רקע
אהוד בן עזר
הרומאנים והסיפורים של א. ראובני
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 1.3.1968


סקרנות רבה הולכת ומתעוררת בקרב קהל קוראי העברית כלפי יצירתו של הסופר הירושלמי הוותיק א. ראובני. קובץ כל סיפוריו שהופיע לאחרונה החל מעורר את ההתעניינות, ואילו מאמרו של נתן זך על כלל יצירתו בפרוזה של ראובני הזכיר לקורא העברי כי לפני שנים לא־רבות הופיעה מחדש בהוצאת מ. ניומן הטרילוגיה “עד ירושלים”, המקבצת שלושה רומאנים שהופיעו שנים רבות לפני כן בהוצאות שונות. ושמותיהם: “בראשית המבוכה”, “האוניות האחרונות” ו“שמות”, וכן כי קדם להם הרומאן “עצבון”.


הטרילוגיה “עד ירושלים”

המיבנה המשולש שולט ברומאנים של ראובני ומשמש להם כשלד. הרומאן הראשון, “עצבון”, שהופיע בהוצאת “שטיבל” לפני שלושים ושבע שנים, בנוי משלושה חלקים אשר כל אחד מהם מתרחש במקום אחר וסביב דמותו של גיבור מרכזי שונה.

חלקו הראשון, “גלי חום”, כתוב כקטעי יומנה של נערה יהודייה בעיר קרינסק בשנת 1908, וצודק נתן זך באומרו כי אצל ראובני אנו מוצאים חדירה מרתקת ורגישה מאוד לנפשן של נשים. עולמו של ראובני אירוטי וגדוש תשוקות ואהבה, לעיתים עד לצורותיה המשפילות והמעוותות ביותר, אך לעולם אין הוא גולש לתחום התיאור הבאנאלי והזול. עיקר כוחו בכתיבה מרומזת ומאופקת, אשר בנקודות מכריעות הופכת רבת עוצמה, ודי במילה או במשפט כדי לגלגל הלאה את האסוסיאציות, והתיאור יחדור לתהומות נפשו של הקורא.

החלק השני של “עצבון” קרוי בשם “השער הצר” ומספר בצורה של קטעי זיכרונות, הכתובים בגוף ראשון, על משורר עברי צעיר ושחפן הנמק בבדידות גלותו בסיביר בשנת 1912, ואילו החלק השלישי מתרחש כבר בירושלים בשנת 1914 ושמו “הלך”, וצירו סובב סביב גיבור שונה, ומזדמנים בו שוב שני גיבורי החלקים הקודמים.

“עצבון” הוא אפוא כמין טרילוגיה־זוטא המקדימה במיבנה שלה את הטרילוגיה הגדולה והמקפת “עד ירושלים”. דרך עבודתו של ראובני היא כך, שגיבור שהינו עדיין דמות צדדית בחלק הקודם, הופך לדמות ראשית בחלק הבא, ואילו על גורלם של הגיבורים האחרים אנו שומעים לרוב כעל עניין צדדי, משום שהחלק החדש עומד תמיד בסימן מסכת דמויות חדשה, ולעיתים מקום ונוף אחרים ושונים.


הטרילוגיה “עד ירושלים”, בנוסחה האחרון, תוקנה ושוכתבה בחלקה על־ידי המחבר, והיא מספרת על ארץ־ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה. הספר הראשון, “בראשית המבוכה”, מתאר את חייו הקטנים ומלאי ההיסוס ונמיכות הרוח של ציפרוביץ, רואה החשבונות במערכת כתב־העת הפועלי “הדרך”, המופיע בירושלים. חלק מגיבורי הספר, וכתב־העת עצמו, מעוגנים בתקופה ובהתרחשויות ריאליות, ובהם הווי כתב העת “האחדות” שהופיע באותה תקופה בירושלים, ודמויותיהם של ברנר, של יצחק בן־צבי (מקודם שימשילביץ, אחיו של המחבר) ושל דוד בן־גוריון. בספר מתוארת פרשת מאסרם של בן־צבי ובן־גוריון על־ידי התורכים, וכיצד הגלה אותם ג’מאל פשה מירושלים לחוץ־לארץ.

הספר השני “האוניות האחרונות”, מספר על חייו של הסופר גדליה ברנצ’וק ונדודיו מירושלים למושבות וליפו, בניסיון לצאת את הארץ השרוייה במלחמה. בשני הספרים הללו פורש ראובני יריעה מרתקת מחיי היישוב היהודי בימי המלחמה תחת שלטון התורכים. תקופת הארבה, ההתעתמנות וג’מאל פשה. הציר עליו סובב חלק ניכר משני ספרים אלה הוא השאלה אם להישאר בארץ תחת שלטון התורכים או לנטוש הכול ולברוח.

החלק השלישי והסוער ביותר בטרילוגיה הוא הרומאן “שמות” המספר על גורלו של נגר צעיר בשם מאיר פינק, שהופיע כדמות צדדית בסוף הרומאן “האוניות האחרונות”, ואילו עתה, בהשתקעו בירושלים, ובנשאו לו נערה מבני היישוב הישן, הוא נהפך לגיבור מרכזי וטראגי של עלילת חיים מרתקת.

“שמות” הוא ללא ספק חלקה הטוב ביותר של הטרילוגיה, באשר הוא קרוב יותר אל החיים מן השניים הקודמים. חוויות מערכת “הדרך”, ולבטיו של הסופר ברנצ’וק, המספר ברומאן על כתיבת רומאן – משמשים לעיתים כמין חיץ בפני הקורא, כאשר הנושא העיקרי לעיתים אינו החיים עצמם אלא כתיבה על אודותיהם, ואילו ב“שמות” מתגלות ומתנגשות סערות יצרים עזות, עולם של פשע, זנות וחיי־מין מסולפים, עולם של מאסרים, רעב ועבודת כפייה בצבא התורכי, ובצידם עולם נכסף של טוהר, אהבה וקדושה.

לקורא ב“שמות” דומה כי סערה עזה חלפה על פניו והותירה אחריה עקבות של הרס וחורבן. כך גורלם של גיבורי הסיפור, וכך היו עונייה, השפלתה וכאבה של ירושלים היהודית בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר חלק רב מתושביה מת ברעב, במחלות ובשירות של כפייה בצבא התורכים.


הסיפורים

קובץ כל סיפוריו של ראובני שהופיע לאחרונה חופף מבחינה כרונולוגית את התקופה המועלית ב“עצבון” וב“עד ירושלים”, ויחד עם זאת מרחיב ומתרחק, הן לתחילתם של מחוזות הילדות בארץ רוסיה, והן לתיאורם של החיים הארץ־ישראליים בשנות המאנדאט הבריטי. ההיצמדות ההדוקה לתקופה ולמקום, ובוודאי גם המשקע האוטוביוגראפי – מאפיינים את קובץ הסיפורים כפי שאיפיינו את הרומאנים. יש בסיפוריו של ראובני טובים, ויש טובים פחות, אך בהופיעם יחדיו – נוסף מימד השרשרת על ערכו הייחודי של כל סיפור וסיפור, ואף כאן קורה דבר דומה למיבנה הנמשך והולך של הטרילוגיות. כמעט לכל סיפור מקום וגיבורים אחרים, ובכל זאת קיימת תחושה כי הכול שייך לרציפות סיפורית אחת המאפיינת תקופה ודרך חיים.

סיפוריו הראשונים של ראובני מתארים פרקי ילדות מרתקים והווי חיים של ילד יהודי בכפר רוסי שרובו מיושב על־ידי לא־יהודים. מכאן עובר ראובני לספר על פרקי חיים בניו־יורק בראשית המאה [ה־20] ובהם סיפור מעורר ומוזר בשם “בבית המרפא”, המספר על חיים בבית־משוגעים.

יתר הסיפורים כמעט כולם מקומם בארץ־ישראל. שוב אנו פוגשים בנופים המוכרים של ירושלים בימי מלחמת־העולם הראשונה, על דמויות גיבוריה התוהים ותמהים לאן יפנו וכיצד יימלטו. אך היריעה הארץ־ישראלית מתרחבת.

בסיפור “על יד הקיר” מתאר ראובני הווי של מושבה קטנה בגליל בימי ראשית השמירה העברית המאורגנת של “השומר”, ואנו פוגשים דמות המזכירה באופייה את לישאנסקי הידוע. ואילו בסיפור “אחרית אונו” עולה בפנינו עולמה של המושבה הוותיקה בשנים שלאחר מלחמת־העולם הראשונה, וסער רדום של יצרים המתפרץ והופך גורלות אדם.

ועוד יש בסיפוריו נופים של תל־אביב בעודה עיר קטנה, של ירושלים, והווי האוניברסיטה העברית בשנותיה הראשונות. והסיפור המעניין על הקפיטן האנגלי לזלי וור, החי בעולם בדוי משלו, מלא הערצה למזרח ושינאת יהודים, עד אשר אשתו נאנסת על־ידי רועה ערבי, ועולמו חרב עליו בבת־אחת.


יצרים

אותן תכונות של ראובני כמספר, שציינו ברומאנים שלו, מצויות גם בסיפוריו הקצרים. תמיד רוחש בהם עולם של יצר, של אהבה שלא באה על סיפוקה, ושל תאווה, חולנית לעיתים. אך לעיתים רחוקות באה ההתפרצות, ובבואה – מוריד ראובני מסך על גיבוריו, ומסתפק לרוב בתגובה מוחצת אחת, במשפט הנחרת בזיכרון, כדי לאפיין עד לתהומותיה את הסיטואציה האירוטית.

כך למשל אנו יודעים על חייו של לנדא בן השבעים עם רוליה, שיכלה להיות בתו, בעיקר על פי תגובותיו של בעלה, ישראל, החולה המשותק הרתוק למיטתו. וכך ביתר הסיפורים. ומכאן הכוח המחשמל אשר בתיאוריו של ראובני, שמצד אחד הינם נועזים מאוד, ומצידם האחר מאופקים ומכסים על תהומות. ולא רק בצידם האירוטי של כתביו כך, אלא בכל מניע, בין אם הוא בעולם הילדות, ובין בבית־משוגעים בניו־יורק. כך למשל מומחש מותה הקרוב של הסבתא בסיפור “זעזוע ראשון” על־ידי שאלתו התמימה של הילד – “סבתא, האמת היא שתמותי?”

כי יש וראובני מהתל בקורא. הוא רוקם סיפור עלילה ממושך ומרובה בפרטים צדדיים של תיאור ושיחות, הוא כאילו מיישן את הקורא, מניח לו להאמין ששום דבר לא יקרה, ואז, בבת־אחת, כאקורדים חזקים של סימפוניה, שולף ראובני את תמצית הסיפור, את פיסגתו ונקודת המהפך שבו – והקורא נתפס, ומביט אחרת על חלקו הראשון של הסיפור, שמתנהל כביכול על מי־מנוחות.


עניין מחודש

וכאן עלינו לחזור אל השאלה שהעלינו קודם לכן והיא: מהי הסיבה לעניין, המתחדש והולך עתה, שמגלה הקורא העברי ביצירתו של ראובני?

ראובני אינו ולא היה בגדר נעלם לקהל הקוראים בארץ, אך משום מה רחק והלך מקהל הקוראים הצעיר, וזאת מפני כמה סיבות. האחת, שפעולתה לחיוב ולשלילה גם יחד, כרוכה בתוכנית הלימודים המעוותת. סופרים שנכנסו לתוכנית – ידועים, ואילו אחרים, שספריהם יצאו לפני שנים רבות ומאז לא הופיעו במהדורות חדשות ושוות לכל נפש, כמקרהו של אביגדור המאירי והרומאנים המרתקים שלו – סופרים אלה פשוט אינם בנמצא לקורא הצעיר העומד בעשור השני והשלישי של חייו. לרוב הוא כלל אינו יודע על הסופרים הללו, ואם הוא יודע עליהם – אינו יודע על ספריהם. ואין מדובר בידיעה לימודית, אלא בידיעה שיש חומר קריאה מרתק בעברית, אשר משום מה נשאר עלום מן הקורא.

אך לגורל הספרות היגיון משלו, הסופרים הנלמדים בבית הספר הולכים ומשתחקים ומאבדים את ערכם הראשוני בעיני התלמיד, ואילו סופרים אשר לא ידע על קיומם ואשר המורים וספרי הלימוד לא המאיסו אותם עליו – נראים לו לפתע באור חדש וקוסם, ומעניקים לו את שמחת הגילוי והפגישה הראשונה, הטרייה, עם עולמות גנוזים.

זאת ועוד, חלק ניכר מנופיו של ראובני קשור להיסטוריה של היישוב היהודי הארץ־ישראלי בעשורים הראשונה של המאה [ה־20]. נופי ירושלים העתיקה, נחל קידרון, הר הצופים וכל חלקה המזרחי של העיר, להם הקדיש חלק כה רב של כתיבתו. והנופים הללו נתגלו רק לאחרונה [אחרי מלחמת ששת הימים ביוני 1967] בפני דור הקוראים הצעיר. ותגלית זו העניקה ממשות, ומימד נוסף של מציאות לנופיו של ראובני.

ועל כל אלה אפשר להוסיף את נטייתו המובנת של דור הקוראים הצעיר למצוא את שורשיו בארץ ולהעדיף לא פעם ספרות ארץ־ישראלית שנופיה קרובים ומוכרים על פני ספרות שהורתה ולידתה בהווי ובנוף זרים ורחוקים. לא צריך להיות דווקא “כנעני” כדי לבחול בכריסטומאטיות של בית־הספר היסודי הישראלי.

אך כל אלה אינם אלא גורמים שוליים. הסיפורים והרומאנים של ראובני עומדים בזכות עצמם, בזכות ערכם הספרותי והעולם שהם מעלים, ולו היו הוצאות הספרים שלנו עושות קצת יותר להפצת ספר הכיס הזול והמשובח בקרב קהל הקוראים – לא היינו נזקקים למגלים ולנשכחים בספרות העברית. לעיתים כל הנשכחוּת אינה אלא פרי אוזלת־יד להוציא מהדורה חדשה ופופולארית של ספר ישן וטוב.


* כל סיפורי א. ראובני. הוצאת ראובן מס, ירושלים. 400 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות