רקע
אהוד בן עזר
"בשבילי שדות" לשלמה ריכנשטין
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1948

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 22.6.1973


לחובב ספרים ישנים יש משום כפל־הנאה בטעימה ראשונה מקנקן אשר על קיומו לא ידע כלל, והיא כהפתעה שבגילוי מחוז נעלם ורב־קסם למי שחובב נופים ומראות־טבע. ולעיתים אתה תוהה על אותה אלכימיה מוזרה, הכוללת ב“קלאסיקה” גם את סיפוריו הגרועים של סופר מובהק ומשכיחה לגמרי כמה סיפורים טובים של סופר לא־מובהק. ואתה תוהה, האם אין כאן פשוט גילוי של בורות, עצלות־קריאה ונטייה אופנתית להערצת הנערץ המצוי בעין, כמעט כמו בבדיחה על האיש שחיפש את המטבע רק היכן שמאיר הפנס.

אלו, על־כל־פנים, היו ממחשבותיי שעה שקראתי כמה מסיפוריו של שלמה ריכנשטין בספרו “בשבילי שדות”.

סיפוריו של ריכנשטין מצליחים להמחיש את כובדם וארעיותם של ימים ראשונים בקבוצה צעירה בעמק, המהפך שהביאו עימם חיים אלה בלב צעירים וצעירות, צמידותו של האדם לנוף ולסביבה האנושית. חילופי־העונות, גשמים, בצורת וחמסינים משמשים בסיפור כמין קולות מקהלה המחווה דעתה על גורל הגיבורים.

הסיפור “פדות” פותח בקושי להסתגל לחיי עבודה, “זו שלבשה פה מעטה־קדושה ודת – – – אך פתאום נקרע המסך הוורוד, שליטף כל־כך את העין, הכול הוצג ערום, ויצחק שוב נכנס לעורו עם המציצה בלב.” (עמ' 19).

המציצה־שבלב, העייפות, התפלות והריקנות, שמותירה אחריה עבודה מאומצת, משפיעה גם על הנשים בקבוצה הצעירה:

“הנערות – שם עוד היה בהן משהו מהמעורר ומלטף – פה הוצגו במחשוף, הצעיף הדק הזה, החכליל ההמסוני, שעטף אותן שם ועשה אותם לבנות־רז, נקרע פה בבת־אחת ובאכזריות – – – הגוף הדק והגמיש והפנים החיוורים־הענוגים, ששיוו להן שם חן פרחים וצמחי־ים ענוגים – כמה השתנו פה: הגוף נתמלא, הובלטו האברים הבולטים בלא־הכי; הידיים רחבו; הרגליים עבו. יצחק לא ידע את נפשו ביחסו אליהן, כל אותן הספירות העליונות של אהבה, שגבלו שם עם ‘מסתורין’ ו’הנצח שבאישה', נעשו כאן מגושמים. ועל כל אלה לחצה תביעת הגוף – – –” (עמ' 20).

ולהווייה זו מצטרפת ליצחק חברתו משם, ענוגה ושברירית. בתקופת הריונה לו היא חפצה לברוח, שוב אינה מוצאת בו את הבחור העדין שהכירה שם, באירופה. רק הולדת הבן מחזירה אותם איש אל רעותו.

כך גם בסיפור “הסבך”, בתיאור חייה של בתיה, היגעה, הכבדה, אשר בעלה הלך אחר בחורה אחרת בקבוצה, ורק מחלת הבן מביאה לפיוס ביניהם.

סיפור־אהבה יפה הוא “אלם”, המתאר התעוררות ראשונה, ביישנית, של אהבה, סיפור העומד כולו בסימן היחס לעבודת־האדמה, לזריעה, שמקבילות להתעוררות האהבה, ועם־זאת אינו סיפור פלאקאטי.

אכזרי ממנו הוא הסיפור “בצורת”, המתאר התפרצות טירוף של איכר יהודי במושבה קטנה בעמק, בשנת בצורת. בייאושו רץ שמעוני, האיכר, לשדותיו השדופים והחרבים, משתטח בהם ומביט, מצפה להמולת הגשם המרווה. "עברה שעה אחר שעה, בקע במזרח השחר הנוצץ, התנדפו העניים [?] העקרות חיש־מהר – ונעלמו, התנועע דבר־מה באופק הוורוד ורקד לפני שמעוני ריקוד משונה. לא הבחין בדבר המשונה, ורק כשזה התקרב והיה כדי אמות אחדות ממנו – התבלטה צורת ערבי מתנודד על גמל גיבן. הביט שמעוני על הערבי כעל יצור מעולם אחר, אגדי. עצר הערבי בגמלו, ירד, הבריכו וניגש למעיין החרב שבקצה גבול שדהו של שמעוני. טבל הערבי בפיו בשארית המים הדלוחים, ניגבם, הוריד מהגמל שטיח קצר וכרע עליו. שלוש פעמים גחן אל האדמה ונשקה, אחר נשאר שוכב דבוק אליה משך זמן ארוך, כששפתיו לוחשות תפילה חשאית. שמעוני רותק למקומו, בעיניים קהות הביט על היצור המשונה ועל התרפקויותיו הדבקות על האדמה העלובה, החרבה – – – " (עמ' 50).

השלמתו הפאטאליסטית של הערבי עם קללת הבצורת, יכולתו לנשק את האדמה החרבה, נראית לשמעוני שדעתו נשתבשה מרוב צער, כמין סיוט של השלמה עם הגורל, מפחד שחייו וחיי משפחתו נידונים לאותו קיום עלוב וחסר־תוחלת.

“בקיץ”, המוקדש “לילדי עין־חרוד”, אינו יוצא מגדר רשימת־הווי לשעתה, ואילו הסיפור “אלם־שכול” חורת תמונה לא נשכחת בקורא. מתואר בו מוות של חורש צעיר, טוביה, במחנה “דרוריה” בעמק. פחדו של הבחור להיראות חלש בעיני חבריו גורם לו לצאת לחרוש ביום קיץ חם בזוג סוסות, למרות שליבו החולה מפרפר בו ומזהירו. הוא מת בשבץ, שוכב לרוחב התלם, “רגליו מפושקות, ראשו של רגב אדמה נקשה ועל שפתיו התבעבע קצף שחרחר.” (עמ' 69).

המוות הראשון במחנה מעורר את כל המבוכה שבמתן צורה הולמת לטקס הקבורה בקרב צעירים שחפצו לנתק עצמם ממסורתו ודתו של “עולם ישן”:


"ראובן החצרן ועוד בחורים אחדים העמיסו את הארון על כתפיהם והחלו צועדים לעבר המדרון, בית הקברות החדש בדרוריה. אחריהם שאר הבחורים והבחורות, האורחים והאורחות.

"הכניסו את הארגז לקבר החפור, שלא היה בו סימן ללחלוחיות אדמה, אלא מין כוך מסולע, אפור וחרב.

"ראובן החל מכסה את הקבר, גם אחרים עשו כמוהו. הגרגרים היבשים, שנשפכו על הארגז, ההידו מין הד נוקשה ומרעיד.

"כלתה המלאכה, אך איש לא מש ממקומו. בעיניים בולטות, מדומעות דמעות חרבות ומאובנות, ואבנים מעיקות וחונקות בגרון, עמדו כולם וציפו למשהו. לפתע קם אריאל המורה – גווייתו הצנומה צמקה עוד יותר, נדחק אל הקבר וכמו אמר לפתוח את פיו. שעה קלה היה פיו פתוח, עיניו בלטו ביותר, ואחרי התאמצות נואשת נפלטה מפיו הברת יבבה מרוסקת.

"ענתה לקראתו זעקה היסטרית אחת, שפרצה מפי בחורה – ושוב נדם הכול.

"אז יצא מתוך ההמון זקן אחד, אב למתיישב בנקודה קרובה – עד עתה לא ראהו איש – עלה על הקבר – ופתח: ית־גדל וית־ק־ד־ש שמיה ר־ב־ה –

"המילים יצאו מפיו מיותמות, נעדרות צליל, חסרות ישע ופדות. ומשסיים – נשארו כולם על עומדם ולא זזו מהקבר.

" – נו, נו, ד' נתן וד' לקח, בואו – האיץ בהם הזקן בקול אבהותי רך מלא רחמים ותנחומים. הראשון שהתנער מעמידת ריפיון זו, היה ראובן החצרן, העמיס על כתפיו את האתים והמכושים, והחל יורד מהמדרון.

“בעקבותיו ירדו השאר.” (עמ' 70).


מעניין כי תיאור דומה, של יתמות מנהגים בלווייה בימים ראשונים של קיבוץ, אנו עתידים למצוא ברומאן של בן־קיבוץ “חדר משפחה” (1972) ליהואש ביבר.


“בגשמים” הוא סיפורו של ירחמיאל, סופר־מתחיל בקיבוץ, אשר ליבו מהסס לגבי כמה נשים ואינו יודע להחליט. “לא נעצור כוח. בודדים הננו, שפודי־צער, המחובדים [?] במו ידינו, מונעים בעד ההתקרבות ההדדית. עזובים הננו לנפשנו. נחנקים תחת הסבל שהעמסנו על שכמנו.” (עמ' 81).

ירחמיאל בורח אל התנים, יושב על סלע במדרון ההר, “תן החל יורד ממדרון ההר, עבר על־יד ירחמיאל, נעצר רגע והסתכל בו, קיפל זנבו והחל מתרחק בצעדים קטנים ומהירים, כשפניו מוסבים לאחוריו ומגרורנו מתגלגלת יללה ממושכת, סופדת וקובלת.” (עמ' 94).

“הרואיקה” הוא סיפור ליל־שמירה של שני בחורים בקבוצה הצעירה. רקע כל הסיפורים הללו הוא בשנות העשרים עד ראשית שנות הארבעים למאה [ה־20]. שני השומרים ה“גיבורים” נרדמים, שני גנבים ערביים עולים עליהם בכרם, ובנס מצליחים השומרים להתגבר עליהם ולכפתם. אך “לאור הבוקר, שהחל שוטף כנהר איתן, ניראו שבויי הלילה בכל עלבונם האנושי: במקום ליסטים מזויינים, עקומי פרצופים, עם עיניים נסוכות־דם – נתגלו שני ערבים עלובים, חשופי־שת וטרוטי־עין – אחד ישב כשראשו משורבב למעלה, פיקת גרגרתו החדה בלטה מבעד עור צווארו המלוכלך כסימן־שאלה: חזהו התנשם שלוות, בלוויית נחירה קצובה: מתוך שולי כפייתו המזוהמת ירדו שני קילוחי דם קרוש, כזנבות לטאות. השני היה ער, עינו הפצועה שצבתה מכוסה חבורה כחלחלה. השנייה, “השלמה”, שטופה מוגלת־דלקת ונעוצה בשומרים בתחנוני לב בוכה.” (עמ' 106–107). שני השומרים מתביישים להביא את ה“שבויים” לקבוצה, ומשחררים אותם, למרבה תדהמתם.

“ינקיל פודולייר” הוא פרק ב“הבדלי מעמדות” בקבוצה, ציור של מרירות ומלחמת־שפתיים בין ינקיל, איש עבודה פשוט, לבין מזכיר הקבוצה.

“שמאל, ימין, שמאל” הוא סיפור על תקופת וינגייט ופעולות התגמול המשותפות נגד הערבים. נחשון, המורה, משתתף בהתקפה על כפר ערבי, אך אינו מסוגל לתקוע כידונו בגווייה מצונפת של ערבי. נח’קה, הסרג’נט, מסיים את המלאכה, וזוכה לאחר הקרב במחמאתו של המפקד האנגלי: “מכבים!” – ואילו נחשון, המעז לשאול, בדרך חזרה, כיצד מרגיש נח’קה לאחר אותו מעשה, זוכה מפיו לתשובה – “נאד!”

“שלהי זמנים” היה, כנראה, שירת־הברבור של ריכנשטין, נכתב לפני מותו, ועומד בסימנה של ראשית מלחמת־העולם השנייה וחרדת השואה של ימי אל־עלמיין. בסגנון־כתיבה עדין, מופנם מאוד ומורכב, מתוארת האווירה בקיבוץ באותם ימים. קיצה של אירופה מומחש בדמותו של מוסיקאי זקן, שנמלט מאימת ההפצצות בערי הארץ [ארץ־ישראל] הגדולות ובא לקיבוץ. למרות מחלת־הלב שהוא לוקה בה, הוא זוכה עתה לתחייה של הקשבה לנגינתו בקרב הצעירים בכל היישובים בסביבה. התקפת [התקף] הלב שלו משתקפת בעיני אורי, חבר קבוצה, שאינו רוצה לחשוב על גורל משפחתו שנשארה באירופה:

“הכול החל מתמוטט בו ומתערער. כל זה שהוקם בסיוט העכור מסביב, תוך אימת השואה התלויה מעל לראש, נגרף ונסחף בבת אחת. חרדה גדולה תקפתו, והוא חש כי עליו לעשות מעשה הצלה דחוף כדי להציל את הגוף הזה המכיל בתוכו עולמות מופלאים שופעים אצילות, זוהר ויופי אין קץ, שבלעדיהם לא יכול אורי תלמי להתקיים רגע. הוא פרץ החוצה ורץ בין הבתים והצריפים כאז, ברוצו מתעלה לתעלה ומערוגה לערוגה, במלחמתו הנואשת בחמסין המכלה, ולא שמע שצועקים אחריו – אורי! אורי! – רגליו החלו מועדות ונשימתו נכלאה מחמת ריצת טירוף, נכנס לחדרו, התנפל על המיטה והשקיע פיו בכר לעצור בעד העומד לפרוץ מתוך גרונו המכווץ. יהלה המתוקה עמדה עליו, כשעיניה הזהובות פעורות בפחד וחזה עולה ויורד ממאמצי הריצה אחריו, ולטפה ראשו השקוע בכר: – 'אורי, ענה לי, מה לך, אורי – אמור מילה אחת, אורי – ' ואורי תלמי פרץ ביבבה גוברת והולכת.” (עמ' 159).


* ש. [שלמה] ריכנשטין: “בשבילי שדות”. סיפורים. כתבים. ספר שני. הוצאת “עם עובד” ומשק עין־חרוד. דפוס הקיבוץ המאוחד, עין־חרוד. שנת תש"ח. 1948. 192 עמ'.

המלצות קוראים
תגיות