בקצה הרחוב התיכון בקיטוֹב העיר, לא רחוק מהשער, בו מתחלת דרך-המלך, התנוסס בית-חומה לתפארה, ושם משכן בית-קוֹרש או אבי משפחת קורש. הונו של ראש המשפחה עלה עד חצי רבבה, והרי זה עושר מופלג. בית-קורש היה כגבעה נישׂאָה בארץ-מישור, וכל עובר ושב סובב את הגבעה, אבל לא יעלה עליה.
שמעון קורש היה נצר מבני אמידים ואנשים ידועים בעמם. הוא לא עסק במסחר וקנין, גם לא הרבה לעשות צדקה וחסד ולא התערב בעניני הקהילה; אבל הוא היה פלא העיר או מאור העיר. יש עושר רב שמור בין חומות קיטוב והוד נסתר בוקע אל הלבבות מן הגבעה. הנך שוכב במיטה צרה ובחזון נישׂא אתה על כנפים. הלא נתקיים בו בשמעון “תורה וגדוּלה במקום אחר”. הגביר דמתא היה גם מִלַמדני העיר וּמן היראים והשלמים. בשחרית היה שמעון מתפלל לבדו ועושה את החשבון הארוך של תהילות, זמירות ושיחות-הבוקר עם ריבונו ביחידוּת. אך בערוֹב היום היה קם ובא לבית-המדרש. וקהל רב מבני-ישראל, שאינם נגידים ואף לא בני נגידים, נעשים שוּתפים בתפילה לשמים עם גביר עצום. רק מתי-מספר מיושבי העיר באים לפרקים לביתו. מי זה ירהיב עוז בנפשו לעלות במעלות המובילות לבית החומה הלבנה? ופה, בבית-אלהים, אך שעל אחד הנך רחוק מבעל-הרבבה. גם עיני רש מביטות נכחו במי שנפלג ממנו. – דומיה בבית-התפילה עת שמעון יתלונן בו; איש איש סידוּרוֹ לפניו, או הוא מתפלל מתוך זכרונו…אלוהים בנה את עולמו משׂכּיוֹת משׂכּיוֹת, אֶראֶלים למעלה וגבירים למטה. כל כותונת אשר כּוּבּסה היטב במים ושוּפשפה בבוֹרית מלבינה תהפוך את לב איש ישראל, בעת ישימָה עליו בערב שבת, ומעבד-עבדים יהיה לבן-חורין. מדרגת עשיר היא עוד יותר גבוהה. אשרי מי שזוכה לאכול תמיד על שולחן המלך!
ולשמעון שני בנים, אברהם ויצחק, וחתן אחד. אברהם, הוא הבכור, דר באגף הימני של בית-החומה, ויצחק דר באגף השמאלי. שניהם נתמכו על תורה ולא על מסחר. אולם אברהם כבר מַלוה חלק מכספו לסוחרים בטוחים ולוקח חלק במהלך הרוָחים בקיטוב. תחת זה היה יצחק “עוֹלה תמימה”. הנדה הרב שלו מושלש בבית-אוצר-כספים אשר בעיר-הפלך. והוא ישב ולמד עם מלמד אחד “בתורת חבר” ימים רבים גם אחרי אשר נשא אשה. העולם אינו משתנה, אין אף גובה ועומק נראה; אולם דברי חכמים נמשכים מדור לדור והם הם מנת חלק האדם.
חתן הגביר משה-נתן דר בעלית בית חָמיו. גם הוא היה בן-תורה, אך התמכר ברב אל עסקיו מחוץ לכתלי העיר. פעם בחודש נסע לעיר-המחוז וישב שם ימים אחדים, ובבואו הודיע לאנשי קיטוב את דברי הגזירות המתחדשות לבוא על ישראל, או גם את הישועות והנחמות.
חורף קשה היה, נפתחו אוצרות השלג וסער הניע את כל אגלי הקרח. כּוסוּ כל הדרכים ואין עוד לבוא מעיר לעיר וגם לצאת החוּצה. גם המשכימים ומעריבים בבתי-התפילה פיגרו מלכת. זועם אלהים ממעל, כי רבה עליו העבודה ורבים הם גם המעשים.
ביום-חורף כזה עזב משה-נתן את עיר-המחוז לשוב לעיר-מגוריו בעגלת-חורף. בעל –המלון הזהירוֹ שלא יצא. גם העגלון מיאן בדבר. ויאמר חתן הגביר: “אנכי בעצמי אנהל את הסוסים”. גאוַת אדם תפילהו למַשוּאוֹת. הנוסע לא השיג מטרתו ויתע מני דרך, וימצא בערימות השלג את קברו. שלושה ימים ושלושה לילות חיפשו אחריו, כי קמה הסערה לדממה והסוסים הגיעו לשערי קיטוב ואדונם אין אתם. בערב-שבת בבוקר מצאו את הגוף הנקרש, ויביאו אותו אל העיר לחצוב לו קבר באדמה.
רעית משה-נתן היתה הרה ללדת. היא היתה אשה בעלת-לב ומכובדה בבית אביה ביום ההוא נהפכו עליה ציריה ותלד זכר. ויהי בלדתה קפצה מעל המיטה, אחזה בנולד וקראה “יתום יצאת לאויר העולם וגם אני לא אראה עוד את פני השמש!” ותחרד המילדת, כי גם היא לא ידעה עוד את דבר האסון.
בימי החורף הזה נסתבך אברהם בן שמעון בעסק ביש. הוא – המתון, מתון מאד, נפתה להלוות לאציל אחד קל-הדעת שלושים אלפים רו“כ, בלי יסוד קיים. אחרי המעשה התחרט מיד; אבל לא יכול לתקן עוד את אשר עיות. אם יאבד עשיר מאות אחדות אצבעותיו נוטפות נטפי דם; ואבידה בת איזה אלפים היא כפצע וחבורה בגוף. והנה גז סכום נורא של שלושים אלף רו”כ בבת-אחת! עוד תמול היה כל הכסף מונח בארגז ואתה אדון לכל שטר ושטר – והיום הארגז ריק ואשר עמלת בו, טיפחת וריבּית, נשקע אצל אחר, והוא אף אחיך אינו ואינו גם בן-ברית. נפצע לבו של אברהם ורוחו סר מאתו. ביום-סגריר אחד, בשעה שההוָיה הליטה את פּניה ואין שמש ואין מאור, נטל את אבנטו המושזר משי שחור, בא חדר בחדר וקשר את האבנט על צוארו והידקוֹ היטב, ויחָנק וגם לא ציוה לביתו.
מונים לימי-הקיץ וּלחידוּש העולם מניסן, אבל אז גם מתחילים ימי ספירת העומר, ימי אֵבל קל ליהודים, שאין נושאים בהם נשים ואין שמחים בהם. יצחק, הבן הנותר לשמעון, חדל לשחות אז בים התלמוד והפוסקים ויפנה לבו לספרי יראים. אין אלה מחדדים את המוח ואינם מיגעים את הנפש, אבל חוטטים בנפש… לא די לאדם לדעת את פרטי ההלכות וחידודי דשמעתא, הוא צריך גם לשמור כל מנהג ולהיות זהיר בכל נדנוד של עבירה. עבר על אחד הלָאוים שבתורה מיסרים אתו קשה; התרשל באיזו מצוה – וגם על זה הוא נענה ונדכא. יש שבעה מדוֹרי-גיהינוֹם ויש חיבּוט-הקבר. כל עין מסתכלת ונהנית בעולם הזה תנוּקר; כל לשון מדברת דברי-הבאי תיעקר; כל אוזן שומעת לשון-הרע תיסתם. מכים בשבטים את הגוף ואת הנשמה יחד, מנקרים בלפידים להוּבים באש בכל אבר ואבר. שותת דמו של מת כדם החי המתהלך בארץ. ולא די לך ביסוּרים קשים אלה, כי גם משליכים אותך, בהיותך מוּכּה ופצוע, אל יוּרה רותחת ומבשלים אותך, עדי ימק הבשר עם העצמות יחד. אכזרים המה מלאכי-חבלה ונשיכתם עוד קשה מנשיכת נחשים ועקרבים. גבוה מעל גבוה יושב על כסאו – ושליחיו מכים וחוזרים ומכים עד בלי חָשׂך.
נפשו של יצחק נשקעה בתהום-המוסר ובלבו פּחד נקשה. הוא פרש מאשתו, התענה פעמַים בשבוע, האריך בתפילה והתמוגג בדמעות. וכשבאו ימי אלול ובני עדת ישראל החלו להכין עצמם לימי-הדין, ירד ממקומו במזרחו של בית-הכנסת, עלה על הבימה בשעת קריאת התורה - יום חמישי בשבוּע היה אז - ויקרא: “שובו, שובו לאלהים! הסירו מכם כל חטא ופשע וּמַלתם את לבבכם!” הוא קרא בקול משונה, ויחרד כל העם ויבּהל. בנו היחיד של הגביר יצא מדעתו…
כעבור ימי האימה והפּחד וימי המועד שאחריהם הובילו את יצחק לעיר-המחוז ויושיבוּ אותו בבית-מקלט לחולי-הרוח. ורעיתו הצעירה והעדינה שבה לבית אביה, כי לא ילדה לו עד היום, וישאר האגף השמאלי בבית-החומה הלבן שומם מאדם.
שמעון לא קרא מעולם בדברי הנביאים, וידע אך את הפּרשות שבהפטרות ומהכתובים ידע אך מזמורי תהילים וחמש המגילות. אבל זאת הפּעם החל לקרוא בספר איוב; וגם הוא לא חטא ולא נתן תִפְלָה לאלהים, אשר הראהו שבט אַפּו. הוא אך חדל לבוא לבית-המדרש, החזיק מנין במחיצתו ולא יצא מאז מפּתח ביתו. – –
אצל עם היהודים אין שמות בני-אדם וכינוייהם מתאימים ברוב לתכונתם ומעמדם. וכזה ילמדונו שלושת האחים: נפתלי איש-שדה, גד איש-שדה וּבֶּר איש-שדה, שהיו ידועים בקיטוב, ולכל אחד ואחד גם מידתו ביחוד.
נפתלי הבכור היה איש גבה-הקומה ובעל-בשר, איש בלי מרה ואף בלי שמץ כעס בחוּבּו. חנוָני היה, מוכר צמר ומשי לבגדים ובד ללבנים. “בעל-שפע” לא היה ובחנותו לא עמדו הקונים מעולם צפופים, אבל הוא מצא את לחמו והיה נחשב ל“בעל-בית” הגון, וגם איש מכובד היה ורצוּי לכּל. כשהתפרץ ריב בין שכניו דיבר הוא עמהם דברי-פיוס. אם הטיל הגבאי אימה על הציבור, לא נמנה הוא בין המתקוממים כנגדו בחוזק-יד, אבל היה משכּים לביתו ומדבר עמו נכוֹחוֹת כעם אח וקרוב. הוא היה שמח בכל יום שבת ויום-טוב, ופניו היו צוהלים בבית-המדרש, כשהחזן ניצב לפני העמוד והתחיל לשבּח ולרנן לאלהים, אשר בחר לו שבטי ישראל לנחלה והוריש להם חיי-עד. שמח היה נפתלי גם בבניו ובלוקחי-בנותיו, שלא בוש בהם כלל בפני עם ועדה. הנה בעולמו של אלהים מסילות ישרות ועקומות – מי שהולך בדרך ישרה חוֹסה בצל המקום; ומי שתועה ללכת סופו יורש גיהינום, אם גם נהנה מעט בעולם הזה.
חשבון אחר לגמרי היה לבּר, אחיו השלישי. גם הוא היה חנוָני, מוכר כלי-ברזל, פּחים, מסמרים, מפתחות ומנעולים, אבל הוא עולה ויורד במעשהו, עולה ויורד. לא פעם אחת עמד על המַשבר להשמיט כספים ושלא לשלם חובותיו. הוא ראה עוול במתחרים עמו וגם התבונן לדרכי השכינה, שאינם ברורים. ארבע תקוּפות לשנה: קיץ וחורף, סתיו ואביב, לכל מועד גבוּלוֹ, והרי לכל דבר לעמוֹד על משמרתוֹ. אבל הנה אתה פותח רימון ותולעת בו, איש פּלוני לובש איצטלא-דרבנן – ורק מרמה בקרבו. יצר-הרע בוער בך כיקוד אש, אתה שומע בקולו, ואחר זה גם הוא יעזבך ולבך שמם… ריב-תמיד בינך ובין אשתך, מה שאתה מחייב היא שוללת, אתה מכניס בעמל והיא מוציאה בלי חשבון – והרי הנך תלוי בה לקיוּם המין. הנה לבני-ישראל תורה רחבה מני ים וּמצווֹת לאין מספר וימי חיי האדם רק שבעים שנה; אין לתמוה אם נשלם נִשְיֵנוּ פה אך מעט ואנו באים לעלמא-דקשוֹט וחוב גדול עמוס על שכמנוּ.
מין אחר היה האח הבינוני גד. גם הוא על משפּחת החנוָנים יִמָנה; אבל לוֹ היתה חנוּת גדולה למרכולת בטבור העיר; וכל האצילים הפּולנים בעלי האחוזות הגדולות שמסביב לקיטוב, כוהני-הדת, פקידי-הממשלה, היו קונים אצלו במזומן ובהקפה, והוא הולך ומתעשר משנה לשנה.
צינוֹרי הפּרנסה לא רחבים הם, וכמה קשה לאיש יהודי למצוא את לחמו! אבל אם יתן ה' לאדם את הברכה אז משפיע הוא בלי חדוֹל. בעל ישוב-הדעת הוא גד במעשיו, מתוּן בלכתוֹ, ואף בדבּרו אל אֶחיו הוּא מונה כל דיבור. בימי מועד וחג באים המה ונשיהם אליו לבקרו; והוא גם לא יצעד על סף ביתם. הלא מבּטן אחת יצאו שלשתם ואב אחד הולידם, אבל נפתלי וּבּר אך בעלי-בתים המה והוא – עשיר בעמיו. אף בני-התורה והרב דמתא מתיחסים אל גד באופן אחר מאשר יתיחסו אל נפתלי וּבּר. עולים אנו למרום, וגם שם הנה מיכאל, גבריאל ורפאל ראשונים במלכוּת, ולעוּמתם מלאכי-השרת הרבה לא-נודעים בשמותם והמון מלאכים סתם.
ערב יום-הכפּוּרים בא, יום כפול במהותו. מן החרכים תציץ אימת-הדין, ולעת עתה מרבּים בסעודה לפכּח את הלב. נותנים צדקה וחסד; משלמים בעד ה“מקומות” בבתי-הכנסת ביד נדיבה וזורקים מטבעות של נחושת וגם של כסף אל כל הקערות העומדות על שולחן-הכניסה בעזָרה. לפני הסעודה המַפסקת מתפּללים מנחה בציבוּר ומתוַדים בלחש ואין חותמים. וכשחוזרים ויוצאים איש-איש משתטח למחצית על הקרקע, הפּנים מוּטים לצפון והאחורים לדרום; ושַמש הקהל, או איש פּחות במעמדו, אוחז רצועה של עור בידו ומכה על גבו של המוטה, אם שוֹע הוא או דל; הוא מלקה ומונה עד ארבעים ואומר: “והוּא רחוּם יכפּר עווֹן” שלוש פּעמים בזה אחר זה. והלוֹקה מתוַדה ונקלה לעיני אחיו.
ובכלות גד את תפילתו במזרח בית-הכנסת וירד ממקומו ויבוא אל הפתח, קָץ לכוֹף את קומתו וילך הלאה. התקומם איש עשיר בגאוֹת-לבו נגד מנהג קדמון לבני-עמו. ויהי הדבר לשׁיחה ימים רבים.
תמוּנת ה“נגיד” הזה נקלטה בזכרוני ואני חושב בו לפרקים.
הוא היה איש מכובד, שוקל את דבריו ונוהג בעצמו דין תלמיד-חכם, אם גם עם-הארץ היה ביותר. אוהב היה להתפלל בקול ולהטעים כל מלה; ואם לא הבין מה הוא שׂח עם אלהים, בעלי-התפילה בודאי ידעוּ זה, והם גם הם תיקנו את הזמירות והאמירות לתפילת שחרית, מנחה וערבית וכן לכל מועדי השנה. כשרחץ את ידיו לסעודה וניגבן אחר זה היטב באלונטית והיה יושב על כסאו בראש השולחן ובצע את הפּת וטבל את החתיכה במלח, היה לו הרגש של כוהן העומד על יד המזבח. אין מקדש ומשכן בגולה, אבל הנגידים המה לוִיֵי העם. לא אחת היא אם אתה לובש כתונת-בד לבנה אך בערב-שבת לבד, או שעושה אתה כזאת פּעמַים או שלוש פעמים בשבוע. הבדל רב הוא אם במנעלים עקומים תצעד על הקרקע או מנעלים שחורים ומבריקים לרגליך. נפש האדם תרחב מבגדי-כבוד ומהדרת-כבוד.
יעקב טירדין עסק חליפוֹת במסחר יין-שׂרף ובמסחר הנוֹפת. מוּצלח לא היה במעשיו לרוב, ולפעמים גם היה מפסיד. אבל הוא גמר אומר להימנות בין הנגידים. ומי שעומד מעלה מי יוֹרידוֹ? הוא לא שׂחה בים-החיים, כי אם היה כפַסל החותך באבנים קשות ומתיגע ומתעמל. לא נקל לבנות בית יפה, לשכללוֹ בכלים נאים, להלביש את האשה חמודות ולקנות לה תכשיטין בכל פעם; לא נקל לתת צדקה ביד נדיבה, לעמוד בכל ענין של ציבור בשורה הראשונה ולהתחרות ב“קנית העליות” גם עם גבירים גדולים – ולהיות עם זה שומר אוצר כמעט ריק. את דבר הכתיבה לא ידע יעקב והיה מחשב ההכנסות וההוצאות הכל על-פּה; על כוח-זכרונו התפּלאו כל יודעיו. לרוב בני-אדם אין בעניני המסחר צד של איסור והיתר ואין גם זה נכנס לחוג של יראת-שמים; אבל יעקב נתן לבו לזה, שההן שלו יהיה הן והלאו שלו יהיה לאו. הוא היה שומע וּמאזין, לא אהב להתוַכּח, אבל כשהשיב על איזה דבר השיב בטעם. ביום לא היה פנוי; ועל משכבו בלילות היה צופה ומביט לעסקיו המסובכים והיה עמל לישר הדוּרים. הוא היה יוצר מן התוהוּ וּבלא “חומר קדוּם”; וכשהסתכל היטב ראה לעתים תהום לרגליו.
והנה הגיע תור בתו להיאָרס. יחידה היתה וּמעוּנגה. איש כיעקב יכול להתקשר אך עם משפּחת עשירים, ולהרים מכספּו, שלא רב היה, הון הגוּן היה זה דבר נמנע על פי דרך הטבע, אבל הן הרצון מושל ומניע בּכּל. בימים האלה החל יעקב לעשות עסקים עם אציל אחד, אשר נטה אליו חסד ויאמן בו יותר מבשאר אחיו היהודים. מעין כוכב עלה עתה על שמיו, ויחל להרויח במידה יותר מרובה. אולי גם יד ההשגחה העליונה היתה בזה.
יום קיץ היה. יעקב ישב עם האציל בעל-בריתו בהרחבת-הדעת במסדרון הפּתוּח לפני הארמון היפה ודיברו שניהם בעניני מסחרם. עבד מלוּבש בגדי-שׂרד הביא על טבלה בקבוק יין וכוסות והעמיד לפניהם. נזהר יעקב תמיד בדברי הדת; אבל הפּעם מט עוז-נפשו וַישת מהיין… אחרי שעה עזב את הכפר וענן העווֹן כיסה את רוחו.
שלשה ימים “צפן” את המעשה בקרבו, וביום הרביעי בא אל הרב דמתא לפני תפילת-המנחה – ויקבל ממנו הוראת “תשובה”… ימים רבים היה צם יום אחד בשבוע ואיש לא ידע את הדבר. ויהי כי עלה עליו הגורל להימנות פּרנס על הציבור ובאוּ טוֹבי העדה לבשׂרו את הבשׂוֹרה, ענה ואמר לתמהונם: “קטונתי בעינַי להיות אב ופטרון לקהילה: שתיתי פעם יין-נסך”…
עוד לנגיד אחד אומר אני להציב ציוּן, לגדליהו בעל בית-הדואר, והוא גם חי ברשות עצמו. גדליהו נחשב על הנדיבים ועל אלה שלהם בית קיבּוּל לאיזו עשירות וכשרון-מה לחיים ברוַח. העולם בודאי אינו הפקר; אבל אם תבוא לשאוב ממנוּ בכוס גדולה, אז תכניס בה יותר מבכוס קטנה. דל הוא זה שדלה נשמתו ומסתפּק גם בפרנסה דחוקה. כנגד זה, בחרת במידת הנגידוּת והנה נתוּן לך אשר תחפּוץ – אם גם לפעמים ברוב עמל ויגיעת-נפש.
גדליהו הייה מחזיק בחכירה את בית הדואר למסע פקידי-הממשלה ממקום למקום. מסילות-הברזל היו עוד אז חזון לא-נפרץ ברוסיה, והלא על מושלי המדינה וּפקידיה לבקר מעת לעת מספּר ערים וכפרים, נמצאים בחבל-אדמה מסוים, הנמסר להם להשגחה. לוֹ היה בית יפה בקצה העיר, ומסביב לו חצר גדולה ואוּרוה לסוסים ומרכבות; בחצרו היו גם מלונות לשומרי הסוסים ולרכּבים, שם היו גם בתי-בישול ואסמים לשעוֹרים וּלתבן וּלמספּוא. היתה פּה מעט שֹררה והד של אחוזה.
יושבים אל השולחן לאכול, והנה נשמעו צלצלי פעמון של מרכבה באה מרחוק. עבד אחד רץ תיכף לפתוח את השער ושני לו החל לנקות שני סוסים להכינם לדרך. בכל החצר התעוררה איזו תנועה. גדליהו קם מכסאו, הסיר את כובעו, החליק את זקנו, והוּא משנן לעצמו את המלים הרוסיות, לאמרן לקבלת פּני הפּקיד בצהיבת-פּנים. הוא ביד כל מושל ופקיד. ואמנם הללו יודעים להמטיר דברי חירוּפים על כל איש נכנע להם, אבל לבם לא קשה כלל. אדרבה, מתרככים המה בעת שמעלים להם חמין במיחם הבוער ומשׂימם לפניהם לחם לבן מריק, נוֹפת וחמאה. באולם שבבית גדליהו לקבלת אורחים חשובים שׂוֹרר נקיון רב ואיזה יופי במשטר כליו.
בחדר שישבו על כסאותיו פקידי המחוז, שופטים עליונים, רופאים ידוּעים וכמרים, כבר צפוּן איזה אור, ואיזה דבר יעטוף את הלב עת תציג רגליך על ספּו. יש נשרים בעולם וכל בעלי-כנף, והנה כנגדם חיות וּבהמות הולכות על ארבע ובני-אדם סתם הולכים על שתים.
גדליהו היה משהה בסעודתו אף בימות-החול. בשר-מרק לא נעם לחכּוֹ והיה אוכל בחמדה אך צלי ומטוגן. עוף שלם עולה על השולחן, ואתה מחלקו בסכינך ולוקח ממנו אבר, קולף אתה את הבשר ומוצץ אתה מן העצמות את מיצן. על ידי חוש-הטעם מתענג הגוף ואף הנפש תעלה, ימי צום הם רק גזירת חכמים על פי חוקי הדת ומנהגי האומה. מי שמרעיב עצמו לדעת, נוסף על הנאמר בשולחן ערוך, זהו חסיד גדול או איש משתגע גמור. אוכל אתה בשר-עוף רק צלי ומתוּבל באיזה בשׂמים, שותה אתה כוס יין אדום, נסחט מענבים ממש בלי שום תערוֹבת, מקנח אתה את פּיך ואחר-כך טובל אתה אצבעותיך במים אחרונים והנך מברך את הזן ומפרנס, על פי הנוסח הרגיל, ואתה מפתח אחר זה כפתורי מכנסיך, פּושט מעילך, מסיר מנעליך ומשׂתרע על מרבד רך לנוח – זה גן-עדן התחתון בהאי עלמא.
ואיזו מנת עוד יותר גדולה צפוּנה לצדיקים לעתיד לבוא? הלא בלי בשר ה“לויתן” וחתיכות שמנות מ“שור-הבר” אין כל טעם גם לימות-המשיח. אלהי העולם הטיח את אלה על ידי עבדיו הנביאים וחזר והבטיח, והוא אמר ויקיים אשרי העם שכּכה לו!
אשתו של גדליהו היתה שטיה מעט ולא היה לה כל תוקף בעניני הבית. אמנם רגליה נעו כל היום ותלך מחדר לחדר, מבית לחצר ומשם לבית-המבשלות. פּעם דיבּרה עם אָמוֹתיה, פעם עם בניה, פעם עם בעלה. בימי נעוריה הן גם ילדה, והימים ימי כאבים גדולים, ואחריהם באו ימי מחלות-נשים. איך אומר הכתוב: בעצב תלדי. ויש נשים שאין להן תשוקה כלל, הבעל מושל והן אך שפחות-בית. רב לדבּר באלה!
מימי הלידה גדלו בבית שתי בנות: שושנה וּפנינה, רוֹזה וּפֶּריל. שתיהן בעלות שׂער אדום ואף נאות במראיהן ומלוּבשות בטעם. שושנה היתה חיה ברוּחה, ממלאה בכל שיחה שחוק פּיה. לא נכנעה גם מפּני פּקיד, נתנה יד לכל אורח, והן גם למדה מעט לשון וספר. פּעם בא אציל פּולני אחד מאצילי המקום לבית-אביה להחליף עמו בסוסים והושיט לה פּרח, ויהי הדבר לנס במלוא העיר. – טבע אחר היה לפנינה. היא היתה שתקנית, עצלה מעט ולא אהבה לשמש בצרכי הבית. בפניה היו כתמי-שמש רבים, עיניה ירוקות מעט; ובלכתה לטייל עם אחותה, זו צועדת קוֹממיוּת והיא נחשלת אחריה.
בימי אביב אחד החל גדליהו לבנות בקצה חצרוֹ בית קטן של אבנים; ויעשׂ את המבוא בפנים החצר ובחוץ ששה חלונות לשני עברי הבית, שני חדרי-מיטות פּתוּחים לאולם, ולפני האולם פּרוזדור וקירותיו זכוּכית.
שדכנים מן המנין החלו לחזור על פתחו של גדליהו. הנה פּה שתי עלמות בוגרות, ובעיירות אחרות מרחוק ומקרוב כּמה וכמה בחוּרים ראוּיים או יכולים להיות חתנים להן. שדכן זה מציע לנערות בני-מיוחסים, ושדכן שני מציע להן בני-נגידים. צריך לאמור כי אף שגדליהו היה שקוע בחובות והוצאותיו רבּוּ תמיד על הכנסותיו, היה מטעים לכל מי שדיבּר נכבדות בבנותיו, כי יתן לכל אחת מהן אלף רו"כ במזומנים, מלבד מתנות רבות לחתן וארוחה נאמנה לזוּג שנתים ימים על שולחנו. הלא למטרה זו הוא גם בונה את הבית החדש, ויהיה לכל חתן בית-מלון יפה, כדרך הנגידים ממש.
בהגיע שושנה לשנת השבע-עשרה נארסה לחתן אחד, שמו יוסף בן טוֹביה. והוא מעט משׂכּיל, מגהץ את בגדיו, ומנעליו מבריקים בשחרוּריתם בכל יום. שמונה ירחים אחרי “כתיבת התנאים” כבר חגגו את חג החתונה במשתאות ובכלי-זמר ובשאון רב, כמעט לא נשמע כמוהו בקיטוֹב. כאציל ממש דר יוסף בחדרו, שפּינו לו בבית החדש, לחמו ניתן, מימיו נאמנים וכל משאלות לבו לא אָצלוּ ממנו. אין עמל ואין אף טרדה מעט להרויח או “לחשוב על איזו תכלית”. הנך יושב ומצחק עם רעיה צעירה חבוּיה עוד בחביון הנוער, היא שלך ונשמעת לך. ובלא חופּה וקידושין ובלא אירוסין כדת הן לא אך מגע, כי אם גם שיחה יתירה עם נערה איסוּר גמור הוא ודבר בל-יעָשה.
אומר אתה כי הנך אך יחיד ומיוּחד באָפקוֹ של בית גדליהו, והנה בשנה הבאה אחות רעיתך גם כן נארסת לחתן, וגם זה שמו יוסף. עברו ירחים והנה שוב חוגגים חתונה שוה במידתה ובשאונה לחתונה שלך. כלקראת בן-מלך יצאו לקראתך, בבואך בראשונה העירה, בתופים ובחצוצרות, להובילך לבית-המלון בפאר והדר; ועתה יוצאים לקראת צעיר אחר והוא בן-גילך ובעל-דבבך.
הקורא אולי יבין את סוף המעשה מעצמו. יוסף הראשון קינא בשני והחל להציק לו. אם עזב זה את חדרו לשעה והנה בא הראשון ויקרע את הסדין היפה הפרוּשׂ על מיטתו. עזבה גיסתו את חדרה ויתגנב יוסף בן טוֹביה ויקרע את בגדה המשי. ביום שבת אחד לפני לכתה לבית-התפילה ביקשה פּנינה לשׂוּם טבעותיה על אצבעותיה – ואינן, כי נגנבו. פּתחה ביום החורף את ארון-הבגדים, לקחת משם אדרת-שׂער יקרה, אשר עשו לבעלה, והנה נחתכו ממנה כל זנבות-התחשים. יוסף השני לא בין משׂכּילים הוא נמנה, אדרבה, נוטה היה לבני החסידים והיה מיסב במסיבותיהם. גם לוֹ לא היה לב רחב, אבל שנאת-חינם לא ידע ולא אמר מעולם לנפשו: צר לי לשבת יחד עם בעל אחות אשתי. גם הוא נהנה מן החיים ואינו שׂם את “עוֹל הפרנסה” עליו לפני בוא העת. פּנינה הרתה ללדת, ותקנא גם אחותה בה.
פּעם נכנס גדליהו פּתאום לחדרו של יוסף הראשון וימצאהו גוזר במספּרים את טליתו של יוסף השני. הוא הכה אותו על לחייו ויגרשהו מביתו.
אני עושה חסד עם המתים ועם החיים, בהציבי פּה ציוּן למשוּלם “מכניס-אורח” ולאשתו חיה הצדקת.
משוּלם היה “בעל-בית” נודע בקיטוֹב, ממַצע בעסקי מכירת נוֹפת ונוסע לתכלית זו לרוב לעיר-המחוז ומרויח ממון במידה הגוּנה. אבל כל מה שהיה מכניס היה מוציא לאחרים. בנים לא היו לו, אבל מעולם לא היה סועד לבדו על שולחנו. על כל עני ואביון הולכי-דרך וסובבים בעיירות היה לו משפט הבכורה. הוא נוטל ידיו לסעודה; והזר, לא ידע אותו מתמול-שלשום, גם כן נוטל ידיו ויושב ואוכל עד כדי שׂוֹבע.
משוּלם פּירנס עניים בביתו לא אך בימי השבת בלבד, כי אם גם בימות-החול; ובימי פסח וּמועד היו גם שנים וּשלושה אורחים סועדים אצלו. הוא לא היה בודק לנפשות, לא היה מסתכל בפני ההֵלך, אם יפיקוּ אֵמוּן, ולא היה מקפּיד בזה אם איש לא-נקי גם בבגדיו גם בבשרו היה מתאכסן אצלו. כל איש מזרע היהודים הוא בן לאבות אצילים, ואין עתה הבדל כלל בין בני השפחות וּבין בני רחל ולאה ממש. הוא אינו מיטיב את הדלים, אינו נותן משלוֹ לרעבים, הוא אך פורס מהונו של מקום, שכל קניני העולם ברשותו ושהכל ברא ויצר לקיוּם הבריות.
וחיה רעיתו גם היא גזבּרת נאמנת היתה. היא משתדלת לאפות ולבשל, ואין לה נחת-רוח אחרת, כי אם למלא כל קיבה ריקה במטעמים טובים. חלק אנוֹש עלי אדמות הוא אך להקים נכשלים, לתת צדקה לכל פּושט-יד ולהשאיל לשכנות עניות כל כלי דרוש להן או אף עצים להסקה ושוּמן ליום השבת. אם השמש יאסוף נגהוֹ אז יחשך העולם. אם אין חום יתקרר ויגוַע הכל; ואם יתקשה הלב ולא ירגיש בצורך אחרים, מה ישאר עוד בחלל המציאות? על אודות אֵל “גומל חסדים”, “חונן וּמַלוה” נאמר גם ב“קרבן-מנחה”; וכי תתפּלל לשכינת-עולם, עליך לבוא לא אך בלב טהור, כי אם במידות ובמעשים.
אברהם אבינו היה “מכניס-אורח” גדול, וארבעה פּתחים לביתו לכל רוּחות השמים גם שׂרה לשה קמח ועשתה עוּגות למלאכים נראים כאנשים אם בבבל אם בכנען, אם בספרד אם בשאר ארצות הגולה – אֵל עולם זן ומפרנס פּעם על ידי עצמו, פּעם על ידי שליחו.
משוּלם לא האריך ימים וימת בן חמישים, ויתאבלו עליו כל אנשי קיטוֹב. חיה עוד האריכה ימים אחריו חמש-עשרה שנה וַתַּאכל את העניים משארית הונה. וּכשכָּלה זה החלה למכור את הכלים והמיטלטלין אחד אחד, כדי שלא להניח ידה ממצווֹת ומעשים טובים. וכשמתה ספדו גם לה ואנו ואבלו רבים, וחצבו לה קבר על יד קבר בעלה. תהיינה נשמות שניהם צרוּרוֹת בצרוֹר הנצח!
בחנות קטנה למרכּוֹלת ולמיני מאכל, לקדירוֹת וּלכלים, לעניני-תפירה, עטים ודיוֹ וגם גלוּמי-קטורת, בקצרה, בבית-ממכר כל הצרכים הפּעוּטים של איש עברי או גם של נכרי, היה הגיבור שלנו בשם פסח עומד מבוקר עד בוא הלילה ומשרת כל קונה או מחכה לו… הנך שׂם זרע באדמה והוא צומח; הנך לוקח גרזן ומכה בעץ וענפיו נופלים לארץ; מכל דבר תצא פּעוּלה. לא כן עסקוֹ של חנוָני. הנך קונה סחורה וּבורר מינים נאותים ולוקח את כל אלה בהקפה, ואתה מתחייב לשלם הכל למועד ידוּע; והנה דוקא באותו המועד מעטים הקונים; וכי יחפּצו לקנות מה, הם באים לחנויות של אחרים ולא אל שלך. זה ענין בחירה ואפשר לכל קונה להטות רצונו לקנות בחנות זו או בקרובה לה. ודוקא ענין הרוַח הוא הכרח גמור. לא מכרת את הסחורות והן תתקלקלנה ברוב הימים, לא שילמת לבעל האוצרות של סחורות ושוב אינו מקיף לך.
מעבר לחנוּתו של פסח הנה חנותו של פּלטיאל, חנותו של איש לא בעל שׂכל גדול ואף לא רצוּי לבריות, ואף על פי כן מרבים העוברים לסוּר שמה. אם ה' יאבה להצליח אדם אז לא תבוֹאהו צרה כלל, וכנגד זה ימנע מבר-נש את אורו – ואז הוא תמיד אין-אונים.
פּסח החנוני היה יודע בספרים, אם גם לא ירד לסוף עומקם. מבארים הם המחברים את עניני הכתובים על פּי דרוּש וסוֹד. “שבעים פּנים לתורה”; וכשאתה אמר פרקי-אבות בשבתות הקיץ ואף הנך מבין מה שנאמר גם בפנים גם בפירוש בּרטנוּרא, אתה מוצא שאומרי-פתגמים הללו היו חכמים מוּפלגים. זה קיבל מזה וזה קיבל מזה, כל משנה היא קצרה מאד, והכל הוא רק חוּליה בשלשלת ארוכה. הנך משׂיג דבר בשׂכל והנך תופס הכל; אבל השׂכל הוא ענין לחוד ורוּח-הקודש היא דבר לחוּד. הראשון הוא מנת כל בר-נש יודע ספר, והשניה היא אך מתנת יחידי-סגוּלה, בחירי הדורות. בימי התורה היו גם נביאים. משה עלה על הר סיני ודיבר שם עם הגבוּרה ממש; וכשחָרב הבית כלוּ ימי התנ"ך והתחילו ימי הגמרא. גם למצווֹת גוּף ונשמה; את הדינים גוּפם לא חיבּב פסח, אם גם היה סר למשמעתם.
וכשהתחילה “רוח הזמן” לנשב בעיירות יהודה החל גם פּסח להבין עניני מרחקים ולהשיג מציאוּת מדינות אחרות. בימי המקרא היתה ארץ אַשוּר וארץ מצרים; בימי התלמוד דיברו על פּרס ועבר-הירדן ושבּוּר-מלכּא… ועתה שׂחים על אודות ארץ צרפת ואשכנז ועל ארצות לא ישמרו בהן בני-ישׂראל יום השבת, ואף מורי התורה מגוּלחי-הזקן המה שם… סוחר גדול בא עד כרך ליפּסיה, ויבוא אל השוּ"ב דמתא כדי לשאול אותו איה אפשר לסעוד בכשרוּת, וירא והנה הוא יושב ואוכל עם רעיתו יחד על שולחן אחד ואינו בוש כלל…
אזנו של פּסח גם לקחה שמץ משיטת בעלי “כיס-אחד לכולנו”, והיה חושב בתורה זו ימים רבים; וביקש ומצא כי אי אפשר לעולם בשיתוף נכסים לגמרי, וכי אם לא יהיו עניים ועשירים לא יהיו גם כן עובדים ומשרתים, ונמצאה האדמה לא משׂוּדדה, גשרים לא בנוּיים, ואין אף מי שיתפור לך בגד או יתקן מנעלים לרגליך. אף להתורה פּרשת בראשית ופרשת וזאת הברכה לבסוף. הרי לך ראש ועינים והרי לך גוּף סתם ורגלים. בחוּש-המישוּש בלבד אינה יכולה כל בריה להתקיים, ואף לתולע ולרמשׂ איזה שׂכל. את מציאות האחרונים ידע מ“ספר-הברית” לפנחס אליהו; וכל העובר בין בתרי פרקיו יהיה לחכם מחוכם ויוכל לנצח כל האפּיקורסים שבעולם. בלב פסח בעצמו היו נולדים לפעמים איזה ספקות… ודוקא ביום-סגריר, כשעמד בחנוּת איזו שעות על רגליו ולא מכר אפילו בחמש פּרוטות. עלבון לאדם שיהיה יגע לריק. ואם הנך מתפּלל בבוקר ובערב ומשלם את נִשְיְךָ לבורא לפי מיסת ידך, עליו גם להסתכל מעט במחיצתך ולהזמין לך קונה הגוּן…
עוד לא עברו על פסח ארבעים שנה וכבר נעשה חלש והחל להשתעל, ודוקא בחזקה, ולפעמים ביריקת דם. הוא התקרר בימי-סתיו קשים ובגדוֹ העליון לא חם עוד. ענין החולשה גם כן כתוב בספר-הרפואוֹת. ספר כזה היה לו למלך שלמה, שהחכים מכל אדם. ואחר-כך נגנז; חזר ונתגלה לחכמי יוָן והיה נודע גם לחכמי ישראל; ועתה זה דבר שהוגים בו ב“שקוֹלֶס הגבהים”, והגומרים שם את חוק-לימוּדם יוצאים מוּכתרים בכתר דוקטור ונעשים לרופאים בשׂכר.
פעם ירד פסח לטבול במקוה-המים בערב-שבת. ירד ולא עלה, כי אחזהו השבץ וימת.
מנחם חתן שמעיהו, בעל האכסניה היחידה בקיטוֹב, היה איש-בריתי ולמד עמדי שנה שלמה אחרי נישוּאיו. כבר נשׂוּא היה פעם אחת בעיר אחת סמוּכה לחרסון הבירה; אבל רעיתו, שאהב אותה מאד, מיאנה בו, ויכתוב לה ספר-כריתות, אם גם באונס ושלא ברצון כלל. אחר זה התגורר במתיבתא דרב אחד נודע, למד שם גמרא ופוסקים, עסק גם ב“קידוּש החוֹדש” והיה כרוּך אחרי המשניות עם פּירוש “תפארת ישראל”. וכשהתגלה אז כוכבו של המלבּי“ם, התמכּר גם אליו וילמד חלקים אחדים מספרי התנ”ך עם ביאוריו בטיב הלשון. הוא החל לאהוב את שפת חוזי-יה וירא כי לפרשיות הנביאים הד אחר לגמרי כאשר נלמד אותם בגוּף התנ"ך, מאשר נדע אותם על פי ההפטרוֹת שבספרי החוּמשים. בספר “מכלוֹל” למד גם כן את ראשי חוּקי הדקדוק, אם כי גער בו רבוֹ בגלל הדבר הזה, יען כי אין הלימוד באלה והלימוד בדברי הפוסקים עולים בקנה אחד. בידי מנחם נמצא גם הספר “נחמד ונעים” לדויד גנז, והיה יודע מספּר העתים על פי ספר משנה לו “צמח דוד”. בשנת כך וכך מלך מלך פּלוני וכבש מדינה פלונית ואלמונית. בשנות מאה זו היו גזירות רבות על עם היהודים, ובשנות המאה שאחריה באוּ שוב גזירות רבות וקשות. פּעם התגלה כוכבא דשביט; פּעם באו ימי מבול חדש להטביע חלק רב מנפות האדמה; היו שריפות גדולות, חורבנות, משיחי-שקר קמו אצלנו ואצלם להתעות משפּחות שלמות, והיו שמדות רבים. הוא ידע גם ידע לדבּר על המאורעות שהיו בעשרים לחודש סיון, יום צום האחרון; וגם היה יודע לכנות שמות חכמים מפורסמים ומגלי חוּקים חדשים בטבע. לעתים גם ביאר לי יסודי ההתחלה בחכמת-הנפש וידבר על כוח-המושך וכוח-הדוחה, על רגשות אהבה ואיבה. וכשהלכנו פעם לטיול שעה לפני תפילת מנחה מחוץ לשער העיר, הימים סוף ימי קיץ וגם שמש העולם נוטה לערוב, והתחיל לספר לי מימי הברית שלו עם רעיתו הראשונה ומִדבַר מיצר הנפשות. ראיתי דמעות בעפעפיו והכרתי אף בלבבי אני ראשית ניצני הצער. – את האהבה ידעתי אך מסיפורי הכתובים: מיעקב ומרחל, מדויד וּממיכל, ואף מעט מן התלמוד: מעקיבא בן יוסף ומבּתוֹ של כלבא שבוע… שיר השירים היה עוד בעיני למשל. הקורא לא יאמין, כבר חתן הייתי אז זה שלוש שנים. את הכלה לא ידעתי, אבל שלחו לי לכל ימי חנוּכה ופוּרים מתנות. ומעת לעת גם הזכירני אבי חובתי, להתמיד בלימוּדים ולהיות זוכה בגורלי. הרי כלתי בין עשירים נמנתה, ואני לא בן עשיר הייתי.
פּעם עשוּ לי מעיל עב לימי החורף, והחייט תפר אותו לפי גדלי כדין וכהלכה. ובשׂוּמי אותו עלי כמעט התיהרתי ועלה בי רגש של עוז, אבל דרכי היה להתחכך בכותל והיה לובן הדפנות נדבק בבתי-זרועותי ובשכמי. נכנסתי כך לבית אחד משכנינו הקרובים. ושם בת בכירה ונאה, הכרתי אותה זה ימים רבים, ותרא אותי מלוכלך, ותקם ותקח מברשת של שׂער ותחל לנקות את הסיד מעל בגדי ותצהיל אלי גם פּנים, וכמו קילוח של רגשות חדשים השתפּך בקרבי. נבהל יצאתי מן הבית ופני הנערה נדבקו בי, ואשמור נעמה בחובּי.
שוב הלכתי לטייל עם מנחם, והוא מדבר הפּעם בדברים יותר שוטפים על רעיתו ששילחה אותו והיא יושבת בלבבו. ואני אף אני נושא בחוּבּי המון רגשות, יש להם קרבה להרת האהבה ולמיצרי האהבה.
שנתים ימים אחרי הטיול הזה נשאתי אני לאשה את כלתי המיועדת לי, ואף בעת הבּטתי בפניה נסתבכו בי עוד קטעי זכרונות ועלו בלבבי גם פני בת שכננו מאז… ומנחם אף הוא עזב ביום אחד את רעיתו השניה ותיעגן. ולא נודעו עקבותיו עד היום. – –
יעקב-חיים בן אסתר נמנה בימים הראשונים, כשעֵסק בתי-משׂרפוֹת היי“ש עמד על מרומי הפסגה, בין עשירי עיר קיטוֹב ושָׁמוּ את הונו לסכוּם של עשרים אלף רו”כ: והוּא הרויח והוציא, הרויח והוציא, הוסיף מעשה על מעשה ומסחר על מסחר. וביום אחד “נשבר כל הבנין הפרוץ” והרבה מן הכסף המדוּמה ירד לטמיון. אחרי ימי העשירוּת באו ימי שמיטת-כספים, ושוב עסקים בערכּאוֹת וגם בדיני ישראל. יעקב-חיים אינו עשיר עוד, אדרבה, מָטה ידו והוא אך מתפּרנס משלוש פּרותיו ההוֹלנדיוֹת שנשארו לו מימי גדלותו. אשת איש עשיר, שמתפּלל במזרחו של בית-המדרש ולוֹ יד ושם בין חשובי העיר, מוכרת חלב, חמאה וגבינה ולפעמים גם ביצי תרנגולותיה לאחרים. איך נפלת וירדת, הילל בן שחר!
ליעקב-חיים היה אך בן יחיד, ושמו חזקיהו, כשם מלך יהודה, והוא בימי מפלת אביו כבן עשר. והנער חרוץ מעט ובעל-שכל, לומד בחדר את תורת האבות ולומד מפי מורה גם יסוֹדי שפת רוּסיה וחשבון. בימינו אלה לא נוכל לחנך עלם כוּלו לשמים וצריך לתקנו גם לבריות. יעקב-חיים לא שם לבו כלל לדיבּת רבים, ולו גם סוד צפוּן בחינוך בנו וסילול מזלו…
בארון יפה אחד של עץ, שעמד בחדר-משׂכּיתו, היה מוּנח על קרקעיתו נרתיק של עור, והוא קשור בשבעה קשרים וחותם עליו. בו היו שמורים אלף שקל בדינרי-זהב; ואת אלה הקדיש בסתר בתור נדה מסוּים ליוצא חלציו. יעקב-חיים אינו עשיר עוד ואין לו שום תקוה בחיים, אבל באלף זהב אפשר לטעת את בנו חזקיהו במשפחת עשירים בעלי הון, ושם כבר יכבוש לו דרך.
ימים רעים באו ליעקב-חיים. מחלה מתדבקת המיתה שתים מפרותיו, והעגלים עוד רכים המה ולהם אין לשׂבּר. לוּ היה בידו כסף לקנות מיניקות אחרות, כי אז היה יכול לחזק מעט את מעמדו; אבל כסף מלבד הנדה האמור אין; ושום איש בקיטוב לא ילוה עוד מה ליעקב-חיים. אם השמש אינו זורח בעולם אז אין חום גם בלב. לפני שנים עשׂר היה רוּח-החיה באופני העיר, והשכימו רבים לפתחו והוא נתן “במילות-חסדים” לכל מבקש. עתה הוא בודד במועדיו, הוא מתפלל יחידי אפילו בתוך הציבור, וגם יושב-שמים אינו מתעסק עמדו ברב. מה לו ולבעל-הבית שירד מנכסיו? ומה יתן לו אדם יודע אך בקושי פירוש המלות ומקיים את המצוות אך על פי פשוטן?
חזקיהו נעשה לבר-מצוה, היה לבן ארבע-עשרה, לבן חמש-עשרה; ובהגיעו לשש-עשרה שנה הציצו שדכני העיר, כי באה העת לדבר בו נכבדות. ובא הלז והציע לאביו להשתדך עם בעל-בית פלוני, ובא השני ואמר: טוב להשׂיא לו יתומה שירשה מאביה איזו מאות רו“כ. קפץ יעקב-חיים ואמר: “אלף רו”כ אני נותן בעצמי נדה לבני, ואתם מדברים על מאות שלא מצד הזכר!” וימָלא השדכן חימה ויאמר: “האם להתל בי תאמרו, רבי יעקב-חיים?”
ויעקב-חיים לא התל. אלף זהב שָקַל נֵדה לבנו, לתמהון כל אנשי העיר, והצד שכנגדו נתן כפלַיִם וגם כן במזומנים.
מצא מין את מינו, וחזקיהוּ בן יעקב-חיים נעקר ביום אחד מבית אביו שנתדלדל והיה לחתן איש עשיר נודע בעיר הסמוכה, ויך שם שורש ונתעשר גם הוא. – –
כאשר יגדל האילן בגוש-עפר מיוחד ויתפוס לו מקום ביער או בדרך, כן יגדל כל אדם בחוּגו ובפינה המיוחדה לו בעיר-מולדתו. במקום יצאת בו לאויר העולם, במקום למדת שם בחדרים והיו לך רֵעים בשכונה ובבתי-התפילה, במקום שם נשׂאת לך גם אשה והחילות לסחור ולשׂחות בים העסקים, – מצאת את האופק הצריך לך ולרוחך. הנך הולך ברחוב ונפגש אתה אך עם אנשים, ידעת אותם ואת שמם ועסקיהם גם הם. הנך מציץ מן החלון ותדע היטב את כל עובר ושב. הנך נוסע בעגלה מעיר-מגוריך לעיר הקרובה, והנוסעים עמך ידועים לך מבית ומבחוץ. הנך מלוה כסף ויודע אתה למי אתה מלוה; הנך בא עם בר-נש במשא-ומתן והרי אתה מכיר היטב את תכונת בעל-בריתך או בעל-דבבך. בבית-מועד לכל חי מיועדות לך אך ארבע אמות קרקע, ובעיר גוּפה תוכל להתנועע לכל עבר. יכול אתה להתפּלל פעם בקלויז, פעם בבית-המדרש, יכול אתה לבקר את נגיד פלוני או נבון אלמוני, לשתות אצלו כוס חמין ולשיח עמו במילי-דעלמא… כי תקרינה “חדשות בעולם” תדע גם אתה על אודותיהן, וכי תבואנה מלחמות או גזירות מתחדשות גם אתה תאזין להן ותשיח בהן. כל איש מזרע ישראל הוא אבר לגוי כולו. גם בירושלים עוד גרים יהודים, גם בחברון ובצפת; והרי אתה נותן פרוטה לשם אלה אל קוּפתו של רבי מאיר בעל הנס בכל ערב שבת. יש לכל בני יעקב תורה מאד קדושה; ויש לכל יוסף, לכל משה לכל חיים ויצחק מהיום איזה חלק בנחלת ה'. נכשלת באיזה נדנוד של עבירה, והרי בסידור שלך צרוֹר של סליחות ואמירות. כלתך תקשה ללדת או באה מצוקה בבית, והרי אתה נכנס לבית-התפילה ומבקש רפואה שלמה או גאולה במהרה מאל שומע תחנונים. גם אלהים בשמים קרוב לך בעיר מושבך רב יתר מבעיר אחרת ויודע אותך ואת צרכיך. בספר התהלים הנתון בתוך טליתך אתה קורא זה הרבה בשנים. נעים זמירות ישראל היה מלך בהר ציוֹן, שם כונן לו אלהים מקדשו; ועתה אין לנו לא עוֹלה ולא זבח ולא מנחה, רק “שמנה עשרה”, “קדושה” ו“ברכו”.
כה עברו על יואליק-נתן יותר מחמישים שנה בקיטוב, והרי סכום כזה רוב שנותיו של אדם. מה עשה לו גורלו? נכשל באיזה עווֹן בהיותו מִשנה לנשיא-העדה מטעם הממשלה. מת בנה יחידה של אלמנה אחת, ולפי חוקי רוסיה חפשי הוא כל כגון זה מעבודת-הצבא, וישכח למחוק שמו מבין החיים, ונמכרה תעודתו לצעיר אחר, וישא מאז את שם המת… לכאורה, אין זה עווֹן יליד ה“יצר הרע”, כי אם ענין נעשה אך לשם הפרנסה. אבל מטעם הרָשוּת עונשין על דבר כזה ומחמירן.
אולם הנה במאה פרסאות מקיטוב עיר קרובה לגבול, שם אָפני-חיים אחרים ושם כמעט העולם אחר… הנך בא לבית-התפילה ואין אתה מכיר שם אף איש אחד. חפץ עתה לסחור ולעסוק בדבר-מה ואין אתה יודע במה תבחר וממה תחדל. עברי אתה נשבּה בין העברים, ואף שומרי ימי שבת ויום-טוב, אבל אלהים כאן הוא אל מסתתר. הנך קורא לו ואינו עונה בלשונך. הנך שב מן הריצה ברחובות כל היום ואתה בא לבית-מלונך והנך רואה אך פנים זרים. בודאי יגש אליך אורח זה או אחר וישאל אותך למקומך ולשמך ולשם אשתך ולמספר בניך ולעסקיך. ודוקא השאלות האלה תבעתנה אותך. הלא בעצם “בורח” אתה מפני אימת הרָשוּת.
ימים רבים לא קראת לעצמך יואליק-נתן, כי אם חיים-בּר, ותעוּדת-המסע שבאמתחתך רשומה על שם שלישי. יש נשמה לגוף וכינוי לנשמה; הנך מזייף את שמך, והרי לך שתי נשמות ושני גופים. פשוט משוגע אתה הכל החליפות והתמורות שנעשו בך בבת-אחת. – –
בודד ונקרע מכל רחובות קיטוֹב עמד בית ארוך אחד מחוץ למחנה. שם בעליו היה חיים-אהרן. זה היה איש רחב-הכתפים ומשכמו ומעלה גבוה היה מכל העם. לו היו ששה בנים זכרים, כולם אמיצי-כוח ובעלי שׂער צהוב ועיני-תכלת. וכשבא חיים-אהרון עם בניו אלה ביום השבת לבית-הכנסת היה לו הרגש כי שריד נותר מחצי שבט המנשה בא חלוץ לבית-אלהים. קולם עז היה, וכי התפללו מתוך הסידור וענו אמן אחרי שליח-הציבור, נעו הכתלים וזכוכיות החלונות קישקשו.
בקיטוב חי אז איש אחד ושמו שלמה-דויד, והוא היה מקצת אפיקורס וגם למדן ותוֹרני. גם הוא הלך שבי אחרי מוּשׂכּלי המלבּי"ם. והמֵליץ המחקרי הזה היה נחשב בעיניו לראש החכמים והנבונים. שבת של חול-המועד היתה, מנוחה ליהודים וחירוּת מכל הדאגות. אלהים צבאות הבדיל את עם ישוּרוּן מכל שבטי הארץ וינחילם מכמני-עד ויחננם שׂכל ומידות, ואם גם בגולה הם הוא שׂשׂ עליהם והמה אך חסדיו ירננו בקהל ויגידו עוּזו.
מתאספים בני-העם אל בית-המדרש לתפילת-המנחה בעוד יום, שׂחים יחד ומדברים מעניני דעלמא ומדברי כלל ישראל. נפוצים המה בני יעקב בכל הארצות, ובכל מדינה ומדינה להם נדיבים ומושיעים, גאונים בתורה ומשכילים בכל מדע.
בין קבוצת אנשים עמד שלמה-דויד האמור, והוא מדבּר על הטבעיוּת ועל אודות השׂכל העליון. אין גם אחד שהבין אמרותיו; בכל זאת נאספו עליו מכל עבר והטו לו אוזן, והנה העיז להוכיח כי לא נמצאים שמים כלל וכי זה אשר אנו קוראים לו שמים הוא אך שוּרה של גרמים שמימיים-אויריים. וישתוממו השומעים על הדבר הזה. באותה שעה התפרץ חיים-אהרן עם שניים מבניו, תפשו בחוקר הלז, נשאו אותו על זרועותיהם אל המעקה הרחב ויאמרו לו: “שׂא, כופר, את עיניך וראה למעלה, אם אין שמים נטויים על ראשנו ככיפה גדולה. במוחש אתה מכחיש ועינינו תנקר”. אחזו בו ודחפו אותו מטה. ותישבר רגלו והיה חיגר כל ימיי חייו.
בן שבע הייתי אז.
לא אומנוּת משורר בידי, אך סופר ומזכיר אנכי לעוּבדות ראשונות ומציין אני טיפוּס אנשים נרשמו בזכרוני משכבר הימים. אף את נשמת רפאל בן מיכאל אזכיר.
רפאל הלז היה איש ארוך מאד ודק וצנום-הפנים. חנוני פעוט היה במיני מרכּוֹלת, ולו חנות של עץ שיכולים להניע אותה באופנים. אלמן היה מאשתו זה ימים ושנים, בתו שנתבגרה ולא נישאה מרוב כיעורה סידרה את צרכי הבית ועזרה לאביה גם בדברי החנות. הוא לא היה שתקן בטבעו, אבל מוּחרם היה מאחיו. על כּת חסידי בּרַסלַב היה נמנה; והוא היה היחיד באנשי קיטוֹב שבחר לו אמונה אפֵלית זו. גם הבּורים ואנשי המון-העם, שאינם יודעים להבדיל בעניינים רוחניים מעודם, הרגישו בחוּבּם כי הדרך שהולך בה רפאל לא רצויה היא ביעקב, ולא רחשו לו טובה. כל איש בקיטוב התרחק ממנו, לא שׂח עמו שיחה יתירה ולא הראה לו טובת-הנאה גם בצר לו. אוי לו למי שנחשב לבדוּל בעיני הציבור!
יום פורים היה, יום מרדכי ואסתר, והיום יום משתה ושמחה ומשלוח-מנות, על שם פּוּר, הוא הגורל. אוכלים בו ממתקים, שותים בו לרויה, מתאספים אנשי הקהילה אל בית הרב דמתא ואל בית שאר קלי-הקודש שבמתא, שמחים ומשחקים. איש איש נוֹעץ ידו באבנטו ומרגיש הוא חדות-הרוּח. מה שייך? ביקש המן להשמיד את היהודים ונהפכה עליו מחשבתו הרעה, ותלו אותו ואת זרעו על עץ.
נקרעה הדלת והתפרץ פתאום לכנופיה כזו רפאל דנן, בקבוק יין בידו האחת וכוס בידו השנית. הרימו השמחים את ראשיהם אליו וּשאלה אחת על פניהם ותחלוף: מה לאיש מנוּדה בינינו? השיב הוא ואמר: “רבותי, בשעה שחשב משנה-למלך אחשורוש צורר היהודים מחשבות רעות על עם יעקב וביקש להשמידם ולהכחידם מעל פני האדמה, לא הבדיל בין כוהן ובין לוי וחרבו לטושה על כל היהודים, ואף על כיתות כל החסידים אשר בשוּשן; נשׂישׂה ונגילה יחד, כי השיב אלהים אשמו בראשו וירד דוּמיה, ואנחנו כולנו חיים וקיימים”. מיד עמדו כולם ממקומם, שתוּ עמו “לחיים” וקראו בעוז: “אָחינו אתה, שתה עמנו”.
בן עשר הייתי אז.
בית-מלון של שׂלמוֹן היפה בקיטוב היה נודע בשערים, סרו אליו עוברים ושבים, התאכסנו בו סוחרים, משוּלחים וסרסורים, נועדו בו מחותנים משני צדדים, וגם לנו בו אנשים שאינם בני ברית. מפקחת על בית-המלון היתה עקרת הבית, אשה יודעת להתהלך עם הבאים ולמלא רצונם. שלמון בעלה היה אך טפל בכל הענין, כי הוא עמד בלבו תמיד לפני גבוה מעל גבוה והיה עובד אותו באמונה. מעולם לא ביטל תפילה בציבור, לא נמנע מאמירת תהלים והיה הוגה בשעה קבועה גם במשניות ובחלקי “חוֹק לישראל”. על אדם לשלם חובות יום יום לאלהיו; ואם הבאת לו קרבן מנחה או עוֹלה עוד נזקפים עליך חטאים ואשמוֹת.
שלמון היה איש יפה ובעל עינים מפיקות יושר והיה מוצא חן בעיני כל רואיו. לבו לא ידע כעס. לא לבד שלא הטיל מרה בעבדיו ומשרתיו, כי אם היה נוח להם ומוצא להם זכות.
בימי קיץ אחד באה “פּריצה” אחת לקיטוֹב לעתים קרובות ולנה באכסניה של שלמון בחדר מיוחד. ותחמוד את העברי הישר בלבה. נזדמן הדבר שפתח שלמון את חדר האורחה לפנות ערב, ובראותו אשה יושבת ירא מפני ה“יחוּד” וביקש לחזור לאחור. תפשתו ה“פריצה” בבגדו, משכתוּ החדרה ותסגור הדלת בעדו. העיזה פניה ואמרה אליו: “שמע לי ואַל-נא תמאסני”. ענה שלמון ואמר: “חלילה לי לעשות רעה כזו וחטאתי לאלהי עמי”. אמרה השׂרה: “חי אלהי, כי לא אניחך חי מזה”. ניגשה אליו וביקשה לחבקו. אף עליו תקף יצרוֹ. מה עשה? נשתמט ממנה וקרע את החלון והפיל עצמו למטה. נאספו בני הרחוב והרימו קול צעקה ויאמרו “מה לך?” השיב ואמר: “ביקשתי לי מפלט מדינה של גיהינום”.
אף הוא עשה תשובה על נדנוד העווֹן ימים רבים, והיה צם בכל ערב ראש-חודש מבוקר עד הערב.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.