1967

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 20.10.1967

לא קל הוא עיצובה הספרותי של תקופת ראשית היישוב היהודי בארץ־ישראל. יש בידינו פרקי ספרות אותנטיים מתקופה זו, פרי עטם של ברנר, סמילנסקי, יעקב רבינוביץ ואחרים. ישנם ספרי עדות על אנשי העלייה השנייה ובהם כמה ספרים משובחים, שבהם הזיכרונות האישיים נפרשו לכדי יריעה סיפורית רחבה, דוגמת “שנה ראשונה” לשלמה צמח, “עלייתו של שלום ליש” לשלמה לביא ו“אנו עולים” של רחל ינאית בן־צבי. ישנם אף ספרי היסטוריה ומונוגראפיות, שלא לדבר על שלל ספרי היובל של מושבות ארץ־ישראל, וספרי זיכרונות של בודדים.

בעייתה הספרותית של תקופה זו היא כי מעטים בלבד מבין בעלי הכישרון המספר בארץ נוטים לעסוק בה ולהעלותה מחדש. נוסף על כך דל הוא דיוקנה המצטייר לקורא העברי מתוך ספרי הלימוד או על פי הספרות שנכתבה בהשראת תנועות השוקדות לא פעם על טיפוח חלקן בבניית הארץ – יצירת פולחן גיבורים, שהפך לחלק מן הפולקלור המבדח בבתי הספר הישראליים. לא פלא הוא אפוא שהאמת של התקופה לא מצאה ביטוי.

ב“תמול שלשום”, הרומאן הנודע של ש“י עגנון על ימי העלייה השנייה ביפו ובירושלים, מופיעה בין היתר דמות תמהונית של עושה פוחלצים בשם ארזף. נמנו המפרשים וגמרו כי ארז”ף של עגנון פירושו בראשי תיבות: אהרוני, ראש זואולוגי פלשתינה. הלא הוא ישראל אהרוני, חוקר בעלי החיים הנודע, שישב בראשית המאה [ה־20] באחת משכונות ירושלים, ברחוב החבשים, ושימש לעגנון מודל לדמות ארזף שבספר.

והנה חזר אלינו אהרוני, הפעם בשמו המלא, בסיפורו המקסים של שלמה שבא “הצייד”, שהופיע לאחרונה בספריית “תרמיל”. שלושה הם גיבורי הסיפור. ראשון להם הצייד, יחזקאל חִֶנקין איש “השומר” אשר נפטר בגיל צעיר ממחלת הקדחת [המלריה]. שנייה אשתו חיה־שרה שעדיין נמצאת עימנו כיום וגילה מעל לשמונים. ושלישי – הלא הוא הזואולוג הירושלמי אהרוני, אשר מטעמו ויחד עימו יצא יחזקאל חנקין למסעות הציד במדבריות סוריה וערב.

עלה בידו של שלמה שבא לעשות בסיפורו את אשר נחשב לקשה וכמעט לבלתי־אפשרי, להגיש סיפור עלילה מרתק כמערבון, אשר גיבורו הינו פרש יהודי, ותקופתו – העלייה השנייה.

הסיפור מתחיל בפגישת אהרוני וחנקין ברחוב בירושלים. אהרוני מבקש מחנקין להיות לו לצייד ולהביא למענו ביצי נחשון מִים אנטיוכיה שבצפון סוריה. בפרקים הבאים אנו מתוודעים לעברם של השניים, וכיצד הגיע כל אחד מהם למקצועו ולארצו. מכאן מתפרשת העלילה על פני מסעות ציד במדבר הסורי עד לנהר פרת, ובעבר־הירדן עד גבול ערב.

בנפשו של חנקין מתעורר צמא לפגוש ביהודי חייבר האגדיים אשר לפי השמועות חיים כשבט בין הבידואים במדבריות ערב. אין הוא נילאה לשאול עליהם ולחפשם במסעותיו הרבים, וגם על ערש מותו, הוזה ומדמם בקדחת, עדיין נדמה לו כי סוף־סוף בא לבקרו שליח מבני חייבר, רכוב על סוס רם ועומד בפתח ביתו.

רב הוא החומר הסיפורי המרתק מתולדות ראשית היישוב היהודי בארץ – המצפה לגאולתו באותו נוסח כתיבה שחציו סיפור דוקומנטארי וחציו בידיון ועיבוד ספרותיים. שלמה שבא מצא איזון בין הנאמנות לדמויות המקוריות של התקופה לבין רקימת סיפור בעל ערך לעצמו, לא רק כפרק היסטורי אלא ספרות ממש.

* שלמה שבא: “הצייד”. ספריית תרמיל בהוצאת קצין חינוך ראשי. 1967.

הערה מאוחרת: לימים כתבתי את ספרי “בעקבות יהודי המדבר”, 1983, המתאר את החיפוש אחר יהודי חייבר, ובו מופיע חנקין בשמו האמיתי וגם כאחד המרכיבים בדמותו של עמשי השומר, שאותו שאלתי מהרומאן של יעקב רבינוביץ “נדודי עמשי השומר”, 1929.

* * *

אהוד בן עזר: חבל, פרידה משלמה שבא    🔗

דברים שנאמרו על קברו בגבעת השלושה ביום שישי, 8 במאי 2015

באדמה שעליה אנחנו עומדים, בבית הקברות של גבעת השלושה, טמון כבר 45 שנה חבר הקיבוץ, הלוחם האגדי – בני מרשק.

שלמה יקירנו, המצטרף אליו היום, כתב עליו את אחד מספריו היפים ביותר ושמו “בני רץ, חייו וקורותיו של בנימין מרשק”, ספר שהופיע לפני 34 שנים בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

“בני רץ” הוא ספר אופייני לדרך כתיבתו ההיסטורית־הספרותית הנפלאה של שלמה. יש כותבי ביוגראפיות שטוענים כי אינם כוללים סיפורים על גיבוריהם אם אין להם לפחות עדות מסייעת אחת. כמו בבית משפט.

גישתו של שלמה היתה שונה בתכלית. הוא אמר שההילה שנקשרה סביב בני מרשק, למשל – אם אנשים טענו שראו אותו בעת ובעונה אחת בשני מקומות – ההילה הזו חשובה לא פחות מן העובדות, ויש לכתוב גם עליה בביוגראפיה.

כך ניווט שלמה את כתיבתו, שלא חטאה אף פעם לעובדות המוכחות אך ידעה להביא תמיד גם את ההילה, את האווירה שאפפה את גיבוריו והיתה חלק מן התקופה וגם מן החלומות שנרקמו בה.

שלמה כתב ספר נפלא, “חוזה ברח, סיפור חייו של חיים נחמן ביאליק”, שיצא לאור לפני 25 שנים בהוצאת דביר. ספר ששימש גם מקור לסופרים אחרים שכתבו על ביאליק. אחת האמירות הבוטות בספר, ואינני בטוח אם כך ממש נכתבה, או זו היתה המסקנה שלי – היתה האמירה, על או מפי ביאליק, והיא – שלא איכפת לו, לביאליק, אם מישהו יאמר עליו שהיה משורר גרוע, אבל הוא לא יסלח לעולם למי שיאמר עליו שהיה סוחר גרוע. כך שירטט שלמה את ביאליק, נפש עמוקה ומיוסרת, צמאה לאהבה, ששכנה בגוף של אדם מעשי מאוד.

ספרו הראשון של שלמה “אנשים חדשים בהרים הגבוהים”, יצא לאור בשנת 1953 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, והיה אולי הראשון שתיאר את יישובי העולים באותן שנים, ובאותו איזור שאני כתבתי עליו לאחר עשר שנים את “המחצבה”. למרבה הצער הספרות העברית לא זכרה לשלמה את הראשוניות הזו.

אהבתו של שלמה לתל אביב ולארץ ישראל, ובקיאותו הרבה בשתיהן, היו חלק בלתי נפרד מאישיותו המלבבת. הוא אהב סיפורים בעל־פה, אהב חברת אנשים, ולא פעם אמר כי כמחצית חייו עברה עליו בישיבה בבתי קפה.

הוא כתב הרבה מתוך עושרו הרב, ואולם הוא לא הסכים להרצות. הפעם היחידה ששמענו אותו נואם היתה בחגיגה שערך לו מוסד יד יצחק בן צבי בירושלים, וזה היה נאום נפלא.

כזה היה שלמה, שזכה לכתוב יותר משלושים ספרים, לכתוב כתבות מרתקות, לעיתים יחידות בתחומן – על אנשים כמו הצייר והארכיטקט אריה אל־חנני. שלמה, שזכה לייסד את כתב־העת “עתמול”, שמבטא בצורה מדוייקת את דרכו – שהיא מסירה פופולרית של היסטוריה רצינית מאוד.

שלמה, גם כשאתה כבר אינך, אפשר עדיין להמשיך לדבר איתך שעות על גבי שעות במחשבות, ובקריאת ספריך, רק שכבר אי אפשר לשאול אותך שאלות של בקיאות בתולדות העיר והארץ.

חבל.