רקע
אהוד בן עזר
"אברהם שפירא" ליהודה אידלשטיין
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1939

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 19.6.1970


בשנות חייו האחרונות נעשה אברהם שפירא [1870–1965] לדמות הלקוחה מן הפולקלור, לא רק של מושבתו פתח־תקווה, אלא של הארץ כולה. הציוריות האכזוטית שליוותה את דמותו שימשה נושא לסיפורים רבים. כבר ב“השילוח” כרך י"ז, משנת 1907, אנו מוצאים סיפור מהווי ארץישראל בשם “ג’ידה” (בן־חיל, בערבית) מאת סופר החותם בשם כרמן. גיבורו – אברהם שפירא.


“בחור יפה וישר קומה הוא אברהם,” כותב המספר. “יש לו סוס וקנה־רובה משלו. כל הימים הוא סובב הולך בערבה. נוסע אל עזה, אל צפת, משתתף בתחרויות־של־רוכבים על החוף ביפו.”

ובלכתו – “בתולות צעירות תולות בו עיניים מפיקות חיבה. הפועלים מנופפים לו מצנפותיהם ומטפחותיהם. הוא הוא גאונם. גאון פתח־תקוה. גאון ישראל החסון והלוחם, שחידש את נעוריו על ארץ אבותיו! אברהם מגחך להם גיחוך דק ולאיטו עובר בתוך הקולוניסטים1, הקולוניסטיות והפועלים. סוסתו מקושטת בציציות־שני. על האוכף מונחת פרושה דיוסקה כעין שטיח, שמלילים וגדילים לה בשוליה, ומסביב לצוואר הסוסה הדק והמחוטב נתונות כענק שתי מחרוזות של אלמוגים. הוא – הרוכב בעצמו – כולו אומר בידואי בן בנו של בידואי, עוטה הוא אביה [עבאייה] שחורה, עגל [עקאל] כפול ושחור כרוך כנחש מסביב לראשו המכוסה כפיה [כאפייה] לבנה. הרגליים נעולות נעליים מצוייצות של עור רך, כעין אלו של הבידואים, והן נתונות בתוך המעקבים של ברזל. [הכוונה לארכוף או משוורת, התקן בצורה טבעתית הקשור בצידי האוכף אליו מכניס הרוכב את רגלו. הארכוף מסייע לרוכב לטפס על הסוס וחשוב מכך מחזק את יכולתו להישאר ישוב באוכף ולשלוט בהתנהגותו של הסוס. ראו ויקיפדיה ארכוף]. מתוך חגורתו מציצים כראשי ציפורים ניצביהם העגולים של התבנג’ה [טבנג’ה – אקדח בערבית] ושל הפיגיון, ובידיו נטויים קנה־הרובה והאלה [הנבוט] הנוראה…”


מזווית־ראייה אחרת מספר עליו יעקב רבינוביץ ברומן “נדודי עמשי השומר”. [ר' מאמרי על הספר במוסף “משא” של עיתון “למרחב” ביום 20.12.1968]. הוויכוח הוא – “השתלבות במרחב” נוסח המושבות הוותיקות, עם שמירה ערבית בראשות יהודים, או “אקטיביזם” נוסח “השומר” ו“בר גיורא” – “בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום!”

דם – משמעו נכונות להסתבך בגאולת־דם, עקב שמירה עברית מלאה.

יושב עמשי במלון גיסין שבפתח־תקווה ואומר: "למושבה זו לא נבוא לשמור, אם לא יקרא לנו הראש שלכם בעצמו. עוד לא בא הזמן. הוא יבוא, יכול גם לבוא מחר. גם במושבות השומרון (חדרה) לקחנו את השמירה פתאום, אבל יש לנו עוד דרך־ארץ בפני הזקן שלכם (אברהם שפירא). סוף־סוף היה מן הראשונים. במשהו מן הפרקטיקה שלו משתמשים גם אנו. והוא גם ג’דע! (בן־חיל), איך הוא רוכב ואיזו סוסה לו!

– לו הלכתם בדרכיו לא היו לכם קורבנות. בן־אדם יקר מאשכול או מאמיר גנוב – אומר אחד היושבים.

– ודאי, – ענה עמשי. לנו אדם שלנו ודאי יקר מכול, אך כבוד האומה יקר מאדם. כי נישן אנו בחסדם, וכי יוכלו בלילה אחד לשחטנו מדן ועד באר־שבע מבלי אשר נקיץ ונאחוז בחרב או באקדח – אסור!"


קורותיו של אברהם שפירא אינן רק עניין לפולקלור. כמין סמליות משתמעת מהם. בילדותו ניתנו לו חייו מתנה מידי שיח' ערבי זקן, שהצילו ברגע האחרון ממוות בתגרת־שדות. מאז עמדו כל חייו בסימן הערבים. את מנהגיהם סיגל, שפתם למד, ונעשה בעיניהם כמין שיח' של פתח־תקווה, השומר על שלום מושבתו בכוח המוניטין שלו, יחסי שכנות טובים, ושומרים ערביים.

מבין אמירותיו האגדיות מצטטים שאמר: “מעולם לא הרגתי ולא נהרגתי.” אם נכונה האימרה, הרי שהתכוון בכך לומר שהפוליטיקה המעשית שלו, ביחסי־שכנים, היתה מנוגדת לזו של “השומר”. כלומר, לא להסתבך בנקמת־דם. לא לחדד יחסים. להיות תקיף וערמומי, לדעת להתפשר, ולהעדיף את השלום (ולו גם במחיר ובפשרה) – על פני איבה ניצחת וצדק אכזרי.

אולם בספר זיכרונותיו, שרשם מפיו יהודה אידלשטיין, רומז אברהם שפירא כי בהתנפלות שיח' אבו־קישק ובני־שבטו על פתח־תקווה בשנת 1921– פגע בערבי אחד או שניים, וכנראה הרג אותם.

החפץ ללמוד על קורותיו של “שיח' איברהים מיכה”, הוא אברהם שפירא, ימצא בספר הזיכרונות (שיצא בזמנו הודות לסיועו וליוזמתו של דוד תדהר) – חומר רב: סיפורי גבורותיו בשמירת המושבה, גלגוליו במלחמת העולם הראשונה, עמידתו הגאה בפני חסן־בק ביפו, היאסרותו כמוכתר המושבה בימי המצור על לישאנסקי, מאסרו בדמשק, הגלייתו לתורכיה, ספק אסיר ספק חייל על־כורחו, וגולת הכותרת של חייו – חלקו בהדיפת ההתנפלות על פתח־תקווה בשנת 1921. והיכולת לרקום, בשיטתו המעשית, רשת הבטחות ולחצים שהביאה לבסוף לשחרור שיח' שאקר אבו־קישק ממאסרו בידי הבריטים, ולכריתת ברית שלום פומבית (“סולחה”) בין השבט למושבה.

אברהם שפירא היה אולי האחד שהצליח לכרות ברית שלום בין יהודים לערבים, ולכונן יחסי שכנות טובים, לאחר מלחמה.2


* יהודה אידלשטיין: “אברהם שפירא” (שיח' איברהים מיכה). בשני כרכים. הוצאת ידידים. תל־אביב. תרצ"ט. 1939. 23 צילומים. 544 עמ'.



  1. הערה מאוחרת: “קולוניסטים” – הנה “הוכחה” נוספת לדבריה המטומטמים של גב' אווה אילוז שהעלייה הראשונה ומושבותיה, “הקולוניות”, היו כביכול חלק מהקולוניאליזם האירופי.  ↩

  2. לימים כתבתי בהרחבה ובנאמנות את סיפור־חייו – “ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה.” בהוצאת עם עובד ויד יצחק בן־צבי, 1993. זכיתי גם לפגוש אותו בחייו, בראשית שנות ה־60 [למאה ה־20], כאשר ביקרתי אותו בביתו יחד עם אבי בנימין, שהכיר אותו מילדותו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות