רקע
אהוד בן עזר
"זכרונות לבית דוד" לדוד שוּבּ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1937

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 28.7.1972


David Shoub, Safed. Komme mit 4 Freunden. Mich erwarten Mitwoch frueh Jaffa, awal hadavar Jehe besod gadol. David Wolfsohn.


זה נוסח הטלגרמה שקיבל דוד שוב באחד מימי סוף חודש אוקטובר 1898, והוא, האיכר מראש־פינה, היה האיש היחיד בארץ־ישראל שקיבל הודעה מוקדמת מווינה על בואם של הרצל ובני־פמלייתו לבקר בארץ. חמש המילים העבריות שבסוף הטלגרמה באו כדי להסתיר מן התורכים כל רמז לבואו של הרצל, למען לא יפריעו.

“יש להעיר,” כותב שובּ בספרו, “שבימים ההם התכוננו בארץ־ישראל לבואו של הקיסר הגרמני וילהלם, ושוטרי־חרש לאין מיספר שוטטו בכל פינה ושמו עיניהם בכל עובר, וכל מי שנמצא עליו איזה חשד היו חייו בסכנה, או הושם במאסר, או עמד להיגרש מן הארץ. טלגרמה זו, שנשלח לשלושה מקומות – לצפת, לביירות וליפו – עלולה היתה להביא במאסר אותי ואת כל אלה שהטלגרמה נשלחה על שמם, מפני חשד של ריגול וכיוצא – אילו נתגלה פירוש המילים העבריות ‘אבל הדבר יהא בסוד גדול.’ ובאמת, עד היום לא אוכל להבין, כיצד לא הושם לב לכך, והעניין עבר בשלום.” (עמ' כ"ד).


בשנת 1896 נשלח דוד שוב מטעם פקידות הבארון רוטשילד לברלין, לנהל בה תערוכה ממוצרי המושבות העבריות הראשונות. אחד התצלומים בספר מראה את דוד שוב – גבוה, בעל זקן ולבוש בנוסח מזרחי – ניצב בפתח הכניסה, ומראהו כשל שיח' אציל מארץ־הקדם, עטור מצנפת, עוטה עבאיה צחורה, ומימינו ומשמאלו בני־לווייה חובשי תרבושים, לבושי קומבאזים ועטופים בעבאיות, ובהם ד“ר לאווה, ד”ר הירש הילדסהיימר וד"ר העציוני. על פתח כניסה לבניין התערוכה מתנוססת כתובת בגרמנית ובעברית:

“Erzeugnisse juedischer Doerfer in Palaestina”

“תערוכת מושבות בני ישראל בארץ הקדושה תו”ב"

בברלין של הקייזר עשתה בוודאי תערוכה אכזוטית זו רושם רב. יינות כרמל, תפוזים מפרדס הבארון בפתח־תקווה, ומשי מבית־האריגה בראש־פינה.

בימי שהותו בברלין, כמנהל התערוכה, התיידד שובּ עם דוד וולפסון, יד ימינו של הרצל, וכך אירע שהוא היה האיש שנתכבד בהודעה על בואו של הרצל לארץ.

שובּ שימש להרצל בן־לווייה במשך כל ביקורו בארץ, גם דאג להשגת מרכבות (הרצל עמד על כך שבהזדמנוית חגיגיות תהיינה תמיד שלוש מרכבות לפמלייתו, המונה חמישה אנשים, שניים־שניים בכל מרכבה, ושובּ משלים את הזוג האחרון). הרצל הגיע קודח בליל שבת לירושלים, אך לא רצה לחלל את השבת והלך ברגל למלונו, וביומנו רשם: “התנודדתי כראוי על משענתי ואת זרועי השענתי פעם על וולפסון ופעם על שובּ.” שובּ גם נראה בתצלום עם הרצל ומשלחתו לפני הכותל המערבי, כולם ניצבים בכובעי שעם לבנים, לבושים חליפת טרופיות לבנות, לבד משובּ, הלבוש שחורים.


דוד שוב נולד ברומניה בשנת תרי“ד, 1854, ועלה לארץ דרך לבנון בשנת תרמ”ב, 1882. הוא שבחר את אדמת הכפר ג’יאוני וקנה אותה להתיישבות קבוצת יהודים מרומניה, שעלתה אותה שנה באונייה “טיטוס” ויסדה את זיכרון־יעקב וראש־פינה. שובּ יסד גם את המושבה משמר הירדן, והקדיש הרבה מכוחו לביסוס היישוב היהודי בצפת ובמושבות הגליל.

חייו, כפי שהוא מתארם בספרו, היו מגילה של אכזבות וייסורים, ובסוף ימיו (הוא האריך ימים הרבה. נפטר בגיל 84) חי בודד וחולה בחדר במלון “יהודה” שברחוב יפו בירושלים. באותן שנים הוציא את ספר זיכרונותיו, ובהקדמתו כתב:

“למרות שבעים שנות עבודתי על שדה התחייה והיישוב לא קימצתי בשבילי לא בית ושדה, לא כרם ופרדס, לא שור וחמור, ולרש אין כול. ויחד עם איוב אוכל גם אני לומר: ‘ערום יצאתי מבטן אימי, וערום אשוב שמה, ד’ נתן וד' לקח יהיה שם ד' מבורך מעתה ועד עולם.'” (עמ' ד').


בין כל סיפורי זיכרונותיו של דוד שוב, ישנו סיפור “רומאנטי” אחד מימי פקידות הברון בראש־פינה אשר מלמד על תקופה שלמה. זה היה כאשר האדון אוסובייצקי, מנהל המושבות בגליל העליון, הועבר לעיר ביירות, מקום מושב הוואלי, למען יתעסק שם בעניינים הנוגעים לקניית אדמה ועסקי הרשות.

במקומו נשלח כמנהל צעיר ספרדי מחניכי “כל ישראל חברים”, חזן שמו, יליד רומניה, שנשא לאישה אחת הבנות מזיכרון־יעקב אשר נתחנכו בפאריס על חשבון הברון על־פי הצעת האדון שייד, פקיד הברון. הבנות הללו, כידוע, מספר שובּ – “מיוחסות” היו ונקראו בפי כל “נכדות הברון”. צעיר שנשא אישה מתוך עדתן, היה מקבל משרה נכבדה ומביט על הכול מגבוה. וחזן זה, שנשלח כמנהל לראש־פינה, היה כאחד מהם. אלא שהצטיין בשרירות־ליבו יותר מכולם. הוא לא התחשב בשום איש: את האיכרים ביטל כעפרא דארעא, אבל גם עם הפקידים אשר בהנהלתו התנהג בגסות, ובגסותו לא ידע מידה. והכול שנאו אותו.

מכל הפקידים היה רק אחד, שאותו קירב עד מאוד והיה שולחו תכופות למקומות שונים בפקודות נכבדות. זה היה מר ב‘, אשר שימש כאגרונום בעין־זיתים, יחד עם שובּ. אף הוא היה מאלה שנשאו בת אחד האיכרים שנתחנכה בפאריס ונשלחה לראש־פינה כמורה לצרפתית בבית־הספר. שייד הוא ששידך אותה לב’ ונתן לו את המישרה בעין־זיתים.

ב' היה נוסע בכל בוקר מראש־פינה לעין־זיתים ושב בערב לביתו. אותו כיבד חזן יתר על כל הפקידים, והשתמש בו בשליחויות שונות. הדבר היה לפלא בעיני כול, יען כי ידוע היה, שאין טבעו לקרב ולכבד את מי שהוא. אנשים התלחשו מפה לאוזן… אך מי ירהיב עוז בנפשו להוציא זאת מן השפה ולחוץ?

והנה במקרה יצא סוד:

"באחד מימי השבתות ישב ב' במשרדו וקרא בספר. פתאום הוא שומע והנה עכבר גורד ושורט במגירת השולחן. השריטה הפריעה לו, ויאמר לנער הערבי משרתו, כי יגרש את העכבר מהמגירה. אחרי רגעים אחדים – העכבר עודנו מפריע. ב' גוער במשרתו: אבל המשרת איננו אשם בדבר, כי העכבר איננו מחכה עד שיבואו לגרשו – הוא בורח בטרם יגש המשרת, ושב למלאכתו. ב' התרגז וניגש בעצמו אל השולחן, הוציא את המגירה – והנה נופל מתוכה גיליון נייר מקופל ומקומט. הוא לוקח את הגיליון, פותח וקורא: מתלאה… מכתב־אהבה בצרפתית נמלצת לאשתו מאת חזן, דברי פיתוי והבטחות לעתיד כו'.

“בקיצור, הדבר נודע במושבה – ותהי כמרקחה. חזן קרא לראשי שתי המשפחות והציע בפניהם שישתיקו את העניין, ובעבור זה ישלם לכל אחת מהן שנים־עשר אלף פרנק זהב. אחרי התייעצות בין ראשי המשפחות ובין ב‘, הוחלט כי ב’ יסע לפאריס להתאונן לפני הברון ולגלות פני הלוט של עוד מעשים כאלה… ולמען יהיו בידי ב' דוקומנטים, הסכימו למראית־עין להצעת חזן וקיבלו ממנו שני צ’קים, כל אחד על סך שנים־עשר אלף פרנקים, וגם מכתב אל הסוכן בחיפה שישלם את הצ’קים. את כל אלה ואת המכתב שמצא ב' במגירה צילמו בשלוש העתקות – אחת למסור להברון, אחת לה' שייד, ואחת לגנן [אגרונום] הראשי הרמנס, אשר ב' עמד תחת פקודתו. ב' נסע לפאריס.” (עמ' ק“ס–קס”א).

גם בני המושבה לא יכלו לעבור בשתיקה על העניין הזה והם התאוננו, יחד עם הפקידים, על חזן בפאריס. התלונות לא הביאו כל תועלת. להיפך, לראש־פינה הגיע האדון בן־שמעון, פקיד הברון ומנהל המושבה זיכרון־יעקב, ובפקודת שייד גער ונזף בפקידים ובאיכרים שפגעו בכבודו של חזן.

לאחר שהראו לו את ה“דוקומנטים” –פקח את עיניו בתמיהה ולא ידע איך ומה להשיב. וחזן, כמובן, היה “כאילם לא יפתח פיו, ורק סיפר לבן־שמעון שחייו בסכנה, כי מתנכלים להמיתו.” (שם).

“ובאותו הלילה, לאחר שכבו כל המנורות, עזב חזן את המושבה – וחמת תושביה שככה.” (שם).

אלא שזה עדיין אינו סופו של הסיפור. מר ב' לא פעל בפאריס מאומה. אמנם פיטרו את חזן ממישרתו, אבל נתנו לו הענקה הגונה. ב' גירש את אשתו, אבל בהיותה אחת החניכות של האדון שייד, קיבלה תמיכה ונסעה לרומניה ארץ־מולדתה.

ב' עזב בעצמו את מישרתו בפקידות של הברון וקיבל מישרה באנאטוליה, בקרבת איזמיר, אצל בעל אחוזה גדולה, מישרה שהחזיק בה לפנים אהרון אהרונסון. ב' נשא אישה ממשפחת אפרים כהן. בימי המלחמה התנפלו עליו שודדים או שונאים – ורצחוהו בביתו.

“המסכן! הוא נפל קורבן בגלל ישרותו ותמימותו, כי לא יכול לסבול את תועבת הפקידות ולעבור עליה בשתיקה, במחיר מישרתו. שלום לעפרו.” (עמ' קס"ב) – כך מסיים דוד שוב את סיפור הרכילות הראש־פינאי מימי הברון, וגם טורח לתת לו כותרות־מישנה, הנהוגות בראש כל אחד מפרקי הספר:

“הרומאן של חזן. עכבר מגלה סוד. מכתב אהבה. חזן נותן המחאות על סך 24 אלף פרנק. צילום המכתבים. בן־שמעון. חזן עוזב את המושבה. ב' נוסע לפאריס. עוזב מישרתו. מישרה באנטוליה. נהרג בידי שודדים.”

אכן, היו זמנים.


* דוד שובּ: “זכרונות לבית דוד”. שבעים שנות עבודה על שדה התחייה והיישוב, עם 27 תמונות. חלק ראשון, ירושלים תרצ“ז [1937]. רמ”ד עמ'.

המלצות קוראים
תגיות