1959

[התפרסם לראשונה כנראה ב־1922]

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 16.6.1972

יעקב שטינברג, אשר השבוע ימלאו עשרים־וחמש שנה למותו (1887–1947) היה משורר, מספר ומסאי עברי בעל סגנון מקורי. הוא נולד באוקראינה. בהיותו בן ארבע־עשרה בא לאודיסה, והיה, יחד עם שניאור ופיכמן, מבאי ביתו של ביאליק, ואם כי היה צעיר כל־כך, כבר נתן ביאליק את דעתו על שיריו והחשיב את תפישתו החריפה.

בהיותו בן חמש־עשרה וחצי נדפס שירו הראשון “ומן הבוקר עבים כבדים”, שהיה מושר בפי ילדים ומבוגרים הרבה שנים. מאודיסה עבר, בשנת 1903, לווארשה, השתתף בעיתונות העברית והאידית, ישב זמן־מה בקיוב ומשם יצא לשווייץ להשתלם בלימודים. למד בברן ובלוזאן וחזר משם לווארשה. בשנת 1914 עלה ארצה והשתתף ב“הפועל הצעיר” וב“מולדת”. לאחר מלחמת־העולם הראשונה יצא לברלין, עשה שם שלוש שנים, חזר ב־1925 לארץ, המשיך להשתתף ב“הפועל הצעיר” וב“דבר” והיה עורך מדור הספרות היפה ב“מאזניים”. בשנת 1937 הופיעה לראשונה מהדורת כל כתביו – שירים, סיפורים ורשימות – ובשנים האחרונות הופיעו שני ילקוטים מיצירותיו: “מבחר ליריקה ורשימות” בצירוף מסה מאת נתן זך, ו“ילקוט סיפורים” בצירוף מסה של גרשון שקד.

שטינברג גם תירגם ספרים רבים, בהם “עלובי החיים”, סיפורי טולסטוי ו“תרבות הרנסאנס באיטליה” לבורקהארדט. עם צאת ספר שיריו הראשון בווארשה, בשנת 1905, זכה להיכלל על־ידי ביאליק בשלישייה של השירה העברית החדשה (עם יעקב כהן ושניאור) והיה בעיניו בבחינת “ציפור חדשה מן המגביהות עוף… שואפת למרחקים גדולים.”

בחרתי להתעכב הפעם אצל סיפור אחד שלו, “החג' מחפצי־בה”, שהתפרסם, כנראה, בסוף שנות העשרים או בראשית שנות השלושים [למאה ה־20], והוא, דומני, סיפורו היחיד, שבו מתוארת הדראמה של מיפגש בין יהודי לערבי על אדמת ארץ־ישראל.

הסיפור פותח בתיאור עלייתו של המספר מחדרה אל גבעת הקבוצה אשר בחפצי־בה. “אהבה מהולה בעצבות של רגש נכזב מבראשית” (עמ' רס"ב) – הוא הרגש שחשים האנשים הצעירים כלפי הנוף של ארץ השומרון. שיכרון והזייה, וכנגדם זרות, עצבות ואכזבה. הנוף מצטייר בצורה רומאנטית ומסתורית, אך לא אידילית. גבעות המולדת נוכריות הן. האדם היהודי מתקשה למצוא את הקשר אליהן ולהתגבר על רגש הזרות שהוא חש לעומת הסביבה.

ליבו של היישוב החדש הוא “אבן־השתייה של המקום” (שם), אבן גדולה הקבועה באמצע המגרש שלפני הבית. ובמקום מצוי גם חג' ערבי, גבה קומה וכפוף שכם, המצטרף לשמירה בלילות. זה “האיש מן הקדם אשר יסופר עליו, כי לא ניאות ללכת מן המקום הזה, ביום אשר רכשוהו אדונים חדשים, ויואיל לשבת עם האנשים ולהיות נוטר עד בוא עת. הנה הוא הולך אל אבן־השתייה. כשהוא מקיש אחת במטהו, מדי עוברו, עוברת רוח חדשה על המסובים: מן הסב הזה, אשר איננו בעצם מערביי הסביבה, יורדת כעין בשורת ניכר.” (עמ' רס"ג).

בהופעתו ממחיש “בן־הקדם” את הרגשת הזרות, “בשורת הניכר”, שכוססת בלב הצעירים היהודיים. הקשר שלו לאבן־השתייה הוא קשר עמוק, מיסתורי, אולי מיסטי, קשר של מולדת קדמונית, של נאמנות שתקנית ומאיימת.

יש שבלילות מתעורר המספר ויוצא לטייל בחוץ מתוך תחושה של “ראשית אהבה” כלפי המולדת. ליבו עורג “לתפוס את הכול מחדש” (שם). ואולם בהישמע קול הריטון של כלבו של הנוטר הערבי, מתעוררת מיד במספר הרגשה כפולה ומכופלת של זרות: “אנוכי הוספתי לצעוד בלאט, כמתנכר למקום־ניכר” (שם). באור הירח המלא הוא רואה את הדמות הרחבה של החג' הערבי, כשהוא יושב כפוף על גבי אבן־השתייה ומטהו האדיר בידיו. במהותו של החג' הערבי יש קירבה למהות של הלילה, של יללות התנים, של הטלת אימה עתיקה, שתקנית ועמוקת שורשים – זו האימה שמעוררת הרגשת התנכרות באדם היהודי, המונעת ממנו להזדהות בשלמות עם תבנית נוף מולדתו.

סיום הסיפור הוא תיאור פגישת התמודדות והכרעה בלילה בין המספר לבין החג' המוזר.

“צעדתי לפניי, מבלי חשוב את הדרך, ועם כל אבן מכשול אשר פגעה בי, עבר בקירבי זרם של גבורה ותבונה גם יחד; היה לי טוב; תפסתי הכול מחדש: את המולדת ואת הלילה. – – – ופתאום התאפקתי כרגע, כי פגעתי באבן־השתייה. דמות הזקן, אשר ביצבצה מוך חיוורון האדים הדקים, נראתה כמתוחה לרוחב, כנטויית גרם לכל העברים, אך אנוכי לא יכולתי להתמהמה ועשיתי את דרכי מסביב לאבן, כשאני מרטן בשפתיי וצועד צעד אחרי צעד בחוזקה. רק עיניי הסבו את קצה־מבטן לעבר האבן; ופתאום הקיש המטה – הקשת־מריבה יחידה, אשר הבהילה את ליבי. נעצרתי מלכת וראיתי את הזקן אשר נזדקף בבת־אחת ובזעף. הוא זע, פרוע מעיל, צעד צעדים אחדים למולי, ועמד; מטהו התחיל מקיש באדמה במהירות רבה, ונחירת גרון שוצפת אשר לא היתה דומה לדיבור, התיז הנוטר במשך רגע לעבר פניי. ידעתי כי הוא מקלל אותי, אך עמדתי בלי נוע. הוא כירבל פתאום את שולי המעיל על גופו והתחיל פונה והולך לעבר גבעת הנחל. הבטתי אחריו, כאשר [אני] רוטט מתימהון והבנה גם יחד. ההבנה, הבאה לפעמים במהירות הבזק, בשעה שחידת המעשים היא גדולה יותר מדי, עברה עליי בחיפזון ברגע שהחג' הלך הלוך והיעלם באד; ידעתי, כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת כמוני. הציקותי לו, לילה, לילה; מילאתי את האוויר געגועים זרים. והוא לא עצר כוח; הנה הוא בורח, דמותו חגה, מלופפת באדים, הנה הוא נראה כפוף במדרון; דומה כי הוא יורד לארץ תחתית. רק כלבו עוד שולח אל עבר פניי נביחה עמומה.” (שם. עמ' רס"ד).

על המספר היהודי עוברת חווייה כמעט־מיסטית של התאחדות עם הסביבה באמצעות הליכה סהרורית. בהליכה זו נעשה הכאב מתוק והאדם מצליח “לתפוס הכול מחדש: את המולדת ואת הלילה.” הוא מגיע לידי פיוס עם אותם יסודות בגוף שמתנכרים לו ומאיימים עליו. באמצעות ההכאבה־מדעת הוא מתגבר על הפחד מפני הכאב, ועל האימה מפני הזר. הליכתו נעשית עקשנית, שתלטנית וחסרת־התחשבות, ולא פלא שהוא מרגיז בעצם נוכחותו את החג' הערבי, שעה שהוא פוגע באבן־השתייה. ההחזקה ב“אבן־השתייה” נעשית ביטוי לאדנות על ארץ־המולדת. יש ודאי קשר משמעותי בין “אבן־השתייה” בחפצי־בה לאבן־השתייה אשר מעליה עומד ניצב בניין כיפת הסלע (“מסגד עומר”) בירושלים, ואשר היא, לפי המסורת היהודית, פסגתו של הר המוריה, טבור העולם, מקום העקדה, חלום יעקב, קודש־הקדשים והמקום שעמדו עליו הארון והלוחות. קדושת האבן, והמסורות עליה, עברו כידוע גם לאיסלאם.

סביב ל“אבן־השתייה” מתרחש עתה מחזה כמעט אילם שמשמעותו ברורה. מצויה כאן שוב ההיאבקות של האדם היהודי עם האדם הערבי בנוסח המאבק של יעקב עם המלאך. המאבק ניטש על עצם יכולתו של האדם לקשור עצמו אל נוף ארצו, לחוש תחושת מולדת ולהיות לעם. החג' הערבי זועם. מקיש במטהו ומקלל את היהודי, כי הוא מרגיש שבעצם הופעתו הזרה, העקשנית, המציקה והמציפה את הלילה ב“געגועים זרים” – בא היהודי לתפוס את מקומו שלו, של הערבי, אצל האבן, ולנשלו ממנה.

המריבה האילמת בין השניים מוציאה לאור את היחס המסובך של כל אחד מהם כלפי ארץ־מולדתו: שניהם אוחזים בה, היהודי עדיין זר בה, והערבי כבר זר בה. זה עדיין נושא עימו את הגלות, וזה כבר חש כבגלות בתוך ארצו (מוטיב מרכזי בשירתם של משוררים ערביים בישראל).

“ידעתי, כי הוא רצה לתפוס מחדש את המולדת כמוני” – אומר המספר היהודי. מפני נוכחותו של היהודי נעשה גם יחסו של הערבי למולדתו יחס מסובך ומורכב. והערבי אינו אוצר כוח. המאבק כאן מוכרע עם בריחתו של החג' הערבי, בריחה של מחאה, ודומה כי הוא יורד לארץ תחתית.

תבנית דומה של פגישה והיאבקות חוזרת ומופיעה מימות ר' זאב יעבץ ומשה סמילנסקי ו־י.ח. ברנר, ואין כמעט מספר ארץ־ישראלי שפטור ממנה. אך דומה שאצל יעקב שטינברג נוסף לה, אולי לראשונה, גוון סוריאליסטי, סימבולי, גוון אשר עתיד לחזור ולהופיע במידה בולטת בספרות העברית הצעירה, של ילידי הארץ, משנות השישים [של המאה ה־20] ואילך, בתיאורי נוף הארץ ודמות הערבי.

* יעקב שטינברג: החג מחפצי־בה. סיפור. כל כתבי יעקב שטינברג. הוצאת דביר. תל־אביב. 1959.