רקע
אהוד בן עזר
"פרדסים מספרים" ליצחק רוקח
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1970

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 9.10.1970, במסגרת “ספר השבוע”


יצחק רוקח הוא בן למשפחה ארץ־ישראלית ותיקה אשר תולדותיה שזורות בתולדות היישוב בתחומים שונים, וענף הפרדסנות הוא רק אחד מהם. ואולם את ספר זיכרונותיו בחר יצחק רוקח להקדיש לעולמה של הפרדסנות הארץ־ישראלית – ועל פרקים אחדים בתולדותיו ובתולדות משפחתו הוא מבטיח לספר בספר נוסף, וכותב רשימה זו מצטרף למשאלת רבים מקוראי הספר – שיבוא לו המשך. [ואכן לימים יצא ספר ההמשך, ספר נדיר, “ותיקים מספרים”].

ספרי זיכרונות ארץ־ישראליים הם גוון מיוחד בספרות התיעודית בעברית. חן המקום נסוך עליהם, על כן תמיד יהא להם קהל סקרן ונוגע־בדבר, אשר יתייחס לכתוב בהם מתוך דעה קדומה חיובית. מדוע? אולי משום שספרים אלה מלאים אנקדוטות, עובדות ותיאורי תקופה וסגנון חיים אשר התקיימו בארץ לפני שנים לא רבות, ונעלמו, והם משמשים עתה כמין שכבה בסיסית להצטברותה של מורשת ספרותית ארץ־ישראלית. לא צריך להיות דווקא “כנעני” ולהאמין בלבדיותן של “התחלות חדשות” כדי להכיר בערך המצטבר והמכריע של ההווי הארץ־ישראלי על הספרות העברית הצעירה.

על כן החלקים היפים בספרו של יצחק רוקח הם הללו המתארים את הולדת הפרדסים בארץ־ישראל. מתוך זיכרונותיו האישיים וסיפורים ששמע הוא משחזר בפני הקורא את יפו על סביבותיה: הפרדסים, הנמל, הספנים, הסווארים [עובדי נמל העוסקים בטעינה ובפריקה של מטענים לאניות], הסבלים, סוחרי הפרי והמתווכים. הוא מספר על הפרדסים היהודיים הראשונים בארץ, על כניסתם של יהודים לכל מקצועות ההדר, מנטיעה ועד משלוח, על התפתחות יצוא ההדרים, על הכנסת זנים חדשים, על מושבות ההדרים ועל פרדסים ידועים, שרובם נעקרו ואשר על אדמתם עומדת כיום צפון תל־אביב, ובנויים חלקים רבים מן המושבות הוותיקות. למי שמכיר את המקומות והשכונות שעליהם מספר רוקח, ניתנת אפשרות לחזור בדימיונו כמה עשרות שנים לאחור ולראות שכונות ורחובות הומים בדמות פרדסים שקטים ואפלוליים.

וכדי להשלים את התפקיד שנטל על עצמו מקצה רוקח פרק שלם לחלוצי הפרדסנות במושבות וביישוב, ומוסר קטעי זיכרונות וביוגראפיות קצרות של כמה מן הדמויות הבולטות. אין אני יכול להיות אובייקטיבי בכותבי על פרקים אלו, באשר כמה וכמה מראשוני משפחתי הם בין הנושאים מרשימותיו, יש מהם הזוכים לשבחים, ויש כאלה שמשום־מה מוצגים דווקא מצידם השלילי־כביכול, ותמהני אם לא השיכחה ואי־הידיעה הן שגרמו לו ליצחק רוקח לכלול בספר עניינים שאינם מדוייקים ויש בהם אף כדי להטיל צל על אנשים שנפטרו זה מכבר.

הפרקים הפחות טובים בספר הם אלה המספרים על הפרדסנות לאחר קום המדינה, אולי משום שפרדסנות בלי ערבים מאבדת את החלק הגדול של ציוריותה, ואולי משום שרוקח בחר כאן בדרך הקלה, ובמקום לכתוב פרקים תיאוריים, קיבץ כמה מנאומיו הקצרים בעצרות חגיגיות, והללו ודאי שאינם יכולים לבוא במקום סקירה מקפת.

אל ספרו של רוקח יש אפוא לגשת גישה אקלקטית: ליהנות מן הטוב ולהתעלם מן הפחות טוב. והטוב רב הוא. בין שהוא תיאור עבודת הפרדס בעשורים הראשונים של המאה [ה־20], בטרם פלש המיכון לענף, ובין שהוא פרקים נפלאים מהווי הנמל, סוחרי הפרי ונכבדי יפו, כמו למשל הסיפור הבא:


"שיח' סאלים שיח' עלי – היה עתיר קרקע ובעל פרדס של 200 דונם, בשותפות עם המותסעריף התורכי של ירושלים, אשר תרם את חלקו בשותפות על־ידי מינויו של שיח' סאלים לראש עיריית יפו במקומו של שיח' סאווי אל דג’אני. שיח' סאלים היה ידוע בטיפשותו, ושיח' סאווי דג’אני, אשר הורד מגדולתו, נטר לו איבה וזמם תחבולות נקם. אף נמצאה לו לימים הזדמנות לכך.

"וכך היה המעשה: שיח' סאלים חפר באר בפרדסו, ושיח' סאווי דג’אני שיחד את ראש קבוצת החופרים וגמרו ביניהם, כי שעה שיגיעו למים ראשונים, יטילו לתוך הבאר שק סוכר, הפועל החופר בתחתית הבאר ישמיע צעקה – ‘מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מכרה של סוכר!’…

"וכך אמנם היה.

"שיח' סאלים שבא לפרדס בהתקרב החפירה לקיצה, נתקף בהתרגשות עצומה לשמע הבשורה על מציאת ‘מכרה סוכר’ בבאר, וביקש למלא דלי מים ולטעום מהם. טעם ומצא כי אמנם נכון הדבר – המים מתוקים מסוכר! מיד דהר בעגלתו לירושלים, התפרץ למשרד של שותפו המושל, לבשר לו את הפלא ולהטעימו את המים המתוקים.

"המושל, שהיה תורכי פיקח, הבין מיד כי מעשה ליצנות כאן וכי יד דג’אני בדבר. הביט אפוא בחמלה על שיח' סאלים שיח' עלי שותפו, ורטן לתוך זקנו: ‘בן־שדים דג’אני…’

“לא ארכו הימים ושיח' סאלים שיח' עלי נאלץ לפנות את מקומו כראש העיר למען אחד חכם ממנו.” (עמ' 41–42).


סיפורים כאלה ואחרים הם ממיטבו של הספר, ומעוררים לא מעט געגועים רומנטיים אל יפו מוקפת הפרדסים, כפי שרואים אותה בציוריו הנפלאים של נחום גוטמן מאותה תקופה. אמנם בלב כל אדם ארץ־ישראלי געגועים אלה חייבים להיות מרוסנים – הלא יפו זו על שכונותיה רצחה את ברנר באותן שנים רחוקות ו“נפלאות”, ותבעה מחיר דמים מאיתנו. ובכל זאת, ההווי המושרש, העתיק והציורי של העיר, על נמלה ופרדסיה, מעורר צער בלב הקורא – כיצד חלף הכול מבלי להותיר מאומה, אפילו לא זכר בספרות. כי אותם סופרים פלשתינאים, ילידי יפו, יותר משהם מעלים את עברה ומתגעגעים עליו – הריהם מלאים קינה שמתגלגלת לעיתים בתוכחה, וספרותם אין לה כנראה הסגולה והיכולת לזכור את העבר בשלווה.

יש ואתה שואל את עצמך – מדוע הם ברחו? מדוע הפקירו את פרדסיהם, את בתיהם ואת נמלם, ויצאו בסירות ובספינות קטנות אל נמלי עזה וביירות ומצרים? מדוע לא יכלו להישאר ולהמשיך באותה מסורת, באותם חיים צבעוניים ומלאי הרפתקה מזרחית – בצד העיר תל־אביב הגדלה ומתפתחת על פי קצב החיים שלה?

והתשובה היא – גם ללא מלחמה, היה כל זה נכחד ודאי, ומשנה לחלוטין את אופיו והווייתו, ויפו ערבית היתה נראית לכל היותר כנצרת, ופרדסיה היו נמכרים למגרשים ולשכונות, מאחר שעיר אינה יכולה להית שמורת־טבע, ואתה מבין כי אחת ממהויות המאבק שבינינו לבין הערבים אינה דווקא מלחמת היסודות הלאומיים – אלא מלחמת תרבויות־החיים: הקצב המודרני הישראלי, ההורס, משנה ובונה, לעומת האיטיות המזרחית, המשמרת והשוקטת על שמריה. וממרחק השנים נעלמים הפיגור, הבורות, הדלות, הניצול והעריצות של אורח החיים הערבי – ונותרת רק כמין אשלייה של שלווה רומאנטית וצבעונית, אשר בה הפרדסים ירוקים יותר והשמש צהובה יותר והשקט רב יותר, ואם נסחף הקורא בספרו של יצחק רוקח אל סוג הזיכרונות הללו –אל ייחשב לו הדבר לגנאי.


* יצחק רוקח: “פרדסים מספרים”. הוצאת מסדה בע"מ, רמת־גן. 1970. 280 עמ' בצירוף תמונות ומפתח השמות.


“מצאנו מים והם מתוקים!”

מתוך פרק ברומאן “המושבה שלי”, 2000, שחלקו נכתב בהשראת הסיפור של יצחק רוקח


אדם מפורסם היה ג’וואד מוסתקים והוא שגרם לקאימקאם, מושל המחוז של יפו שנקרא גם בשם הקאימקאם הישר – לעזוב את מישרתו.

הארץ היתה אז חלק מהאימפריה העות’מנית שבראשה עמדו הסולטנים עבדול־מג’יד, עבדול־חמיד, עבדול־עזיז ועבדול־פילטיז. הסולטנים התגוררו בבירה איסטאנבול, בארמון המפואר דולמבצ’ה שעל שפת הבוספורוס או בארמון העטור גנים יילדיז קיוסק שבגבעות הירוקות מעליו.

אבל יותר מששלטו הם ומושליהם בארץ, שלט בה הבאקשיש.

כל מי שהיה צריך לקנות אדמה, לבנות בית, לשלם מיסים, לפנות לבית המשפט או להתלונן במשטרה – היה מעניק באקשיש למושל, לפקיד, לשופט או לשוטר. הבאקשיש קבע מי יחכור את גביית המיסים, למי תאושר קניית אדמה ובניית בית, מי ייאסר, מי יעונה, מי יזכה במשפט ומי ישולח לחופשי.

אם קרה שהשופטים שפטו ללא משוא פנים היה זה סימן שהסכימו לקבל סכומי שוחד שווים משני הצדדים. ואם מישהו עשיר וחזק זכה במישפט, היו אומרים עליו: “דאראבאני ובאכא, סאבאקאני ואישתקא,” היכני ובכה, השיגני ויתלונן.


יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס־הכנסה עות’מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.

אמנם, לו־עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.

מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את “קנדיד”: “Il faut cultiver notre jardin!” – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.

יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.

תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.


לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי־דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:

“לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון־האברים בשם סן־סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת־ברזל, יעני, כמו בפריס!”


“איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?” התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.

“טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש,” בחן הפאשא את צרור מג’ידיות־הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. “איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!”

“לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!” זעקו.

“אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!”

המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג’וואד מוסתקים ואמר: “תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו.”

הסכימו. ג’וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.

וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: “מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!”

מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!

מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: “אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!”

המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: “ודאי גם זה תעלול של ג’וואד מוסתקים!”


לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ’רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ’ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:

“Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j’ai trouve du bonheur!”

יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!

וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.


בפרויקט בן־יהודה

המלצות קוראים
תגיות