שנת תרפ“ה־פ”ו

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 3.3.1972, פורים תשל"ב, 1972

מפליאה, אך אולי מובנת, היא ההתעלמות של כל חוקרי הספרות הארץ־ישראלית מספרו (הנדיר אמנם) של אלימלך שפירא: “הירקון שבלב”. רק פעם אחת נזכר עד כה שמו של אלימלך שפירא בדפוס ובאה גם תמונתו – בספרו של י. יערי־פולסקין “ברון אדמונד רוטשילד, הנדיב הידוע” (הוצאת “חולמים ולוחמים”, תל־אביב, תר"ץ). יערי־פולסקין מזכיר את אלימלך שפירא בתור אחד ממקבלי פניו ושומרי־ראשו של הברון רוטשילד בביקורו בפתח־תקווה בט“ו בשבט של שנת תרנ”ט, 1899; זה היה ביקורו האחרון של הברון בארץ־ישראל. מאותו ביקור גם נותרה אחת מתמונותיו הראשונות של אלימלך שפירא. הוא נראה בה חובש תרבוש, משופם, ומעילו מכופתר עד לצווארו, בחברת הברון הניצב באמצע, לבוש מעיל פרווה יקר ובהיר. הברון גבוה, מוקף חבורת מלוויו. דיוקנו של אלימלך שפירא: נמוך, מוצק, עגול פנים ובריא לחיים.

אלימלך שפירא נולד על הים בה' בחשוון תרמ"ג, 1882, כאשר הוריו היו בדרכם לארץ־ישראל. משפחת שפירא לא התמהמהה זמן רב ביפו ועלתה לירושלים. לא עברו ימים רבים ויחיאל מיכל פינס ויואל משה סלומון, מייסדי הכפר יהוד, השפיעו על הוריו של אלימלך שפירא לבוא ולהתיישב בכפר יהוד וגם לקנות נחלה בפתח־תקווה. אגב, אין שום קשר משפחתי בין אלימלך שפירא ובין משפחת שפירא המפורסמת מפתח־תקווה, משפחתו של השומר אברהם שפירא. אין זה אלא דימיון של שם־המשפחה הנפוץ, ותו לא.

פרקי הספר “הירקון שבלב” משלבים מציאות ודימיון ופורשים יריעת חיים מקסימה מימי ראשית ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל. אחד הפרקים היפים בספר מספֵּר על חגיגות פורים בפתח־תקווה בשלהי שנות השמונים של המאה שעברה [המאה ה־19]. היו במושבה צעירים אחדים שידעו משהו מן האופרטות של גולדפאדן. וכן ראו תיאטרון. על־פי יוזמתם נערך משחק פורים, אשר כמוהו לא ראתה פתח־תקווה ואולי גם לא תראה עוד. סנדר חדד רכב באישון־לילה לירושלים להביא משם נייר מוזהב לקישוט התלבושות. התפקידים חולקו. נמצא מרדכי הצדיק, צנום כגרוגרת, והמן בן־חיל, לבוש גלימה אדומה. רק בתפקידי הנשים התקשתה הרג’יסורה. רווח והצלה עמדו להם מאיכר צעיר בשם מ.ק. [כנראה מנדל קופלמן], אשר תבע לעצמו בתוקף שני תפקידים: של ושתי ושל אסתר המלכה. בקשתו ניתנה לו, כי היה מוחזק לידען בהילכות נשים… מלבד אלה היו שם עוד ארבעה שומרי־ראש המלך, לבושים כצ’רקסים, מזויינים בחרבות, אשר שאלו אותם מבדווים מכריהם. הכול היו מרוצים – מלבד אחד, אשר מחה נמרצות על שהשאירוהו בלא תפקיד. למען השלום המציאו בשבילו תפקיד נוסף: מעין “שר הפנים” או “וָזִיר”. הלבישוהו מחלצות ונתנו בידו מקל כבד, שחור, וגולת־כסף בראשו, ממין המקלות שהיו בידי ה“קוואסים” של הקונסולים. מדי עבור איש מפמליית המלך אחשוורוש, היה ה“ווזיר” מקיש במקלו על הרצפה ושר את הפזמון שחובר לכך:

“שורו, הביטו, קונסוּלָטים, איש החצר הופיע!” (עמ' צ"ו).

ממשיך אלימלך שפירא, שהיה אז ילד, ומתאר בספרו:

המשחק נערך לראשונה בליל קריאת המגילה בביתו המרווח של זרח ברנט. אכן היה זה מחזה מרהיב עין! הכול התנוצץ בשלל צבעים וזהב. החרבות שיקשקו והאקדחים הוצמדו למותניים, ועל הכול ניצחו בעלי התפקידים הראשיים. גולת הכותרת – אסתר יעלת החן, הגדולה והרחבה כענק. את הטכסט חיברה או התאימה הרג’יסורה לפי מבחר מנגינות יהודיות, ואלאכיות, ומארשים של תזמורת הצבא התורכי בירושלים… הנה לדוגמה, בית אחד, שאותו שר מרדכי הצדיק לאסתר בהילקחה אל בית המלך:

"אסתר’ל עטרת ראשי, / את מחלצותייך לִבשי, / וביפי פנייך הזעירים / שחרי פני מלך המלכים.

“ואם ישאלוך: מי את ‘יַא אָחְתִי’? / ענה תעני: שבט בנימין משפחתי; / אסתר משבט בנימין, / והמאמין יאמין…”

בסוף המשחק יצאו הכול אל הרחוב וירו באקדחיהם ואחר־כך רכבה כל הלהקה ליהוד והציגה את המחזה לפני “האינטליגנציה” היהודאית. למחרת היום, המשיכה בהצגותיה פעמים רבות, עברה מבית לבית. השתייה היתה כדת, ולבסוף הגיעה השמחה למדרגה כל־כך עילאית, עד שאחשוורוש שלנו הסיר מעליו את כל הבגדים החמודים, נשאר רק ב“חאלאטו” (חלוקו) לעורו (יום חמסין היה היום ההוא) והחל לרוץ ברחובות ולהכריז בקולי־קולות, כי עולה הוא ירושלימה להוריד את הפּאשָׁה (הפחה) מגדולתו… רוצה הוא להציל את נתיני מדינתו שלו מיד ה“תֶרְכֶּלֶה שִׁיקסֶה”! רק הוא יכול לעשות זאת, צעק, הוא ולא אחר! לבסוף עלה על גבעה מחוץ למושבה, ובהיותו תקוף שיגעון־גדלות גראנדיוזי, הפשיל את החאלאט שלו וציווה לכל בני המושבה, נתיניו, לבוא ו… ואחר־כך החל לרוץ הלאה בדרכו ירושלימה. בקושי רב עלה בידי חבריו להשיגו ולהחזירו למושבה, אך הוא לא נרגע עד שתפשוהו והטבילוהו היטב בשוקת הבהמות של הקולוניה. (עמ' צ“ו–צ”ז).

אלימלך שפירא חי עד היום בבדידות, בצריף דל על גדת הירקון. למחייתו הוא מתפרנס מן הדגים שהוא שולה מן הנהר בחכה שהתקין לעצמו במו־ידיו, והוא צולה אותם על גחלים. בראשית הקיץ הוא זורע בחלקה הקטנה שליד צריפו מיקשה של אבטיחים. אבטיחיו מפורסמים בגודלם. חציו של אחד מהם מספיק לו למחייתו למשך יום שלם די והותר, ולפנות־ערב הוא נכנס לתוכו ויוצא לשוט בו כבתוך בוצית על פני הירקון.

ליד חלון צריפו צומח עץ הדר מן המופלאים בארץ, כל זני ההדר מורכבים בו. כשהוא יושב ליד שולחנו ושותה כוס טה אין עליו אלא להושיט יד מבעד לחלון ולקטוף לו לימון ריחני. למרות גילו המופלג, כבן תשעים, ראיתיו מטפס על העץ וקוטף במו ידיו את האשכוליות הגבוהות. מפרי החושחש המר הוא מבשל בחורף ריבת תפוזים מרים. יש שהוא ממתיק בה את הטה – זכר לימים המרים של מלחמת־העולם הראשונה, אבל בייחוד אוהב הוא לקנח את ארוחתו בכפית מן הריבה וללגום כוס מים צוננים אחריה.

לאגודת הסופרים לא הצטרף אלימלך שפירא מעודו, הגם שספרו נדפס כארבע שנים בלבד לאחד היווסד אגודתם. כששאלתי אותו פעם, מפני מה אינו נמנה עימם, השיב לי בפתגם ערבי, שמשמעו בעברית בערך כך: “בעכוז של הצרעה (הזאת) לא תמצא דבש.” אבל ייתכן כמובן שמידה מסויימת של מרירות על שלא הכירו בו כל השנים כסופר נתלוותה לאמירה זו.

לפני ארבעים שנה שלח סיפור למשה סמילנסקי, עורך “בוסתנאי”, וסמילנסקי החזיר לו את הסיפור וכתב לו שזהו סיפור של “אדם תמים”. כה רב היה צערו על הסירוב, עד כי מאז לא ניסה לפרסם שום סיפור נוסף, אף כי בארגז אשר בצריפו מצהיב אוצר בלום של דפים עתיקים. למרות צערו, נשאר לנאמן ל“בוסתנאי” והיה חתום עליו וקורא בחוברותיו מדי שבוע עד שנפסקה הופעתן בשנת 1939. מאז חדל לקרוא עיתונות ספרותית, אבל היה חתום על עיתון “הבוקר”. מדי בוקר היה מחלק־העיתונים של המושבה נוסע על אופניו בדרכי העפר אל הירקון ומביא לו את עיתונו. וככל שהיה מקדים לבוא, לא מצא מעולם את אלימלך שפירא ישן. כי משכים קום הוא האיש מעודו. ואת הבטלה שנא. מדי בוקר הוא לוגם כוסית קוניאק קטנה אחת, לרפואה. ואינו שותה חלב אלא מחלב עיזו האחת, “חשובה” שמה, וגם גבינה מגבן לו מחלבהּ. בזכותה, כך סיפר לי, אף הסכים להיכנס כחבר לאגודה הציבורית האחת, מחוץ למושבה, שהיה חבר בה מעודו, היא אגודת מגדלי העיזים “עזיזה”, אשר מפיצה מדי סתיו את רשימת התיישים הגזעיים ומקומות מגוריהם, וגם קובעת את המחיר.

כאשר חדל גם עיתון “הבוקר” להופיע פסק אלימלך שפירא לקרוא עיתונים. ובכל־זאת גונבו, כנראה, לאוזניו שמועות על כך שקם דור חדש של סופרים מבני המושבה, ואולי היה גם מציץ מדי פעם בסתר וקורא משהו מהם וממה שנכתב על־אודותם. כי כאשר שאלתי אותו פעם לדעתו על הדור החדש הזה, אמר: “מה הם מתגאים כל־כך, כאילו נולדו במשפחות רוזנים וגדולי ארץ, ומשרתים ושפחות שימשו אותם בארמונות משפחותיהם. הלא עם אבותיהם ואבות־אבותיהם למדתי יחד באותו וֵרְסִיטֶט (אוניברסיטה). יחד רעינו יחפים את הג’מוּסים בביצה.”

* אלימלך שפירא: “הירקון שבלב”. הוצאת שטיבל, יפו. שנת תרפ“ה־פ”ו. קנ"ז עמ'. המחיר 125 מיל.

“חמישים שנה אני במקצוע ולא פגשתי עותק של ‘הירקון שבלב’!”

אהוד: גם לאחר התפרסם הרשימה על חייו של הסופר אלימלך שפירא וספרו “הירקון שבלב”, במדורי “ספרי דורות קודמים” בשנת 1972 – לא התעניין איש בגורלו, לא מבית הנשיא וקרן עמו"ס, לא מקרב הקהילייה הספרותית או התקשורתית, ואף לא מהמחלקה לעזרה סוציאלית של עיריית פתח־תקווה, מושבה הידועה בשקידתה לשכוח את תולדותיה.

רובינזון הג’ינג’י, בעליה של החנות לספרים משומשים־ישנים “זוהר” בתל־אביב, אמר יום אחד לענת אשתי הראשונה: “תגידי לבעלך שאתן לו כל סכום שיבקש תמורת ‘הירקון שבלב’. חמישים שנה אני במקצוע ולא פגשתי אפילו עותק אחד של הספר!”

רק עיתונאית אחת, נילי פרידלנדר, עמדה אז על המקורות הספרותיים לרשימתי אבל שמרה את התגלית לעצמה.

המקורות לרשימה על הסופר העל־זמני אלימלך שפירא מצויים בספר היובל הראשון (הגנוז) של פתח־תקווה מאת חריזמן ויערי־פולסקין משנת 1929, ובספר “התלם הראשון” מאת יהודה רַאבּ (בן עזר), בהוצאת מ. ניומן והספרייה הציונית, 1956, מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר בהוצאת הספרייה הציונית, 1988.