רקע
אהוד בן עזר
"ספרי דורות קודמים"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 5.1.1973.


רשימה זו היא הרשימה המאה במיספר של המדור “ספרי דורות קודמים”. בעל המדור אמור היה, אפוא, לכתוב במשך השנתיים האחרונות על תשעים ותשעה ספרים ישנים. ואולם האמת היא שכתב רק על תשעים ושמונה. הספר התשעים ותשעה, “הירקון שבלב” לאלימלך שפירא (“תרבות וספרות”, 3.3.1972) – לא היה ולא נברא, לא הוא ולא מחברו, וכל־כולו לא היה אלא בדות שבדה בעל המדור, בהסכמת העורך, כדי לשעשע את קהל קוראיו בחג הפורים שעבר.

נתכוון לפארודיה ויצא זיוף מושלם. איש מקוראיו, ואפילו איש מבני־משפחתו בפתח־תקווה, לא הרגיש בבדות, ואולי לא קרא את המדור? אלה שקראו לא ראו פלא בכך שאלימלך שפירא חי לו עד היום בבדידות, בצריף דל על גדות הירקון, ולמחייתו הוא מתפרנס מן הדגים שהוא שולה מן הנהר בחכה שהתקין לעצמו במו־ידיו, והוא צולה אותם על גחלים. מחציתו של אחד מאבטיחיו המפורסמים בגודלם מספיקה לו למחייתו למשך יום שלם די והותר, ולפנות ערב הוא נכנס אל תוכה ויוצא לשוט בה כבתוך בוצית על פני הירקון.

אמת, הקטעים המצוטטים באותה רשימה, כביכול מן הספר “הירקון שבלב” (הוצאת שטיבל. יפו. תרפ“ה־פ”ו. קנ"ז עמ'. המחיר 125 מיל) ואשר מספרים על חגיגות פורים בפתח־תקווה לפני כתשעים שנה, לא בדות גמורה היו, בעל המדור לקחם כלשונם מספר זיכרונותיו של סבו יהודה ראב “התלם הראשון” (הספרייה הציונית והוצאת ניומן, תשט"ז, 1956) אלא שגם בכך איש לא הרגיש מחוץ לבחורה אחת, נשמה ארץ־ישראלית נרגשת, שקראה את ספר הזיכרונות שבועיים לפני־כן [העיתונאית נילי פרידלנדר].

בעל המדור היה סבור לתומו כי ביום התפרסם הרשימה או לפחות למחרת יקבל מברק מבית נשיא המדינה או מעיריית פתח־תקווה, לפחות צלצול טלפון, בו תובענה דאגה וחרדה לגורלו של הסופר הזקן, כבן תשעים, החי לו בבדידות על גדות הירקון. הוא חשב שגלי צה"ל וקול ישראל יחקרו מיד לדעת כיצד למצוא את האיש המוזר הזה כדי לראיין אותו.

לא דובים ולא יער. [ולא פרדס?] – איש לא התעניין. כמה קוראים היו בטוחים משום־מה, שבעל המדור כתב על סופר שמת מזמן, למרות שנכתב במפורש כי אלימלך שפירא חי עד היום בצריף דל על גדות הירקון. מה שמעורר מחשבות נוגות למדי על גורלו של סופר עברי, בין אם הוא קיים באמת ובין אם לא.

מה שגם עורר בבעל המדור מחשבות נוגות למדי לגבי מידת האמון שרוחשים לו קוראיו. אולי הם חושבים שגם את שאר הספרים הישנים שעליהם הוא כותב, הוא בודה מליבו? שהרי את רובם אין להשיג בחנויות לספרים עבריים (במידה שעדיין נותרו חנויות ראויות־לשמן כאלה) – אלא לעיתים רחוקות, בהזדמנות ובמחיר לא זול. אפשר למוצאם בחנויות לספרים משומשים. ואולי נדמה להם שגם עכשיו הוא מהתל בהם ובודה מדימיונו כי אלימלך שפירא וספרו לא היו ולא נבראו אלא הם אגדה?


עצם ההתעקשות לכתוב מאה רשימות על תשעים ושמונה ספרים ישנים, שרוב מחבריהם כבר מתו ואינם בעלי אינטרסים בעולם הזה, היא בהחלט חג־יובל קטן לבעל המדור, וראוי לו לעשות סיכום ביניים.

שכר־הסופרים שקיבל ויקבל עבור מאת הרשימות שלו מסתכם בה“א אלפים ועוד ת”ת לירות טבין ותקילין ברוטו, להוציא ניכויי מס־הכנסה והוצאות קנייתם של אותם ספרים ישנים אשר לא השיג בספרייה הערונית. בסכום זה, השווה לארבעה עד חמישה חודשי עבודה ממוצעת ברוטו, זכה בעל המדור בעד עבודה של יומיים עד שלושה בשבוע במשך יותר משנתיים ומבחינה זו עשה עסק לא רע. אמנם פחות מעוזרת, אבל יותר מסתם מובטל. כמות העמודים שכתב למדורו משתווית בערך לכמות העמודים של שני הרומאנים שאותם לא כתב במשך השנתיים האלה, ואולי גם מבחינה זו, יאמרו כמה מידידיו, עשה עסק כלל לא רע וחסך מעצמו עוגמת־נפש רבה. ואם הוא ממשיך לכתוב עדיין את מדורו (בביתו מחכים לתורם כארבעים ספרים ישנים) ומקווה להגיע גם לרשימה המאתיים, לא יוכל איש להאשים אותו כי מרדיפת בצע הוא עושה את מלאכתו. כנראה הוא באמת אוהב את הספרים הישנים הללו וחפץ לשתף באהבתו את קוראיו ולחבב את הספרים עליהם.

אל לו גם להקל ראש בערכה של הפרסומת. במשך השנתיים הללו זכה לקהל קוראים נאמן (הוא מקבל בממוצע שני מכתבים ושיחת טלפון אחת בחודש מקוראיו. וכשהזכיר כי הספר “בין הכרמים” ליהודית הררי עדיין לא הגיע לידיו, קיבל כעבור שבוע ימים בדואר את הספר מספרנית אחת בדרום הארץ, ועוד שלוש הצעות להשאיל לו את הספר).

הוא גם התפרסם בתור “עיתונאי” (לא רבים יודעים להבחין בין סופר הכותב בעיתון על דברי ספרות לבין עיתונאי). ובתור “חצי־סופר וחצי־עיתונאי”, ככינויו בפי רבים, גם קיבל כמה הצעות מקסימות לכתוב ספרים לפי הזמנה, ונהנה מאוד מן העונג שבסירוב להיענות להן. אמנם החצי־סופר שבו נפגע קמעה מעצם ההצעה אך החצי־עיתונאי, לעומת זאת, היה מלא גאווה.

ומהיותו אוהב ספר־קריאה לשמו ומרבה לכתוב על ספריהם של אחרים, חדלו לאט־לאט להתייחס אליו־עצמו כאל סופר, לפי חוק־הברזל הקיים אצלנו: אם אתה רוצה שיכתבו עליך, אל תכתוב על אחרים אלא אם כן הם ראשי־ממשלה או בעיות השעה (שיטת המוכיח־בשער, ויש עוד שיטות. שיטת הצנוע, הנרדף, החטפן, הלקקן, הקדוש המעונה, הנביא המסתתר והגאון הנסתר).

בעתות מצוקה נפשית הוא מתנחם בברנר, שגם הוא קרא כמו משוגע ספרים של אחרים ולא ראה פחיתות כבוד לעצמו לכתוב עליהם רשימות־ביקורת. ובכל־זאת קשה לבעל המדור להסתיר את אכזבתו על כך, שלמרות שבתוך השנתיים הללו גם יצא לאור רומאן שלו “לא לגיבורים המלחמה” (הוצאת לוין־אפשטיין, 1971), הנה הספר, כשאר הספרים שעליהם הוא כותב במדורו, נעלם כמעט לגמרי מן החנויות. נעלם ולא אזל. מאחר שכמה מאות עותקים שלו עדיין מונחים כאבן שאין לה הופכין במחסניו של המפיץ. ואולי תסביך אישי הוא של בעל המדור, שלעיתים נדמה לו כי מדורו מתחרה בו־עצמו, והיה שמח יותר אילו קוראיו הנאמנים היו מתעניינים גם בספריו־שלו.


בעל המדור גם מערים על הקוראים ובוחר לכתוב על ספרים דקים שקריאתם אינה נמשכת זמן רב. מזה שנתיים ליבו נוקפו שעדיין לא כתב על חמשת כרכי התרגום העברי של “בית טיבו” לרוז’ה מרטין דה־גאר. אחד הספרים האהובים עליו ביותר, שגם אזל בהחלט מן השוק. אבל הוא צריך להקדיש כשמונה ימי קריאה לפחות ועוד יומיים לכתיבת הרשימה, ואז ייצא שכרו הממוצע שבע וחצי לירות ברוטו ליום, וקצת קשה לו להסתדר בימים אלה בסכום הזה, ומשום כך לא כתב, וגם לא יכתוב בקרוב, על “ז’אן כריסטוף” [לרומאן רולאן], “בית בודנברוק”, “הר הקסמים” [לתומאס מאן], “משפחת מושקאט” [ליצחק בשביס זינגר], “פרשת מאוריציוס”, “אצטל אנדרגסט” ו“הווייתו השלישית של יוסף קירקהובן” [ליוסף וסרמן] – אלא אם כן תזכהו פעם אגודת הסופרים מקרן הפנסיה שלה כאשר תוקם.

מתוך תשעים ושמונת הספרים שכתב עליהם, שלושה הופיעו במהדורה חדשה: “נקמת האבות” ליצחק שמי, “גנבים בלילה” לארתור קסטלר ו“ג’יובאני אפיסקופו” לגבריאל ד’אנונציו. ושניים הופיעו בתרגום חדש: “גיבור דורנו” ללרמונטוב ו“שלשה בסירה אחת” לג’רום קלפקה ג’רום. והרי זה לכאורה כמעט חמישה אחוזים של הצלחה, ואולם לבעל המדור יש הרגשה משונה שגם חמשת הספרים הללו הופיעו במקרה ולא דווקא בהשפעת רשימותיו עליהם, והוא נזכר שאחד מקוראיו הנאמנים אמר לו שמעלה גדולה יש למדורו בכך שהוא פוטר מן הצורך לקרוא את הספר עצמו.


ועדיין לא אמר בכך בעל המדור מילה אחת על המטרה ששם לעצמו בכתיבת המדור והיא: להעלות מחדש ספרים טובים נשכחים, מקור ותרגום, כדי לרענן את זיכרם וטעמם או להציגם בראשונה בפני קוראים מבוגרים וצעירים, ולגרות את האנשים המוזרים הממונים על מדיניות הוצאות הספרים בארץ לעשות את הדבר הבלתי־שגור אצלנו ולהוציא מחדש מהדורות של ספרי מקור מעניינים ושל תרגומי־מופת – שאזלו, ולתרגם מחדש ספרים טובים שתרגומיהם התיישנו.

בעל המדור מודה ומתוודה כי בכל הקשור לספרות ארץ־ישראלית הוא לוקה בחד־צדדיות ובחולשה מסויימת. לא תמיד הערך הספרותי הטהור מושך את ליבו כי ליבו נמשך גם אחר הדוקומנט, הקוריוז והאניקדוטה ההיסטוריים ואחר תחושת השורשים־בארץ שמעניקה לו הספרות הלוקאלית לכל גווניה.

ובסיום הוא רוצה להזכיר לקוראיו דברים שחרתה על לוח שנותיו מורתו הנפלאה טוני הלה ז"ל באומרה שאת ספרי המופת חייב אדם לקרוא כל עשר שנים מחדש.


* הערה מאוחרת: ממש באותן שנים, ואולי בעקבות המדור שיצרתי, “ספרי דורות קודמים”, שהיה לו הד רב בשכבת הקוראים המשכילים בארץ – נוסד בשנת 1973 המפעל לתרגום ספרי מופת – על ידי המועצה הציבורית לתרבות ואמנות, ולימים הוא היה לחלק ממרכז הספר והספריות בישראל ונתמך על ידי מינהל התרבות במשרד התרבות והספורט.

כמובן שאיש לא פנה אליי לקחת בו חלק, אף לא כיועץ.

אהוד בן עזר

המלצות קוראים
תגיות