רקע
אהוד בן עזר
"נפילים בארץ" לאולי אדורד רלווג
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

תורגם לעברית: 1933

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 14.4.1972


רלווג היה סופר נורווגי, שנולד ב־1876 למשפחת דייגים באי קטן בירכתי צפון־נורווגיה. הוא גדל בעוני, היה בעצמו דייג, ולאחר סופה קשה בים, שממנה ניצל בנס, החליט לנסוע לאמריקה. באמריקה היה עובד־אדמה, ורק בגיל עשרים ושלוש החל ללמוד, השלים את השכלתו והיה מורה לספרות נורווגית באמריקה עד יום מותו, לפני כארבעים שנה. אף־על־פי שרכש לו השכלה אמריקאית, כתב רלווג את ספריו בשפה הנורווגית.

“נפילים בארץ” (שהופיע באותה תקופה שבה הופיע הספר הדומה לו בנושא, “המהגרים” של יוהאן בוייר, שתורגם לעברית בידי ד. קמחי, 1930 – [ר' רשימה שלי על ספרו “הרעב הגדול”, עברית: 1928, שפורסמה ב“תרבות וספרות” של “הארץ” ביום 27.4.1973]) – מספר על התיישבותם של איכרים נורווגיים במדינות המערב של ארה"ב בשנת 1873. במרכזה של סאגת הערבה הזאת עומדים פר הנסן, מלא החדווה והגבורה, המעוף וכובד־המעשה, ואשתו ברט, נושאת הרגשת חטא בחובה, מלאת הגעגועים למולדת העתיקה, וחדורת החרדה מפני הערבה הזרה, שאין בה פינה להיסתר בה, שאין בה גבעה ועץ לחסות בצילם.

הסיפור מתחיל בצורה אפית: המסע בשיירת העגלות מערבה, ההתנחלות, החריש הראשון, בניין בית־חומר, יחסי־שכנים עם האינדיאנים ועם מהגרים אחרים הנאבקים על אותה כברת קרקע. וכן רקמת היחסים המורכבת בתוך היישוב הקטן, שכל־כולו כמה משפחות נורווגיות. בכל אלו מתבלטת דמותו של פר הנסן, הגבר מלא החיים והתושייה, האדם המתאים לעמוד בכל המסות הללו. אך ככל שמתמקד סיפורו של רלווג בפרשת היחסים שבין פר לאשתו, כן מצטמק חלקה של הסאגה. שוב אין זה רק תיאור מאבקו של האדם בטבע ובסביבה עויינת, אלא מאבק אפל, מלא עוצמה, בין גבר לאשתו. לברט יש הרגשה כי כל מעשיה, כל חייה, בחטא הם. פר נשא אותה לאישה בחטא, קרע אותה מעל מולדתה ומבית־הוריה ולקחה עימו אל העולם החדש. היא אוהבת אותו, גם יולדת לו את ילדיו, אך משהו עמוק בקירבה מתקומם כנגדו, כנגד ההליכה מערבה.

את הסביבה העויינת, האינדיאנית, הבדידות, הילדים הגדלים פרא – היא תופסת מתוך אימה פנימית עמוקה, רדופת חטא, מתוך חשש שיום אחד יהיה עליה לשלם בעד חיי השקר והחטא הללו.

ככל שפר הנסן מצליח יותר בכיבוש אדמתו, בהתמודדות עם סביבתו, בהשתרשות מלאה במולדת החדשה – כן מתעצמת תחושתו שהוא הולך ומפסיד את ברט, הנעשית אישה הרסנית, עויינת, ופעם אף חפצה לקום ולברוח בריחה סהרורית לעבר החוף המזרחי, שממנו באו, בחזרה אל ביתה בנורווגיה.

ברט היא אישה בעלת תחושה רליגיוזית עמוקה. העובדה שהרתה בראשונה לפר בחטא ורק לאחר־מכן נישאה לו, רודפת אותה כחטא קדמון ומעמיקה בה את הרגשת האשמה. היא שונאת את הצלחתו להקים בית ונחלה בערבה השוממת, כי היא מרגישה שהצלחתו פירושה שיעבודה שלה לארץ זרה, ונדמה לה כי הפראות הדמונית אשר מסביב עתידה להתגלות בגידולם הפרוע של ילדיה. היא נושאת עימה את העבר, את המולדת הישנה, רדופת האיסורים, את המסגרות המשפחתיות והדתיות – ואילו את החופש של הארץ החדשה היא רואה כמין התפרצות, וגם עונש, של ממלכת השטן.

בתקופה שבה מתרחש הסיפור, נמצאת ברט שוב בהריון, והריונה מרחיק אותה עוד יותר מבעלה ומילדיה. “בשבתם באחד הימים אל השולחן אמר לה (פר) כי אין לה להעמיד פנים כאילו אורחת היא בבית. הוא דיבר קשות ומוחלטות, תואיל נא בטובה להתעורר כמו שיאה לאדם מבוגר.” (עמ' 177).

“ועתה הרגיש כי מרבה היא לשכב בלילות נטולת־שינה. הוא הקדים תמיד להירדם לפניה, ובבוקר היא ערה כבר בשעה שהוא רק הקיץ, אף כי הוא היה ממשכימי קום. בהתעוררו בלילה יכול היה להיות בטוח מיד, כי ימצאנה ערה. באחד הלילות העירתהו. היא ישבה זקופה על מושבה, ודאי בכתה קודם – קולה הוא שגילה לו זאת. באותו לילה תקפתו אימה גדולה, כי בשובו לשכב, פרצה בבכי של ייאוש. במעט שהצליח להיוודע ממנה לא מצא כל טעם לבכייה. מאז ירא היה להיטיב לה פניו, בהיווכחו כי דווקא אז גדל בכייה, וזה לא היה סימן טוב. הוא התבונן באשתו במשך כל היום, ודאגתו לה רבתה ורבתה. היא, שהיתה נקייה כל־כך וידעה להאציל מראה נאה לכל מה שלבשה, התהלכה עתה מרושלת ולא יכלה להשגיח על עצמה – כן, עתה ראה גם זאת. היא היתה רוחצת פניה רק לעיתים רחוקות. ושערה, זה השיער היפה אשר הוליך את ליבו שולל ואשר אהב לשחק בו, בשעה שליבה היה טוב עליה, זה היה תלוי עתה על ראשה קווצות פרועות וסבוכות.” (עמ' 177–178).

“הנה יושבה ברט במרחק ארבעה צעדים, וכאילו רחוקה היא ממנו מהלך פרסאות. הוא דיבר עימה, כיוון את דבריו ישר אליה ורק אליה, ולא עצר כוח להביאה לידי כך שתצא מעיגול־הקסם אשר הקיפה. ובגלותו זאת – נכון היה לצעוק מרוב כאב.” (עמ' 179).

“יש אשר תקפהו החשק להושיב את ברט, את ברט הנהדרה שלו, על ברכיו כהושיב ילדה שובבה – כן, בדיוק כך! – וללמדה בינה, כי אינה הולכת בדרך הישר, אמנם לא קל לה עתה, אך הן כל זה עבור יעבור.” (עמ' 181).


ברט שוקעת בתוך דיכאון הריונה. היא מפנה את ארגז החפצים הישן שהביאה עימה מבית־אביה שבמולדת הרחוקה, ומכינה את הארגז למענה כארון־קבורה.

סיום הסאגה במאבק איתנים בין ברט, היולדת בהרגשה שהיא הולכת למות – ובין פר הנלחם על הצלת נפשה ונפש ילדו. דומה שכל איתני הטבע אשר סביב ליישוב הקטן – החורף, הסערה, השלג – משתתפים במאבק הנפילים זה. פר משתולל. ברט נאבקת על נפשה בהרגשת אובדן גמור. ואולם בסאגה, וכפי הנראה שלא כמו בחיים, באה התשועה בדמות לידת הילד והצלת האם, שמתגבהים לכדי מחזה בעל משמעות רליגיוזית נוצרית עמוקה.


* אולי אדורד רלווג: “נפילים בארץ”. סאגת הערבה. תרגום יעקב רבינוביץ‘. הוצאת ספרים מצפה בע“מ, תל־אביב, תרצ”ג, 1933. 208 עמ’.

המלצות קוראים
תגיות