רקע
אהוד בן עזר
"שמות" ל־א. ראובני
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1925

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 19.12.1969, תחת הכותרת: “אהרן ראובני כמספר”


מיטב יצירתו של א. ראובני עומד בסימן מלחמת העולם הראשונה בארץ־ישראל, והשנים האחדות שקדמו לה. הוא עלה ארצה ב־1910. הרומאן הראשון שלו, “עצבון”, נכתב בירושלים לאחר פרוץ המלחמה, בקיץ 1915, וביידיש. שני חלקיו הראשונים של הרומאן מתרחשים ברוסיה ובסיביר, וחלקו השלישי בירושלים. ב־1920 נדפס הרומאן בהמשכים בעיתון “די־צייט” בניו־יוורק, ואילו בעברית הופיע בספר רק בתר"ץ [1930] בהוצאת טברסקי־שטיבל (קדם לכך פרסום בהמשכים ב“העולם”).

גם הטרילוגיה הגדולה שלו (הכוללת את “שמות”) נכתבה במקורה ביידיש. החלק הראשון “בראשית המבוכה” נכתב בסוף המלחמה, בשנים 1917–1918, ותורגם לעברית על־ידי ראובני עצמו, נדפס ב־1920 ב“האדמה” שערך ברנר, והופיע בשני ספרונים קטנים בהוצאת אמנות ב־1930. החלק השלישי “שמות” נדפס בהמשכים בעיתון ובספר, ביידיש, באמריקה, תורגם מכתב־יד לעברית בידי המחבר, יחד עם החלק השני “האוניות האחרונות”, והם הופיעו בעברית בספר “האוניות האחרונות” (1923) ו“שמות” (1925) בהוצאת שטיבל בווארשה.

בשנת תשי"ד, 1954, הופיעו שלושת חלקי הטרילוגיה בכרך אחד הנושא את השם “עד ירושלים”, בהוצאת ניומן. במהדורה זו שינה ראובני הרבה בשפה, אך לא בתוכן.

הטרילוגיה, כמוה כ“עצבון”, בנויה משלושה חלקים, כל אחד מהם כתוב על־אודות גיבור אחר, אשר חלק ניכר מן המסופר ניתן מנקודת מבטו ומתוך התייחסות אליו. אהרון ציפרוביץ, רואה החשבונות של כתב־העת “בדרך” בירושלים – ב“בראשית המבוכה”. הסופר גדליה ברנצ’וק, ממשתתפי “בדרך”, הוא גיבור “האוניות האחרונות”. ואילו ב“שמות” נסבה העלילה על אודות הנגר מאיר פונק.

על נטייתו למבנה המשולש אומר ראובני: “זולא כתב סידרה גדולה של רומאנים, סידרת רוגון־מאקאר, על שתי משפחות מקורבות. בכל רומאן מצוי גיבור מרכזי, ומסופר גם קצת על האחרים. ‘עצבון’ נכתב בשלושה חלקים על שלושה אנשים, ובכל חלק מתואר היחס של גיבורו לשניים האחרים. כך מתבלטות הדמויות משלושה צדדים. שלושה אנשים והיחס ביניהם משלוש נקודות מבט. אך אין כך אותו דבר בטרילוגיה, כי שם הקשר בין הדמויות המרכזיות של כל חלק הוא כמעט מקרי.”

פרשת התלבטותם של ציפרוביץ וברנצ’וק, משתתפי “בדרך”, רומזת לעיתון “אחדות”, שבועונה של מפלגת פועלי ציון, שהופיע בשנים ההן בירושלים, ואשר על עורכיו נימנו יצחק בן־צבי (אחיו של ראובני), דוד בן־גוריון ויעקב זרובבל. גם ברנר עבד בעיתון. ברנר עבר לירושלים לאחר שנפל סכסוך בינו לבין יוסף אהרונוביץ, עורך “הפועל הצעיר” ביפו, שהזדעזע לאחר שמצא בסיפורו של ברנר “מכאן ומכאן” – “דברים מבהילים על עיתון אחד בארץ ועל עורך עיתון.” (בלשונו של ש"י עגנון, המספר על המעשה בזיכרונותיו על ברנר).

רוחה וקורותיה של חבורה זו – בן־גוריון, בן־צבי, ברנר, זרובבל וראובני עצמו – מפרנסות לא במעט את שני החלקים הראשונים של הטרילוגיה – “בראשית המבוכה” ו“האוניות האחרונות”. בין היתר מסופרת פרשת ההתעתמנות, וגירושם מן הארץ של בן־צבי ובן־גוריון בידי ג’מאל־פשה.

האם ברנצ’וק הוא ברנר?

“לא,” אומר ראובני, ומעיד על עצמו, כי “בשעתו כתב רומאן ריאליסטי, תיאר את ההווה, והיום קוראים לכך רומאן היסטורי. אך לא זו היתה הכוונה, פשוט, עבר זמן רב מאז.” וראובני כיום הוא כבן שמונים ושלוש שנה.

כמעט ברור שחיים רם בספר הוא בן־צבי, וגבעוני – בן־גוריון, וראובני אינו מסתיר מי מן השניים חביב עליו יותר.


ברנר הכיר את ראובני על פי סיפוריו הראשונים (שהופיעו בכתבי־עת, ובמקובץ לפני שנים אחדות, [כנראה 1968] בהוצאת ראובן מס, ואף שאת “שמות”, אחד משני ספריו הטובים השני – (“עצבון”) – כנראה לא זכה לקרוא בספר עברי, ראה בראובני, כפי שמספר עגנון בזיכרונותיו, “כוח עולה.”

“כוח עולה מצא ברנר בא' ראובני, משבח היה את סיפוריו שהכול מכוון בהם לעיקר ואין בהם יתירות. וזה היה בתחילתו של ראובני, קודם שפירסם את סיפורו הטוב, את ‘שמות’. דומני שסיפוריו הראשונים רוסית או אידית נכתבו.” [עגנון].


על “שמות”

“שמות” נבדל משני חלקיה הראשונים של הטרילוגיה, נבדל הן מצד נושאו והן במעלת טיבו. אין בו מאווירת חדר המערכת של “בדרך”, ולא מלבטיו של הסופר ברנצ’וק, הכותב את הרומאן שלו בשנת המלחמה הראשונה – אלא נושם הוא חיים, ייסורים וסבל, ומספר על תלאותיה של ירושלים במלחמת העולם הראשונה.

גיבורו, הנגר מאיר פונק, הוא בחור צעיר, חופשי בדיעותיו, אך לא מעמיק. בחור פשוט, “רוסי”, בעל־מלאכה טוב, וגבר יפה, אשר נערות כרוכות אחריו. הוא שׂם משכנו בבית משפחה חרדית בירושלים, משפחת וטשטין, בשכונת “נחלת יהודה”. משפחת וטשטין הולכת ונשחקת בצוק העיתים של המלחמה. הבן, לייזרקה, נלקח לצבא, ועד שנאסף הכסף כדי לפדותו – נלקח גם האב לצבא. הכסף הוצא כדי לפדות את האב, והוא חזר, חולה ומשוגע, ומת תוך ימים מעטים.

נותרה האם, מנה, חולת רגליים, אגואיסטית וצרת־עין, ושתי הבנות, חייקה הבכורה ואסתר הצעירה. חייקה משרכת דרכיה, תחילתה בזנות וסופה פילגשו של יווני, זייפן מטבעות. ואילו אחיה לייזרקה, חוזר־בורח מן הצבא, לאחר שנעשה שם חביבם של הקצינים התורכיים, ואף נדבק מהם במחלת מין. בירושלים הוא פונה למקצועות דומים, וסופו שנעשה חביבה ואיש־חסותה של זונה יהודייה בשם רוזה, אליה הוא מביא קצינים תורכיים מן הרחוב. אלא שגם בה הוא בוגד, בהימשכו אל זלאטה, יהודייה גברתנית, שעיסוקה במסחר, הנוהגת בו דרך גבר באישה, ומביאה בבשרו אותה חלחלת עונג שרווה במשכב־דודים שלו אצל התורכים.

וישנו גם סבא, ר' זלמן, המרגיש עצמו מיותר בבית. נכדו ואשת־בנו מלעיגים עליו, שמחים לכוחו שחדל, והוא עוזב את הבית, וסופו שמת בודד, ברעב, בדירת סנדלר מידידיו, שנעזבה מכל יושביה.

קרן האור האחת בעולם העכור של המלחמה ושל הירידה המוסרית והנפשית – הם הנגר מאיר פונק והאחות הצעירה אסתר. בחשאי, נרקם ביניהם קשר אהבה, ההולך ומתחזק בצוק העיתים. אסתר מצילה את מאיר ממאסרו אצל התורכים, עת שעליו ללכת לשרת בגדודי העבודה שלהם. היא פודה אותו (בכספה של אחותה), והכרת תודתו, המכריעה את ספקות אהבתו – גורמת לו לשאתה לאישה. חיי נישואיהם הקצרים עולים יפה, לבד משני צללים, האחד מהם עתיד להביא לקיצו המר של מאיר פונק.

הצל האחד הוא אי־ההבנה שבין הנערה החרדית, בת היישוב הישן בירושלים, לבין בעלה החופשי ממצוות, אשר מזלזל באלוהים ובדעת הקהל.

והצל השני הוא שאושרם עומד בצל המלחמה ובצל סכנת הגיוס (רק דחייה קיבל מאיר פונק לכמה חודשים), והם גם עוצמים עיניהם מראות את עומק השחיתות אליה נתדרדרו כל יתר בני המשפחה: האם סולחת לבת המושחתת, חייקה, בעבור מעט המזון שזו מצליחה להביא לה. לייזרקה חי על רווחיה של זונה. הסבא מת ברעב, באשמת הזנחתם, וחייקה – היא החזקה, המפרנסת את הבית ובעלת האמצעים – כל זה בא לה מפני שחיתותה וקשריה עם היווני ועם חבריו התורכיים.

מראית העין השלווה של חיי מאיר פונק ואסתר מתנפצים עם בוא האסון. לייזר מסתבך בין שתי הנשים המופקרות. יש הלשנה. עניין המטבעות נגלה. הוא נאסר. ואף מאיר פונק יורד – כדי להשיג את הכסף החסר לתשלום כופר לתורכים –הוא שוכב עם בחורה יהודייה גאוותנית ומפוקפקת, ציפורה בלומנטל, החיה על חסדי קצין תורכי, ואשר קודם לכן ידעה חיבובי גברים כמו גם אהבת נשים נלוזה. מאיר פונק נמשך אחר הגירוי החושני שהיא מעוררת בו, והיא מנצלת אותו ברגע חולשתו, ומפתה אותו לבגוד באשתו – הורסת את שלמותו ואת אמונתו בעצמו ובטעם חייו.

על כך נוסף מעשה רצח שעושה מאיר פונק בשומר השכונה המוגרבי, חג' עז נפש מצפון אפריקה, האונס יתומה יהודייה, חרשת־אילמת. מעשה רצח, המתרחש מיד לאחר בגידתו של פונק, ולאחר שהוא נותן את כספה של ציפורה, שהוא כ“אתנן” לו – לחייקה הבורחת מירושלים – מביא אותו לפרשת הדרכים בחייו, ולהחלטתו לעזוב את ירושלים וללכת לצבא התורכי.

סופו של הספר בתיאור התאבדותו של מאיר פונק. חוסר הטעם שבחייו משקיעו בייאוש עמוק. אמנם שירותו בצבא עולה יפה, הוא נחלץ מגדודי העבודה ונעשה עוזר לחופרי בארות בראשותו של קצין גרמני, אבל מה שהספיק לראות מן המלחמה – השפלת האדם, הרעב, המחלות, העינויים והמוות – גורמים לו לצאת אל המדבר ולשלוח במו רגלו כדור ברובהו אל ראשו.


“שמות” הוא אחד הספרים הארץ־ישראליים היפים שקראתי מעודי. קראתיו פעמים אחדות, וכל פעם רב חינו בעיניי, וטוב עשתה הוצאת “עם עובד” שהביאה את הספר בשלמותו בפני הקורא העברי, ובייחוד בפני הדור הצעיר של הקוראים. אמנם יש בספר מידה גדושה של “סקס” חולני ומעוות, שהיתה מבהילה ודאי את עורכי ההוצאה לו נכתבה כיום בידי סופר צעיר, ואולם מאחר שהדברים קרו לפני יותר מחמישים שנה, בתקופת התורכים, ונעשו “קלאסיים” מפני עתיקותם – זכה ראובני מה שלא זכו צעירים ממנו – שאיש לא בא בטענות על מעשי ההומוסקסואלים והלסביות שמתוארים בספרו.


* א. ראובני: “שמות”. [מהדורת] ספריה לעם, עם עובד, תש"ל, 1969. 225 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות