-החומה, ויצחק דר באגף השמאלי. שניהם נתמכו על תורה ולא על מסחר. אולם אברהם כבר מַלוה חלק מכספו לסוחרים בטוחים ולוקח חלק במהלך הרוָחים בקיטוב. תחת זה היה יצחק “עוֹלה תמימה”. הנדה הרב שלו מושלש בבית-אוצר-כספים אשר בעיר-הפלך. והוא ישב ולמד עם מלמד אחד “בתורת חבר” ימים רבים גם אחרי אשר נשא אשה. העולם אינו משתנה, אין אף גובה ועומק נראה; אולם דברי חכמים נמשכים מדור לדור והם הם מנת חלק האדם.
חתן הגביר משה-נתן דר בעלית בית חָמיו. גם הוא היה בן-תורה, אך התמכר ברב אל עסקיו מחוץ לכתלי העיר. פעם בחודש נסע לעיר-המחוז וישב שם ימים אחדים, ובבואו הודיע לאנשי קיטוב את דברי הגזירות המתחדשות לבוא על ישראל, או גם את הישועות והנחמות.
חורף קשה היה, נפתחו אוצרות השלג וסער הניע את כל אגלי הקרח. כּוסוּ כל הדרכים ואין עוד לבוא מעיר לעיר וגם לצאת החוּצה. גם המשכימים ומעריבים בבתי-התפילה פיגרו מלכת. זועם אלהים ממעל, כי רבה עליו העבודה ורבים הם גם המעשים.
ביום-חורף כזה עזב משה-נתן את עיר-המחוז לשוב לעיר-מגוריו בעגלת-חורף. בעל –המלון הזהירוֹ שלא יצא. גם העגלון מיאן בדבר. ויאמר חתן הגביר: “אנכי בעצמי אנהל את הסוסים”. גאוַת אדם תפילהו למַשוּאוֹת. הנוסע לא השיג מטרתו ויתע מני דרך, וימצא בערימות השלג את קברו. שלושה ימים ושלושה לילות חיפשו אחריו, כי קמה הסערה לדממה והסוסים הגיעו לשערי קיטוב ואדונם אין אתם. בערב-שבת בבוקר מצאו את הגוף הנקרש, ויביאו אותו אל העיר לחצוב לו קבר באדמה.
רעית משה-נתן היתה הרה ללדת. היא היתה אשה בעלת-לב ומכובדה בבית אביה ביום ההוא נהפכו עליה ציריה ותלד זכר. ויהי בלדתה קפצה מעל המיטה, אחזה בנולד וקראה “יתום יצאת לאויר העולם וגם אני לא אראה עוד את פני השמש!” ותחרד המילדת, כי גם היא לא ידעה עוד את דבר האסון.
בימי החורף הזה נסתבך אברהם בן שמעון בעסק ביש. הוא – המתון, מתון מאד, נפתה להלוות לאציל אחד קל-הדעת שלושים אלפים רו“כ, בלי יסוד קיים. אחרי המעשה התחרט מיד; אבל לא יכול לתקן עוד את אשר עיות. אם יאבד עשיר מאות אחדות אצבעותיו נוטפות נטפי דם; ואבידה בת איזה אלפים היא כפצע וחבורה בגוף. והנה גז סכום נורא של שלושים אלף רו”כ בבת-אחת! עוד תמול היה כל הכסף מונח בארגז ואתה אדון לכל שטר ושטר – והיום הארגז ריק ואשר עמלת בו, טיפחת וריבּית, נשקע אצל אחר, והוא אף אחיך אינו ואינו גם בן-ברית. נפצע לבו של אברהם ורוחו סר מאתו. ביום-סגריר אחד, בשעה שההוָיה הליטה את פּניה ואין שמש ואין מאור, נטל את אבנטו המושזר משי שחור, בא חדר בחדר וקשר את האבנט על צוארו והידקוֹ היטב, ויחָנק וגם לא ציוה לביתו.
מונים לימי-הקיץ וּלחידוּש העולם מניסן, אבל אז גם מתחילים ימי ספירת העומר, ימי אֵבל קל ליהודים, שאין נושאים בהם נשים ואין שמחים בהם. יצחק, הבן הנותר לשמעון, חדל לשחות אז בים התלמוד והפוסקים ויפנה לבו לספרי יראים. אין אלה מחדדים את המוח ואינם מיגעים את הנפש, אבל חוטטים בנפש… לא די לאדם לדעת את פרטי ההלכות וחידודי דשמעתא, הוא צריך גם לשמור כל מנהג ולהיות זהיר בכל נדנוד של עבירה. עבר על אחד הלָאוים שבתורה מיסרים אתו קשה; התרשל באיזו מצוה – וגם על זה הוא נענה ונדכא. יש שבעה מדוֹרי-גיהינוֹם ויש חיבּוט-הקבר. כל עין מסתכלת ונהנית בעולם הזה תנוּקר; כל לשון מדברת דברי-הבאי תיעקר; כל אוזן שומעת לשון-הרע תיסתם. מכים בשבטים את הגוף ואת הנשמה יחד, מנקרים בלפידים להוּבים באש בכל אבר ואבר. שותת דמו של מת כדם החי המתהלך בארץ. ולא די לך ביסוּרים קשים אלה, כי גם משליכים אותך, בהיותך מוּכּה ופצוע, אל יוּרה רותחת ומבשלים אותך, עדי ימק הבשר עם העצמות יחד. אכזרים המה מלאכי-חבלה ונשיכתם עוד קשה מנשיכת נחשים ועקרבים. גבוה מעל גבוה יושב על כסאו – ושליחיו מכים וחוזרים ומכים עד בלי חָשׂך.
נפשו של יצחק נשקעה בתהום-המוסר ובלבו פּחד נקשה. הוא פרש מאשתו, התענה פעמַים בשבוע, האריך בתפילה והתמוגג בדמעות. וכשבאו ימי אלול ובני עדת ישראל החלו להכין עצמם לימי-הדין, ירד ממקומו במזרחו של בית-הכנסת, עלה על הבימה בשעת קריאת התורה - יום חמישי בשבוּע היה אז - ויקרא: “שובו, שובו לאלהים! הסירו מכם כל חטא ופשע וּמַלתם את לבבכם!” הוא קרא בקול משונה, ויחרד כל העם ויבּהל. בנו היחיד של הגביר יצא מדעתו…
כעבור ימי האימה והפּחד וימי המועד שאחריהם הובילו את יצחק לעיר-המחוז ויושיבוּ אותו בבית-מקלט לחולי-הרוח. ורעיתו הצעירה והעדינה שבה לבית אביה, כי לא ילדה לו עד היום, וישאר האגף השמאלי בבית-החומה הלבן שומם מאדם.
שמעון לא קרא מעולם בדברי הנביאים, וידע אך את הפּרשות שבהפטרות ומהכתובים ידע אך מזמורי תהילים וחמש המגילות. אבל זאת הפּעם החל לקרוא בספר איוב; וגם הוא לא חטא ולא נתן תִפְלָה לאלהים, אשר הראהו שבט אַפּו. הוא אך חדל לבוא לבית-המדרש, החזיק מנין במחיצתו ולא יצא מאז מפּתח ביתו. – –
אַנְשֵי-הַשָּׂדֶה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
אצל עם היהודים אין שמות בני-אדם וכינוייהם מתאימים ברוב לתכונתם ומעמדם. וכזה ילמדונו שלושת האחים: נפתלי איש-שדה, גד איש-שדה וּבֶּר איש-שדה, שהיו ידועים בקיטוב, ולכל אחד ואחד גם מידתו ביחוד.
נפתלי הבכור היה איש גבה-הקומה ובעל-בשר, איש בלי מרה ואף בלי שמץ כעס בחוּבּו. חנוָני היה, מוכר צמר ומשי לבגדים ובד ללבנים. “בעל-שפע” לא היה ובחנותו לא עמדו הקונים מעולם צפופים, אבל הוא מצא את לחמו והיה נחשב ל“בעל-בית” הגון, וגם איש מכובד היה ורצוּי לכּל. כשהתפרץ ריב בין שכניו דיבר הוא עמהם דברי-פיוס. אם הטיל הגבאי אימה על הציבור, לא נמנה הוא בין המתקוממים כנגדו בחוזק-יד, אבל היה משכּים לביתו ומדבר עמו נכוֹחוֹת כעם אח וקרוב. הוא היה שמח בכל יום שבת ויום-טוב, ופניו היו צוהלים בבית-המדרש, כשהחזן ניצב לפני העמוד והתחיל לשבּח ולרנן לאלהים, אשר בחר לו שבטי ישראל לנחלה והוריש להם חיי-עד. שמח היה נפתלי גם בבניו ובלוקחי-בנותיו, שלא בוש בהם כלל בפני עם ועדה. הנה בעולמו של אלהים מסילות ישרות ועקומות – מי שהולך בדרך ישרה חוֹסה בצל המקום; ומי שתועה ללכת סופו יורש גיהינום, אם גם נהנה מעט בעולם הזה.
חשבון אחר לגמרי היה לבּר, אחיו השלישי. גם הוא היה חנוָני, מוכר כלי-ברזל, פּחים, מסמרים, מפתחות ומנעולים, אבל הוא עולה ויורד במעשהו, עולה ויורד. לא פעם אחת עמד על המַשבר להשמיט כספים ושלא לשלם חובותיו. הוא ראה עוול במתחרים עמו וגם התבונן לדרכי השכינה, שאינם ברורים. ארבע תקוּפות לשנה: קיץ וחורף, סתיו ואביב, לכל מועד גבוּלוֹ, והרי לכל דבר לעמוֹד על משמרתוֹ. אבל הנה אתה פותח רימון ותולעת בו, איש פּלוני לובש איצטלא-דרבנן – ורק מרמה בקרבו. יצר-הרע בוער בך כיקוד אש, אתה שומע בקולו, ואחר זה גם הוא יעזבך ולבך שמם… ריב-תמיד בינך ובין אשתך, מה שאתה מחייב היא שוללת, אתה מכניס בעמל והיא מוציאה בלי חשבון – והרי הנך תלוי בה לקיוּם המין. הנה לבני-ישראל תורה רחבה מני ים וּמצווֹת לאין מספר וימי חיי האדם רק שבעים שנה; אין לתמוה אם נשלם נִשְיֵנוּ פה אך מעט ואנו באים לעלמא-דקשוֹט וחוב גדול עמוס על שכמנוּ.
מין אחר היה האח הבינוני גד. גם הוא על משפּחת החנוָנים יִמָנה; אבל לוֹ היתה חנוּת גדולה למרכולת בטבור העיר; וכל האצילים הפּולנים בעלי האחוזות הגדולות שמסביב לקיטוב, כוהני-הדת, פקידי-הממשלה, היו קונים אצלו במזומן ובהקפה, והוא הולך ומתעשר משנה לשנה.
צינוֹרי הפּרנסה לא רחבים הם, וכמה קשה לאיש יהודי למצוא את לחמו! אבל אם יתן ה' לאדם את הברכה אז משפיע הוא בלי חדוֹל. בעל ישוב-הדעת הוא גד במעשיו, מתוּן בלכתוֹ, ואף בדבּרו אל אֶחיו הוּא מונה כל דיבור. בימי מועד וחג באים המה ונשיהם אליו לבקרו; והוא גם לא יצעד על סף ביתם. הלא מבּטן אחת יצאו שלשתם ואב אחד הולידם, אבל נפתלי וּבּר אך בעלי-בתים המה והוא – עשיר בעמיו. אף בני-התורה והרב דמתא מתיחסים אל גד באופן אחר מאשר יתיחסו אל נפתלי וּבּר. עולים אנו למרום, וגם שם הנה מיכאל, גבריאל ורפאל ראשונים במלכוּת, ולעוּמתם מלאכי-השרת הרבה לא-נודעים בשמותם והמון מלאכים סתם.
ערב יום-הכפּוּרים בא, יום כפול במהותו. מן החרכים תציץ אימת-הדין, ולעת עתה מרבּים בסעודה לפכּח את הלב. נותנים צדקה וחסד; משלמים בעד ה“מקומות” בבתי-הכנסת ביד נדיבה וזורקים מטבעות של נחושת וגם של כסף אל כל הקערות העומדות על שולחן-הכניסה בעזָרה. לפני הסעודה המַפסקת מתפּללים מנחה בציבוּר ומתוַדים בלחש ואין חותמים. וכשחוזרים ויוצאים איש-איש משתטח למחצית על הקרקע, הפּנים מוּטים לצפון והאחורים לדרום; ושַמש הקהל, או איש פּחות במעמדו, אוחז רצועה של עור בידו ומכה על גבו של המוטה, אם שוֹע הוא או דל; הוא מלקה ומונה עד ארבעים ואומר: “והוּא רחוּם יכפּר עווֹן” שלוש פּעמים בזה אחר זה. והלוֹקה מתוַדה ונקלה לעיני אחיו.
ובכלות גד את תפילתו במזרח בית-הכנסת וירד ממקומו ויבוא אל הפתח, קָץ לכוֹף את קומתו וילך הלאה. התקומם איש עשיר בגאוֹת-לבו נגד מנהג קדמון לבני-עמו. ויהי הדבר לשׁיחה ימים רבים.
יַעֲקֹב טִירַדִּין
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
תמוּנת ה“נגיד” הזה נקלטה בזכרוני ואני חושב בו לפרקים.
הוא היה איש מכובד, שוקל את דבריו ונוהג בעצמו דין תלמיד-חכם, אם גם עם-הארץ היה ביותר. אוהב היה להתפלל בקול ולהטעים כל מלה; ואם לא הבין מה הוא שׂח עם אלהים, בעלי-התפילה בודאי ידעוּ זה, והם גם הם תיקנו את הזמירות והאמירות לתפילת שחרית, מנחה וערבית וכן לכל מועדי השנה. כשרחץ את ידיו לסעודה וניגבן אחר זה היטב באלונטית והיה יושב על כסאו בראש השולחן ובצע את הפּת וטבל את החתיכה במלח, היה לו הרגש של כוהן העומד על יד המזבח. אין מקדש ומשכן בגולה, אבל הנגידים המה לוִיֵי העם. לא אחת היא אם אתה לובש כתונת-בד לבנה אך בערב-שבת לבד, או שעושה אתה כזאת פּעמַים או שלוש פעמים בשבוע. הבדל רב הוא אם במנעלים עקומים תצעד על הקרקע או מנעלים שחורים ומבריקים לרגליך. נפש האדם תרחב מבגדי-כבוד ומהדרת-כבוד.
יעקב טירדין עסק חליפוֹת במסחר יין-שׂרף ובמסחר הנוֹפת. מוּצלח לא היה במעשיו לרוב, ולפעמים גם היה מפסיד. אבל הוא גמר אומר להימנות בין הנגידים. ומי שעומד מעלה מי יוֹרידוֹ? הוא לא שׂחה בים-החיים, כי אם היה כפַסל החותך באבנים קשות ומתיגע ומתעמל. לא נקל לבנות בית יפה, לשכללוֹ בכלים נאים, להלביש את האשה חמודות ולקנות לה תכשיטין בכל פעם; לא נקל לתת צדקה ביד נדיבה, לעמוד בכל ענין של ציבור בשורה הראשונה ולהתחרות ב“קנית העליות” גם עם גבירים גדולים – ולהיות עם זה שומר אוצר כמעט ריק. את דבר הכתיבה לא ידע יעקב והיה מחשב ההכנסות וההוצאות הכל על-פּה; על כוח-זכרונו התפּלאו כל יודעיו. לרוב בני-אדם אין בעניני המסחר צד של איסור והיתר ואין גם זה נכנס לחוג של יראת-שמים; אבל יעקב נתן לבו לזה, שההן שלו יהיה הן והלאו שלו יהיה לאו. הוא היה שומע וּמאזין, לא אהב להתוַכּח, אבל כשהשיב על איזה דבר השיב בטעם. ביום לא היה פנוי; ועל משכבו בלילות היה צופה ומביט לעסקיו המסובכים והיה עמל לישר הדוּרים. הוא היה יוצר מן התוהוּ וּבלא “חומר קדוּם”; וכשהסתכל היטב ראה לעתים תהום לרגליו.
והנה הגיע תור בתו להיאָרס. יחידה היתה וּמעוּנגה. איש כיעקב יכול להתקשר אך עם משפּחת עשירים, ולהרים מכספּו, שלא רב היה, הון הגוּן היה זה דבר נמנע על פי דרך הטבע, אבל הן הרצון מושל ומניע בּכּל. בימים האלה החל יעקב לעשות עסקים עם אציל אחד, אשר נטה אליו חסד ויאמן בו יותר מבשאר אחיו היהודים. מעין כוכב עלה עתה על שמיו, ויחל להרויח במידה יותר מרובה. אולי גם יד ההשגחה העליונה היתה בזה.
יום קיץ היה. יעקב ישב עם האציל בעל-בריתו בהרחבת-הדעת במסדרון הפּתוּח לפני הארמון היפה ודיברו שניהם בעניני מסחרם. עבד מלוּבש בגדי-שׂרד הביא על טבלה בקבוק יין וכוסות והעמיד לפניהם. נזהר יעקב תמיד בדברי הדת; אבל הפּעם מט עוז-נפשו וַישת מהיין… אחרי שעה עזב את הכפר וענן העווֹן כיסה את רוחו.
שלשה ימים “צפן” את המעשה בקרבו, וביום הרביעי בא אל הרב דמתא לפני תפילת-המנחה – ויקבל ממנו הוראת “תשובה”… ימים רבים היה צם יום אחד בשבוע ואיש לא ידע את הדבר. ויהי כי עלה עליו הגורל להימנות פּרנס על הציבור ובאוּ טוֹבי העדה לבשׂרו את הבשׂוֹרה, ענה ואמר לתמהונם: “קטונתי בעינַי להיות אב ופטרון לקהילה: שתיתי פעם יין-נסך”…
שני יוסף
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
עוד לנגיד אחד אומר אני להציב ציוּן, לגדליהו בעל בית-הדואר, והוא גם חי ברשות עצמו. גדליהו נחשב על הנדיבים ועל אלה שלהם בית קיבּוּל לאיזו עשירות וכשרון-מה לחיים ברוַח. העולם בודאי אינו הפקר; אבל אם תבוא לשאוב ממנוּ בכוס גדולה, אז תכניס בה יותר מבכוס קטנה. דל הוא זה שדלה נשמתו ומסתפּק גם בפרנסה דחוקה. כנגד זה, בחרת במידת הנגידוּת והנה נתוּן לך אשר תחפּוץ – אם גם לפעמים ברוב עמל ויגיעת-נפש.
גדליהו הייה מחזיק בחכירה את בית הדואר למסע פקידי-הממשלה ממקום למקום. מסילות-הברזל היו עוד אז חזון לא-נפרץ ברוסיה, והלא על מושלי המדינה וּפקידיה לבקר מעת לעת מספּר ערים וכפרים, נמצאים בחבל-אדמה מסוים, הנמסר להם להשגחה. לוֹ היה בית יפה בקצה העיר, ומסביב לו חצר גדולה ואוּרוה לסוסים ומרכבות; בחצרו היו גם מלונות לשומרי הסוסים ולרכּבים, שם היו גם בתי-בישול ואסמים לשעוֹרים וּלתבן וּלמספּוא. היתה פּה מעט שֹררה והד של אחוזה.
יושבים אל השולחן לאכול, והנה נשמעו צלצלי פעמון של מרכבה באה מרחוק. עבד אחד רץ תיכף לפתוח את השער ושני לו החל לנקות שני סוסים להכינם לדרך. בכל החצר התעוררה איזו תנועה. גדליהו קם מכסאו, הסיר את כובעו, החליק את זקנו, והוּא משנן לעצמו את המלים הרוסיות, לאמרן לקבלת פּני הפּקיד בצהיבת-פּנים. הוא ביד כל מושל ופקיד. ואמנם הללו יודעים להמטיר דברי חירוּפים על כל איש נכנע להם, אבל לבם לא קשה כלל. אדרבה, מתרככים המה בעת שמעלים להם חמין במיחם הבוער ומשׂימם לפניהם לחם לבן מריק, נוֹפת וחמאה. באולם שבבית גדליהו לקבלת אורחים חשובים שׂוֹרר נקיון רב ואיזה יופי במשטר כליו.
בחדר שישבו על כסאותיו פקידי המחוז, שופטים עליונים, רופאים ידוּעים וכמרים, כבר צפוּן איזה אור, ואיזה דבר יעטוף את הלב עת תציג רגליך על ספּו. יש נשרים בעולם וכל בעלי-כנף, והנה כנגדם חיות וּבהמות הולכות על ארבע ובני-אדם סתם הולכים על שתים.
גדליהו היה משהה בסעודתו אף בימות-החול. בשר-מרק לא נעם לחכּוֹ והיה אוכל בחמדה אך צלי ומטוגן. עוף שלם עולה על השולחן, ואתה מחלקו בסכינך ולוקח ממנו אבר, קולף אתה את הבשר ומוצץ אתה מן העצמות את מיצן. על ידי חוש-הטעם מתענג הגוף ואף הנפש תעלה, ימי צום הם רק גזירת חכמים על פי חוקי הדת ומנהגי האומה. מי שמרעיב עצמו לדעת, נוסף על הנאמר בשולחן ערוך, זהו חסיד גדול או איש משתגע גמור. אוכל אתה בשר-עוף רק צלי ומתוּבל באיזה בשׂמים, שותה אתה כוס יין אדום, נסחט מענבים ממש בלי שום תערוֹבת, מקנח אתה את פּיך ואחר-כך טובל אתה אצבעותיך במים אחרונים והנך מברך את הזן ומפרנס, על פי הנוסח הרגיל, ואתה מפתח אחר זה כפתורי מכנסיך, פּושט מעילך, מסיר מנעליך ומשׂתרע על מרבד רך לנוח – זה גן-עדן התחתון בהאי עלמא.
ואיזו מנת עוד יותר גדולה צפוּנה לצדיקים לעתיד לבוא? הלא בלי בשר ה“לויתן” וחתיכות שמנות מ“שור-הבר” אין כל טעם גם לימות-המשיח. אלהי העולם הטיח את אלה על ידי עבדיו הנביאים וחזר והבטיח, והוא אמר ויקיים אשרי העם שכּכה לו!
אשתו של גדליהו היתה שטיה מעט ולא היה לה כל תוקף בעניני הבית. אמנם רגליה נעו כל היום ותלך מחדר לחדר, מבית לחצר ומשם לבית-המבשלות. פּעם דיבּרה עם אָמוֹתיה, פעם עם בניה, פעם עם בעלה. בימי נעוריה הן גם ילדה, והימים ימי כאבים גדולים, ואחריהם באו ימי מחלות-נשים. איך אומר הכתוב: בעצב תלדי. ויש נשים שאין להן תשוקה כלל, הבעל מושל והן אך שפחות-בית. רב לדבּר באלה!
מימי הלידה גדלו בבית שתי בנות: שושנה וּפנינה, רוֹזה וּפֶּריל. שתיהן בעלות שׂער אדום ואף נאות במראיהן ומלוּבשות בטעם. שושנה היתה חיה ברוּחה, ממלאה בכל שיחה שחוק פּיה. לא נכנעה גם מפּני פּקיד, נתנה יד לכל אורח, והן גם למדה מעט לשון וספר. פּעם בא אציל פּולני אחד מאצילי המקום לבית-אביה להחליף עמו בסוסים והושיט לה פּרח, ויהי הדבר לנס במלוא העיר. – טבע אחר היה לפנינה. היא היתה שתקנית, עצלה מעט ולא אהבה לשמש בצרכי הבית. בפניה היו כתמי-שמש רבים, עיניה ירוקות מעט; ובלכתה לטייל עם אחותה, זו צועדת קוֹממיוּת והיא נחשלת אחריה.
בימי אביב אחד החל גדליהו לבנות בקצה חצרוֹ בית קטן של אבנים; ויעשׂ את המבוא בפנים החצר ובחוץ ששה חלונות לשני עברי הבית, שני חדרי-מיטות פּתוּחים לאולם, ולפני האולם פּרוזדור וקירותיו זכוּכית.
שדכנים מן המנין החלו לחזור על פתחו של גדליהו. הנה פּה שתי עלמות בוגרות, ובעיירות אחרות מרחוק ומקרוב כּמה וכמה בחוּרים ראוּיים או יכולים להיות חתנים להן. שדכן זה מציע לנערות בני-מיוחסים, ושדכן שני מציע להן בני-נגידים. צריך לאמור כי אף שגדליהו היה שקוע בחובות והוצאותיו רבּוּ תמיד על הכנסותיו, היה מטעים לכל מי שדיבּר נכבדות בבנותיו, כי יתן לכל אחת מהן אלף רו"כ במזומנים, מלבד מתנות רבות לחתן וארוחה נאמנה לזוּג שנתים ימים על שולחנו. הלא למטרה זו הוא גם בונה את הבית החדש, ויהיה לכל חתן בית-מלון יפה, כדרך הנגידים ממש.
בהגיע שושנה לשנת השבע-עשרה נארסה לחתן אחד, שמו יוסף בן טוֹביה. והוא מעט משׂכּיל, מגהץ את בגדיו, ומנעליו מבריקים בשחרוּריתם בכל יום. שמונה ירחים אחרי “כתיבת התנאים” כבר חגגו את חג החתונה במשתאות ובכלי-זמר ובשאון רב, כמעט לא נשמע כמוהו בקיטוֹב. כאציל ממש דר יוסף בחדרו, שפּינו לו בבית החדש, לחמו ניתן, מימיו נאמנים וכל משאלות לבו לא אָצלוּ ממנו. אין עמל ואין אף טרדה מעט להרויח או “לחשוב על איזו תכלית”. הנך יושב ומצחק עם רעיה צעירה חבוּיה עוד בחביון הנוער, היא שלך ונשמעת לך. ובלא חופּה וקידושין ובלא אירוסין כדת הן לא אך מגע, כי אם גם שיחה יתירה עם נערה איסוּר גמור הוא ודבר בל-יעָשה.
אומר אתה כי הנך אך יחיד ומיוּחד באָפקוֹ של בית גדליהו, והנה בשנה הבאה אחות רעיתך גם כן נארסת לחתן, וגם זה שמו יוסף. עברו ירחים והנה שוב חוגגים חתונה שוה במידתה ובשאונה לחתונה שלך. כלקראת בן-מלך יצאו לקראתך, בבואך בראשונה העירה, בתופים ובחצוצרות, להובילך לבית-המלון בפאר והדר; ועתה יוצאים לקראת צעיר אחר והוא בן-גילך ובעל-דבבך.
הקורא אולי יבין את סוף המעשה מעצמו. יוסף הראשון קינא בשני והחל להציק לו. אם עזב זה את חדרו לשעה והנה בא הראשון ויקרע את הסדין היפה הפרוּשׂ על מיטתו. עזבה גיסתו את חדרה ויתגנב יוסף בן טוֹביה ויקרע את בגדה המשי. ביום שבת אחד לפני לכתה לבית-התפילה ביקשה פּנינה לשׂוּם טבעותיה על אצבעותיה – ואינן, כי נגנבו. פּתחה ביום החורף את ארון-הבגדים, לקחת משם אדרת-שׂער יקרה, אשר עשו לבעלה, והנה נחתכו ממנה כל זנבות-התחשים. יוסף השני לא בין משׂכּילים הוא נמנה, אדרבה, נוטה היה לבני החסידים והיה מיסב במסיבותיהם. גם לוֹ לא היה לב רחב, אבל שנאת-חינם לא ידע ולא אמר מעולם לנפשו: צר לי לשבת יחד עם בעל אחות אשתי. גם הוא נהנה מן החיים ואינו שׂם את “עוֹל הפרנסה” עליו לפני בוא העת. פּנינה הרתה ללדת, ותקנא גם אחותה בה.
פּעם נכנס גדליהו פּתאום לחדרו של יוסף הראשון וימצאהו גוזר במספּרים את טליתו של יוסף השני. הוא הכה אותו על לחייו ויגרשהו מביתו.
מכניסי אורחים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
אני עושה חסד עם המתים ועם החיים, בהציבי פּה ציוּן למשוּלם “מכניס-אורח” ולאשתו חיה הצדקת.
משוּלם היה “בעל-בית” נודע בקיטוֹב, ממַצע בעסקי מכירת נוֹפת ונוסע לתכלית זו לרוב לעיר-המחוז ומרויח ממון במידה הגוּנה. אבל כל מה שהיה מכניס היה מוציא לאחרים. בנים לא היו לו, אבל מעולם לא היה סועד לבדו על שולחנו. על כל עני ואביון הולכי-דרך וסובבים בעיירות היה לו משפט הבכורה. הוא נוטל ידיו לסעודה; והזר, לא ידע אותו מתמול-שלשום, גם כן נוטל ידיו ויושב ואוכל עד כדי שׂוֹבע.
משוּלם פּירנס עניים בביתו לא אך בימי השבת בלבד, כי אם גם בימות-החול; ובימי פסח וּמועד היו גם שנים וּשלושה אורחים סועדים אצלו. הוא לא היה בודק לנפשות, לא היה מסתכל בפני ההֵלך, אם יפיקוּ אֵמוּן, ולא היה מקפּיד בזה אם איש לא-נקי גם בבגדיו גם בבשרו היה מתאכסן אצלו. כל איש מזרע היהודים הוא בן לאבות אצילים, ואין עתה הבדל כלל בין בני השפחות וּבין בני רחל ולאה ממש. הוא אינו מיטיב את הדלים, אינו נותן משלוֹ לרעבים, הוא אך פורס מהונו של מקום, שכל קניני העולם ברשותו ושהכל ברא ויצר לקיוּם הבריות.
וחיה רעיתו גם היא גזבּרת נאמנת היתה. היא משתדלת לאפות ולבשל, ואין לה נחת-רוח אחרת, כי אם למלא כל קיבה ריקה במטעמים טובים. חלק אנוֹש עלי אדמות הוא אך להקים נכשלים, לתת צדקה לכל פּושט-יד ולהשאיל לשכנות עניות כל כלי דרוש להן או אף עצים להסקה ושוּמן ליום השבת. אם השמש יאסוף נגהוֹ אז יחשך העולם. אם אין חום יתקרר ויגוַע הכל; ואם יתקשה הלב ולא ירגיש בצורך אחרים, מה ישאר עוד בחלל המציאות? על אודות אֵל “גומל חסדים”, “חונן וּמַלוה” נאמר גם ב“קרבן-מנחה”; וכי תתפּלל לשכינת-עולם, עליך לבוא לא אך בלב טהור, כי אם במידות ובמעשים.
אברהם אבינו היה “מכניס-אורח” גדול, וארבעה פּתחים לביתו לכל רוּחות השמים גם שׂרה לשה קמח ועשתה עוּגות למלאכים נראים כאנשים אם בבבל אם בכנען, אם בספרד אם בשאר ארצות הגולה – אֵל עולם זן ומפרנס פּעם על ידי עצמו, פּעם על ידי שליחו.
משוּלם לא האריך ימים וימת בן חמישים, ויתאבלו עליו כל אנשי קיטוֹב. חיה עוד האריכה ימים אחריו חמש-עשרה שנה וַתַּאכל את העניים משארית הונה. וּכשכָּלה זה החלה למכור את הכלים והמיטלטלין אחד אחד, כדי שלא להניח ידה ממצווֹת ומעשים טובים. וכשמתה ספדו גם לה ואנו ואבלו רבים, וחצבו לה קבר על יד קבר בעלה. תהיינה נשמות שניהם צרוּרוֹת בצרוֹר הנצח!
פֶסַח
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בחנות קטנה למרכּוֹלת ולמיני מאכל, לקדירוֹת וּלכלים, לעניני-תפירה, עטים ודיוֹ וגם גלוּמי-קטורת, בקצרה, בבית-ממכר כל הצרכים הפּעוּטים של איש עברי או גם של נכרי, היה הגיבור שלנו בשם פסח עומד מבוקר עד בוא הלילה ומשרת כל קונה או מחכה לו… הנך שׂם זרע באדמה והוא צומח; הנך לוקח גרזן ומכה בעץ וענפיו נופלים לארץ; מכל דבר תצא פּעוּלה. לא כן עסקוֹ של חנוָני. הנך קונה סחורה וּבורר מינים נאותים ולוקח את כל אלה בהקפה, ואתה מתחייב לשלם הכל למועד ידוּע; והנה דוקא באותו המועד מעטים הקונים; וכי יחפּצו לקנות מה, הם באים לחנויות של אחרים ולא אל שלך. זה ענין בחירה ואפשר לכל קונה להטות רצונו לקנות בחנות זו או בקרובה לה. ודוקא ענין הרוַח הוא הכרח גמור. לא מכרת את הסחורות והן תתקלקלנה ברוב הימים, לא שילמת לבעל האוצרות של סחורות ושוב אינו מקיף לך.
מעבר לחנוּתו של פסח הנה חנותו של פּלטיאל, חנותו של איש לא בעל שׂכל גדול ואף לא רצוּי לבריות, ואף על פי כן מרבים העוברים לסוּר שמה. אם ה' יאבה להצליח אדם אז לא תבוֹאהו צרה כלל, וכנגד זה ימנע מבר-נש את אורו – ואז הוא תמיד אין-אונים.
פּסח החנוני היה יודע בספרים, אם גם לא ירד לסוף עומקם. מבארים הם המחברים את עניני הכתובים על פּי דרוּש וסוֹד. “שבעים פּנים לתורה”; וכשאתה אמר פרקי-אבות בשבתות הקיץ ואף הנך מבין מה שנאמר גם בפנים גם בפירוש בּרטנוּרא, אתה מוצא שאומרי-פתגמים הללו היו חכמים מוּפלגים. זה קיבל מזה וזה קיבל מזה, כל משנה היא קצרה מאד, והכל הוא רק חוּליה בשלשלת ארוכה. הנך משׂיג דבר בשׂכל והנך תופס הכל; אבל השׂכל הוא ענין לחוד ורוּח-הקודש היא דבר לחוּד. הראשון הוא מנת כל בר-נש יודע ספר, והשניה היא אך מתנת יחידי-סגוּלה, בחירי הדורות. בימי התורה היו גם נביאים. משה עלה על הר סיני ודיבר שם עם הגבוּרה ממש; וכשחָרב הבית כלוּ ימי התנ"ך והתחילו ימי הגמרא. גם למצווֹת גוּף ונשמה; את הדינים גוּפם לא חיבּב פסח, אם גם היה סר למשמעתם.
וכשהתחילה “רוח הזמן” לנשב בעיירות יהודה החל גם פּסח להבין עניני מרחקים ולהשיג מציאוּת מדינות אחרות. בימי המקרא היתה ארץ אַשוּר וארץ מצרים; בימי התלמוד דיברו על פּרס ועבר-הירדן ושבּוּר-מלכּא… ועתה שׂחים על אודות ארץ צרפת ואשכנז ועל ארצות לא ישמרו בהן בני-ישׂראל יום השבת, ואף מורי התורה מגוּלחי-הזקן המה שם… סוחר גדול בא עד כרך ליפּסיה, ויבוא אל השוּ"ב דמתא כדי לשאול אותו איה אפשר לסעוד בכשרוּת, וירא והנה הוא יושב ואוכל עם רעיתו יחד על שולחן אחד ואינו בוש כלל…
אזנו של פּסח גם לקחה שמץ משיטת בעלי “כיס-אחד לכולנו”, והיה חושב בתורה זו ימים רבים; וביקש ומצא כי אי אפשר לעולם בשיתוף נכסים לגמרי, וכי אם לא יהיו עניים ועשירים לא יהיו גם כן עובדים ומשרתים, ונמצאה האדמה לא משׂוּדדה, גשרים לא בנוּיים, ואין אף מי שיתפור לך בגד או יתקן מנעלים לרגליך. אף להתורה פּרשת בראשית ופרשת וזאת הברכה לבסוף. הרי לך ראש ועינים והרי לך גוּף סתם ורגלים. בחוּש-המישוּש בלבד אינה יכולה כל בריה להתקיים, ואף לתולע ולרמשׂ איזה שׂכל. את מציאות האחרונים ידע מ“ספר-הברית” לפנחס אליהו; וכל העובר בין בתרי פרקיו יהיה לחכם מחוכם ויוכל לנצח כל האפּיקורסים שבעולם. בלב פסח בעצמו היו נולדים לפעמים איזה ספקות… ודוקא ביום-סגריר, כשעמד בחנוּת איזו שעות על רגליו ולא מכר אפילו בחמש פּרוטות. עלבון לאדם שיהיה יגע לריק. ואם הנך מתפּלל בבוקר ובערב ומשלם את נִשְיְךָ לבורא לפי מיסת ידך, עליו גם להסתכל מעט במחיצתך ולהזמין לך קונה הגוּן…
עוד לא עברו על פסח ארבעים שנה וכבר נעשה חלש והחל להשתעל, ודוקא בחזקה, ולפעמים ביריקת דם. הוא התקרר בימי-סתיו קשים ובגדוֹ העליון לא חם עוד. ענין החולשה גם כן כתוב בספר-הרפואוֹת. ספר כזה היה לו למלך שלמה, שהחכים מכל אדם. ואחר-כך נגנז; חזר ונתגלה לחכמי יוָן והיה נודע גם לחכמי ישראל; ועתה זה דבר שהוגים בו ב“שקוֹלֶס הגבהים”, והגומרים שם את חוק-לימוּדם יוצאים מוּכתרים בכתר דוקטור ונעשים לרופאים בשׂכר.
פעם ירד פסח לטבול במקוה-המים בערב-שבת. ירד ולא עלה, כי אחזהו השבץ וימת.
לְחִיצַת הַנַּעַל
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מנחם חתן שמעיהו, בעל האכסניה היחידה בקיטוֹב, היה איש-בריתי ולמד עמדי שנה שלמה אחרי נישוּאיו. כבר נשׂוּא היה פעם אחת בעיר אחת סמוּכה לחרסון הבירה; אבל רעיתו, שאהב אותה מאד, מיאנה בו, ויכתוב לה ספר-כריתות, אם גם באונס ושלא ברצון כלל. אחר זה התגורר במתיבתא דרב אחד נודע, למד שם גמרא ופוסקים, עסק גם ב“קידוּש החוֹדש” והיה כרוּך אחרי המשניות עם פּירוש “תפארת ישראל”. וכשהתגלה אז כוכבו של המלבּי“ם, התמכּר גם אליו וילמד חלקים אחדים מספרי התנ”ך עם ביאוריו בטיב הלשון. הוא החל לאהוב את שפת חוזי-יה וירא כי לפרשיות הנביאים הד אחר לגמרי כאשר נלמד אותם בגוּף התנ"ך, מאשר נדע אותם על פי ההפטרוֹת שבספרי החוּמשים. בספר “מכלוֹל” למד גם כן את ראשי חוּקי הדקדוק, אם כי גער בו רבוֹ בגלל הדבר הזה, יען כי אין הלימוד באלה והלימוד בדברי הפוסקים עולים בקנה אחד. בידי מנחם נמצא גם הספר “נחמד ונעים” לדויד גנז, והיה יודע מספּר העתים על פי ספר משנה לו “צמח דוד”. בשנת כך וכך מלך מלך פּלוני וכבש מדינה פלונית ואלמונית. בשנות מאה זו היו גזירות רבות על עם היהודים, ובשנות המאה שאחריה באוּ שוב גזירות רבות וקשות. פּעם התגלה כוכבא דשביט; פּעם באו ימי מבול חדש להטביע חלק רב מנפות האדמה; היו שריפות גדולות, חורבנות, משיחי-שקר קמו אצלנו ואצלם להתעות משפּחות שלמות, והיו שמדות רבים. הוא ידע גם ידע לדבּר על המאורעות שהיו בעשרים לחודש סיון, יום צום האחרון; וגם היה יודע לכנות שמות חכמים מפורסמים ומגלי חוּקים חדשים בטבע. לעתים גם ביאר לי יסודי ההתחלה בחכמת-הנפש וידבר על כוח-המושך וכוח-הדוחה, על רגשות אהבה ואיבה. וכשהלכנו פעם לטיול שעה לפני תפילת מנחה מחוץ לשער העיר, הימים סוף ימי קיץ וגם שמש העולם נוטה לערוב, והתחיל לספר לי מימי הברית שלו עם רעיתו הראשונה ומִדבַר מיצר הנפשות. ראיתי דמעות בעפעפיו והכרתי אף בלבבי אני ראשית ניצני הצער. – את האהבה ידעתי אך מסיפורי הכתובים: מיעקב ומרחל, מדויד וּממיכל, ואף מעט מן התלמוד: מעקיבא בן יוסף ומבּתוֹ של כלבא שבוע… שיר השירים היה עוד בעיני למשל. הקורא לא יאמין, כבר חתן הייתי אז זה שלוש שנים. את הכלה לא ידעתי, אבל שלחו לי לכל ימי חנוּכה ופוּרים מתנות. ומעת לעת גם הזכירני אבי חובתי, להתמיד בלימוּדים ולהיות זוכה בגורלי. הרי כלתי בין עשירים נמנתה, ואני לא בן עשיר הייתי.
פּעם עשוּ לי מעיל עב לימי החורף, והחייט תפר אותו לפי גדלי כדין וכהלכה. ובשׂוּמי אותו עלי כמעט התיהרתי ועלה בי רגש של עוז, אבל דרכי היה להתחכך בכותל והיה לובן הדפנות נדבק בבתי-זרועותי ובשכמי. נכנסתי כך לבית אחד משכנינו הקרובים. ושם בת בכירה ונאה, הכרתי אותה זה ימים רבים, ותרא אותי מלוכלך, ותקם ותקח מברשת של שׂער ותחל לנקות את הסיד מעל בגדי ותצהיל אלי גם פּנים, וכמו קילוח של רגשות חדשים השתפּך בקרבי. נבהל יצאתי מן הבית ופני הנערה נדבקו בי, ואשמור נעמה בחובּי.
שוב הלכתי לטייל עם מנחם, והוא מדבר הפּעם בדברים יותר שוטפים על רעיתו ששילחה אותו והיא יושבת בלבבו. ואני אף אני נושא בחוּבּי המון רגשות, יש להם קרבה להרת האהבה ולמיצרי האהבה.
שנתים ימים אחרי הטיול הזה נשאתי אני לאשה את כלתי המיועדת לי, ואף בעת הבּטתי בפניה נסתבכו בי עוד קטעי זכרונות ועלו בלבבי גם פני בת שכננו מאז… ומנחם אף הוא עזב ביום אחד את רעיתו השניה ותיעגן. ולא נודעו עקבותיו עד היום. – –
לִפְלֵטָה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
יעקב-חיים בן אסתר נמנה בימים הראשונים, כשעֵסק בתי-משׂרפוֹת היי“ש עמד על מרומי הפסגה, בין עשירי עיר קיטוֹב ושָׁמוּ את הונו לסכוּם של עשרים אלף רו”כ: והוּא הרויח והוציא, הרויח והוציא, הוסיף מעשה על מעשה ומסחר על מסחר. וביום אחד “נשבר כל הבנין הפרוץ” והרבה מן הכסף המדוּמה ירד לטמיון. אחרי ימי העשירוּת באו ימי שמיטת-כספים, ושוב עסקים בערכּאוֹת וגם בדיני ישראל. יעקב-חיים אינו עשיר עוד, אדרבה, מָטה ידו והוא אך מתפּרנס משלוש פּרותיו ההוֹלנדיוֹת שנשארו לו מימי גדלותו. אשת איש עשיר, שמתפּלל במזרחו של בית-המדרש ולוֹ יד ושם בין חשובי העיר, מוכרת חלב, חמאה וגבינה ולפעמים גם ביצי תרנגולותיה לאחרים. איך נפלת וירדת, הילל בן שחר!
ליעקב-חיים היה אך בן יחיד, ושמו חזקיהו, כשם מלך יהודה, והוא בימי מפלת אביו כבן עשר. והנער חרוץ מעט ובעל-שכל, לומד בחדר את תורת האבות ולומד מפי מורה גם יסוֹדי שפת רוּסיה וחשבון. בימינו אלה לא נוכל לחנך עלם כוּלו לשמים וצריך לתקנו גם לבריות. יעקב-חיים לא שם לבו כלל לדיבּת רבים, ולו גם סוד צפוּן בחינוך בנו וסילול מזלו…
בארון יפה אחד של עץ, שעמד בחדר-משׂכּיתו, היה מוּנח על קרקעיתו נרתיק של עור, והוא קשור בשבעה קשרים וחותם עליו. בו היו שמורים אלף שקל בדינרי-זהב; ואת אלה הקדיש בסתר בתור נדה מסוּים ליוצא חלציו. יעקב-חיים אינו עשיר עוד ואין לו שום תקוה בחיים, אבל באלף זהב אפשר לטעת את בנו חזקיהו במשפחת עשירים בעלי הון, ושם כבר יכבוש לו דרך.
ימים רעים באו ליעקב-חיים. מחלה מתדבקת המיתה שתים מפרותיו, והעגלים עוד רכים המה ולהם אין לשׂבּר. לוּ היה בידו כסף לקנות מיניקות אחרות, כי אז היה יכול לחזק מעט את מעמדו; אבל כסף מלבד הנדה האמור אין; ושום איש בקיטוב לא ילוה עוד מה ליעקב-חיים. אם השמש אינו זורח בעולם אז אין חום גם בלב. לפני שנים עשׂר היה רוּח-החיה באופני העיר, והשכימו רבים לפתחו והוא נתן “במילות-חסדים” לכל מבקש. עתה הוא בודד במועדיו, הוא מתפלל יחידי אפילו בתוך הציבור, וגם יושב-שמים אינו מתעסק עמדו ברב. מה לו ולבעל-הבית שירד מנכסיו? ומה יתן לו אדם יודע אך בקושי פירוש המלות ומקיים את המצוות אך על פי פשוטן?
חזקיהו נעשה לבר-מצוה, היה לבן ארבע-עשרה, לבן חמש-עשרה; ובהגיעו לשש-עשרה שנה הציצו שדכני העיר, כי באה העת לדבר בו נכבדות. ובא הלז והציע לאביו להשתדך עם בעל-בית פלוני, ובא השני ואמר: טוב להשׂיא לו יתומה שירשה מאביה איזו מאות רו“כ. קפץ יעקב-חיים ואמר: “אלף רו”כ אני נותן בעצמי נדה לבני, ואתם מדברים על מאות שלא מצד הזכר!” וימָלא השדכן חימה ויאמר: “האם להתל בי תאמרו, רבי יעקב-חיים?”
ויעקב-חיים לא התל. אלף זהב שָקַל נֵדה לבנו, לתמהון כל אנשי העיר, והצד שכנגדו נתן כפלַיִם וגם כן במזומנים.
מצא מין את מינו, וחזקיהוּ בן יעקב-חיים נעקר ביום אחד מבית אביו שנתדלדל והיה לחתן איש עשיר נודע בעיר הסמוכה, ויך שם שורש ונתעשר גם הוא. – –
מְשַׁנֶּה הַמָּקוֹם
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
כאשר יגדל האילן בגוש-עפר מיוחד ויתפוס לו מקום ביער או בדרך, כן יגדל כל אדם בחוּגו ובפינה המיוחדה לו בעיר-מולדתו. במקום יצאת בו לאויר העולם, במקום למדת שם בחדרים והיו לך רֵעים בשכונה ובבתי-התפילה, במקום שם נשׂאת לך גם אשה והחילות לסחור ולשׂחות בים העסקים, – מצאת את האופק הצריך לך ולרוחך. הנך הולך ברחוב ונפגש אתה אך עם אנשים, ידעת אותם ואת שמם ועסקיהם גם הם. הנך מציץ מן החלון ותדע היטב את כל עובר ושב. הנך נוסע בעגלה מעיר-מגוריך לעיר הקרובה, והנוסעים עמך ידועים לך מבית ומבחוץ. הנך מלוה כסף ויודע אתה למי אתה מלוה; הנך בא עם בר-נש במשא-ומתן והרי אתה מכיר היטב את תכונת בעל-בריתך או בעל-דבבך. בבית-מועד לכל חי מיועדות לך אך ארבע אמות קרקע, ובעיר גוּפה תוכל להתנועע לכל עבר. יכול אתה להתפּלל פעם בקלויז, פעם בבית-המדרש, יכול אתה לבקר את נגיד פלוני או נבון אלמוני, לשתות אצלו כוס חמין ולשיח עמו במילי-דעלמא… כי תקרינה “חדשות בעולם” תדע גם אתה על אודותיהן, וכי תבואנה מלחמות או גזירות מתחדשות גם אתה תאזין להן ותשיח בהן. כל איש מזרע ישראל הוא אבר לגוי כולו. גם בירושלים עוד גרים יהודים, גם בחברון ובצפת; והרי אתה נותן פרוטה לשם אלה אל קוּפתו של רבי מאיר בעל הנס בכל ערב שבת. יש לכל בני יעקב תורה מאד קדושה; ויש לכל יוסף, לכל משה לכל חיים ויצחק מהיום איזה חלק בנחלת ה'. נכשלת באיזה נדנוד של עבירה, והרי בסידור שלך צרוֹר של סליחות ואמירות. כלתך תקשה ללדת או באה מצוקה בבית, והרי אתה נכנס לבית-התפילה ומבקש רפואה שלמה או גאולה במהרה מאל שומע תחנונים. גם אלהים בשמים קרוב לך בעיר מושבך רב יתר מבעיר אחרת ויודע אותך ואת צרכיך. בספר התהלים הנתון בתוך טליתך אתה קורא זה הרבה בשנים. נעים זמירות ישראל היה מלך בהר ציוֹן, שם כונן לו אלהים מקדשו; ועתה אין לנו לא עוֹלה ולא זבח ולא מנחה, רק “שמנה עשרה”, “קדושה” ו“ברכו”.
כה עברו על יואליק-נתן יותר מחמישים שנה בקיטוב, והרי סכום כזה רוב שנותיו של אדם. מה עשה לו גורלו? נכשל באיזה עווֹן בהיותו מִשנה לנשיא-העדה מטעם הממשלה. מת בנה יחידה של אלמנה אחת, ולפי חוקי רוסיה חפשי הוא כל כגון זה מעבודת-הצבא, וישכח למחוק שמו מבין החיים, ונמכרה תעודתו לצעיר אחר, וישא מאז את שם המת… לכאורה, אין זה עווֹן יליד ה“יצר הרע”, כי אם ענין נעשה אך לשם הפרנסה. אבל מטעם הרָשוּת עונשין על דבר כזה ומחמירן.
אולם הנה במאה פרסאות מקיטוב עיר קרובה לגבול, שם אָפני-חיים אחרים ושם כמעט העולם אחר… הנך בא לבית-התפילה ואין אתה מכיר שם אף איש אחד. חפץ עתה לסחור ולעסוק בדבר-מה ואין אתה יודע במה תבחר וממה תחדל. עברי אתה נשבּה בין העברים, ואף שומרי ימי שבת ויום-טוב, אבל אלהים כאן הוא אל מסתתר. הנך קורא לו ואינו עונה בלשונך. הנך שב מן הריצה ברחובות כל היום ואתה בא לבית-מלונך והנך רואה אך פנים זרים. בודאי יגש אליך אורח זה או אחר וישאל אותך למקומך ולשמך ולשם אשתך ולמספר בניך ולעסקיך. ודוקא השאלות האלה תבעתנה אותך. הלא בעצם “בורח” אתה מפני אימת הרָשוּת.
ימים רבים לא קראת לעצמך יואליק-נתן, כי אם חיים-בּר, ותעוּדת-המסע שבאמתחתך רשומה על שם שלישי. יש נשמה לגוף וכינוי לנשמה; הנך מזייף את שמך, והרי לך שתי נשמות ושני גופים. פשוט משוגע אתה הכל החליפות והתמורות שנעשו בך בבת-אחת. – –
הַמְקַנֵּא
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בודד ונקרע מכל רחובות קיטוֹב עמד בית ארוך אחד מחוץ למחנה. שם בעליו היה חיים-אהרן. זה היה איש רחב-הכתפים ומשכמו ומעלה גבוה היה מכל העם. לו היו ששה בנים זכרים, כולם אמיצי-כוח ובעלי שׂער צהוב ועיני-תכלת. וכשבא חיים-אהרון עם בניו אלה ביום השבת לבית-הכנסת היה לו הרגש כי שריד נותר מחצי שבט המנשה בא חלוץ לבית-אלהים. קולם עז היה, וכי התפללו מתוך הסידור וענו אמן אחרי שליח-הציבור, נעו הכתלים וזכוכיות החלונות קישקשו.
בקיטוב חי אז איש אחד ושמו שלמה-דויד, והוא היה מקצת אפיקורס וגם למדן ותוֹרני. גם הוא הלך שבי אחרי מוּשׂכּלי המלבּי"ם. והמֵליץ המחקרי הזה היה נחשב בעיניו לראש החכמים והנבונים. שבת של חול-המועד היתה, מנוחה ליהודים וחירוּת מכל הדאגות. אלהים צבאות הבדיל את עם ישוּרוּן מכל שבטי הארץ וינחילם מכמני-עד ויחננם שׂכל ומידות, ואם גם בגולה הם הוא שׂשׂ עליהם והמה אך חסדיו ירננו בקהל ויגידו עוּזו.
מתאספים בני-העם אל בית-המדרש לתפילת-המנחה בעוד יום, שׂחים יחד ומדברים מעניני דעלמא ומדברי כלל ישראל. נפוצים המה בני יעקב בכל הארצות, ובכל מדינה ומדינה להם נדיבים ומושיעים, גאונים בתורה ומשכילים בכל מדע.
בין קבוצת אנשים עמד שלמה-דויד האמור, והוא מדבּר על הטבעיוּת ועל אודות השׂכל העליון. אין גם אחד שהבין אמרותיו; בכל זאת נאספו עליו מכל עבר והטו לו אוזן, והנה העיז להוכיח כי לא נמצאים שמים כלל וכי זה אשר אנו קוראים לו שמים הוא אך שוּרה של גרמים שמימיים-אויריים. וישתוממו השומעים על הדבר הזה. באותה שעה התפרץ חיים-אהרן עם שניים מבניו, תפשו בחוקר הלז, נשאו אותו על זרועותיהם אל המעקה הרחב ויאמרו לו: “שׂא, כופר, את עיניך וראה למעלה, אם אין שמים נטויים על ראשנו ככיפה גדולה. במוחש אתה מכחיש ועינינו תנקר”. אחזו בו ודחפו אותו מטה. ותישבר רגלו והיה חיגר כל ימיי חייו.
בן שבע הייתי אז.
"אחינו אתה!"
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
לא אומנוּת משורר בידי, אך סופר ומזכיר אנכי לעוּבדות ראשונות ומציין אני טיפוּס אנשים נרשמו בזכרוני משכבר הימים. אף את נשמת רפאל בן מיכאל אזכיר.
רפאל הלז היה איש ארוך מאד ודק וצנום-הפנים. חנוני פעוט היה במיני מרכּוֹלת, ולו חנות של עץ שיכולים להניע אותה באופנים. אלמן היה מאשתו זה ימים ושנים, בתו שנתבגרה ולא נישאה מרוב כיעורה סידרה את צרכי הבית ועזרה לאביה גם בדברי החנות. הוא לא היה שתקן בטבעו, אבל מוּחרם היה מאחיו. על כּת חסידי בּרַסלַב היה נמנה; והוא היה היחיד באנשי קיטוֹב שבחר לו אמונה אפֵלית זו. גם הבּורים ואנשי המון-העם, שאינם יודעים להבדיל בעניינים רוחניים מעודם, הרגישו בחוּבּם כי הדרך שהולך בה רפאל לא רצויה היא ביעקב, ולא רחשו לו טובה. כל איש בקיטוב התרחק ממנו, לא שׂח עמו שיחה יתירה ולא הראה לו טובת-הנאה גם בצר לו. אוי לו למי שנחשב לבדוּל בעיני הציבור!
יום פורים היה, יום מרדכי ואסתר, והיום יום משתה ושמחה ומשלוח-מנות, על שם פּוּר, הוא הגורל. אוכלים בו ממתקים, שותים בו לרויה, מתאספים אנשי הקהילה אל בית הרב דמתא ואל בית שאר קלי-הקודש שבמתא, שמחים ומשחקים. איש איש נוֹעץ ידו באבנטו ומרגיש הוא חדות-הרוּח. מה שייך? ביקש המן להשמיד את היהודים ונהפכה עליו מחשבתו הרעה, ותלו אותו ואת זרעו על עץ.
נקרעה הדלת והתפרץ פתאום לכנופיה כזו רפאל דנן, בקבוק יין בידו האחת וכוס בידו השנית. הרימו השמחים את ראשיהם אליו וּשאלה אחת על פניהם ותחלוף: מה לאיש מנוּדה בינינו? השיב הוא ואמר: “רבותי, בשעה שחשב משנה-למלך אחשורוש צורר היהודים מחשבות רעות על עם יעקב וביקש להשמידם ולהכחידם מעל פני האדמה, לא הבדיל בין כוהן ובין לוי וחרבו לטושה על כל היהודים, ואף על כיתות כל החסידים אשר בשוּשן; נשׂישׂה ונגילה יחד, כי השיב אלהים אשמו בראשו וירד דוּמיה, ואנחנו כולנו חיים וקיימים”. מיד עמדו כולם ממקומם, שתוּ עמו “לחיים” וקראו בעוז: “אָחינו אתה, שתה עמנו”.
בן עשר הייתי אז.
שלמון היפה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
בית-מלון של שׂלמוֹן היפה בקיטוב היה נודע בשערים, סרו אליו עוברים ושבים, התאכסנו בו סוחרים, משוּלחים וסרסורים, נועדו בו מחותנים משני צדדים, וגם לנו בו אנשים שאינם בני ברית. מפקחת על בית-המלון היתה עקרת הבית, אשה יודעת להתהלך עם הבאים ולמלא רצונם. שלמון בעלה היה אך טפל בכל הענין, כי הוא עמד בלבו תמיד לפני גבוה מעל גבוה והיה עובד אותו באמונה. מעולם לא ביטל תפילה בציבור, לא נמנע מאמירת תהלים והיה הוגה בשעה קבועה גם במשניות ובחלקי “חוֹק לישראל”. על אדם לשלם חובות יום יום לאלהיו; ואם הבאת לו קרבן מנחה או עוֹלה עוד נזקפים עליך חטאים ואשמוֹת.
שלמון היה איש יפה ובעל עינים מפיקות יושר והיה מוצא חן בעיני כל רואיו. לבו לא ידע כעס. לא לבד שלא הטיל מרה בעבדיו ומשרתיו, כי אם היה נוח להם ומוצא להם זכות.
בימי קיץ אחד באה “פּריצה” אחת לקיטוֹב לעתים קרובות ולנה באכסניה של שלמון בחדר מיוחד. ותחמוד את העברי הישר בלבה. נזדמן הדבר שפתח שלמון את חדר האורחה לפנות ערב, ובראותו אשה יושבת ירא מפני ה“יחוּד” וביקש לחזור לאחור. תפשתו ה“פריצה” בבגדו, משכתוּ החדרה ותסגור הדלת בעדו. העיזה פניה ואמרה אליו: “שמע לי ואַל-נא תמאסני”. ענה שלמון ואמר: “חלילה לי לעשות רעה כזו וחטאתי לאלהי עמי”. אמרה השׂרה: “חי אלהי, כי לא אניחך חי מזה”. ניגשה אליו וביקשה לחבקו. אף עליו תקף יצרוֹ. מה עשה? נשתמט ממנה וקרע את החלון והפיל עצמו למטה. נאספו בני הרחוב והרימו קול צעקה ויאמרו “מה לך?” השיב ואמר: “ביקשתי לי מפלט מדינה של גיהינום”.
אף הוא עשה תשובה על נדנוד העווֹן ימים רבים, והיה צם בכל ערב ראש-חודש מבוקר עד הערב.
נהרים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
טוביה
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
טוֹבִיָה או, כאשר נקרא שמו בישראל, אָשר־טוֹביה היה איש עני בעל עינים תרוטות ומגמגם בלשונו. אבל ידעו טיבוֹ בעיר. הוא היה דר בחרבות בית סמוך לבית־המדרש והיה שכן בית־אל.
טוביה לא עשה מסחר מימיו וגם לא היה מסוגל לכל עבודה וקנין. ואם ישאלו הקוראים: מאין התפרנס? וממה מצא הגבר הלז את לחמו? על זה גם הוא לא ידע להשיב. מה שייך? בני־אדם חיים בדוחק, כאשר גזור מאת הבורא יתברך. ואשתו מעשיה הם בשוק, מוֹכרת תפוחים חמוצים או גם קישואים וירקות ומביאה ערב ערב איזו פרוטות לבית או גם צוֹררי תפוחי־אדמה. לא להתענג היא מנת חלקנו עלי אדמות. העיקר הוא לבר־נש אם הוא בעל־בית, כלומר, הוא איש שלו דירה נכתבה בספר־המקנה של העיר על שמו ואדון הוא לארבע אמות קרקע בארץ. אָשר־טוביה היה בעל־בית כזה. למרות עניוֹ וּמרוּדוֹ היה לו בית ברחוב התיכונה של העיר, בית שהמקום שעליו הוא עומד שייך לו “מתהום אַרעא עד רוּם רקיע”. הנה לפניכם איש עברי בעל־בית גמור בלוּטוֹן, ואַל יהיה הדבר קל בעיניכם.
לכאורה היה ביתו של טוביה רק בן גג של תבן נושן, נשען על ארבעה כתלים בנויים חומר רעוע; בהם חמישה חורים קטנים וחור אחד גדול, בלשונו: החלונות והדלת. ומשני עברי הדלת היה גם מעין כרכוב טוּח בטיט כהה ואבן אחת שנחלקו שוּליה מוּנחת לפני מפתן הבית.
ואין זה בית לחוּד, כי אם נחלה; הוא ירש את הבית מהוריו. במסגרתו הצרה נולד, בו גדל, בו גדל, בו נשא אשה, בו הוליד בנים ובנות, בו גם ישדך אותן הבנות ונותן הוא לבעליהן בתור נדוניה “שטר חצי זכר” על חלקת הבית בעצמו… כל חתן חדש מקבל שטר חדש בלוית בת זקנה לימים מעט. אם שוטה הוא החתן אז יאמין אחרי הנישואין בנייר הצרוּר עמו ויתבע את חלקו בגלוי והדבר יבוא לידי הכּאוֹת ומַצוֹת בשערים; ואם פיקח הוא אז כורך הוא אותו שטר עם הכּתוּבּה, שנותן לאשתו קודם החופה, ומשליך שניהם לארגז החפצים, כדברים שאין צורך בם לבן־אדם כל ימיו. –
כי טוביה התנהג בטוֹב עם בנותיו הנשוּאות, יודעים כולי עלמא. בביתו הן גרות, בתנורו הן מבשלות. ואם עגלון הוא אחד מחתניו אז נותן הוא לו מלוא ככר אדמה מסביב לדירה להעמדת העגלות. – וכשהבנות חולות או הן בבחינת יולדות, הוא, אביהן, מבשל ואפה בעדן, מטאטא את הרצפה ומיבש את גללי הבהמה להסקה. מה לא יעשה אב רחמן בעד יוצאי חלציו?
טוביה היה איש שאינו יודע ספר כלל. אבל את פירוש המלות שבתפילה הבין לפי דרכו. ובכל האמירות, שהוא היה אומר מעל הסידור או בעל־פה, היה מתכוון שיושב־מרומים ישמור את ביתו מכל פגע. בימות הגשמים כִיוֵן שלא ישטפוהו המים, ובימות הקיץ – שלא יהיה לשריפה.
גם באמירת תהילים ו“חוק לישראל”, שהיה רגיל לומר אחרי התפילה כ“בעל־בית” הגון, היה מכוון רק לשם קיום ביתו… במהות ביתו הכללה גם מהותו ובאוירו – חיוּתו… הוא לא היה יכול לצייר לו את חייו בלא ביתו. ביתו ודירתו מילאו את רחשי נפשו וחביון לבו. תוכן חייו ועולמו היו ארבע אמותיו, ואך ארבע אמותיו.
ובו ביום שבא חור חדש בכתליו או שנשברה הדלת, יום שבו התנור היה מעשן יותר מן השיעור או נימַך הכרכוב מרגלי העזים שהיו בו, הרי הוא, אָשר־טוביה, מרגיש כמעט מעין נחת־רוח. הוא בעצמו עוסק עתה בבדק הבית ומתקן הכל כיד ה' הטובה עליו. ביום הזה היה משכים להתפּלל, אוכל במהירות את פת־הקיבר שלו, מסיר את מעילו וחוגר את מכנסיו בחגורה ירוקה, כגוי עובד לכל חוקותיו והלכותיו, ומכין עצמו למלאכתו. כל טיח בחומר גרם לו עונג גדול, ומכל הרמת הגרזן או המקבת היתה לו מין הרחבת־הנפש.
מובן שכל מה שהוא עושה בתיקון ביתו הוא עושה על צד היותר טוב; וכי עברו עליו אז בני הרחוב ושאר בטלני העיר היה משׂיח עמהם על דבר התיקונים בבתים וצפוּנתם כל בני ביתו הקטנים ואלה מבני השכונה הקרובה היו עומדים אז מסביבו לראות במלאכה. וכי נשפכו המים מהכד לגוּמה היו מלקקים בלשונם, מתהוללים ושמחים.
אָשר־טוביה היה גם “מבין” בטיב בתים יותר מכל אנשי עירו. ועם כל זה לא היה מחליף את ביתו אף בבתי העשירים. למכור את ביתו לאחר – זה הוא דבר שלא היה יכול לתפסו במוחו ולצייר לו מציאותו.
לגורל אנשים כאלה, שאין להם בתים לשבת בהם ושאנוסים המה לדור ב“שכנוּת” כל ימיהם היה נד בלבו וכבּד לא כּיבּדם.. חיים כאלה, באין בית לשבת בו, חיים בלי אופק ביתי בנוי על קרקע עצמי, לא היה מבין כלל. הוא גם לא הבין לדרך האנשים האלה, אשר מוכרים בשעת הדחק את בתיהם לאחרים, או גם מחליפים אתום בבתים אחרים.
אָשר־טוביה אינו רגיל לחשוב על יום מותו, אף כי כבר הזקין… אבל כשעולה רעיון כזה על לבו לפעמים מיד הוא חושב על דבר השארת נחלת ביתו אחריו… הוא ילך לעולם־האמת ויקבר בקצה שדה־הקברות; והם, חתניו, לוקחי בנותיו, יקימו אחריו ויחזיקו בנחלתו ויעשו בביתו כבשלהם ממש… על אותו דבר היה מצטער מאוד… אבל למה ידאג לאחריתו? עודנו בחיים הוא, הבית ביתו והכתלים כתליו. אמנם יש גם ארץ־ישראל מרחוק, וה“משיח” הלא אפשר כי יבוא בכל יום. – אבל אולי יתגלגל אז ביתו ויהי נשוא לאדמת־הקודש עם שאר בתי־כנסיות ובתי־מדרשות שבגולה. פעמים רבות התפללו אצלו ב“מנין”, והרי ביתו כבית־הכנסת לכל דבר… טוב הדבר שעוד אין הדור ראוי לכך… עתה בני־אדם כבר אינם עובדים את ה' כראוי; והבנים אינם הולכים עוד בדרך האבות.
בעצם, ענין הגלות הוא אצל אָשר־טוֹביה אך אמירה בעלמה. כל אחינו בני־ישראל, מלבד מוּעט דמוּעט, יושבים כאן וגם עיני הקדוש־ברוך־הוא משגיחות ביושבים כאן. בביתו יושב אשר־טוביה כל הימים, הכל יש לו, הכל. – – –
ובאחד הימים החל לאַבּד הכל…
שכנו בצד שמאל, יוחנן לבית ראובן, מכר לאחר את חלק האדמה הפנויה שבין לביתו ובית אשר־טוביה, והקונה היה בן הכפר גדליהו, שנתעשר ממסחר יער, ויבוא העירה לבנות לו בית לשבת בו.
הנה מביאים עצים וקרשים, אבנים ורעפים לבנין החדש. חופרים בקרקע וטחים בחומר. קול הערלים העובדים נשמע. עומדים אנשים מסביב ומשיחים, ילדים קופצים..
הבית החדש הזה יבּנה עליה על גבי חצי־עליה, ויסוּדתוֹ אבן, גם המדור התחתון יספּיק להאפיל את חלונות טוביה. –
ימים ושנים ישב טוביה בשלוה והיה מטייל לכל עברי ביתו כחפצו. ומעולם לא עלה על לבבו ולא חשב בזה כי יכול הדבר להשתנות – ושבככר הרחבה, אשר בינו ובין שכנו, יעמידו שוב בית גדול משני הבתים גם יחד. מעולם לא חשב כי תבוא עליו שוֹאה כזאת לקלקל את נחלתו, זו ביתו. – –
לשוא קרא את גדליהו לפני בית־דין המקום, אין התורה מצלת אותו מן החזק ממנו. לשוא חגר בעצמו שארית כוחו להילחם עם גדליהו ולהפריע את עבודת הבנין, אשר כבר החלו לעסוק בו. עושי המלאכה חזקים ממנו. וכשיציק להם כופתים את ידיו לעץ אחד חזק ומוסיפים לבנות ולעשות מלאכתם. התערבו פעם במלחמה זו גם חתניו ולוקחי בנותיו, ותבוא הרשות המקומית ותעמוד לימין החזק…
כה נבנה הבנין החדש והלך ונגמר. הנה כוּסה הגג, הועמדו החלונות והדלתות. הנה טוּחוּ הקירות, רוּצפוּ קרקעות החדרים. הכל התכונן ממסד עד הטפחות. והנעלב אָשר טוביה יושב כּלוּי ביגונו בביתו, כל אשר בו נהרס בבת־אחת.
עוד זיק תקוה מתגנב אל לבו, אולי ירחם ה' יושב מרום וישמע תפילתו, לקעקע בירת הבית החדש על ידי נס; אבל תשועה כזאת לא באה. הבנין עומד על עמדו ומתנוסס למרחוק.
טוביה כבר הזקין, אור עיניו אין אתו, כל גופו כשלד יבש וגם נפשו אפלה, והוא עודנו יושב בחרבות ביתו, בו נקבר בחייו…
הבן האובד
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
אמו של גיבור סיפורי היתה אשה אלמנה, שגידלה ופירנסה את בניה לפי כוחה והיתה אשת-חיל באמת. בימי-השוק היתה מוכרת בד באוהל בנוי בחוץ, משכימה לעבודתה ומאחרת לשוב; ובימות-החול מכרו בביתה זפת למשיחת אופני עגלות. אישה מת בשכבר הימים במחלת השחפת והניח לה שלושה ילדים ושלוש ילדות. והיא – בריאה היתה, בעלת לחיים אדומות וזרועות אמוּצות; ולוּ חפצה להינשׂא כי אז גם מצאה לה שוב בעל. אבל היא אמרה: אחיה בעד טפּי ועוֹללַי ולא אתן להם אב זר, יכניס בהם אך עינו הרעה. אלוהים בשמים הוא גזבר ליתומים מאז ושומר עליהם. אחי אישה דר גם כן באותו רחוב, איש מתון וחכם בעיניו ומתנהג בעצמו מנהג אפּיטרופּוס. זה היה בימי-עלומיו איש קצב וּמוכר בשר במַקולין; אחר זה נפסל למלאכתו, בהחליפו בשר טריפה, הזול, בבשר כשר, היקר מזה, ונעשה לממַצע במכירת כבשים ועזים.
שאוּל היה שם האפיטרופוס וחנה שם האלמנה. לשאול אשה חולנית ילדה לו אך בת אחת רזת-הגוף ואחר זה עמדה מלדת. וכשבא לבית חנה לשאול בשלומה, וגיסתו טרודה כדרכה ולבושה קצר היה לפי גופה הרחב, אז היה מסתכל בה באיזה רגש נודע רק לו ולא לה. – –
שמואל בכורה של חנה, שכבר נשא אשה בינתים, היה צעיר קטן קומה ואינו חכם ברב. תיכף אחרי נישואיו התחיל לפרנס את עצמו ממזיגת משקאות חריפים; והיה מחזר בכפרים ושני בקבוקים מלאים יי"ש תחובים באמתחת בגדיו ודופק על פתחי האיכרים ומוזג להם כוס אחר כוס. לו לא היתה שום כונה אחרת, כי אם להריק את הבקבוק על שוליו ולמלא את הכיס שלו מטבעות.
העולם אינו צר, רק למי שאינו מרויח כלל. ובלכתך בדרך לבדך ממושב למושב והשדמות זרועות וכיפת השמים כפויה ממעל, הרי אתה חושב מעט גם ברעיתך היושבת-בית; והנך מחבב אותה כדת והיא אינה חושבת בך. דוקא לו, קטן-הקומה, היתה רעיה גבוהת-הקומה. הוא לכאורה אינו יפה כלל והיא – גם יפה היא. הזיווּג נעשה על ידי שדכנים. נקשר הקשר בתנאים, בחופה וקידושין, ועל מזבח הלב לא הציתו עצים. אני מרבּה לדבּר.
לשמואל זה קרה פעם איזה אסון. הוא נקרא לשם איזה מאורע ביום שבת לבית-הפקודות. שאלו אותו וחזרו ושאלו באותו הדבר – ומוחו היה כל כך מעורבב, עד ששכח את היום הקדוש ומקודש לאלהים ושבטיו, ויחתום את שמו על גבי פיסת-נייר. בודאי היה זה דבר "חילול-השם וכל בני העיר תמהו תמוה על המעשה. נגזר על החוטא מאת הרב דמתא “לעשות תשובה”; והוא התבייש ימים רבים לבוא לבית-הכנסת וגם לא ביקר איזה זמן את בית אמו.
שם אחיו השני היה הירש, צעיר בעל גוף עב ובעל-שער. הוא לא היה עוד נשוא וכבר החל לעסוק בקנית תבואות בשוק מידה מידה ולמכרן אחר זה לאחרים. בחור בימים וסוחר, גם זה דבר לא מצוי אצל יהודים.
הבת הבכירה צירל היתה עלמה לא יפה, אבל נישאת כבת שבע-עשרה. ובעלה משה’ל, שאכל על שוּלחן חמוֹתוֹ, היה מחבבה וחי עמה ברעוּת, הוא לא היה עוסק עוד בשום מסחר, ומעשהו כל היום לבנות בתים מנייר. ולבתים הללו גגות וחלונות, מעלות ומורדות, גם ארובות-עשן מלמעלה, ובפנים היו מדליקים נר קטן של שעוה והוא מאיר מתוך זכוכיות החלונות. ויהי הדבר לשיחה בלוטון. ובאו כל נערי ה“חדר”, ואף אברכים סתם, לראות בפלא הזה. גם האפיטרופוס שאוּל היה מעיד כי למשה’ל בזה אוּמנוּת יתירה…
הקוראים מבני גילי בודאי יזכרו כי בימי העלומים היו “אוּמנים” כאלה במיצרי החדר עצמו, והם היו בונים בחדשי החורף, כשהגיעו פרשת תרומה וּתצוה וכל דברי מלאכת המשכן, משכן ממש מנייר ומדבקי-נייר לצעצועים וגם ללימוּד. מורי ומלמדי היה חורת לנו גם את החושן ואת האפוֹד ושאר בגדי הכוהנים. ימי חכמה, תבונה ודעת רבּה היו ימי בצלאל בן אוּרי למטה יהודה ואהליאב בן אחיסמך למטה דן, אשר יסופר עליהם בחוּמש.
נשאר עלי עוד לתאר את אחיות צירל הקטנות, את יוכבד ואת צפורה. והנה הראשונה נמחתה כמעט מזכרוני, אולם את השניה עוד זכור אזכור… יוכבד היתה עוזרת לאמה במדידת הזפת, ניקתה את החדרים וגם פיקחה על התנור הבוער בעת הבישול. מצהרים ואילך ישבה ותפרה והתמידה במלאכתה. היא היתה נערה – אשרי למי שתפול בגורלו! מעולם לא גערה באחיותיה ולא אמרה: רבה עלי העבודה לבדי. אחרת, אחרת לגמרי היתה אחותה, השניה לה, צפּורה. היא היתה עלמה בעלת גו זך ולה יופי מיוחד לוקח לב. כשעמדה ממושבה והניעה את מקלעת שערותיה השחורות והפתוחות לשני עברי פניה הכהים והארוכים מעט, אז התעורר איזה רוח חדש בחדר. היא לא שׂחקה ברב ולא הצהילה פנים מעין עוצב-מה ריחף עליה תמיד, וזה הוסיף לה לוית חן מיוחד. היא התרגלה לשבת בין-ערבּים על יד החלון ולהסתכל למועדי העולם. מימי הַעֲרֵב שמש הבּריאה נשאר החלום משוטט בארץ, כי לא סגר אלהים בשר בעדו.
הנני נפנה אל גופו של הסיפור, אל הֶשֶא, האח השלישי של הבנות. זה היה מעט עילוי, בעל-זכרון ובעל-השגה יחד. והוא למד יחד עם בן הרב של אותה העיר בחדרו של יחיאל-מיכל. יחיאל-מיכל ידע היטב את ה"יורה-דעה ואת “חושן-משפט” והיה המלמד היחידי בעיר, שהורה לתלמידיו דברי הפוסקים. – בתלמוד סוגיות סוגיות ואצל בעלי השולחן ערוך סעיפים סעיפים. זה אסור וזה מותר. בדבר זה חוששים להחמיר ובדבר אחר נוהגים בקצת מקומות להקל.
ה“חדר” של אותו המורה היה במדור התחתון של הבית, קבור בקרקע ממש ולו אך חלונות שקופים. בקומה למעלה הימנו היתה גם חנות פתוחה, ושם מכרה הבת הבכירה של המלמד תאנים וצימוקים ושאר פירות יבשים הבאים מכרכי הים. מן ה“חדר” אל החנות עלו במעלה בפנים הבית.
יחיאל-מיכל היה איש אוהב את השינה, ומהצהרים ואילך שכב במיטה בחדר הסמוך כמעט עד לתפילת-המנחה. מה עשו אז בחורי החדר? היו עולים במעלות וקונים אצל אסתר – כך היה שמה של בת המלמד – תאנים וצימוקים במעט כסף, שגנבו לשם זה בבית הוריהם. וכשנתגלה הדבר היה שוב חילול-השם במלוא העיר, ויהי הדבר לשיחה בפי כל.
בימים האלה בא להֶשֶא באיזה גלגול ספר “אשמת שומרון”, שחסרים היו בו הפרקים הראשונים, ויחל להגות בו. בלבבו היה נוטה זה מכבר מעט לדברי-חזון שבנ“ך, שמהם לוקחו ההפטרות לפרשת השבוע, ובזמן קצר היה ל”משכּיל“. ויחל גם לכתוב “מליצות” ואף דברי חרוזים ויתפרסם בלוּטוֹן ל”בעל-לשון". אולם כתב-ידו היה מגושם ורע מאד וכל ענין הכתיבה לו דבר לא נקל כלל, והיה בעת אשר “עשתונותיו כמעין המתגבר וכגלי הים דא לדא נקשן”. היה מביא עמו אל בית אמו בחור אחד מפרחי המשכילים, והלז כותב את המליצות עלי גליון, שהיה קורא באזניו בעל-פה.
יהירוּת גדולה היה מרגיש השא בעת שהיה מוליד “הגיגיו” הוא לא ישב לעומת הכותב, כי אם היה עומד נשען ברגל אחת על הכסא, כובעו נדחק אל הצד והוא קורא ומטעים: “כקדוֹח אש המָסים כן חיתתי על השמים ועל כל צבאם. רוחי רמוֹת מיללה ונפשי עייפה כתנין במדבר. מבין עפאים אתן קול. – אראלים, אראלים, התקבצו ממקום רבצכם וקראו עלי מספד כתנים. למה רגשו רגשותי והגיוני יהגו ריק”…
וצפורה אחותו שחקה בראשונה על צלצול המלים הזרות, שאת פירושן לא הבינה. אבל לאט לאט התרגלה אל המליצות הרמות ותמצא בהן איזה שאון מעולם רחוק…
בין פרחי המשכילים שבלוּטוֹן היה גם נער אחד יתום מאמו, שמו נפתלי, והוא עלם נחמד למראה ונושא איזה חלום בחובו. אמו מתה בנעוריה ביום השלושים ללדתה אותו, איזו שעות אחרי שנפדה מהכוהן לפי דיני התורה. וישא אביו ישעיה אחרי ימי אבלו את אחותה הצעירה ממנה ויתנחם. – עד שנת השתים-עשרה כמעט לא ידע נפתלי כי יתום הוא. דודתו בעלת-לב חינכה וגידלה אותו ברחמי-אם. אולם כשהתחיל להניח תפילין שנה אחת קודמת, מכפי המנהג ליתום, ידע כי זו האשה שבבית יורשת מקום נפש אחרת שהלכה עולמה, החל רוח משטמה לפעם בקרבו…
כתב-ידו של נפתלי היה יפה ונקי, ובהגיעו לשנת החמש-עשרה היה איזה זמן “מזכירו” של השא המשכּיל ויתמכר בכל רוחו לעבודת ההעתקה של המליצות הנשגבות. בימים ההם הגיע לידי השא הספר “שוּלמית” שחוּבּר מאת קלמן שוּלמאן, ושם ידוּבּר על אודות הר הכרמל, הר הלבנון וארזי הלבנון. מי יברא לבן-אדם ניב שפתים להביע אחד מני רבבות רגשותיו שמתרוצצים בחדרי לבבו, בעת יקשיב וישמע את שמע מטעי אלהים ומטעי הטבע גם יחד? חג לאנוש בן בנם של שבטי הקדם. חיי נשמות, רבבות פרחי חמד מעוּלפים הוד והדר! בחדר לא רחב, בו מוכרים זפת שחורה, נושאים מידבּרות על דבר פלאי ארץ קדוּמים, שם בחר לו יה בית משכן לשבת. ובלבה של צפורה מפכה איזה רגש, בל ידעה אותו עד כה. לא אחיה השא המטעים בעוז הוא קרוב לה, כי אם אותו הנער התמים, הכותב באיזה יחוד מה שמקריא אחיה לו. הנביאים לא ידעו מהמית האהבה אף מקצת ממשוררי שיר השירים; ועל כן הם אך קודש יכוּנוּ. – ושיר השירים קודש קודשים הוא.
חניכי השא, שרשוּת היתה להם להעתיק את מליצותיו של השא בן האלמנה גם לעצמם, נעשו גם הם ל“מליצים אבירים” ההשכלה גברה בלוטון; וּמתי מספר מבני-הנעורים כבר החלו לדבר על זה שנחוץ לעזוב את ה“מבואות האפלים” וללכת למקום משתלמים שם בלימודים. – העולם הוא רחב והנה גם לטבע תורות וחוקים. והן גם שלמה בן דויד הנקרא ידידיה דיבּר על העצים ועל האבנים ויאסוף רוב חכמה ודעת.
פעם התכנסו החניכים יחד ודיברו בהתלהבות גדולה על אודות “מלחמת האור עם החושך” ו“נצחון הדעת על הבּערוּת”. נמנו וגמרו לאסוף בעד השא איזה סכום ממון ולשלוח אותו לעיר של חכמה, למען יפלס הוא בראשונה את הנתיבה.
באמצע הקיץ היה הדבר. נער זה גנב מזלג של כסף בבית אביו, ובחור זה שׂם בכיסו את ההדס של מצוה; משׂכּיל אחד שׂם בכיסו כוס של כסף, וחברו – צרור של כפות קטנות. את הכל צררוּ הבחורים האלה בצרור, תלו אותו על צוארו של השא ויתנו לו גם צידה לדרך רקיקים ופירות. נפתלי הביא למורו חתיכות נופת הרבה למנחה.
ליל יפה היה. הירח עמד במילוּאו והעמקים עודם עוטפים בר. רוח צח נשב. והשיירה הקטנה ליותה את השא מחוץ לשער העיר. התרוממוּת אותה השעה מרגיש גם אני, גם אתם, קוראי.
בחור אחד פתח את “ברכת הפרידה” ויקרא באזני השׂם לדרך החכמה פעמיו את הדברים האלה: “אתה הולך לפנינו לכבוש את הנתיב בו ישכון אוֹר… חזק ואמץ והיה לנו לעינים… עד מתי נשב בין חשוּכים מורדי-אור? קוּמוּ, קוּמוּ לעבודת הדעת, לשחרור רוח-האדם ואל נהיה למשל בגויים”… התרומם השא וענה אף הוא לנושא המשא: “ידעתי גם ידעתי את מלאכוּתי… כקדוּח אש המסים כן לבי יבער, בראותי אפלה מנוּדח. היו שלום… חזקו ואמצו אף אתם ואל יפול לבבכם… את נפשי אקריב על מזבח הדעת… הה! לבי בי מתרוצץ בראותי אבדן בת עמי… כקדוח אש המסים”…
למחרת בבוקר ידעו כבר כל בני העיר לוטון על “בריחת” השא, שהלך בלילה לארץ מגוּרי ההשכלה. דבר כזה בודאי לא נשמע עוד! והנה חסרו באיזה בתים גם כלי-כסף אחדים. מי לקחם עמדוֹ? ומי המירם? “יומו של משיח” מתקרב ובא. מדברים על המאורע הזה בבתי-כנסיות. רבים התאספו לבית הרב, לבקש עצה מפיו. גם האלמנה, אֵם השא, באה אל ראש התורה ותבך לפניו תמרורים על אבדן בנה. אמנם יצחק שלח את יעקב, כי שׂטם אותו אֳדוֹם, הוא עשׂיו; אבל פרי בטנה הלך מעצמו בלי אומר ובלי דברים, עזב אותה לאנחות.
ימים עברו. שבועות חלפו. אמנם שׂחוּ עוד על אודות השא ורבים עמלו לדעת משכנו איה ובאיזו עיר גדלה ורבתי ישקוד על דלתות החכמה. על מהר“ל מפראג אומרים שהיה בקי ב”לימוּדיוּת" ואף בחכמת-התשבּוֹרת, ושכּל אלה היוּ אצלו רק “רקחוֹת וטבּחוֹת”. מה שייך? השא הוא בעל-שכל. בודאי ישיג מטרתו, יתעטר ברבוֹת הימים בכתר ד“ר ויבוא שוב ללוטון מגולח זקן. ואולי גם קרוב-למלכות. מעשים כאלה גם קרו ויאתיוּ! בן רב אחד נעשה לרופא מפורסם, הלוקח עשרה רו”כ בשכרו. בנו של רבי ישראל סַלַנטֶר פרש מן התורה והיה לתוכן מודד את רוחב הכוכבים וגדלם, ותצא בכל העולם תהילתו. אך אביו התאַבּל אחריו כאחרי מת וירד ביגונו אלי קבר…
והשא החליף את כלי-הכסף בממון עובר מיד ליד, הוציא את כל הסכום בימים מעטים. התגלגל לארץ בֶסַרַבִיה ולמד מלאכת דריכת-ענבים. “מלחמת האור עם החושך” כבר שכח. אחר זה נעשה למורה שׂפת-עבר לבני איש יהודי מתגורר בכפר, וימצא שם את לחמו. בבית אדוניו שירתה שפחה אחת בריאת-בשר וטובת-מראה, וישא השא את עיניו אליה. הרגיש אדוניו בזה וגירש אותו מביתו בחרפה. כה באו לנודד גם ימים קשים; ויחל לכתוב לרעיו אשר בלוטון מכתבי-מליצה על “נכאי הזמן בלי תחבושת” ועל “מר גורל אנוֹש עלי אדמות”. מקוים אתם לאור והנה חתחתים. השמש אסף אורו, גם כוכבי השמים יסתירו את נגהם. הלב יעטה אבל, הנך קם בבוקר והנה אפלה מנוּדח".
צריך אני לומר כי מתי-סודו של השא כבר התרגלו להתיאש מלימוּדים כוללים; חדלו גם לחלום חלומות על אודות השתלמות בבתי-ספר גבוהים. בינתים כבר אירסו להם אחדים מהם כלות נאות, וכדי לקיים “מצוַת השכלה” נסעו גם הם עם הוריהם לחוֹג את חג ה“תנאים” ולשיח קצת עם המיוּעדוֹת פנים אל פנים. ויהי הדבר למאורע גדול בלוטון ובעיירות אשר מסביב לה.
אוהבי השא מלפנים עוד התלוצצו בו וידברו בו סרה. לא כן נפתלי. הוא שמר עמו את “מליצות” בן האלמנה והיה קורא בהן לעתים תכופות. – מעת יצא השא לארץ ההשכלה אין לו עוד כל מוצא לבקר את בית אמו. וזה גרם לו שממון… האלך רכיל? נפשו של נפתלי עגבה על הנערה צפורה. עבר הסתיו, הגשם חלף לו. נראו הניצנים הארץ ועת האביב הגיע. והוא רחוק מחמדת לבו. וצפורה אף היא ביקשה את שאהבה נפשה – ואין בחדר הורתה ואפס תארו. אך חמישה רחובות מפליגים בין מושבה ובין מושב אותו העלם – ומה רב הדרך!
פעם חלתה צפורה והוּכּתה בקדחת; ובעלות חוּמה עד ארבעים התחילה לקרוא בקול רם: “כקדוֹח אש המסים כן לבי בי יבער…” שערו בנפשכם: נערה יהודיה, לא תדע גם פסוק אחד עברי, אומרת פסוקים ושברי-פסוקים בעל-פה… חשבו השכנות כי דיבּוּק נאחז בה ותעשינה לה השבּעוֹת.
אמנם צפורה שבה לאיתנה, אבל ימים רבים נשארה רוחה דוממה, והיתה יושבת איזו שעות על מקום אחד, מבלי דבּר דבר. חשבה בנפתלי כל הימים. נפשה החולמת אבדה את תפקידה.
והגיעו בעצמכם: ביום אחד סגריר שב פתאום ה“בן האובד” ללוטון והעיר אף לא נבוכה. לא בא השא לבית אמו במרכבה רתומה לסוסים דוהרים; אף לא הביא עמו תעודת ד"ר וצרור כסף וזהב ורוב מתנות. רק פיאותיו נתקצרו, כובע משונה על ראשו ושפמו החל לבצבץ. נבהלות ונרעשות עמדו אמו ואחיותיו עת צעד על סף הבית. אין דברי-תוכחה, ולאידך, גם לא דברי-חיבּה. מעת שהלך מזה עברו שנתיִם ימים, והוא עומד כאז בתוך עמו, אבל פניו אינם כמו אז. השא גם לא הלך באותו הערב לבית-הכנסת, לא ביקר את אחיו הגרים ברחוב אחר.
ממחרת היום באו אליו ארבעה רֵעים מלפנים לבקרו ולשאול אותו גם מהנעשה בשׂדי הלימוּדים… גם נפתלי התחבר אליהם. הם באו וישבו לפני השא באיזו יראת-הרוממות. מה שייך? במרחקים ישב זה ימים רבים, ראה אף ראה מרחב העולם, ואולי גם משכנות הגויים. – והשא – השא חשב אחרת. לוֹ היה הביקור הזה לא-רצוי והרגיש בחוּבּוֹ בושה וחימה גם יחד. צפורה אחותו ישבה נשענת על המיטה ומבטת בעינים חמות על נפתלי משאת-נפשה. לפתע קם השא ממושבו, הפסיק את הדוּמיה ויקרא בלשון רוסית: “נִיטֶשבוֹ!” והמלה הזאת עשתה רושם על הנאספים, ויקומו גם הם ממושבם ויעמדו בחבוּרה. מה עשה השא? הרים מקל אחד, שעמד בפינת החדר, והניף אותו על חבריו ויקרא: “צאוּ! להתל בי באתם אלי, ואתם לא תדעו את אשר עמדי!” פניו מלאו כעס, עיניו נוצצו וכמו יצאו מחוֹריהן וכמעט אמר להכותם. ותקפוץ צפורה ממקומה, מיהרה אל נפתלי, שעמד אובד עצות מרחוק. ותחבק אותו ותנשקוֹ על פיו בשחוק מהוּל בבכי; ותקרא אל אחיה הנבהל: “זה רעי וזה דוֹדי. אל נא תרחיקהו מזה!”
לא תאמינו לי, ואני אך מעשה שהיה אספר.
שותפים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שני שותפים היו עוסקים ימים רבים במסחר אחד, חיים ויונקים ממקור-מעשה אחד, ושונים היו איש מרעהו, מה שונים!
הראשון, התוֹרני וקצת מקובל, מנחם הלוי, היה איש קטן-קומה וכחוש-הגוף. זקנו לא היה מגודל, פיאותיו לא היו ארוכות ואבנטו לא היה רחב. בכלל לא היה נוהג כבוד בעצמו, כדרך יודעי-ספר או יראים ושלמים להנאתם, כי אם היה איש חי במסיבּוֹ, ועובד את ה' גם מיראה גם מאהבה.
מנחם היה נוהג בטבעו ללכת בצדי-הדרכים והיה משתמט מכל עניני הקהל. גם בקהל החסידים לא היה פותח בחבורה והיה שותק יותר ממה שהוא מדבּר. הוא היה מוֹדע לה“זקן” בעצמו, וצל אותו קדוש היה הוא רואה תמיד לפניו.
זהו כוחו של מנחם, להיות מצניע-לכת, לדבּר בשוּק בפשטות ושלא להסיח דעתו מן הבורא; להיות דר בתחתונים ולחשוב בעליונים.
בנו יחידו דויד’ל מת בלא עתו. ברוך דיין אמת! ומי יודע דרכי השם יתברך? בודאי היו צרכים למעלה לבנו, ועל כן לקחוהו מכאן. – המיתה רק מין לקיחה היא ממקום למקום. – בעיקר הכל שייך להקדוש-ברוך-הוא, ומה שהוא נותן לנו אינם אלא פקדונות ארעיים בידינו…
ביתו נשרף ב“שריפה הגדולה”. בודאי הדבר בא בהשגחה פרטית. – עוונותיו של האדם מרובים הם; וכשגובה אלהים ממנו, הוא גובה אך מעט…
ה“פלונית” שלו אסתר היא חולנית תמיד. זה הדבר הוא באמת דבר רע, בשביל שנאמר: ורחמיו על כל מעשיו… ובכלל הנשים, אף היראות והתמימות, אין להן הסגולה לקבל יסורין באהבה לשמה. אבל מה יעשה אדם כלפי דין שמיא? בודאי רצונו יתברך הוא כך. ואם היא לא חטאה הוא חטא…
קרה הדבר ש“גזירות רעות” באו משׂר המחוז על כלל ישראל בלוּטוֹן עיר מושבו ובעיירות אשר מסביבה. הגזירות דרשו במפגיע לנקות את הרחובות; וכל העובר על זה נענש. גם זה הוא רק נסיון, שמנסה בו קוּדשא-בּריך-הוּא את בריותיו, כדי לעורר את לבבם לעבדו. ובעיקר הלא “נקיוּת” דבר-מצוה היא, כתובה ב“שוּלחן ערוך”. – ה“גויים” כשהם לעצמם בודאי אינם יודעים מהכתוב וממה שנאמר; אבל המה עושים את הדבר כסוּמא בארובה…
הגויים המה כמעט דבר של “מוֹתר” בעולם. – מובן שהם נחוצים לנו לדבר ה“פרנסה” ולעבודות קשות, כמו חפירת בורות וחטיבת עצים… אבל להני הך יספיקו גם מתי מספר… וכשהוא מדבּר בענין זה עם שמעיה שוּתפוֹ, מיד עונה לו הלז: “שיננא, התשכח, שאילמלא הגויים תחסר מסכת אחת – עבודה זרה – עם כל מפרשיה ונושאי-כליה”. מסכת אחת תחסר בגמרא, אתמהה?!
מנחם ושמעיה היו שותפים, וסוחרים היו ביחד זה ימים ושנים בשערות-חזיר, שהיו קונים אותן צרורות צרורות ב“סביבה” ושולחם אותן למדינת-הים… מנחם איש אמיד היה מבית אביו; ושמעיה היה העסקן והבקי בטיב סחורה זו. מנחם גם לא היה יכול להתעסק בדברים טמאים, והיה מוסר את כל המשא-ומתן לשמעיה. שמעיה היה גם הוא מעט ירא-שמים ונזהר בדיני התורה והמצוות; אבל היה גם גנב במקצת. אל תבינו את הדברים כפשוטם, ששמעיה, הלומד משניות בכל יום וטובל את בשרו במקוה, גנוב יגנוב – הוא רק אינו עושה את החשבונות אשר לו עם מנחם כהוגן. ואם תאמרו: המוֹנה את חברו לא ינָקה; יאמר הוא: מתעמל אנכי יותר מחברי בדבר-המסחר ואיכּא כאן גם שכר-טרחה…
שמעיה היה גם איש חונף לפי דרכו. אוהב היה לשתות חמים אצל שוּתפו ולשיח עמו בנפלאות האל. מוחו לא היה מסוגל להבין השגות מופשטות; ועל כל דבר שהוא שמע ממנחם היה מגרד באצבעו על מצחו וקורא: איך? איך? פשיטא!
שמעיה היה אדם מכוער, חטמו קטן לגבי פניו הארוכים, עיניו שקועות, על לחיו השמאלית היתה יבּלת כעין קטנית, לזקנו חסר צבע מיוחד ורובו נאכל. שמעיה היה גם כילי גדול, מקמץ בצרכי ביתו וכעסן בשיחה עם אשתו, ולא דיבּר עמה מעודו רכות. היא היתה יפה לפני הנישואין; אבל פניה קוּמטוּ מרוב עבודה ושירוּת בבית. והיא גם ילדה בכל פעם. מה תעשה בת ישראל? הבעל הוא בעל וה' הוא אלהים.
ראה שמעיה פעם שפחה נאה אחת בשכנוּתו והרגיש איזה חשק אליה. – אבל דבר זה היה אצלו “יצר הרע” גמור. לעשות עבירה בלא דררא דממונא דבר מכוער היה גם לגבי שמעיה.
לכאורה לא היה יודע שמעיה איזה צורך שם בכרכי הים בשערות חזיר, – אבל מה לו לדעת זאת? העיקר שמשלמים שם פי שנים או גם פי שלושה מאשר נתן הוא במחירן לערלים הטיפשים.
יודע היה שדרכם של בני-הכפר להוביל את הזיבּוּרית אל השוק ולשמור בביתם תחת כרעי המיטה את העידית. ומה עשה? חזר עליהם בכפרים, הביא עמו בקבוק יי"ש ושאל בשלום כל אחד. הוא העמיד עצמו כתם ולפתע הטה ראשו אל תחת המיטה והראה באצבעו על הצרורים המונחים שם ושאל: “מה לך שם, אהוּבי?”
וכיון שקיבץ שערות הרבה ומשלוח מהכא להתם החל, אז באו לו ימי הכנה יתירה וחיבת העבודה. בחדר לפנים מחדר עשה את מעשהו. את השערות הוא מניח צרור צרור על גבי סינר לבן פרוש על הקרקע, ואת הדלת סגר בעדו, לבל יפריעוהו ילדיו. שערות לבנות, שחורות, זהובות מונחות לפניו, דקות ועבות, קלות ושאינן קלות. השׂק נשען בעץ אל הקיר ומוכן לקבל אל תוכו כל המינים האלה; וצריך לזה התחכמות יתירה, לסדר את הדברים היטב, חליפות חליפות.
בנוהג שבכרכי הים, שכיון שבאים לשם השקים מלאים סחורה ניגשים הקונים לבחון ולבדוק את הסחורה, פותחים את תפרי השק בסכין עשוי לכך, מכניסים את היד בפנים ומוצאים צרור צרור ובודקים את השערות. אולם ההשערה החריפה של המוכרים מרחוק תסַכּל גם בדיקה זו למפרע ותדין בעת סידוּר השערות, באיזה מקום יפתחו האנשים הזרים את השק ואיפה יש להניח את השער היותר טוב, ושמעיה בקי היה בכמו אלה. הוא פיזר את החלקים הטובים בכל פינות השק, ושׂם את המשובח בראשו ותחתיתו.
שמעיה לא היה אך שמח ב“התחכמותו” זו היתירה, כי אם גם ידע שהאמצעים האלה מובילים אל התכלית הנרצה. והן בחַשבו את חשבונותיו עם שותפו היה גם זה מכריע את הכף לגבי עצמו. אין זו לקיחה בידים, כי אם מתן-שכר. וכי אדם עושה ומתעמל בעומק שכלו ולא לו? – שמעיה הבין גם במילי-דעלמא גם במילי-דשמיא; והיה גם מבין מעט דברי חכמים ותורתם. כי חייב אדם לשבּר את היצר היה משיג. מה ששוב לא השיג בבירור זה היה ענין ה“צדקה”. בעולם יש עשירים ועניים; הללו אמנם נותנים והללו לוקחים. אבל איך אפשר לאדם בעל-בית סתם ואינו מבעלי ה“אוצרות של קורח” לפתוח את הכיס ולקחת ממנו סכום פרוטות של נחושת ולתתן לאחר בלא דבר? לבר-נש אפשר לקיים מצוות גם בלי נזקי-ממון. והוא גם הוא מקפיד תמיד לקדש על היין ולא על החלות. הוא קונה תמיד דגים ליום השבת.
שמעיה היה גם כן נזהר לשרוף את צפרניו, כי חתכם מאצבעותיו, וּלצרף להם “עדים” נאמנים ילוו אותם על דרכם… הוא לא מאס בעולם הזה, אדרבה, הבין כי העולם הוא עולם, בכל זאת חשב גם לנחול מה מהעולם הבא. הוא גם היה “מעביר על הסדרה” בערבי שבתות, שנים מקרא ואחד תרגום; וכשהיה קורא בפרשת האבות, בספר בראשית, היה שמח שהוא בן לאברהם, ליצחק וליעקב. ומה היה עושה לו היה בן ישמעאל ואיתימא בנו של עשׂיו הרשע, רע-העין? ולא שׂם אל לבו כלל שהוא בעצמו מעט אכזרי הנהו וקשה-לב.
ומנחם שותפו, הלא יודעים אתם, כי היה אדם כשר ואיש אחר לגמרי משמעיה. הלז הולך בדרכו והלז בדרכו ושניהם נעשו חברים לעסק אחד… על פי “השגחה פרטית” נגזר בשמים שיתפרנס מנחם ממסחר בשערות חזיר, לקיים: מי יתן טהור מטמא. ולעסוק במסחר זה היה צריך לחברת שמעיה, שהיה יודע בו ובקי בו כהוגן. ממשלת אלהים היא רבה, ובני-אדם יבינו מזה פרקים איש איש לפי מידתו…
מנחם ושמעיה בודאי שונים היו זה מזה; ומובטחני שבעולם העליון זה פורש לחלקו בגן-עדן וזה מציץ מבין החרכים. אבל בעולם הזה היו בשותפות כל הימים, טהור וטמא יחד.
נָתָן בֶּן נָתָן
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
נתן בן נתן היה מין בריה תורנית-מקובלת -פילוסופית, שעסקה גם ב“טבעיות”. נתן היה עוסק בעניני התלמוד על פי דרכי ההיקש וההגיון. הוא ידע יותר ממעט בחיצוניוּת, למד גיאוגרפיה, הבין ב“מורה נבוכים” התפאר בדעת תכונה וחשבון, גם את המלה “חכמת הפּוֹליציה” שמעתי מפיו; ופעם הזכיר גם את השם אֶתּיקה בלע"ז. במוחו התערבו פתגמי אריסטוֹ, מוֹפתים על מציאוּת השם, עם מאמרים מבעל “קרבן אהרן”, פתגמים מספר “נפוצות יהודה” וּדרשות סתם. הוא היה עניו שבענוים וגאה שבגאים. בימי נעוריו גם עשה סיגופים וטבילות; אחר-כך התעצם במוּשׂכּלוֹת, היה שונה באבן-עזרא; וכשנקרה לפניו ספר “מלוא הרועים”, התחיל לסדר סוּגיוֹת מעצמו, לקשרן וּלפרקן, לענוֹד להן התחלות ולעשות מהן תוצאות. בודאי, הוא אך ילוד-אשה ושייך לסוג של החי מדבר, אבל הנה במוחו תּאי תאים; ובכל תּא משכּן לחכמה מיוּחדת וּלעיוּן מיוחד.
על נתן בן נתן כבר עברה שנת הארבעים, והוא עוסק בלימוּדיוּת ומתעצם בעיוּנים. הוא בא לכלל דעה שרוח הקודש אינו מענין המוֹפת או גם טבע נמנע, כי מה שהיה הוא שיהיה; ועל כן אפשר לבוא פעם למדרגה זו על ידי כוחות הרצון והתגברוּת התשוקה האלהית על הצרכים הבהמיים. בא תורני אחר ויתעקש ויאמר: “היתכן? היתכן כדבר הזה בזמן הזה?” – הִרבּה עליו גיבּוֹרנו צרור ראָיוֹת לקוחות מכללי ההגיון ומחכמת החימיה.
בנו של נתן בן נתן, שנתפּטם כבר בהיותו בן שתים-עשרה בדברי הכּוּזרי, עזב אותו, שקד על דלתות בית-ספר גבוה ונתגלגל ובא לפריז הבירה ו“עבד שם באיזה קליניק בכבוד גדול”. הוא “כתב דִיסֶרטַציה בענין עמוק”… ראוּה חכמים וַיהללוּה“… ו”בקרוֹב יתפרסם שמו במלוא רחבי תבל"…
נתן בן נתן היה מלמד בשעת-הדחק לבני עשירים, משנן להם “ידיעות השיעורים” לגבריאל ליכטנפלד ומראה להם בכל תוקף, כי עשׂר ידות להלז על חז"ס בעל-דבביה. פעם מצא אצל משכיל אחד את ספר “המנוחה והתנועה” ויאמר לחבּר עליו פירוש והשׂגוֹת גם יחד… הביא אחד מתלמידיו את הספר “תולדות הטבע” לאבּרמוֹביץ, ויחל לחזור גם עליו. חולה היה אז ימים רבים והרגיש חלשוּת הכוחות ולולא זה היה כותב בעזרתו תוספות חדשות למסכת חולין. הוא לא היה מאלה החפצים לשלב את התורה והחכמה יחד, כי אם מאלה המוציאים את התוך מן הקליפה ומבינים שכּל התפשטות חוזרת לשרשה. –
החי למינהו אינו מבין את דרכי ההוָיה, עצם ההשׂגה הוא אך דבר האדם, כלומר, דבר נתן בן נתן. הלא התברר לו כמה פעמים שהעולם אינו קדמון ושהשׂכל הוא מופשט מן הרצון. בודאי יש חומר קדוּם… ובאיזה צד הנה שוררת גם המהוּת והכוחות ההיוּלים… הנפש היא עילה מוּרכבת ורוחניות גם יחד. יש גורמים שמימיים, והרי בעולם המציאוּת התחתון: דוֹמם וצוֹמח ועוד. החכמים הטבעיים מדברים גם על ארבעה יסודות. בטוֹלמיוּס היה חכם גדול, וגם הנַרבּוֹני הוא עמוק עמוק. אמנם ה“משכילים” מדהיוֹם עוסקים גם במליצה ולשון והיה להקדמונים גם בזה כללים וחוקים; אבל מה כל זה מול העיוּן גוּפו וכל יסודי הלימוּדיוּת… בעל-לשון גדול היה גם האבן-עזרא ובימינו המלבּי"ם. קִראו את ההקדמוֹת שלו, קראוּ את מבוֹאיו. אבל הרי כל זה אך לבוש הוא… הנך פושט את מלבושיך והנך שוכב במיטה, פושט את רגליך וסוגר גם עינך והמוח חושב בעניני הגלגלים והספירות…
הטבע האנושי הוא ענין עמוק. הרי נשמה והרי גוף ולזה האחרון גם צרכי-פרנסה. הלא בעל אשה הוא ודוקא היא כּעסנית: היא בעלת נפש כזו שאינה מבינה כלל במוּפשטות, רק במוּחשיות. והוא, הוּא כופף את קומתו לה, שומע חרפתו מפיה ואינו משיב. – וכ“שיבואו מים עד נפש” וימי חג בישראל הולכים וּקרבים והצרכים מרובים, הוא מנסה גם ללוות לו איזה שקלים מאחד מתלמידיו, שכבר נשא בת עשיר וזכה בחלקו. בעולם הזה יש גם נגידים ובני נגידים וחתני נגידים, ובנו יהושע ליב שיחיה, זה שהזכרנו, כשיכלה חוק לימודיו, בודאי גם הוא ירבה עושר. בני הקדמונים כחלו בימיהם את עיני היצר-הרע, ועם כל זה עדיין הוא קיים… ולאידך, אף זה שאנו קוראים לו תאוה הוא אך כוח חיוּני לקיוּם המין וגומר. לו, לנתן בן נתן, יש אסמכתות וגם ראָיות לקוחות מטבע ההכרחיוֹת האלהיוֹת, שהשׂכל אף הוא דבר מושכל. הנך תופס דבר בשכלך וקערת-המוח גם היא נתפסת ונאחזת באיזה מניע עומד מחוצה לה. הוא, נתן בן נתן עצמו, הוא באיזו בחינה מושג קיים, והרי הוא נוֹשׂא ונשׂוּא ביחד. הוא, נתן בן נתן, הוא השם העומד ומתחלף גם יחד. –
ימים עברו, וגם אני המסַפּר, שעוד מעט מזער והייתי ממתי-סוֹדה של הבריה הזאת, הלכתי למדינה שׂרתי בחכמות להשתלם שם בלימודים. לא למדתי חכמה בקליניק, כי אם מפי מורים מטיילים באהלי המחשבה והעיון ואשׂכּיל גם אנכי והתעמלתי בהבנת כוחות העולם והכרת מרחבי השכל, והנה באַני מכתב מבן נתן ובו היה כתוב לאמור:
“חלש אנכי עתה מאד, מכוּבּדי, חלש ממש, מפני הזקנה וטבע הגופניות, כדאיתא אצל גלינוס ורופאי יוָן. לכאורה הייתי צריך לעסוק ברפואות, אבל בני מת בלא עתו ושבר כל תקותי בחיים, ואני קורא בספר איוֹב ואחשוב לבארו בדרך המושכל”.
“הלא בעיר רבתי בגויים אתה יושב ולומד, כפי הנשמע, בחכמת הפילוסופיה מה דעתם של הפּרוֹפסוֹרים האלה בדבר קישורי עניני הטבעיוּת בהאלהיוּת, בהתדבקות החומר והצורה… גם מושג ‘הזמן’ אינו מובן לי כל צרכו. – חפץ אנכי גם לדעת אם לומדים אצלכם גם עינין ‘תורה מן השמים’ וכתוֹב נא לי מעט משיטותיהם העיוּניוֹת בזה”.
“לוּ לא הייתי חלש כל כך, כי אז אולי נשאתי את רגלי ללכת לארץ הקיר”ה 1 להזדמן עמך בפונדק אחד, כדי לשיח עמך בענינים רמים. יש לי באיזה עיוּנים דברים חדשים, לא שיערוּם גם המורה והכּוּזרי. – כה דברי החלש ואינו יודע את עתו. גם זוגתי פורסת בשלומך במסירת הקולמוס, גם בתי שהתבגרה ואף לומדת לשונם, ואני מספּר לה לפעמים ממך. נתן בן נתן".
הקורא בודאי יבין את סוף פסוק של אותו מכתב, ודי לחכימא…
-
ארץ הקיר"ה – הקיסר ירום הודו – כינוי לאוסטריה הקיסרית. ↩
קרובים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שמואל-יעקב יעקוֹבקין היה קרוב-רחוק של העשיר דויד-נתן לבית לוי. דויד-נתן היה אחד מן ה“מַלוים” היותר גדולים בעיר והונו עלה לכך וכך אלפים; תחת זה היה שמואל-יעקב מן היורדים.
עשיר לא היה שמואל-יעקב מעודו, אבל בעל-הבית הגון היה. בימים שלפנים התפּלל במזרחו של בית-הכנסת, היה איש נוח לבריות ונוח למקום ורחוק מן הצביעוּת. גם גומל-חסד היה ועסקן לפעמים בענייני העיר; אבל כל זה היה זה כבר. עתה הוא רק “יורד” סתם. את ביתו כבר מכר; ודויד-נתן קרובו לא קיים כלל מצות “עזוֹב תעזוֹב”, אדרבה, הוא סבב את דבר-המכירה ואומרים ששם חלקו בזה. שמואל-יעקב לא ישלח ידו עוד בעסקים. הוא הזקין ודר בשכונה בבית קטן בשפל העיר. בנו הבכור נפל מעגלה במשוּבת הסוסים ומת; ויתומה בת שתים-עשרה גדלה בביתו, וגם היא חולה במחלת החזה.
שנאתו לדויד-נתן קרובו היתה גדולה ורבה. הוא ראה בו ובעשרו איזה קישוּר לאסונו. לוּ היה יכול להכחיד אותו ואת ביתו, לעשות אותו כלה בשעה אחת! גם על הקדוש-ברוך-הוא הוא קורא תגר, על אשר יתן עָצמה לאנשים כאלה, אשר יאכלו טוּב עניים ומבתיהם יבּנוּ.
בכלל זה מעשה-ניסים, שהוא וביתו לא יִגועוּ ברעב, אחרי שלא ירויח מאומה זה ימים רבים. וּדבוֹרה רעיתו צוֹפיה הליכות ביתה, תופרת ומתקנת “לבנים” בעד אחרים, ובשעת הדחק היא גם מקבלת עזר משפרה אשת דויד-נתן, שמשתדלת להיטיב במקצת את אשר הֵרַע בעלה עמהם. היא שולחת לפעמים לדבורה תפוחי-אדמה ושוּמן או גם כסף ממש.
איני צריך לאמור ששמואל אינו יודע מזה כל עיקר. הוא היה בוחר למוּת מלקבל עזרה מבית האכזרי. ודבורה בת-הנדיבים אנוסה לשקר לבעלה ולהטעותו; וברחשי לבה היא מרגשת כי השקר עוון הוא…
ושמואל יושב שומם כל היום על יד החלון העכור ומסתכל לפניו בדומיה… הספרים המעטים שלו, שהיה רגיל לפתוח אותם בשכבר הימים, מונחים קרועים במקומם מבלי אשר יגע בהם. מה יתן ומה יוסיף לו אם ידע שכתוב שם כך וכך, אם העולם – אינו כך; אדרבה, הוא מתנהג להיפך ממה שכתוב שם…
רחל שוכבת על המיטה העומדת אצל הקיר המבדיל פנים הבית מחדר-הבישול; היא גונחת ומפסקת, גונחת ומפסקת, לפעמים אינה יכולה לישון כלל ולפעמים היא ישנה הרבה. בפניה הצמוקים עוד ניכּר מעט יופי ושערות ראשה הרכות וכמו לבנות מטבען יוסיפו לה עוד עתה לוית חן. ידיה גלוּיות ולובן המות ניכּר בהן. אבי-אביה אינו יכול לראות אותן מבלי להוריד דמעות בחשאי. לבנתן וטהרתן מעוררות רחמים בלב כל רואה, שמואל אינו משׂיח עמה הרבה, משום שהדיבור מזיק לה, וגם מה ידבר עמה?
לדבוֹרה זקנתה אין פנאי לבכות על נוער בת בנה, היא טרודה בצרכי הבית. ימי החורף קרובים ועצים להסקה עוד אין. “אנו בעצמנו, אומרת היא לעצמה, יכולים לסבול ולשאת, אבל החולה… אולי תחוס עלינו שפרה… אמנם עוון הוא לקחת מידה, בלי רשות בעלי, אבל מה לעשות? שפרה לא שלחה לנו זה כמה… אולי שכחה אותנו”.
ובו ביום כמו התעורר לב שפרה בחזקה… אלי, אלי! קראה לאמור, הלא שכחתי את קרובי העניים כליל".
שפרה היתה טרודה גם היא בהכנות הבית לימי החורף, ו“בעשית אדרות-שער יפות לבנים”, למלכה בתה ולראובן חתנה; והמה, היונים התמות, יושבים על שולחנה. בתה מלכה היא הכי-יפה והכי-ענוגה בכל העיר, וראובן חתנה היה אדם מרחף בספירות ועיוּנים, עוסק במחקר ובדעת. הוא היה בן רב ירא ובעצמו נתחנך לרבנוּת, אבל הוא החמיץ. וההשכלה בת-השמים לקחה את לבבו. מבחוץ מושל החורף והוא יושב בחדרו החם בבית חותנו, ושקוע הוא במוּשׂכּלוֹתיו. – את ערך המטבע לא יכיר ומן החיים לא ידע. –
פעם אחת בבוקר קראה לו חותנתו, מסרה לו עשרה רו“כ ותצוהו ללכת אל בית קרובה שמואל, למסרם לדבורה אשתו. יום סגריר היה, אדמת העיר חלקלקה. ראובן לבש את מעילו, עזב את הבית וילך אל ביתו של הקרוב. רגשות לא ידעם קיננו בו. ובפתחו את הדלת עמד רגע על הסף. שמואל ישב על יד החלון, עטוף בגד ארוך נושן ולא נפנה אליו. פני נכדתו החולה מוּסבּים אל הקיר. ראובן פנה כה וכה ובראותו שאין האשה בבית אמר בלבו: הלא אין הבדל אם אמסור לבעלה את שטר הכסף. ויגש אל שמואל כמתבייש ויאמר: חותנתי שולחת לכם את הכסף הזה בידי”. ויקפוץ שמואל ממקומו, כמו נשכו נחש. גם את נכדתו רחל אחזה פלצות.
“צא מזה, כּוֹפר”, קרא שמואל בקול צורח, בקרעו את שטר הכסף לגזרים. “אתם מרהיבים בנפשכם להושיט לי עזר, אתם, האכזרים ויושבים בשלוה; רעים וחטאים אתם כולכם, גם אתה, גם חותנך וחותנתך, גם רעיתך העדינה, שאף אצבע אחת של בת בני אינה שוה. זו מתימרת בחוּצות בבגדי-כבוד וזו גוֹועת. לך מזה, נבל!” הוא פותח בחמתו את הדלת ודוחק את השליח החוצה.
ראובן לא הבין את קישור הענינים. אבל יד אדם נגעה בו… גם את רעיתו חירפו בפניו. כל אשר בו חרד מבושה ומצער. נכאי-החורף שוררים בחוץ. ברגלים כושלות הוא הולך לבית חָמיו…
לפני המחול
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שלהי דקיץ. בבית רב העיר יחוֹגוּ בקרוב חג חתונת הבת הצעירה. הרב היה מכובד בעמו וקהילתו התכבדה בו. גם שנת שׂוֹבע היתה, פירות האילן ופירות האדמה התגוללו בחוצות ממש; ואף הנכשלים בחיים מצאו איזה רוַח. וכולם ידעו מראש כי אף אם חוטאים בני-אדם בימות השנה, אמנם מרעישים עליהם בימי-הדין ממעל, ואחר זה חוזרים וסולחים להם ועוד כותבים עליהם לפרנסה ולחיים ארוכים בשנה הבאה. –
לפני יום החופה, יום בו מקדש החתן את הכלה לעיני העם והשושבינים עומדים מימין ומשמאל, מכים בתופים וכלי-הזמר משמיעים קולם, לפני יום זה – הנה ליל מחול מיוּחד לבנות העיר. כולן לובשות את בגדיהן החמודים ומתאספות באוהל רחב, בנוי לשם המשתה וימי-השמחה, ומרקדות. בנות ישראל בעיר קטנה אינן מטיילות ואינן נראות הרבה בחוץ, להן אין תורה ואין מצווֹת ולא עבודת-אלהים, ואף במלאכה לא תשלחנה ידיהן, בספרים בודאי אינן קוראות. אך בלילי-המחול בימי חתונות הנן יוצאות ממסגרתן הצרה. כלי-הזמר מנגנים, מנורות מאירות. איזה רוחב במלוא העולם והרגלים נעות, הגופות סובבים. אין זה חדוה, כי אם מעגל-הנפש וזמזום-הנפש.
אך בת איתמר הבכירה לא מצאה מרגוע. “ליל-המחול” הולך וקרוב ולה אין בגד נאה, למען תשׂימוֹ אז עליה כראוי, משהו בגד יפה אין; ואביה, חובש בית-המדרש ומשתקע אך בעניני תורה קדומה, לא יבין בכאלה ולא ירגיש.
ויהי בצהרים ניגשה ריבה’לה אל אִמה והתחילה לדרוש ממנה בגד בפה. “אמי, קראה, השתדלי בעדי, כי יעשה לי בגד נאה ולא אשאר גלמודה בבית בליל המחול”.
“מה תבקשי?” נתנה עליה אמה קולה, “אין לחם בבית ואף אין שמלה פשוטה. ליֶקלי אין מנעלים לרגליו, והוא הולך יחף אל החדר. פֶסי אחותך גונחת זה כמה ואף חלב מעט לא נוכל לקנות בעבוּרה. מנשה אחיך הוא מתמיד בלימודיו כל הימים והלילות ואך אינו בריא כל צרכו. לנו דרושים עצים להסקה לימי החורף. אין קמח אף ליום השבת, והחנוני אינו רוצה לתת לנו בהקפה; ובראשך מקנן רעיון על דבר ליל-המחול, אין דבר אחר חסר לנו בעולם”.
“ירויח האב”, קראה ריבה’לה בכעס, “וימלא צרכינו. למה הוא יושב בבית-המדרש כל היום? המן השמים יוריד לנו האל, אם לא נתעמל פּה מטה?”
הניחי לאב, אומרת אני לך", קראה האם, “לא די לנו צרותינו עד עתה ואַתּ עוד רוצה לעמוס עליך חטא של זלזוּל הורים. בושה וכלימה היא לשמוע כאלה. האב הוא חלש ואינו יכול לעבוד הרבה. ובעיקר, כשהשם יתברך לא יתן ממעל מה תוֹעלנה כל תחבולותיו?”
אבל אנכי חפצה ללכת למחול", התחננה ריבה’לה ולא הבינה טעמיה של אִמה כלל.
את המטאטא אקח מפינת הבית ואכה על ראשך ואגרש את הרעיון על דבר ליל-מחול מראשך. שבי בבית, השומעת אַתּ? לנפשות עניים כמונו אין צורך במחולות ובחתונות".
“האם אין אנו בני-אדם?” השיבה ריבה’לה בקול בכי. “מה לי בחיים? כל הימים אני עובדת בבית כאָמה. ערבה אני בעד כל דבר שאינו בא כצריך להיות. האב גוער בי וגם אַתּ גוערת בי תמיד. בבוקר עלי להכין את הבנים הקטנים ל’חדר', ובערב עלי לתקן את בגדיהם. אין מנוח ואין אור בנפשי. ואם פעם אחת בשנה קרוּאָה אני לליל-מחול, אַתּ עוצרת בעדי”.
היא עומדת על יד החלון ובוכה. – – –
אל הרבי
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מזמן לזמן היה הנגיד אָשר-אַנשיל בן מאיר נפנה מעסקיו השונים ונוסע מעיר מגוּריו אל עיר אחרת לשבוע ימים, לבקר את בתו היחידה יוכבד, שנשׂוּאה היתה שם לעשיר אחד ובוּר.
אמה של יוכבד מתה זה כבר, ולקח אָשר אשה אחרת תחתיה וילדה בנים ובנות. אבל איזה שריד מקדם נשאר בנפשו, והוא קשרוֹ עם בתו; רוח אחר נסך עליו בשבתו עמה. אשת נעוריו טובת לב היתה ובעלת נפש שקטה. היא האזינה לאמרי פיו תמיד, ואיזה נועם וקרבה שררו אז בבית. אשתו השניה היא אשה בריאת-בשר ואמיצה, מרתה עליו, והוא נכנע לה ולגופה. מידות שונות לחיים ודרכי ההשגחה בודאי הן נסתרות. מה אנוֹש כי ידע אשוּריה? –
יחיאל-נחמן, בעלה של יוכבד בתו, היה גדול ממנה בשנים ואלמן מאשתו. נערה בת עשרים ובתולה בעמה נישאת לבן ארבעים וחמש. לוּ קראו אותה ביום האירוסין ושאלו את פיה אז ידעו ללבה. ולאידך – יתומה גרה במסיבּי אם-חורגת, נכסי אמה אוכלים זרים לעיניה ובחוץ רוָחה. פותחים את מבוא הבית והנה השמים מתרחבים וגבוהים הם מאה מונים מהתקרה. –
יחיאל היה נושא עיניו עוד בחיי אשתו אל אמות הבית והיה חומדן אחת אחת האדם יסודו מבשר. רבות סבלה רעיתו אז. – אחרי שנשא אחריה את יוכבד לא נלוֹז ימים רבים. נערה תמימה ברשותו ולה משפּט הבנות. והיא גם היא החלה להתקרב אליו. בנות ישראל עמלות לאהוב את בעליהן, כי כן דְבר ה' ומצות החכמים. אבל שוב נמתקו לו מים גנוּבים, והוא אוכל מפּרי העץ בזדון ובשגגה. בחוש לא הבינה יוכבד את פשר הענין, אבל הרי זה כמחט בבשר החי. עינים חודרות לאשה; קורעים כסותה מעליה בעצם היום והעלבון בוער כצרבת בכל אבר, והיא נושאת את הצער בחוּבּה ספר האהבה בין איש לאשה כבר כתבוהו המשוררים, מֵספר-התוגה הזה אך הפרשות הראשונות לנו, וגם אלה עוד לא נשלמו…
פעם בא אביה לבקרה וישב את בתו שלושת ימים. ראה עננה פרושה עליה ויצק לה להגיד לו את אשר עם לבבה, ושתקה ולא ענתה דבר. ויהי ביום הרביעי אחרי הצהרים ויצאו לרתום את הסוסים לשוב לעירו. יוכבד עומדת עגומה על יד החלון. לפתע הסבה פניה ותתן קולה בבכי ותאמר: “לא אשב עוד פה, טמא הוא הבית. אלי! למה נתת לי חיים כאלה. כרה לי קבר ולא אראה עוד את השמש”. נבהל בן מאיר, ענה ואמר: “אין לנו תחבולה אחרת, בתי, כי אם לנסוע אל הרבי, והוא יורה לנו את הדרך בעצתו”. וַתמח יוכבד דמעותיה.
ישעיהו
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
על שוּרת רֵעַי בימים שנפטרתי מהחדר והחילותי ללמוד ולהשכיל בבית-המדרש היה נמנה נפתלי בן האלמנה לאה, ולוֹ אח גדול ממנו ושמו ישעיהו. עליו אספר עתה.
לאה היתה אשה קטנת-הקומה, בעלת שפה עבה ושינַים בולטות. טרודה היתה בעניני הבית כל היום ומעולם לא גמרה את מלאכתה. – באגף בית נמוך גרה עם בניה, לבית אין פרוזדור והדלת נפתחת לחוץ. נפתלי רעי דק-הגוף היה ואהוב האם. הוא הבין בתלמוד ובמקרא וידע גם מעט בחשבון. בכל יום שבת אחרי הצהרים היה מספּר לאמו מפרשת השבוע, וכה ידעה מעט ממאורעות ימי קדם. קשה היה לה אך להשיג איך יעקב אבינו, שהיה צדיק גמור, נשא שתי אחיות בחייהן, ומלבד אלה לקח לו עוד שתי פילגשים. חידה עוד יותר גדולה מזה היה לה הדבר כי משה רבנו נותן התורה ובחיר האדם לקח לו לאשה בת כוהן לעבודה-זרה, ובמדין בודאי לא היה רב כבלוטון העיר לסדר את הקידושין ולערוך אחרי זה שבע ברכות. ביום השבת היו נאספות אל לאה איזו שכנות, כי היא היתה ארש המדבּרות ויודעת להטיח דברים גם נגד הרבנית דמתא ושאר נשי “כלי-הקודש”. אך זה דור אחד לפנים הלכו עוד בני-האדם בדרך-הישר ושמרו כולם את מצווֹת ה'; עתה כל אחד דואג רק לעניני החומר והתאוות מושלות בעולם יתר מאשר עד כה.
מין שלישי היה בנה ישעיהו הבכור. איש רוחני לא היה כלל, אם גם התפלל על מקום אביו בבית-הכנסת. עסקו היה לקנות דגן וחיטים מאת איכרי הכפרים. ולמכרם לסוחרי תבואות. בחור בן עשרים, והוא כבר סוחר גמור, נושא ונותן, לוֹוה ומשלם ומרויח ומפרנס את בית אמו. אם לא היה הוא עובד בחומר, כי אז לא היה יכול אחיו לעסוק בלימוד ובהשלמה; אם אין רגלים אין ראש.
במסתרי נפשה חשבה לאה כי כבר באה העת לבנה לישׂא לו אשה. וכשבא שדכן אחד והציע לפניה נכבדות עם בת יתומה, שנפלו לה בירושה חמש מאות רו“כ, היה נראה זה בעיניה… בא שדכן אחר וביאר לה כי מן הראוי לבנה לשאת בת סוחר מובהק ולעלות בסוּלם החברה, וגם את הרעיון הזה מצאה למאוּמת העיקר הוא זה: קודם שנתת יד לשידוך מיוחד הרי לנו הבחירה; אולם אחרי שכבר נכתבו התנאים שוב אין בחירה… טוב ה”קרן" לאו דוקא. כל בתולה, אם אך אינה בעלת-מום, ראויה להיות כלה לבנה; העיקר הוא אך ה“מעמד” וגם “צד” המשפחה. להשיא בן או בת למשפחה הגונה זה כבר דבר בישראל. אלהים אך יאריך ימיה ויזַכה אותה “לראות נחת” בבניה הלא הוא גם אבי יתומים ומנהל הוא עסקי האלמנות מקדמת דנא.
מה עשה ישעיהו? הלך ונשא עיניו אל נערה אחת, שבאה מעיר אחרת לגור אצל קרובתה ממשפחת החייטים, והנערה יפה ובעלת-קומה. לה אין אב ואם, אבל עיניה הבהירות מדריכות אותה; כל רואיה משלימים עמה. בעצם לא הרגישה קרבה יתירה אל הבחור הסוחר; אבל ידעה היטב כי לקחה את לבבו וכי הוא מסור לה בכל מהוּתו, ועל כן גם לא דחתה אותו ותתן לו את ידה ותעש אותו למאוּשר ואת אמו לבלתי מאושרה. מה שייך? אשה יפה לאדם מרויח אך בעמל רב. ומבלי עשירות כלל – היא מותרות גמוּרים. ידים רכות גם לא עובדות בבית-המבשלוֹת, לא תנקינה את הבית. וגוף נאה חובב גם בגדים נאים. ומאין יספיק ישעיהו את הצרכים הרבים האלה, ולו אין גורן ואין יקב. בשבת שמברכין הקדימה לבית-הכנסת ותשפוך שיחה לפני משגיח-עולמים, כי יפתח את לב בנה ויסיר ממנו את החשק המוּזר; אבל תפילתה היתה לשוא. ישעיהו התעקש לשאת דוקא נערה זו, וגם אם כל העולם יקום כנגדו. וכי בכתה אמו לפניו ואמרה לו: “ראה מה אתה עושה לי, בני בחירי, בגלל אותו שידוך ארד ביגוני שאולה”. ענה הוא ואמר: “הביטי ללבבי, אמי, ותראי דמות אותה נערה קבועה שם במסמרות. אש אפשר לכבות; נוכל גם לעקור עץ מן הקרקע, אבל – חשקי אליה לא ימָחה. בליל מדליקים נר, אם יקחו אותה ממני אהיה עיור כל ימי ואך חושך ימוּשני”. דיבּוּרים כאלה יוצאים מפי בחור עברי. האין זה כבר מעשה-שטן? אין מכאוב כמכאובי לאה.
עד הימים ההם היה ישעיהו סוחר הגון, הוא מילא אחרי דבריו, לא העביר על מידת-יכלתו ולא קנה מאה כּוֹר חיטים, בעת שכסף בידו אך לחמישים. מתוּן היה במעשיו והיה חושב בצד הפסדוֹ של עסק יותר מבּשׂכרוֹ. הוא הוציא אך מה שהכניס; ובעת שלא ראה רוַח ביקש מאמו שתקיף בהוצאות. אדם אחר שׂם לבו לעתים אל המאמר: השלך על ה' יהבך, ומרהיב בנפשו עוז לקפוץ גם אל מסחר מסופק… לא כן ישעיהו. אבל במידה זו החזיק אך לפני ארסו לו את הנערה הנאה והיה חי בפשטות ולא הלך בגדולות ממנו לא כן עמדו אחרי שכּרת את הברית. לבבו כמו נהפך בקרבו ויחל לשחוֹת בים המסחר בכל כּוֹח… הוא לוֹוה וחוזר ולוֹוה, קונה ומוכר, אם ברוַח אם גם בלא רוַח. כגלגל מנסר תמיד במוחו וקורא: עשה ועסוק! כי הן רב עליך להוציא. הוא השכים בבוקר, הלך מכפר לכפר או היה רץ בשוָקים וברחובות, שוב לא אכל בזמנו ולפעמים שכח גם להתפלל… רק ערב ערב התגנב אל בית החייטת, ששם לנה כלתו משׂוֹשׂ לבו, והיה נזון בנפשו וברוחו מיפיה וחנה. ואור זה הסיק בו את החשק להרויח ממון הרבה ולהלביש את הנערה כראוי לה. הלא בידה אין מאומה, ואם הוא לא ידאג לה מי לה? על משכבו בלילות חשב בכל אפשרות הקנין והמעשה שבעיר. אין העולם חסר עושר וכסף, צריך רק לסבּב ולהניע שהוא ירויח חצי אלף רו"כ ועוד חצי אלף ואף יותר. עתה גם מצא את הפתח ללב גנבים וגזלנים. אם יש צורך בכסף רב והשעה דוחקת אז לוקחים גם מאחרים. חייך וחיי כלתך קודמים!
בלכתו אל הכפר הסמוך לקנות שם תבואה הוא עובר על יד הבית הרחב של הגביר דמתא שם ממון קורח. הגביר צריך רק לחתום שמו ושם משפחתו על שטר ונותנים לו אלפים ורבבות. אם יש את נפש הגביר לקנות בגדי-משי לרעיתו או תכשיטים ואדרת-שער יקרה, אז נוסע הוא במרכבתו לעיר המחוז ושם הוא קונה מה שלבו חפץ. מי יאמר לו הרף? ומי יעצור בידו? אבל רק הוא, ישעיהו, אינו יכול למלא מאוַיי לבו. יש לו כלה נאה, שאין על עפר משלה. חרוזי-פנינים מתאימים יותר לצוארה היפה מלצואר הגבירה בעלת עינים טרוטות. בת-מלך נפלה בגורלו – והוא סוחר פעוט, עמל הוא ויגע, דמיונו מטפס על הרים ויורד בקעות ומה שעולה לו אך מעט הוא. השמש יוצא ומאיר לארץ ולדרים עליה ואלפי ניצוצות יוצאים ממנו ובחדר אין חלונות שורר האופל..
דאגותיו של ישעיהו עלו למעלה ראש, נושא הוא משא כבד על שכמו. כלתו לא תבין ללבו ויפיה לא יוּעם. הגבילו את זמן הנישואין אחרי עבור איזה ירחים, ואין לישעיהו גם חלק עשירי ממה שדרוש לו ולה. הוא החתן והוא המחותן ל“שני הצדדים”… יום ירדוף יום ושבוע שבוע, החובות רבו והשתרגו על צוארו. כבר מרננים בלוטון אבתרי דעסקיו. מה שייך? בחור בן אשה אלמנה מוציא הוצאות בכל פעם למעלה מכוחו. אין הבּוֹר מתמלא מחוּליתו, ובאין נדה – אין גם יסוד לבית. ישעיהו מקוה לאיזה נס ממרום. אולי ירחם אלהים וימצא מציאה גדולה בימי השוק. גם דבר כזה כבר היה לעולמים. כשהלך בחוץ היו עיניו נטויות למטה והוא מחפּש אחרי הסכום הגדול, אשר יעמידוֹ על רגליו. כל עובר עליו יחשבהו למשוגע. לוּ לא התבייש כי אז השתטח לפני הגביר וביקש ממנו עצה ותשועה. אין רחמים בין בני-אדם. כלה נאה וקצרה ידך להובילה אל בית אמך.
ישעיהו יצָא מדעתו.
לקבר ישראל
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שינה-טויבה היתה אשה עניה. היא כלכלה את ביתה באיזה סדר, אם גם עגונה היא מבעלה ולה ילדים שלושה. בדבריה ובמהלכה היה לה נימוס. לא קבלה על רוע גורלה, לא דיברה סרה גם על אישה, שהלך מאתה והניחה בלי סיוע ויסוד. אלוהים ממרום מנהיג את עולמו ומחלק מנות מנות לבריותיו, לזה נותן מעט ולזה הרבה ולזה לפעמים אף לא כלום. ואם הוא בין קרובים יפריד לו נצפנו עלילות…
היא תפרה בעתות הפנאי לבנים לאחרים, ומזה מצאה סיפוקה בדוחק. בימות השבוע בישלה בכל יום מרק ותפוחי-אדמה, ורק לעתים רחוקות עלה דג-מלוח על שולחנה. אולם את יום השבת כיבדה, ואם לא בדגים, הנה במעט בשר קנוי מן השוק. בערב היום ההוא רחצה גם הילדים בחמין, סרקה את ראשיהם ותלבישם כותנות לבנות. ילדי ישראל לא כילדי הגויים המה. עשיו הוא אדום ולו רחבי ארץ בעולם הזה, יעקב הוא יושב אהלים ומשרת הוא את מלכו של עולם.
פעם עזרה בהכנת חתונה אחת, שחגגו אותה בשכונה הקרובה, ונתנו לה תרנגולת חיה למתּנה. בני לוטון נדיבים היו וידעו לשׂמח לב בודדה. שעשוע לילדים! דבר חי אוכל ורואה ומרגיש בתוכם; ולא ידעו כי סופו לשחיטה. שוחט ובודק בישראל ממלא את החוק כבימי המזבח ומכסה את דם הנשחט. מורטים את הנוצות, פותחים את הגוף, משפשפים אותו במים, ואחר-כך מקיימים בו דיני מליחה לכל פרטיה. מצוות רבות לנו, כדי לצרף את הלבבות.
אחרי שנאפה הלחם ליום המכובד הסיקה שינה-טוֹיבּה את התנור בעצים יבשים ושׂמה את בשר-העוף בקדירה על האח. העצים מקרקרים ומשמיעים קול. ניצוצות ניתזין. והנה כמו קולה של התרנגולת נשמע, שארית נשמה מעולם האמת נדבקה בגוף הנשחטת והיא צועקת מגוֹדל החום. האשה עמדה נבהלה לפני פתחו של גיהינום, הסירה מהרה את הבשר מעל האש ותרץ אל הרב דמתא לספר לו את דבר המאורע. עצם לא נשברה בעוף, לא ניקבה הגרגרת, אבל גם השמעת-קול על האח היא דבר “שאלה”; ועל הרב להורות ולשפוט כדת מה לעשות.
הוא קם מכסאו ולקח מארון-הספרים ספרים ארוכים וגולים לחפּשׂ ולעיין בהם. בינתים חקר ודרש אם באמת האזינה השואלת קול יוצא מהתרנגולת הבּשוּלה. לבו על האשה הדלה ובקש למצוא אמתלה, שאך הטעה אותה חוש-השמיעה. אבל כיון שהרגישה האשה שכאן יש “גבית עדוּת” גמורה ושבאמרי פיה תלוי הדבר אם יאָכל הבשר אם לא, התאמצה להטעים לפני הרב כי אמנם כך וכך היה הדבר וששמעה קול-אנחה יוצא מהקדירה. ראה הרב שאין מוצא וחָשש שמא באמת נתגלגלה נשמה תועה באותו חי, וגם נתן על לבו שעכשיו אין אנשים כשרים בדוֹר לתקן את עוון הנשמה, כי יברכו על הזבח. הוא קיבל על עצמו לאמר מזמורי-תהילים בכל יום חודש שלם לזכר אותה הנשמה, ורמז לרעיתו שתתן לעניה חלק מהבשר שהכינה ליום השבת. את העוף כרכו במטלית לבנה, קראו לקברן ונפקד עליו להביא את הצרור לקבר ישראל.
אישים
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
מִדֶּרֶךְ אֶל דֶּרֶךְ
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
אבותיו היו מיוחסים ועשירים, בני-תורה וסוחרי-עצים מפורסמים. אחרי החתונה היו לומדים הרבה וסוחרים מעט, על ידי שותפים “למחצה”. אחר-כך היו מתחילים לסחור בעצמם, והיה היום חציו להם וחציו לה'. ברבות הימים היו הולכים ונשקעים יותר ויתר בעניני דרך-ארץ, התורה נדחתה מעליה רק לימי השבתות, וכל ימות החול היו מוקדשים לנסיעות, לחשבונות, לדברים ועסקים עם אדונים וקונים. אך גם בהיותם נתונים לעניני ממוֹנוֹת עוד ניכּרת היתה בהם האיצטלה דרבנן, ניכרת בזקן הלבן, בצוארון הפתוח ובבטן הרחבה; הרמת-היד בשעת המשא-ומתן, שהיה בה מעין הכרה של הכרת-חובה ורגש-עז גם יחד, היתה מעוררת איזו יראת-הרוממות. נתינת הצדקה בביתם היתה לרוב במטבעות של כסף, ותפילתם היתה בלחש, שאנשים קרובים לגבוה. בעניני הקהל לא היו מתערבים ברב, אך מכל דבר עומד על הפרק לא העלימו את עיניהם. במוצאי-שבת היו נכנסים אצלם מלמדים ויהודים סתם והיו מבלים את הזמן בשיחות-חולין. ויכוחיים ארוכים לא אהבו העשירים האלה, רק שמועות קצרות, בדיחות בלי עוקץ ואיזו חדשות. אולם היי"ש, שהיו נותנים לאורחים, היה חריף, ומיני-מתיקה – מעדנים ממש. נשותיהם היו בבחינה זו וַתּרניות גמורות. הן הנשים, לא היו מתערבות בשיחות הגברים, והיו יושבות בפינה לעצמן: אבל שייכותן אל הבית מסוּמנה היתה; והיוצאים והבאים היו מברכים אותן בשלום ובהכנעה ובפנים צוחקות, -בניהם היו יושבים עד חתונתם בחדרם עם רבם; ולבנותיהן היה מין יופי מיוחד; וכל איש עשיר חשב זה לאור גדול אם עלתה בידו להשיג חמודה כזו לכלה לבנו. דרך העולם הוא, שבשעה שמתחתן עשיר בעשיר נותן אבי הבת נדה פי שנַים מאבי הבן; אבל לבני היחשׂנים האלה היו נותנים ארבעתים; היו המה, היחשׂנים, אבות הבנות, היו אבות הבנים נותנים נדה כפלים, זה החידוש שבדבר.
ולראובן, הבכור למשפחת זרחי זו, בן שלישי, שונה מאֶחיו. הראשון והשני כבר היו עוזרים מעט לאביהם, שידיו רועדות. –עם רבם עוד ילמדו, כלומר, הוא יושב עמם בחדרם שעות ידועות, אבל כבר מעיינים הם במשא-ומתן, עוד הדבר בהסתר מעט וכלאחר-יד, משום שלא נאה לבחורים בישראל להתערב בעניני מסחר. עוד שנה והמה יכּנסוּ לחופה; למען החותן עוד יהיה צורך להסתכל בגמרא זמן-מה, ואחר-כך הלא יהיה עליהם להרויח ממון ולהיות נוטרים דגל בית-הוריהם. רק שלמה-נתן, אחיהם השלישי, מאמין שלא איברא אדם אלא לגירסא. – הוא יושב ולומד כל היום עם רבו, הוא אינו שׂם לבו לזה שאבותיו הם עשירים; הוא את אלהים ירא. אלהים ציוה שבני-אדם יהגו בתורתו. התורה היא קדושה, אלהים הוא קדוש; ואיך יפַנה הוא, שלמה-נתן, את לבו לדברי-חול?
אמו נושאת תמיד את צרור המפתחות הרבים תחוב בסינורה. אביו מחשב חשבונות ומונה מעות גם אחר התפילה. באים אנשים ומדברים בעסקי עצים ויערות. הערלים מביאים את העצים טעונים על עגלות ועורכים אותם שדרות שדרות. והוא, שלמה-נתן, יושב בחדרו ומסתכל, והכל מוזר לו מאד…אֶחיו קוראים אותו “ירא-שמים”; והוא הלא יעשה רק מה שמוטל על אדם לעשות…
מידת הביישנות דבקה בו. הוא מתבייש ללמוד בקול. כשרבו עוזב חדרו והוא נשאר לבדו, אז הוא יכול לנשק את הגמרא, כל כך יהמה לבבו.
האלהים עשה שייראו מפניו, הכל חי רק בחסדו של המקום ברוך-הוא. אמו דואגת לו… גם אביו אינו שבע רצון מזה שבנו הוא שוֹנה מאחיו. “אחוז בזה וגם בזה אל תנח ידך”. –
שלמה-נתן הוא כבר למעלה מבן עשרים שנה, והוא לא אירשׂ לו עוד אשה, לתמהון לב כל יושבי העיר. לא תאמינו, מרבה הוא עתה בסיגופים, רחמנא בעי קדוש הגוף והאברים, כשלומדים ש"ס ופוסקים יש תענוג לנפש, גם בתפילה יש הנאה… אבל יראה עילאה הטבילה במקוה, אף לבחור.
מדוע יישן האדם? לולא השינה היו עוד שעות ללמוד ולעבוד את ה'?
ואז הוא כבן עשרים ושתים, וכבר אירשו לו בת איש עשיר מעמי-הארץ שעלה לגדולה, ונדה לו עשרים אלף שקל.
חותנו היה אדם שמן ובעל גו עב. הכל היה אצלו במידה גדולה: סוסיו גדולים, מרכבותיו רבות, אשתו גדולת-הקומה וגם בנותיו גדולות היו. לחייהן אדומות, כתפיהן רחבות, כּוֹחן שלא כדרך הנשים.
כה היה שלמה-נתן דק הבשר בעל לדבורה הגדולה ממנופי שנים. מזל טוב! לכו ובנו בית בישראל!
והבית נבנה. הנה לשלמה-נתן האברך הפלאי שלוש בנות ושני בנים קטנים. הוא ידור בבית בן שישה חדרים וחנות גדולה של משי וצמר פתוחה בו לצד הרחוב. שם אשת שלמה-נתן דבורה. כמובן היא החנונית, והיא גם “מומחית” גדולה בעניניה. בשעת הפנאי היא שׂמה לבה גם לבניה ולשאר עניני הבית.
בעלה שלמה-נתן אינו שׂם לבו לעניני החנות כלל. הנה לו לעצמו עתה עסק אחר. – סובב הוא כל היום בשוָקים וברחובות לאסוף נדבות ולחלקן לעניים. לקיים את התורה בכל דקדוקיה ופרטיה – זהו למעלה מכוחו של אדם; אבל מצוה אחת אפשר לקיים כהלכה: מצוַת צדקה לעניים. –
את אשר יכול היה לגנוב מאשתו נתן לעניים. כשהוא בא לביתו בערב שומרים עליו בשבע עינים. ובכל זאת עולה בידו לשׂים תמיד בכליו דבר-מה: כסף, מזלג, כוס, מטפחת, לחם, נופת או ספר. סובב סובב הוא גם על בתים של אחרים. כבר יש בתים בעיר שדלתותיהם סגורות לפניו; הוא בא דרך פתח בית-המבשלות, מבקש נדבה או לוקח בחזקה ורץ החוצה… לו עשה צדקה רק חלק חלק ממאה ממה שעשה כי אז היה שמו נישׂא בעיר; אבל שאר צ"ט חלקים המה למוֹתר…
הוא חושב שהעשירים לא נבראו אלא בשביל העניים. איך יכול אדם לקמץ ולא לתת לאחר מה שיש לו? איך נטמין דברים ליום מחר בעוד שיש נפשות רעבות היום?
כל מי שידו משׂגת ונצבר אצלו איזה הון הוא רק בעל-המפתח, הממונה לפתוח את האוצר לכל נצרך.
העני קודם לכל דבר. הוא קודם לך, לאשתך, לבניך. בּטל את התפילה כדי למהר להושיט לדל. חַלל את כבודך כדי להטיב לאחרים.
הקדוש-ברוך-הוא מפרנס את הרעבים ואתה שלוּחוֹ.
ולעתיד לבוא, בעת תחית-המתים, יקומו העניים בשורה הראשונה; העליונים כאן יהיו שם למטה, והתחתונים כאן – למעלה.
שלמה-נתן אינו חפץ אלא זאת, שיהיה הוא כאחד מן העניים.
לוּ נשרף ביתו, כי אז היה עני על פי בית-דין… כשיירש את אבותיו יפקיר הכל לעניים.
מתפללים המה בני-אדם ולומדים ושמחים במצוות, ושוכחים כי הנאה אף בדבר-מצוה דבר לא עדיף הוא. ולאידך גם הרחמנות גופה היא מן הנאה… כשרחמני אתה ונותן הרי דרכך בכך.. לא! גם אם לבך קשה כצור, פתח אותו ותן משלך; תן נגד רצונך, שבור את הרצון!..
דוקא בשעה שחפץ אתה לישון פקח את עיניך בחזקה – טוב לגופך שראשך מונח למעלה על הכר ורגליך למטה. שים רגלך על הכר וראשך למטה. סגף את עצמך. – פנוי אתה מן הצדקה, טוב לעשות אז איזה דבר הדומה לצדקה: לין אצל החולה, גזור עצים של העני, טהר את ביתו, נקה את תנורו.
אשתו דבורה כבר סגרה את ביתה בפניו. ואת רגשי האהבה לבניו עקר מלבו בחזקה; לכאורה הן אהבת-הבנים גם בלב הבהמות והחיות, ומה יתרון לאדם? דוקא הרחוק ממך צריך להיות קרוב לך. הקדוש-ברוך-הוא אוהב את החולים, את העיורים והפיסחים, את הנכפים ובעלי-השחין.
לוּ היו הלבבות פתוחים ולא מטומטמים, כי אז היו בני-אדם מחבקים זה את זה.
ולאידך, גם זה כבר דבר-הנאה… אסור ליהנות. אסור לעשות גם דבר-מצוה מצד השמחה שבדבר.
שבור את ה“עצם” שבך, שבור את עצמך בשביל אחרים.
ויהי ערב בחיי שלמה-נתן.
צדקתו ורוב חסדיו חדלו. לא היה עוד בידו מאומה; ואין איש בכל העיר מעניק לו איזה דבר לדלים. גם העניים בעצמם חדלו ברבות בימים להכיר לו טובה. – יראי-אלהים שבעיר לא קירבוהו, ועשירי העיר התביישו בו – ויהי בודד בין אֶחיו… לביתו לא בא זה עידן ועידנים והיה רעב בעצמו ללחם. מרוב שעמום החל עוד בפעם להסתכל בספרים, אבל לא יבין להגיגם. —
ובאחד הימים, בעלות השחר, לקח מקלו ותרמילו והלך מחוץ לעיר. בדרך-המלך הוא הולך, שעה, שתים, שלוש, עד בואו לכפר הסמוך. שם לוֹ מכּר. הוא מברך על הלחם והולך הלאה, או יושב ושותק.
לבבו כבר החל להיחָרב. וכשגשמים באים הוא כופף את ראשו בין ברכיו וממתין. ידיו ורגליו כבדות. – כשיישן מרוב עייפות הוא רואה בחלומו אנשים מדוכאים וכולם רעבים ללחם. רוכב בערבות נושא ספר-תורה על כתפו, ושם, הרחק הרחק, הנה סלעים על גבי סלעים. אשה אלמנה בוכה לפני כסא-הכבוד. קטרוג למעלה על כל המדור התחתון..
ובהקיצו משנתו פעם אחת – היום היה יום סגריר – והנה הכל שחור מסביב. דמו בא אל עיניו ונעשה סוּמא.
זהו המירוּק בהאי עלמא; שם יתחיל הכל מחדש. וימת שלמה-נתן, בבואו אחר ימים לעיר נכריה, ואיש לא ידע את קבורתו.
העובד
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
שמו היה משה-נתן לבית יעקב, והוא משרידי החסידים הנושנים. הוא שימש את הרב הזקן בעצמו, והיה בימי עלומיו מנושאי-כליו. הוא היה ירא ואוהב את אלהים, ענותן ומצניע-לכת, חומל אל דלים ומיגע את עצמו בתפילה.
הוא היה גם “מחַבּר” במקצת ומלקט אמרים מגדולי הצדיקים; לא את השיחות ליקט, שלאו דוקא היו אצלו, כי אם את האמרים גופא, את ה“בחינות” ואת הדרכים… בהקדמות והפתיחות שלו היה חותם עצמו: אני השפל והנבזה, הקטן שבקטנים והצעיר באלפי אפרים אבל נבזה לא היה האיש הזה כלל, ואפילו לא שפל וקטן; והן הוא בעל מעשים טובים ובעל-התבוננות. במוחו כבר מתנגשים מושגי אין-סוף ועצם ההוָיה; הוא יודע על יחודים, אצילוּת ודבקוּת. עיון רב ניתן לבר-נש, והוא יצור, ויש לו חובות וזכויות ועבודה רבה במעלה ומטה.
הוא היה דר בעליונים ומסתכל גם בתחתונים. הנה שם ממעל מלאכים אומרים שירה, וכאן בארץ העוֹני יפרוֹשׂ כנפיו על בני-אדם. פת עלי אדמות הן יש גם לאלמנות ויתומים, ויש חורף קשה וקור חזק, ותנורי ישראל מחוסרים המה עצים להסקה… ויקם משה-נתן, לקח תרמיל על שכמו ומקלו בידו והיה חוזר על הפתחים לבקש צדקה וחסד. אם נתנו לו כסף קיבל כסף; ואם שוה-כסף הוא מקבל שוה-כסף. והוא היה הולך וסובב כל היום מבית לבית, מבקש נדבות ומקבל, מקבל וחוזר ונותן לדלים ורשים. – לא יעצרנו הגשם, לא יעצרנו החום, לרוב הוא כמעט הולך יחף, ולפעמים מסיע נעלים כבדות ברגליו, שהרפש והטיט דבוק בהן.
מה יחסר לאדם כזה? ולמה הוא צריך? הוא לא צריך רק להאכיל אביונים, ולמחוֹת דמעה מעיני נשים עזובות; הוא צריך גם ללמוד ולהתפלל וליחד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה. ומדי לילה ולילה בחצוֹת, כאשר כבר עשה את מלאכת היום לשמים ולבריות, היה מתפלש באפר ומקונן על הגלות, על הגלות הארוכה ואין מנחם. זה אינו עוד חוּרבן-הבית, כי אם חורבן ההויה ונפילת ניצוצות-דקדוֹשא למעמקים… ובוכה העולם באופל הליל עמו; ובכתה הבריאה על הבנים שגלו, ואף הקדוש-ברוך-הוא יושב ובוכה. —
ולפתע אשה על ציריה תשב ותקשה לילד, בכיה גשמית נשמעה מאגף הבית השני; והוא קם מעל פני הארץ, שׂם נעליו ברגליו והולך להושיע ולהיות לעזר. – משה-נתן רוחץ מטליות של תינוק במים ומכבסן בידיו בנתר וּבבוֹרית. הוא מסיק את התנור במקום שאין שירוּת, רץ לבית-הרפואות לקבל סמים, ובינתים יאמר בחשאי בקשות ותחנונים. האם האל הגדול היושב בשמים לא יירחם על בריותיו העניים? לעשירים על כל פנים יש דואגים, אבל למה לא ישלח עזרתו מיד לדלים ולרשים? עני שבישראל זהו מין בן-מלך מדוכא ומעונה, פשוֹט גלימא דעל כתפך והלבישהו, רבץ לפניו כעבד והרם רוחו. איך אתם יכולים לשבת על סיר הבשר ולאכול ולהינות לשׂבעה – ולַלז, בשכונה שלכם הקרובה, אין לחם ואין חמין? איך אתם יכולים לשכב על מרבדים ולהתכסות בשמיכה, ולחבריכם אין גם מיטה שלמה וכר וכסת?
ובכל ימי השוק, כאשר טרודים בני-עלמא במסחריהם ובעבודותיהם, והשורים והפרות והעגלים עומדים צפופים, כשהם קשורים אל העגלות הטעונות וצמאים מפני טרדות בעליהם, היה מטעין, כמעשה רב וקדוש, כּדי מים על שכמו והלך להשקות את הבהמות, לקנח את הזיעה מעליהם ולגרש מהם את הזבובים והיתושים. מעולם לא הקדימוֹ אדם בשלום בשוק ומעולם לא גער באדם ולא שירת באדם ולא נהנה מדבר שעמל בו אחר או כבר נגע בו אחר. איסור הגזילה היה חל אצלו כבר בקוֹרט, אפילו במשהו, ובשוה פרוטה, וכי היה משה-נתן נזהר בחשש של שקר, וכי דיבר אך את האמת, וכי היה מסור לאמת בדמו ובנפשו – איני צריך לאמור. היצר הרע הוא שונאך והיצר הטוב הוא אוהבך, למה תניח את האוהב ותשמע את דברי השונא? העולם הוא טהור, ובכל מעשיך הטובים הנך מתקרב אל הטוהר, ולמה תפנה מן הדרך ושוב תּטמא? התורה מלאה סודות ורמזים, ובידך יכולת-מה לחדור אל אותם הסודות, למה תניח חיי-עולם אלה ותעסוק בחיי-שעה? הנפש היא חלקת-שדי, והגוף הוא נחלת-התולעים, ולמה לך לעמול לעצמות ולעזוב את הרוח?
ולאידך, אין צורך בהתחכמות יתרה אפילו בעבודת-האלהים וקיום המצווֹת. קום וקיים את הדברים מחוקי התורה על פי פשוטם, תן מלחמך לדל, עזוב תעזוב עם האביון, ונכרי לא תשיך, מפני חילול השם, ולאחיך בודאי לא תשיך. ואכלת וּבירכת, ושׂבעת והודית לבעל הרצון. קמת מחולי וראית מפלאות האלהים, המשגיח על עולמותיו!
שעל אחד מלפניך ומאחוריך - תמצא את הטוב והישר, את הצדק ואת החסד, ואפילו את היחוד ואת הכוָנה.
וכי השכמת בבוקר והלכת לבית-הכנסת של אלהיך הרי תפילה ארוכה ותפילה קצרה. תחל לומר מתוך הסידור פרשה פרשה, תפילה תפילה, כוָנה כוָנה; תיחד עצמך עם השכינה במלה אחת ובדיבור אחד. " אֵל נא רפא נא לה" – נתפלל משה, גם ארבעים יום וארבעים לילה התפלל, לחם לא אכל ומים לא שתה. וה' ניצב עליו והיה שומע בקולו תמיד. ה' שומע בקול כל קוראיו באמת. – הלא הוא אבי יתומים ודיין אלמנות וגזבר של עניים ושומר חולים. אפילו בני-עורב יקראוהו, ישמע להם; אילן עומד ביער וענפיו משיקים, הרי גם זו תפילה. וזוהי שיחת-דקלים של חכמי הדורות. – הרימוֹת אבן מן הקרקע שלא לצורך וכבר גזלת מקום מנוחתה; לכל רגב אדמה יש מזל מיוחד, אין דבר בלי צו מן המערכת העליונה. ואין חלק מבלי אחיזה בּכּל..
כה חשב משה-נתן כל הימים ובמחשבות כאלה חי תמיד. כל יום הרי הוא כחברו, בעלות השמש ובצאתו, בתפילה של שחרית ובפילה של ערבית. בכל זאת בכל תפילה ובכל תנועה הרי חידוּשה… בששת ימים ברא היוצר את עולמו, ועדין הוא יוצר; כל גאוה, ניבּוּל-פּה, תפילה שלא בכונה, אי-רחם על דל, זה מנתּח אותו החוט וגורם להתגברות הקליפה בעולם. בכל טוב ורוצה להיטיב, והכל מתעצר ונמנע על ידי כוח-הדוחה, זה שורר מימי חטאו של אדם הראשון. ואף אם אבותינו עמדו על הר סיני, חוזרים אנו לזוהמה, אם אנו שוב חוטאים בעצמנו. החטא הוא רע גמור והטוב הוא טוב גמור. עלינו רק לבחור במעשינו – והבחירה דבר קל הוא, צריך רק לבחור בטוב ולמאוס ברע. אל תנסו את ה'; לכו בדרכיו והתדבקתם בדרכיו, מה הוא רחום וחנון, אף אתם היו מרחמים ומחננים; מה הוא אוהב עניים, אף אתם חוסו על עניים. חוסו על נפשכם ואל תמסרוה לשטן, והשטן רובץ לפתחכם…
כה חי משה-נתן שבעים שנה ואחת. לא נס ליחו ולא כהתה עינו. גם ביום אחד מחייו לא נמנע מתפילה בציבור ולא הניח שעה בלי מצוה, בלי לימוד, בלי זכרון ה'. וימת ביום אחד, אחרי אשר כבר הניח תפילין של רש"י, ולא הספיק להניח תפילין של רבנו תם. מת בין קשר לקשר. מת בנשיקה…
מְגַלֶּה סוֹד
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
הוא היה אדם ניכּר בחוץ ובבית-המדרש. בשערותיו הארוכות והפרועות, במצנפתו שנטתה תמיד לצד ימין, בעיניו הגדולות והמשוטטות, בשני זנבות זקנו, שאחד מהם קצר מחברו, ובפיו העקום מעט היה מושך אליו עיני כל מי שפגשהו. את התרשלותו אין לשער. גם כפתור אחד לא נמצא על בגדו; וכשהיה הולך שוליו נפשלים לאחור. בחורף ובקיץ היה מקום משכנו על יד תנור-החורף; נושך הוא לרוב את קצה זקנו או יושב הוא נשען על ידו השמאלית וחושב.. כי רפאל בן נחמן – כן שם גיבורנו – חושב מחשבות, ידע כולי עלמא, אבל חשבוהו גם כן ל“קצת משוגע”. – הוא היה רגיל לשתוק ולא התערב בין חברים. גם עם הציבור לא התפלל; והיה ממתין עד כי יצא כל העם, אז עמד, פתח את הסידור והתנועע בלחש לפני “מחויב המציאות”…
בערב ובבוקר, בעלות השמש ובבוא השמש, אז בעת כל חי למינהו מרגיש בלבבו מה. היה כאיש נדהם יושב דוּמם במקומו; לעומת זה התעורר בו תמיד איזה דבר בבוא הצהרים והמאור הגדול עומד ברום רקיע ומולך בכל כיפת השמים. רפאל היה מרבה לעשן, אבל עשה זאת בלי כוָנה ובלי יחוד. – בשעה כזו היה קופץ ממקומו, סובב בכל פינות בית-המדרש, יושב וקם, קם ויושב; והוא מעשן בלי הרף, ומרגיש בכל דחיפה כאילו הוא מסיר חבלים מעליו… הוא גם היה רץ מחלון לחלון, מסתכל באוירים השמימיים ולבו עולה…
רפאל בו נחמן היה עמל למצוא פשר לסודות הראב“ע, זה החושב האלהי והפרשן הגדול… ולדבר הזה הקדיש עתותיו. מה עוד לאנוֹש עלי אדמות אם בצרופי-מחשבה כאלה הוא עוסק? והוא גם הוא לא אבה שעמוֹ תמות חכמה, והעלה לעתים רחוקות את רעיונותיו על הכתב… ענין הכתיבה, כתיבה לדורות, דבר רב הוא, ולא בכל שעתא ושעתא בא רוח-ההגיון לשכון באוהל-בן אדם. הוא היה כותב באותיות קטנות מאד, וכתב-ידו יפה עד להפליא; וכשהיה עוסק במלאכתו זו, מלאכת-הקודש, לקח את הנייר, הדיוֹ והעט, עלה, וחומש ישן נושן עם ביאור הראב”ע בידו, לעליה או לעזרת-הנשים, סגר את הדלת בעדו, התמהמה שם איזו שעות, כתב ומחק, כתב ומחק, עד כי מילא בהגיגיו עמוד אחד או חצי-עמוד. לפעמים יצא עם כלי-הכתיבה שלו גם אל השדה או אל שפת-הנהר, וישב שם על אבן ושׂירטט לפניו דברי מסיבות ההוָיה. הוא “כמשׂכּיל ובעל שכל פועל” מעלה את הביטויים של סגולות-המחשבה עלי גיליון. עין לא ראתה מה שכתב וחרט אז; אין איש מסביבו שיזכה לכך.
כרבע דוֹר שלם עבד רפאל בביאוריו על הראב"ע; הוא כבר גמר את מלאכתו בספר בראשית ובספר שמות, ואמר לפרש את הרזין בשאר חלקי התורה; והנה נבקע מזלו וניטל ממנו “תוכן חייו” וישאר ריק ככלי יוצר אשר לא יצלח עוד…
מוכר ספרים אחד בא לעיר מגוריו ויסדר ספריו וחפציו על הספסל הרחב בבית-המדרש. שמים וארץ, כַּסו את כאבו של הפותר! ספר קטן נוצץ מבין הספרים; ועל השער כתוב: “מגלה סוד”, לאמור – ספר כולל פתרונות לסודות הראב"ע… מי הזיד להרים את הצעיף לפני בוא רפאל דנן? מי העיז להקדים אותו, לבוא במפתחו אל השער הסגור? —
שלהי דקיץ היה. האילנות משירים עליהם. דממת השקט באויר, אבל אם ילך אדם וירכין אזנו אז ישמע מה במרחבי העולם. וכשנס רפאל מפני מוכר-הספרים חוּצה הרגיש ריקות נוראה לפניו… אין מוּשׂכּלוֹת ואין עיון, נדעך אור נשמתו… עצוב הוא עד אין שיעור… הוא הולך הלוך וסוב, מבלי דעת אנה יפנה ולאן ישים פעמיו. מה לך עוד בחלל העולמות? הוא חי לבטלה וילך מכאן באפס-מעשה. כי ימות אַל תציבו לו ציון. הוא נפל מלוא קומתו חוץ משער העיר ובכה. בכה…
מני אז חייו רק צל עלי אדמות.
הַהֵלֵךְ
מאתמיכה יוסף ברדיצ'בסקי
וכבר אמרתי להציב ציון לאיש פלאי זה, שידעתיו בימי עלומי – אשלם עתה את נדרי.
הוא היה בן רבנים, הבן השני לרב גדול וזקן ממשפחה מיחסת. אחיו הבכור יהונתן, בעל קומה זקופה, בעל שכל חריף ודיבור חד, היה איש ידוע בעיר ובבתי-מדרשיה וראש-המדברים ובעל-השיחות בכל מקום. ואחיו הקטן ממנו, מנחם, בעל גוף דל ועינים טרוּטות, היה הלמדן והירא-שמים, והיה נועד לשאת על שכמו הכחוש את סבל-הירושה ולשבת אחרי מות אביו על כסאו, ולהורות ולדון בישראל. לעומת זאת היה הוא, אלחנן, אלחנן-משה שדיבר תמיד אך מעט, מתעצל בלימודו ומתרשל גם בעניני דרך-ארץ. אדם שאין שׂמים לו לב. וכי דיברו בו לפרקים היה זה רק על אודות זרות רוחו. אלחנן לא ידע כל עוול, אף כי כבר נשׂוּא היה ובעל בנים חמישה. אשתו הכחושה, יוכבד, היתה קצת חנוָנית והיתה טרודה בצרכי הבית. והוא, בעלה, היה, אם תרצו שאסמן לכם מלאכתו, מעט מלמד; אם נוכל לסמן בשם מלמד איש שיבואו אליו לפעמים שלושה או ארבעה תלמידים ללמוד, והלז מלמדם היום ענין זה ולמחר ענין אחר… ובאמצע הזמן ימָלט מהעיר, יעָלם לאיזה שבועות ואיננו… גם אנשי ביתו לא ידעו אז אנה הלך ולא ידאגו לו. – התרגלו בזה שלא לדאוג לו. כי הן כבר תּיכּנוּ את רוחו.
בעת כזאת נשמט מביתו והלך לו היה סובב על עיירות ששם גרים קרוביו, ויושב עמהם. בעיקר, הינו הך: גם כש“התאכסן” בביתו – במלה זו סימן הוא בעצמו את יחסו לבני ביתו – לא הועיל ולא נשא במשא הבית מאומה. אמנם הוא אב, בעל-בית, אבל לא התענין בצרכיו, לא כיהה מעודו בבניו, אם גם עשו דבר שלא כרצון. – הוא לא התערב בשום ענין ולא האיץ מעולם באחרים ולא תבע דבר.
הוא לא אכל לרוב עם בני-ביתו. מארוחת-הצהרים היו משאירים לו מעט מרק ותפוחי-אדמה או פולים ועדשים, ואכלם לבדו. כשהלך לבית-המדרש היה האחרון לצאת, אם גם השכים לבוא שמה, ואחר-כך הלך גם לטיל מסביב לעיר. שיחותיו היו קטועות. על פניו הלבנים, שזקן שחור דק הקיף אותם, היה מרפרף מעין צחוק קל. בעיקר לא התעצב ולא דאג מימיו. את הגיאוּת לא ידע, כאשר תבינו, אבל גם לא את הביטול הפנימי… ובכל זה היה שומע הוכחות מבלי להשיב עליהם; ולא ענה כלל, גם אם המטיר איש חרפות על ראשו. בימי נדודיו היה בא לאיזה “קרוב”, השליך עליו ועל ביתו יהבו במשך איזה שבועות, אכל ושתה שם, ולעתים גם לימד את הבנים, וביום אחד השכים בבוקר ויצא משם מבלי לקחת פרידת-שלום מבני- הבית… וכשהיה רעב בדרך היה מקבל לפעמים גם נדבה פשוטה, כי ניתנה לו, ולא ספר את הפרוטות. ולאידך, כשראה עני אחר היה ממהר ונותן לו, מבלי השאיר לעצמו מאומה. – כשעייף היה בקיץ, והוא עובר אז מעיר לעיר, השׂתרע בין תבואת-שׂדי המלאה, ושם, בין השבולים העומדות צפופות, מצאה נפשו מנוחה. –
ואם לפנות ערב היה הדבר, הוא בא לשפת נחל, היה משתטח פרקדן על החול, צופה ומביט לעולמו של הקדוש-ברוך-הוא, המתאדם בזהב השמש יורד, ואין חזון. - -
במעמקי נפשו של גיבורינו זה היה מקנן על יד אותה השלוה והעצלות, שראינו בו, עוד דבר אחר. הוא הסיר את צרכי החיים מעליו, כי זר היה לו מהלכם. – אמנם התורה והאמונה עמדו למראשותיו; הוא היה קורא לפעמים גם בספרים, בספרי עיון, ואין פשר… בכל דבר נוכל לומר ישר והפוך. גם השאלה לא שאלה היא, ותשובה היא כאתרוג שניטל פטמוֹ. – אדם זה מתנועע בחייו כלוּלב, בני-אדם אחרים הנם כ“הוֹשענוֹת” הללו, הגדלות לבטח ואחר-כך הן נעקרות ממקומן… מדוע ישא האדם אשה? ולמה זה יוליד בנים? שלשלת ארוכה לפניך ואין פורק… ובחרת בטוב ומאסת ברע; והטוב, לכאורה, אינו טוב בעצם… כל אדם עושה רק מה שימצא בו תועלת, וגם התועלת לאו תועלת היא… מרמה אך מרמה! ועל יד המרמה הנה אחיזת-עינים… המוֹתר, שיש לראובן על שמעון ולפלוני על פלוני, בעיקר רק טעות הוא. הכל ישקל בכף-המאזנים, ולכאורה, אין מה לשׂים בכף. השקים ריקים, ולמקום, ששם אולי דבר, אולי יש שם דבר-מה אין מפתח…
מחשבות כאלו כיסו את רוחו והליטו את רוחו. הוא מצא השקט רק בזה שעומד הוא מחוץ להבלי אותו עולם. שוטה הוא זה השט באניה והוא עמל להביאה אל החוף, ומאמין כי ימצא תוחלתו במקום אחר. - -
בימי עמידתו, הימים שבין עשרים ובין שלושים, היה נמק זמן מה בחטא, והיה מאמין בחטא, ואז, כאשר אמר לבקש לו נתיב, צעקה נפשו לאלהים, ואין עונה! אבל מה הוא חטא? מה לו בכל המעשים? קוהלת אמר: הבל הבלים, איוב קילל את יומו, ותהילים נאמר: אשרי! ובני-אדם – זה ישן על גבי מיטה מוּצעת, זה שוכב על הקרקע ואצילי ידיו מתחת לראשו, וסוף דבר שניהם ימצאו אחת. - -
כה יצאו רוב שנותיו ושׂם מסגרת לרוחו, הוא לא השיב על דבר, גם אם ידע להשיב. בא למקום שאין מכירים אותו ומצא כנופיה בבית-המדרש שואלים ומשיבים בדברי-עיון, היה משׂים עצמו כשוטה, לבלי הבין.
בניו גדלו, אחד מהם לוּקח לצבא ונשלח למרחקים. בנו השני דבקה נפשו בבת-תופרת, וישא אותה למגינת לב הרב הזקן. רעיתו חלתה; ועוֹל הבית ניתן על בתו. בת שמונה עשרה היתה והיא רכה וענוגה. בכתלי הבית בקיעים; ואם רוח סערה באה או ירדו גשמים מצאו להם נתיבות בו. והוא, אלחנן-משה, לא ניסה לחגור כוחו ולהקל משא ביתו. בימי חג או בימים שהיה מצוי בעירו היו מדברים על לבו – לבסס לו “חדר” קיים מעתה. והוא ענה ואמר: “גורלי לא אשנה!” ואשתו אף היא מעולם לא הוכיחה אותו. ה' רצה בכך, ובעיקר בעלה ישר הוא, הלא ישר על פי דרכו…
אלחנן-משה היה גם קרוב ומוֹדע לאבי. ובימים שבהם נשמט מביתו והיה נודד מאח לאח – היה בא גם אל ביתנו, והיה יושב אתנו כחודש ימים. שונה הייתי מאחי, ואבי התגאה בי לאמור, כי שאר רוח לי, ובאמת אוהב הייתי את ההתעמקות בספרים. וכל יגיעי להתקרב אל האורח הזה, כי אמרתי הנה דבר בנפשו, לא הועיל לי. והוא השתמט ממני בכל פעם כי שאלתי אותו דבר עיוני, ואם העזתי ואמרתי למשל: הלא אין בתשובת ה“חבר” שייכות נכונה לדברי הכּוזר, היה לוקח את ספר ה“כּוזרי” מידי, סוגרו ושׂם אותו בארון הספרים במקום שבו עמד. אין פתח ללבבו! –
היו ימי חורף, אלחנן לא בא אלינו זה שלוש שנים. והורי כבר תמהו על זה והזכירו את שמו בשבתנו לאכול. והנה נעתקה הדלת ממקומה והוא בא. מה שונה מראהו! לחייו נפלו וגופו דל וכחוש. הוא משתעל, מעמיד את מקלו, ענף כרות, בקרן-זוית, מתיר את חגורו מעל בגדו העליון הישן ומסיר אותו מעליו. אין אתו צרור, הטלית והתפילין שלו אבדו לו בדרך. הוא נטל את ידיו. ניגבן וישב לאכול. ראיתי בפניו והנה הם ירוקים. הוא משתעל פעם אחר פעם וסוגר פיו במטפחת אדומה. הוא חולה… הוא התקרר זה כמה… כוחו אין עוד אתוֹ כמלפנים. “חורף!” מלה אחת זו הוציא מפיו. הוא שכב לנוח על הספסל וחלץ את מנעליו – מין הרחבה כזו ראיתי אצלו.
מספר ימים עשה אצלנו ולא דיבּר דבר. אמי בטוּב-לבה נתנה לו חלב רותח מהוּל בנופת. הוא היה שוכב על הספסל ועוצם עיניו. אבי לא היה בעל לב קשה כלל וידע להיטיב עם הבריות; בכל זאת הכרתי שאין דעתו נוחה עתה. כי אלחנן-משה צריך לדרוש ברופא לא עלה על לב אחד מאתנו. מה שייך, הוא התקרר, ותוּ לא. –
לילה! לפני חצות ושעה זו חיה עד עתה לנגד עיני. אבי ואמי כבר הלכו לחדרם, ואני נשארתי את המועד הזה לבדי, על השולחן דלק חרש נר של חלב, ומבעד החלונות נשקף האופל. כמעט שמעתי את הלב הדופק של החולה.
והנה התעורר אלחנן וישב במיטתו, וחזהו השׂעיר נגלה מבעד כותנתו הקרועה, ויפן אלי ויבקש מים לשתות. קמתי וָאַגש לו צלוחית מלאה מים וישת מעט ויעמידה על השולחן לפניו וּמשׂפמוֹ נטפו מים. הוא שׂם את ידו הכחושה אל לבבו וקרא: “לא ינוּסוּ הצללים… הלב בוער… הם באים לנגדי, ואני רץ ברחובות… יחף אני הולך… תן לי את מנעלי…” חוֹרי עיניו נטויים אלי. פחד-מקשה אחזני; וביקשתי לקום ולקרוא את אבי החדרה, אך הוא עצר בידי ואמר: “הנח.. אל תירא”. הוא שתק איזה רגעים. זיעה נוזלת ממצחו, והוא פנה אלי שנית ויאמר: “הגדר פתוחה… והסולם רעוע… כי תגדל וידעת… עמלים הם לריק… הנה חוֹר בחבית… לעולם לא ימָלא… עוברי-אורח אנו כולנו… עוברים, רק עוברים…” הוא נשען על הכר וביקש לישון. הנר בער עד קצהו ואפשוט את בגדי, ושכבתי גם אני במיטה ואין תנומה לעפעפי.
ואחרי שבוע ימים יצאה נשמת הבודד הזה באהלנו והוא אז כבן חמישים שנה. “טהרה” וּ“לויה”. קברו אותו בשורה הרביעית של בית-העלמין בעירנו, המשתרע בתחתית הר מֵצל.
תהא נשמתו הערטילאית צרורה בצרור החיים!
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.