רקע
אהוד בן עזר
ככלות התאווה לתאר: שיחה עם א. ראובני
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

פורסם לראשונה במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 9.8.1968


באתי אל ביתו של א. ראובני, הסופר בן השמונים ושתיים, תוך סקרנות לשמוע על עולמם המסוכסך של הדמויות שהעלה ברומאנים ובסיפורים שלו. עולם של אהבה, מעשי־שוד, מחתרת, רוסיה, סיביר, ירושלים, מלחמת העולם הראשונה, חשיש, זנות, לסביות, הומוסכסואליזם, יהודים, ערבים, תורכים, עלייה־שנייה ויצרים עזים.

פגשתי איש ממוצע־קומה וחיוני הנראה צעיר מכפי שנותיו ואשר משקפיו מסתירות חיוך בהיר ומבטו מרוחק במין פליאה מתמדת ותהייה על בן־שיחו.

שאלתי אותו על הנשים שאותן כה היטיב לתאר, מפני מה אין הן זוכות באהבה? האהבה בספריו תמיד סופה רע. האם מתבטא בכך חלק מראיית העולם שלו? כיצד נראים הדברים בעיניו עכשיו, ממרחק השנים?

דברים אלה הולכים וחוזרים כל דור ודור, הוא עונה נוסח קוהלת, ודוחה מלפניו את השאלות. אין לו מה להוסיף על מה שכתב ברומאנים ובסיפורים שלו. אף פעם לא דיבר על גיבורי ספריו, רק תיאר מה שהיה לנגד עיניו.

משתררת שתיקה.

מוטב יספר לי על חייו, הוא אומר כדי לחלצני ממבוכתי. הוא נולד ברוסיה, באוקראינה, בעיר פולטבה בשנת 1886, ושם גדל עד שמלאו לו שבע־עשרה שנים מבלי לעשות כלום: לפי טבעו לא יכול היה ללמוד שום מקצוע, וחוץ ממה שעניין אותו, לא נכנס דבר למוחו, לא דקדוק ולא חשבון. וכך נשאר בלי השכלה. הוא טען בפני הוריו: מה יהיה ומה יעשה? מוטב יסע לאמריקה. נתנו לו מאה רובל ובשנת 1904, והוא אז בחור כבן שמונה־עשרה, נסע לאמריקה. הוא עבד שם בכל מיני עבודות. בבוקר היה יוצא ועובר על יד בתי־החרושת ושואל: “Need any Help?” – וכך התגלגל וחי שנתיים.

(על תקופה זו הוא כותב בסיפורו “קיסם” המתאר חיי פועלים בניו־יורק, וכן בסיפור גדוש אווירה מוזרה ומפחידה “בבית המרפא”, פרי ניסיונו בעקבות עבודתו כאח־מעשי בבית משוגעים בעיר).

בינתיים פרצה ברוסיה מהפכה, והוא הצטער מאוד על כי בתקופה הרת־גורל זו עזב את הארץ. הוא אסף כסף לכרטיס ונסע לרוסיה. עד שבא ב־1906 כבר דעכה המהפכה, והממשלה ענתה על כך בפוגרומים נגד היהודים, הן מפני שיהודים מילאו תפקיד פעיל בכל ההתקוממויות, והן כדי להטעות את דעת הקהל. נוסדו אגודות “המאה השחורה” ו“רוסים אמיתיים”.

נגד הפוגרומים הוקמה הגנה עצמית. הוא עזר לבן־צבי (אחיו המנוח, יצחק בן־צבי) בענייני נשק. לא עברו שלושה שבועות לבואו, נערך חיפוש בביתם ומצאו אקדחים ודינאמיט ואסרו את כל משפחתם. בן־צבי והוא לא היו בבית, לכן אסרו רק את ההורים ואת האחות הקטנה. לאחר שני ימים התייצב ואסרו גם אותו. לבן־צבי לא נתנו החברים ללכת להיאסר משום שתפקידו חשוב היה: בן־צבי נמלט לליטא ומשם הגיע אחר נדודים לארץ־ישראל.

יחד עם דודתו (שהיתה אשתו השנייה של אביו, אחר מות אימו) היו כלואים שנתיים בכלא פולטבה עד למשפטם. אחרי המשפט הגלו אותם השלטונות לסיביר “לכל ימי חייהם.” מקום הגלות היה במחוז על נהר טונגוסה, בצפון הרחוק. המקום גבל עם מושבם של אנשי־יער טונגוסים ויקוטים, עמים מונגוליים שבסיביר. הוא נפגש הרבה עם טונגוסים ואפילו חיבר מילון קטן בשפתם אשר הלך לאיבוד עם יתר ניירותיו בבריחה.

אביו פתח שם חנות־מכולת והיה מוכר לאיכרים את צרכיהם והם משלמים לו בעורות של שועלים, זאבים ודובים, ובדגים. שנה אחת שהה ראובני הצעיר על גדות הטונגוסקה, ולבסוף נידבר עם עוד גולה אחד, יהודי־אנארכיסט, לברוח.

אני מזכיר את הסיפורים ה“סיביריים” שלו: הרומאן הראשון “עצבון” בו מסופר על משורר צעיר ושחפן, קנופ, שהוגלה לסיביר, וכן סיפוריו “החלוץ” ׁׁ(על בחור יהודי שהתחתן עם טונגוסית) ו“במסע הרחוק”. ומכאן ליסוד הביוגראפי שבכתביו: ב“עצבון” הוא מספר על נערה יהודייה נבוכה ו“מודרנית” הנמצאת בחברת מהפכנים־לשעבר, שודדים־אנארכיסטים, תועי־דרך, “אינטיליגנטים”, בעיר רוסית, מן הסתם פולטבה, ערב גירושו לסיביר.


נדודים

הוא דוחה את הניסיון לראות את כל יצירתו כביוגראפית. אמנם כתיבה היא אמיתית שעה שיש בה דברים מן החיים, אי־אפשר להמציא כך סתם דמויות, אלא מתוך צירופי יסודות קיימים. אך אין הדמות בסיפור יכולה להיות פוטוגראפית, כי אז איננה מעניינת. תיאורו האמיתי של אדם מתגלה על ידי מסירת האופייני לו ולא באוסף פרטים מקריים. מכל מקום, אין הוא דוחה כליל את השפעת נדודיו על נופיו. עובדה, כל רומאניו וסיפוריו מסודרים על פי סדר זמני נדודיו.

כיצד ברח מסיביר?

נודע לו שהלבלר של הכפר בו ישבו מוכן לתת “נייר” המשמש כמין פאספורט, בעבור שלושה רובלים. חברו לא הצליח להשיג “נייר” זה וקנה פאספורט מצועני וקצת “תיקן” אותו. הם קנו סוס ועגלה ויצאו לדרך. נסעו כמאתיים קילומטר, הסוס כבר נחלש מאוד, עד שהגיעו לנהר לנה שהוא אחד הנהרות הגדולים ביותר בסיביר.

עוד בהיותו בטונגוסקה שמע כי בצפונו של נהר לנה גולה יהודי למדן ורב בשם פסטרלקה. על יהדות, מעיד ראובני על עצמו, לא ידע הרבה, גם לא עברית, והיה סקרן מאוד לדעת מיהו אותו מהפכן ולמדן פסטרלקה. רק אחר שנים פגש בבואו לארץ את אותו פסטרלקה, והתגלה לו כי הלה השיג בצאתו מרוסיה פאספורט של איש בשם הרצפלד וכך נישאר שמו בינינו עד היום.

בהגיעם לנהר מכרו בחצי־חינם את הסוס עם העגלה לאחד האיכרים. האיכרים היו סבורים שהם כורי־זהב שנסעו להתעשר, והניחום לנפשם תמורת בקבוק יי"ש. זה היה בחודש דצמבר, אמצע החורף. והם רצו להגיע לאירקוטסק. אמרו להם שמצויים בכפר איכרים שבאו מכפר בסביבות אירקוטסק והביאו עימם סחורה, והם שבים ריקם לביתם, אולי יקחו אותם עמהם. ואכן הסכימו הללו לקחתם תמורת שלושה רובלים מרחק של כשבע־מאות קילומטר. הם ישבו בעגלת החורף, ולאחר שנסעו מרחק קילומטרים אחדים בלבד, החלו קופאים בקור. האיכרים עצמם הלכו ברגל כל הדרך כדי לחמם את עצמותיהם. לא היתה ברירה אלא ללכת עימם ברגל, וכך שלושה ימים, תמורת שלושת הרובלים.

באירקוטסק הגיעו לגבול רוסיה־יפן, עברו באיזור שהיה תחת שלטון יפני, ושהו בחרבין שהיתה קונדומיניון רוסי־סיני. באותו זמן פרצה שביתה של פועלים יפניים נגד השלטון האמריקאי באיי הוואי, והאמריקאים גייסו בחרבין איכרים רוסיים לעבוד אצלם. הוא הלך למנהל האמריקאי והציע עצמו לעבודה בתור תורגמן. עבד שם כחודשיים ואף הצליח להכניס את חברו לעבודה. לאחר שצבר כסף עבר לשנחאי, ומשם דרך סינגפור, ציילון והודו, עד שהגיע לפורט־סעיד.

(על אותה תקופה סיפורו “המחבב” אודות שני נוסעים יוצאי רוסיה הנפגשים על סיפון אונייה באוקיינוס ההודי, ועולה ביניהם זכר עלילת עגבים מכוערת ברובע הפנסים האדומים בשנחאי, עת האחד מהם בעל קטינה סינית כבת שמונה).

בפורט־סעיד לא הניחו לו לרדת. בהודו פרצה אותה תקופה מגיפת הדבר, ולאונייה, שהיתה רוסית, לא הרשו להתעכב. עם פאספורט רוסי שרכש בינתיים מאיכר פראבוסלאבי ירד מן האונייה בקונסטנטינופול ונוכח לדעת כי כספו אזל. ברוב חוצפתו הלך עם הפאספורט לשגריר הרוסי ואמר לו שנשאר בלי כסף וכי לא הניחו לו לרדת בפורט־סעיד. בינתיים הגיעה אונייה רוסית מאודיסה, ובהשפעת השגריר לקחה אותו חזרה לפורט־סעיד. מפורט־סעיד נסע באונייה של החדיבה, אונייה תורכית, והגיע לארץ־ישראל בשנת 1910.

ביפו חשבוהו לאיכר רוסי־פראבוסלאבי ונהגו בו יחס מיוחד בלא כל אותם קשיים שעשו לעולים היהודיים. לקחו ממנו את הפאספורט ואמרו לו שאמנם להשתקע בארץ אסור לו, אך הפאספורט יוזחזר לידיו בצאתו את הארץ ולאחר שיסיים את ביקורו במקומות הקדושים. ומאז נמשך “הביקור”. הוא חי כל שנותיו בארץ ואף עבר כאן את מוראות מלחמת העולם הראשונה, אותן תיאר בטרילוגיה “עד ירושלים”.


אידיש ורוסית

שרה אשתו כיבדה אותי בגלידה, פירות ותה־בחלב ושאלה אותי לשלום כל קרובי משפחתי הזכורים לה. עתה מתגוררת משפחת ראובני בדירה חדשה, בבית־משותף בבית־הכרם. עד לפני עשר שנים גרו בזכרון־משה. הרהיטים נושאים עדיין חותם תקופה אחרת. שולחן כתיבה מרופד בבד ירוק. ארון מזוגג לספרים. תמונות ותצלומים רבים על פני קירות הבית. באמצע החדר שולחן משפחתי גדול וכסאות סביבו.

מה היתה ראשית כתיבתו?

בצעירותו כתב רוסית. בניו־יורק כתב באידיש, וכך גם בסיביר. כל הדברים האלה הלכו לאיבוד בבריחתו. מירושלים החל לכתוב ברוסית. כתב לשבועונים יהודיים ברוסיה. לפרופסור רוסי שאסף חומר על השומרונים, תירגם ספר מאנגלית לרוסית. פרנסתו כל ימיו על תרגומים. הוא לוקח אותי לארון הספרים. בצד מדף שלם ובו כל ספריו ומחקריו וספרי אחיו המנוח יצחק בן־צבי – מדף המוקדש לעשרות הספרים אותם תירגם, בהם “טבע העולם הגשמי” לאדינגטון, “תולדות התרבות” לוויל דיוראנט, ו“המשיחיות המדינית” לטלמון, ועוד מיצירותיהם של ג. בראנדס, בלזאק, סטנדהאל, אנאטול פראנס, גונקור, וולטיר ורבים אחרים.

הרומאן הראשון שלו, “עצבון” נכתב לאחר פרוץ המלחמה, בקיץ 1915, בירושלים, ובאידיש. ב־1920 נדפס הרומאן בהמשכים בשפה זו בעיתון “די צייט” בניו־יורק. תירגמו לו את הרומאן לעברית והוא הופיע בהמשכים ב“העולם” ולאחר מכן בספר בהוצאת טברסקי־שטיבל בתר"ץ [1930]. לקראת המהדורה המודפסת ערך את הרומאן בצורה יסודית וזו היתה כבר לשונו.

גם הטרילוגיה הגדולה שלו נכתבה במקורה באידיש. החלק הראשון “בראשית המבוכה” בשנים 1917–1918, תורגם על ידו לעברית, נדפס ב־1920 ב“האדמה” של ברנר, ומאוחר יותר בשנת 1930 בשני ספרונים קטנים (ורודים) בהוצאת “אמנות”. החלק השלישי, “שמות”, נדפס הן בהמשכים והן בספר באידיש, באמריקה. חלק זה, יחד עם החלק השני “האוניות האחרונות”, תורגמו על ידו מכתב־יד לעברית והופיעו: “האוניות האחרונות” (1923) ו“שמות” (1925) בהוצאת שטיבל בוורשה. בשנת תשי“ד [1954] הופיעו שלושת חלקי הטרילוגיה בשם “עד ירושלים” בהוצאת ניומן. במהדורה זו שינה הרבה בשפה, אך לא בתוכן. הרומאן האחרון שלו, “גלגול נשמות”, הופיע בהוצאת ניומן בתשכ”ו. [1966].


“האחדות”

בינתיים הוא ממשיך לספר על עצמו: יסדו בירושלים – בן־צבי, בן־גוריון, זרובבל ורחל ינאית – את “האחדות” וצירפו אותו אליהם ככותב מאמרים מדיניים. גם ברנר היה איתם: אמנם כתב בראשונה ל“הפועל הצעיר”, אך באחת מיצירותיו מצא העורך, אהרונוביץ, את דמות עצמו ונעלב עד למאוד. ברנר עזב את יפו ועבר לירושלים לעבוד ב“האחדות”. עבודתם היתה במשכורת דלה מאוד. היתה תקופה בה גרו כולם בחדר קטן וישנו על גבי מחצלאות הפרושות על הרצפה.

תקופת מלחמת העולם הראשונה וירושלים הותירו רושם מכריע על יצירתו. ב“הלך”, חלקו השלישי של “עצבון”, מגיעים לירושלים המפכן־השודד־האנארכיסט לינקר, והמשורר־השחפן קנופ, לאחר גלותם בסיביר. לינקר מגלה את החשיש, את השחיתות, ואת הנירפות שבאוריינט. בסצינה האמסונית אופיינית לספר כולו הוא נפגש בפעם האחרונה עם זינה, גיבורת הספר, בירושלים.

ב“בראשית המבוכה” וב“האוניות האחרונות” מסופר על ציפרוביץ, רואה־החשבונות של עיתון “הדרך” המופיע בירושלים, ועל הסופר ברנצ’וק, אף הוא ממשתתפי העיתון. דמויותיהם של בן־צבי ובן־גוריון מופיעות בשמות בדויים ומסופרת פרשת גירושם מהארץ בידי ג’מאל־פשה.

האם ברנצ’וק הוא ברנר?

לא. בשעתו כתב רומאן ריאליסטי, תיאר את ההווה, והיום, קוראים לכך רומאן היסטורי. אך לא זאת היתה הכוונה. פשוט עבר זמן רב מאז.

“על יד הקיר”, סיפור אותו כתב ב־1912, מתאר הווי שומרים במושבה גלילית, ובו לראשונה באותה תקופה נכתב על “השומר” לא בצורה אידיאלית אלא ריאלית, עם הרבה רעל ואינטריגות. אחד השומרים, בגסיסתו, מוציא החוצה את כל “הכביסה המלוכלכת” של חבריו ושל המושבה, ואין יודעים איך להשתיק את ההולך למות. כך כתב, גם האורות, גם הצללים. על פי טבעו הוא כותב דברים כמו שהם, בלי אשליות.


יחסים נוסח האמסון?

הנה זינה: כך היו הלכי הרוח בנעוריו ברוסיה, שיחות ארוכות על טולסטוי, ניטשה, ישו הנוצרי (קנופ כותב רומאן על ישו). ערב המהפכה [של 1905 ברוסיה]. כמין תחושה של הפקרות המתבטאת גם ביחסים שבינו לבינה. רוח הספרות הרוסית היתה מלאה הפקרות באותו זמן, וגם על צעירי היהודים השפיעה, ומכאן האווירה המיוחדת של חופש ביחסים. צעירים החיים כמעט בלא משפחה.

לינקר ב“עצבון” הוא איש־בוהימה, כמו “ביטניק” של זמננו. והוא מסתובב בעולם, ואינו מוצא כר פעולה לעצמו. ברוסיה, בפרט אחר המהפכה, נשארו הרבה אנשים כמוהו שאיבדו כל בסיס. ערב המהפכה קמו, לשם המלחמה עם השלטונות, להקות בריונים שהיו נוהגים לעשות “אכספרופריאציות”, היינו – מעשי שוד. עשו לטובת הרעיון ולעיתים גם לטובת עצמם. מהם שהתגלגלו הנה וניסו גם פה, בירושלים, לחזור על מעשי גבורותיהם. אלא שהקרקע כאן לא היתה מספיק פורייה עבורם. היה יסוד אנארכיסטי חזק באנשים שבאו לכאן.

ב“עצבון” מתוארת תמונה מרשימה. לינקר הגוץ וזינה נפגשים במסיבה. היא לועגת לנמיכות קומתו ואומרת לו שכדי להגיע אליה עליו לעלות על כיסא. הוא אינו מהסס ועושה כך מול פניה, באמצע החדר, ומביאה לידי מבוכה קשה ובושת־פנים.

אני נזכר באווירתן המיוחדת של פגישות רוויות מתח עז בנשפים שמתאר האמסון ב“מסתורין”, “פן” ו“ויקטוריה” – דו־קרב של מחוות ועלבונות הדדיים הנמשך והולך בין גיבורו לבין הנשים באמצעות מעשים תמהוניים בפומבי.

האם נכון יהא לומר שב“עצבון” הושפע בהרבה מהאמסון?

הוא מחייך. צריך לראות. מאז שנדפס “עצבון”, זה קרוב לארבעים שנה, לא קרא בו. “אם אתה אומר ודאי אתה יודע שהרי קראת בו לאחרונה.”

הוא מביט בי כמצפה למשהו, ולאחר שהות קלה ממשיך: “ודאי, האמסון, בתרגום רוסי, היה נפוץ מאוד ביניהם בצעירותם. הספרות הרוסית היתה ספרותם. גורקי, אנדראייב, צ’כוב. ומן הקודמים: טולסטוי ודוסטוייבסקי.”


אין השקפות

“וזינה?”

אני מנסה כוחי פעם נוספת לפענח את יחסו לגיבוריו – מוזרותה, קשיחותה כלפי חוץ ומבוכתה הפנימית, רוע ליבה – האם יש בכך משום נקיטת עמדה שלו עצמו, תחושת עולם?

כלפי מה?

נשים. אהבה. הרי לעולם אין האהבה אפשרית אצלו.

משתררת שתיקה.

לא. אין לו השקפות. פשוט, זינה היתה כזאת.

הוא מרגיש שהוא מאכזב אותי ומתנצל: יש לו הרגשה שאני כל הזמן רוצה לשמוע משהו שאין הוא יכול לתיתו לי.

לא. לא. זה בסדר… אני מפזר מילים.

הוא מתכנס לתוך עצמו במבט מרוחק של נחקר שלא הצליח להפיס את דעת חוקרו. “בבקשה המשך…” הוא אומר לי.

מדוע המיבנה המשולש ב“עצבון”? שלושה חלקים בהם מסופר הסיפור בכל פעם מנקודת מבטו של גיבור אחר? האם זו הקדמה לדרך הכתיבה של הטרילוגיה?

זולא כתב סידרה גדולה של רומאנים, סידרת רוגון־מאקאר, על שתי משפחות מקורבות. בכל רומאן מצוי גיבור מרכזי, ומסופר קצת גם על האחרים. עלה בדעתו ב“עצבון” שיכתוב שלושה חלקים, שלושה אנשים, ובכל חלק יתואר היחס של גיבורו לשניים האחרים, כך מתבלטות הדמויות משלושה צדדים, שלושה אנשים והיחס ביניהם בשלוש נקודות מבט. אך אין כך אותו דבר בטרילוגיה. כי שם הקשר בין הדמויות המרכזיות של כל חלק הוא כמעט מקרי.

ב“בראשית המבוכה” מתוארת זרותו של ציפרוביץ לנוף, לתושבים הערביים. הוא מקנא בפרש ערבי הרוכב על סוס. ב“עצבון” יש כמין טמיעה שלילית: לינקר לוקח חשיש, שוקע בהזיות, שותף למעשי סחיטה של עיתונאי ערבי מפוקפק המתקיים על דמי לא־יחרץ. ב“שמות” חוזר לייזרקה מן הצבא התורכי כשהוא נגוע במורסות מידבקות – באחוריו, ומתחבר מיד אל עולם־תחתון ירושלמי של תורכים, ערבים ויהודיות, של זנות וזיופי מטבע.

ושוב אני מנסה להביא אותו לווידוי אישי: באיזו מידה הוא עומד מאחורי דמויותיו? האם יש השקפת עולם המנחה את כתיבתו?

והוא מתחמק מלהשיב. חלקה המכריע של כתיבתו הסיפורית, הוא אומר בעצב מהורהר, ממרחק השנים – הסתיים כבר בשנות הארבעים [למאה ה־20]. מאז כתב אמנם ספרי מחקר רבים בהיסטוריה ישראלית ובתולדות עמים שמִיים קדמוניים, התפלמס, ביקר, אך רק “רומאן־לא־רומאן” אחד (על פי הגדרתו בראש הספר) הוציא בשנים האחרונות: “גלגול נשמות” (כתיבתו הסתיימה ב־1957 והספר הופיע ב־1966). זהו “סיינס פיקשן” הגותי המספר על חולה סרטן הנוטה למות ומבקש לשמר את מוחו. מבצעים ניתוח השתלת־מוח, תחילה מאוחסן מוחו בראש כלב (זו פרשת ההתכלבות) ואחר כך בגוף אדם אחר שוויתר בייאושו על עצמיות נפשו והסכים לניתוח. הניתוח אינו עולה יפה מבחינה נפשית. שני בעלי האישיות מתנגשים ביניהם תוך ויכוחים ועלבונות אכזריים, עד לסוף הבלתי־נמנע.


התאווה לתאר

מפני מה חדל לכתוב ספרות יפה?

הוא מעיד על עצמו כי יצירתו הסיפורית נבעה רק מן התאווה לתאר. כאשר חש כי אין לו יותר מה לתאר, חדל לכתוב סיפורים ורומאנים.

איך נעשה אדם סופר? כל אדם נבון יכול לכתוב סיפור או רומאן, לראות וללמוד מספרים אחרים ולעשות ספר על פי מתכונתם, אך אם אין לו כישרון טבעי תהיה יצירתו עניין מכני.

הסופר האמיתי יכול שלא להיות כלל משכיל. אמן אמיתי הוא מי שיש לו תאווה לתאר. זה היסוד של כל אמנות. הנה סומרסט מוהם, שהוא כל כך מעריכו – הוא היה רופא ועזב את הרפואה כי התאווה לתאר תפסה אותו ולא הרפתה ממנו עד סוף ימיו. אצל סופר אמיתי נובעים תיאוריו מתוך החיים ומתוך האינסטינקטים שלו. אי־אפשר לחבר סתם סיפור, בלא קשר, אף על פי שכל בני האדם יסודות יצריהם שווים – קיים שוני בחיי היחיד. הנה קרא סיפור בעיתון על אדם שרצח בהתקפת אמוק שלוש נפשות בניו־יורק, ברח בלא להיתפס, ורק אחיו, בעיר אחרת, בפניו התוודה על מעשהו – קם והסגיר אותו למשטרה. מה כאן טבעי? האם הסיפור הוא “טבעי”? תלוי מה עושים בו. כיצד מתארים. אם יתואר נכון כל שהתרחש בנפשו של הרוצח – יהיה הסיפור טבעי.

הסופר האמיתי – התוכן חשוב לו ולא הקליפה. כך ברנר שלנו, וכך דוסטוייבסקי הרוסי, שהיה שטוף כולו בתוכן. הוא לא שעה הרבה ליופי כתיבתו, ובלבד שיאמר מה יש לו לאמר. והמבקרים אמרו עליו בשעתו כי הוא כותב כמו כתב־עיתון, המודיע על שריפה או איבוד־לדעת.

יש רק בודדים, עתירי־הרוח, שהם גם רגישים, רגישים מאוד, ללבוש, לצורה החיצונית, לתיאום השלם בינה ובין התוכן. כך למשל יפה ההתאמה בסיפורי האמסון בין לשונו ותיאוריו הפיוטיים ובין תוכנם הפסיכולוגי והמציאותי.

ויש גם אחרים, סופרים גדולים, שתוכנם חשוב אבל חוש ההתאמה והמידה לא ניתן להם, והם שוגים בתפארת שווא. למשל גוגול: כראי עקום של ההווי הרוסי ואופיים של הרוסים הוא גאוני, וכמפאר גבורת הקוזאקים הוא פאתטי, מנופח, חסר חוש מידה. וטולסטוי, למשל, מאריך בתיאורי הטבע שלו – לפעמים עד שיעמום. אין כללים מוחלטים לכל דבר חי, וגם ליצירה חיה, ואין שמש בלי כתמים.


מתוך היומן, אוקטובר 1968

א. ראובני היה אחיו של הנשיא יצחק בן־צבי. הוא ואשתו היו בצעירותם בידידות רבה עם אסתר ראב דודתי. לימים הבאתי מכתבים שלו אליה ב“ימים של לענה ודבש” (1998). הראיון נערך בביקור בביתו בשכונת בית־הכרם בירושלים בסוף חודש יולי, ובשם “ככלות התאווה לתאר” פורסם ב“משא” ב־9.8.68. הראיון הפך למקור חשוב לחוקרי חייו וכתיבתו. מעטים טרחו עד אז לראיינו.

אהרון ראובני ואשתו שרה קיבלו אותי בסבר פנים יפות, גם שאלו על אסתר, שאותה לא ראו שנים רבות, ודיברו עליה באהבה רבה. אבל היה עצב בפגישה, הן משום היותם חשוכי־ילדים והן משום שהפסיק לכתוב סיפורים ורומאנים זה שנים רבות, והתרכז בכתיבת ספרי מחקר והיסטוריה. הוא נתן לי רומאן יחיד שכתב באותה תקופה, “גלגול נשמות” (הוצאת ספרים מ. ניומן, תשכ"ו, 1966) ורשם הקדשה: “לאהוד בן עזר, בברכה, א. ראובני. ירושלים, כ”ז בתמוז תשכ“ח, 23.7.68”. הרומאן מספר על השתלת־מוח, ועצוב היה להיווכח בירידת כוח המספר של ראובני.

על ספרו “עצבון” פירסמתי רשימה במדורי “קריאה אפשרית” ב“משא” (שקדם למדורי “ספרי דורות קודמים” ב“תרבות וספרות” של “הארץ”) ב־14.3.69, וקראתי עד אז גם את הטרילוגיה הנהדרת שלו “עד ירושלים” שכללה את “בראשית המבוכה”, “האוניות האחרונות” ו“שמות”, וכן את כרך הסיפורים שלו, וגם כתבתי עליהם בהערכה רבה. אבי בנימין המליץ לי בשעתו לקרוא את הרומאנים של ראובני.


*

מתוך “ימים של לענה ודבש”, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב

עם עובד, 1998


בסתיו ובחורף 1927 מתקיימת חליפת מכתבים בין אסתר לבין הסופר א. ראובני היושב בירושלים. אשתו שרה מתארחת אצל אסתר בתל־אביב. כשאני מבקר אצל ראובני בקיץ 1968 בביתו בבית־הכרם, ומראיין אותו על חייו וכתיבתו, מדברים הוא ואשתו על אסתר באהבה רבה ומוסרים לה דרישת־שלום חמה.

על פי מכתבו של ראובני לאסתר ב־4 בדצמבר 1927 מתברר שכבר בשנה הזו, שבה היא אינה מפרסמת אף לא שיר אחד – מבקשת אסתר לפנות לכתיבת פרוזה. כותב ראובני:

טוב שאת חושבת על סיפור. אושיט לך עצות חיצוניות (כי לעצם הדבר כל עצות לא תועילנה): צורי פון ממש! (אם בצמצום או בהארכת דברים – אין הבדל, ותלוי באופי המחבר), קחי את החומרים מהחיים אשר שטפו את ליבך מנעורייך – משם קחי את האדמה והבתים, הרקיע, החולות והדמדומים. ואנשים ביראי לא “למשל”, לא כתמונה מבארת את הטקסט, אלא אנשים ממש, בשר ודם (לא מן ההכרח שיהיו “גסים”, יכולים להיות גם “עדינים”), ולא “טיפוסים” כי אם פרט ופרט ופרט. תפיסת הפרט, היחיד, תפיסת טיבו המיוחד לו ותיאורו באפשרויותיו השונות (ולא דווקא במציאותו המקרית – זה מה שנקרא “צילום פוטוגראפי”) – זוהי מטרת האמנות כולה – העליונה והקשה ביותר.

אם לא ברור תשאלי אותי – יכול להיות שגם לי לא מובן.


למען האמת אסתר אינה זקוקה לעצותיו של ראובני כדי לכתוב את הפרוזה שלה דווקא כך ולא אחרת, כי היא אינה יכולה לכתוב אחרת, הלא כך היא גם בשיריה. ואולם מבלי לקרוא עדיין שום סיפור שלה, רק מהתרשמות משיריה הבודדים שנדפסו בכתבי־העת – מצליח ראובני לאפיין בצורה מדוייקת את הפרוזה שעתידה אסתר לכתוב.


בהמשך מתאר ראובני נשף שנערך למשוררת אלישבע בירושלים. דומה כי לא יכול להיות ניגוד רב יותר מזה שבינה לבין אסתר. למשל, אין שום הוכחה בדפוס או בזכרונות, שנערך אי־פעם “נשף”, כלומר ערב ספרותי על שירי אסתר ועל “קמשונים”, לפני דצמבר 1963!

כותב ראובני:

אמש היינו ב“נשף אלישבע”, ב“אסם” שלנו. באו מ“פאר והדר” “החברה” אלה המשתעממים מפני שאין להם חברה. אולם האסם מצוייר יפה. לא אתאר. תראי. פתח המורה ידידיה, השייך לסוג אלה האוהבים יותר מכל לשמוע (ולראות – לו היה ראי לפני עיניו!) את עצמם מדברים. כל הקהל היה ער להנאתו של ידידיה והשתתף (ברגשות שונים) ברגשותיו.

אחר כך, אלישבע. רושם קשה. פנים אכסטאטיים מעונים. עיניים ערומות ובערמה (שטויות אני מדבר) זיק של שגעון. אין קול ואין כוח לקרוא את השירים, ובקהל מתלחשים שהיא “זקוקה” לכך. מילא, יהודים רחמנים בני רחמנים. מביטים על פני הקדושה הסלאווית הזאת ומוחים־כף. אח“כ שירה ונגינה ודקלמציה עפ”י נוסח ריינהרדט, כלומר, בריסוק אברי המשפטים ושטף הדיבור ואח"כ – נאום של אלישבע!

הנאום נמשך שעה – שעה נוראה. ניראה שהכינו לה נאום מטעם ה“קרנות” בשעה שנסעה לפולין ונאום שני בשעה שנסעה חזרה. ושניהם נתבלבלו ונשארה מהם תמצית והיה לה “רושם” שהיא נואמת ואומרת משהו, ולקהל היה רושם שהיא “מדברת” מתוך שהיא “מעונה” ונאלצה לדבר ואינה יודעת מה היא מדברת (כמוני, לעיתים קרובות).

היום קראתי שירים אחדים מהספר “חרוזים”. הראשון יפה ופיוטי ועוד יש יפים. היא משוררת אסתר ובעלת נימה מיוחדת לה, ואל נזלזל בזה. אולי עולה ספר ה“חרוזים” על ה“כוס הקטנה”?


המלצות קוראים
תגיות