רקע
אהוד בן עזר
"עצבון" ל־א. ראובני
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1930

פורסם לראשונה במוסף הספרותי “משא” של עיתון “למרחב” ביום 14.3.1969, במסגרת “קריאה אפשרית”


מהיכן למשל לקוח תיאור הנשף הזה, מהאמסון או מדוסטוייבסקי? –

"נכספתי אליו, דבריו היו ספוגים רגש של קורבה נפשית ועצבות רכה. ואני הרי העלבתיו! אלא… שוב אותו חיוך… מה? התסרוקת? נצחונו ו… אה, אולי רק מפני זה בלבד הרבה להלל את טעמי? הוא הכריע?… איזה סיפוק! חה־חה!

הבנתי לו אף על פי שלא פלט מלה. כמעט צעקתי מרוב עלבון. תשוקה עזה תקפה עליי לפזר מיד את שערותיי כאז, בשדה, לפני שנתיים. הָשפלתי כל כך, נרמסתי… כן, הוא חייך, והיתה לו הרשות לחייך בשביעות־רצון… היתה!…

הזדקפתי מלוא קומתי, מדדתיו במבטי, אמרתי חרש:

– האינו חש בצווארו? לפי קומתו…

אה, כמה התלקחו עיני בחור גוץ זה! רעדה עברה אותו. הוא התישר, כאילו הצליפו בשוט על גבו, וענה גם כן בלחש:

– סקרתי את מגדל־חצירי, זינה.

את מגדל־חצירו!… התקרבתי אליו כיסא:

– יעלה נא על הכסא – אז ייטיב לראות.

לא, לא פללתי… הגם שהיה שתוי! יצאתי מכלי, הייתי נכונה להכותו לחי. אילו חייך לעומתי שנית, בעמדו על הכיסא, לא הייתי עוצרת ברוחי… אך פני היו אפורים וחסרי צחוק… הוי כמה שנאתיו! כבר החלו לשים לב אלינו. הם ראו איך רקעתי ברגלי וקראתי בקול חנוק:

– ירד! ירד מיד!… שכור הנהו… הוא…

ורצתי למזנון. השארתיו שם עומד על הכיסא." (עמ' 22–23).


לא. לא “אידיוט” או “שדים”, אף לא “מסתורין” או “פן”, אלא “עצבון” של א. ראובני, ובכל זאת דומה כי האקלים הנפשי, ואולי המנגנון הנפשי של גיבורי הספר, או יותר נכון לומר השתקפותם הנפשית בעיני הסופר המתארם – יונקים מאותם תיאורי נשפים מפורסמים שב“אידיוט” או בספריו של האמסון, נשפים שהם בימת פורקן וחזיון להתנגשויות מוזרות שבין הגיבורים, רחשי לב נסתרים ושרטוט של סביבה ואווירה.

מוזר, הרי הדורות התרבו ונעשו חופשיים יותר. ובכל זאת אין למצוא כמעט תיאורי נשפים ופגישות חברתיות (נוסח הפתיחה ל“מלחמה ושלום”) ברומאנים שנכתבו בתקופות האחרונות. אולי הסיבה היא חברתית מעיקרה, משום שהיום יש לאנשים צעירים הזדמנויות רבות לאין־ספור להכיר, ללמוד, להיפגש ולבלות יחד, ושוב אין אותו מתח של הנשפים כנקודות־שיא של אירועים נפשיים ופגישות חברתיות. ואולי משום שהיום נשפייה שאין עימה “אורגיה” אינה ראויה כלל לתיאור?


ראובני בנה את “עצבון” משלושה חלקים המסופרים כל אחד מפנימיותו של גיבור אחר.

החלק הראשון, והטוב שבספר, הוא “גלי־חום”, ותחתיו רשום: “קרינסק, תרס"ח [1908], מתוך יומן.” יומנה של בחורה יהודייה בשם זינה זומרפלד, סביב לה כמה מחזרים להוטים: דרבקין המורה, לינקר, שפגט, והמשורר קנופ. זינה חיה עם שפגט, אף נכנסת להרון שמחוץ לנישואים, ולבסוף נתפס הצמד שפגט ולינקר במעשה שוד, ספק פרטי ספק מהפכני, ונסתם הגולל על תקופת קרינסק. יומנה של זינה כובש את הלב ויש בו רגישות ואמת יותר מכמה ניסיונות אחרונים של הספרות הצעירה שלנו להראות את המתרחש בנפשה של אישה.

חלקו השני של הספר “השער הצר” (ע"ש הפסוק ממתיא המובא כמוטו לחלק זה: “בואו בעד השער הצר, וכו'”). תחתיו רשום – “זכרונות, נפה ע”נ טגנסקה, תרע"ב [1912]," ובו רשימות זיכרונותיו של המשורר קנופ אשר נאסר, נשלח לגלות בסיביר, וחי בין הטונגוסים בביתו של איכר. הספר היחיד שמצוי בבית האיכר הטונגוסי הוא הברית החדשה, ונפשו של האינטלקטואל היהודי הבודד והשחפן מוצאת לה אחיזה בדמותו של ישו, הבחור היהודי מן הגליל. הוא הוגה בספר שוב ושוב, ועודו אוהב את זינה, סובל מן הסביבה הגסה והעכו"מית, פוגש בלינקר (אף הוא מאוהביה של זינה) המתגלגל לכפר, וחי בתחושה של שקיעה איטית במחלתו, השחפת, מרוחק ומיואש מכול, מחוץ לאותו “שער צר” של רגעי השירה וההשראה הבודדים שנחים עליו בהיותו לבד מול היער הסיבירי.

החלק השלישי “הלך” ומתחתיו רשום: “עלי טרף, ירושלים ה’תרע"ד [1914]”, ומסופר כולו מנקודת ראותו של לינקר. לינקר ברח מסיביר דרך המזרח הרחוק, הגיע לירושלים, מתיידד עם קנופ שזכה בחנינה ועתה הוא יושב בירושלים, חולה ומוחרם עקב הספר שכתב על ישו בו הוא רואה אותו כאחד משלנו, מן הנביאים. שניהם מחכים לזינה, עדיין אוהבים אותה. לינקר שוקע בהווייה האוריינטאלית והדקאדנטית של ירושלים ערב מלחמת העולם הראשונה: תורכים, ערבים, חשיש, בתי־קפה מזרחיים, שחיתות, שוחד וסחטנות. הוא מתיידד עם עורך עיתון ערבי מפוקפק בשם נאצרי אפנדי, המתפרנס מדמי “לא־יחרץ” שהוא גובה מן הכמרים הרוסיים למען לא יכתוב בעיתונו הקטן על מעשיהם הנאים עם עולות־רגל תמימות.

זינה מגיעה לביקור, פוגשת את לינקר וחומת השינאה והזרות (כמו בקטע שהובא בראש הרשימה) נשארת ביניהם. והסוף – היא עוזבת, ולינקר עם אקדוחו, כמו נאגל עם צלוחית־הרעל שלו ב“מיסתורין”, מבלה ימים שלפני הקץ בניסיונות התאבדות.

מעניין יהיה לבדוק פעם בצורה מקפת את ההשפעה של דוסטייבסקי והאמסון כקוטב אחד מכאן, ושל השמש הארץ־ישראלית, החמסינים, האוריינט, הערבים, האידיש, העברית־בראשיתה [כשפת יום־יום] והיישוב־הישן מכאן – על הסופרים הארץ־ישראליים הראשונים כראובני, קמחי, ברנר, יעקב רבינוביץ, עגנון ואחרים. כיצד ראו את הארץ ואת עצמם מבעד למחוזותיהם הנפשייים של האמסון ודוסטוייבסקי – כשם שדורות צעירים מהם ראו את עצמם וסביבתם בעינים קפקאיות.

לפני חודשים אחדים [ביולי 1968] ריאיינתי את ראובני הקשיש ל“משא”. סיפור חייו, מאסרו ב־1906 בפולטבה, הגלייתו עם אביו למחוז בצפון הרחוק על נהר טונגוסקה, בריחתו משם דרך אירקוטסק וחארבין, שנחאי והאוקיינוס ההודי עד הגיעו לארץ־ישראל, והשתקעותו בירושלים – מתאימים מאוד לשלוש התחנות שעושים גיבוריו ב“עצבון”, ואילו על כתיבת הספר סיפר כי “עצבון” הוא הרומאן הראשון שלו, ונכתב לאחר פרוץ המלחמה [העולמית הראשונה], בקיץ 1915, בירושלים, ובאידיש (את תולדות התקופה בה ישב וכתב את הספר אפשר למצוא בחלקים הראשונים של הטרילוגיה שלו “עד ירושלים” – “בראשית המבוכה” ו“האוניות האחרונות”).

ב־1920 נדפס הרומאן “עצבון” באידיש בעיתון “די צייט” בניו־יורק. תירגמו לו את הרומאן לעברית והוא הופיע בהמשכים ב“העולם”. לקראת הופעת הספר בהוצאת טברסקי־שטיבל בתר"ץ [1930] ערך את הרומאן ושיכתבו בצורה יסודית, והסגנון העברי של הנוסח האחרון הוא כבר סגנונו שלו.


* א. ראובני: “עצבון”, רומן. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ברלין – תל־אביב. תר"ץ [1930]. 244 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות