רקע
אהוד בן עזר
מספר שנשכח: צבי שץ [על ספרו "על גבול הדממה"]
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1967 [1929]

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון “על המשמר” ביום 1.9.1967


צבי שץ, הסופר שנרצח בדמי ימיו יחד עם י. ח. ברנר במאורעות 1921, הינו תופעה מעניינת בספרות העברית, וקשה לשער עד אן היה מגיע אלמלא מותו. גידולו וחינוכו היו בשפה הרוסית, ורק בשלוש השנים האחרונות לחייו החל כותב עברית. ספרו ראה אור לפני שנים רבות ונשתכח מן הקורא העברי. לחלק גדול מאיתנו משמשת הופעת המהדורה החדשה הזדמנות להיכרות ראשונה עם סופר עברי לא־נודע.

הספר מתחלק לארבע חטיבות. הראשונה מחזיקה את שני סיפוריו “בלא ניב” ו“בתיה”. בשנייה שיריו. בשלישית מאמריו שרובם תורגמו מרוסית. ובאחרונה מכתביו.

על השירים קשה להביע דעה. מעטים הם ומיוחדים, ובפני כל קורא עומדת השאלה אם ימצא נתיב אליהם ואם לא. המאמרים דומה שהתיישנו ואין בהם משיכה וגירוי למחשבה כיום. אבל שני סיפוריו הם סיפורי אהבה ארץ־ישראליים מופלאים ומהלכים קסם על הקורא.

בראשון “בלא ניב” מסופר על נערה חלומית וקפריזית בשם הדס, הנקרעת בין שני גברים עד אשר החלש מביניהם, זה אשר אין לו ניב לכבוש את ליבה – מאבד עצמו לדעת.

הסיפור השני, “בתיה”, דומה במסגרתו לראשון, אלא נוספת בו דמות נערה והמשולש הופך למרובע. דן, גיבורו, נקרע בין השתיים, ואילו האחת מהן, בתיה, נפשה אינה יודעת להחליט בינו לבין יחזקאל (שדמותו דומה קיימת כבר בסיפור הראשון). הפתרון שמוצא לעצמו דן הוא בריחה אל הדגל, ההתגייסות לגדודים העבריים שקמו בשלהי מלחמת העולם הראשונה עם כיבוש דרום הארץ על ידי הבריטים.

ההתגייסות היתה גם דרך חייו של צבי שץ אשר הצטרף לגדודים העבריים. מכתביו משירותו הצבאי נקראים בעניין לא רק משום שהם מספרים על קנטרה, יריחו ומעברות הירדן כפי שנראו לפני כחמישים שנה, אלא גם מפני שהם מתקבלים, מבחינת ערכם הספרותי, כהמשך ישיר לסיפורים המכילים יסוד אוטוביוגראפי מובהק.

לסיפורים ולמכתבים סגנון מיוחד שיש בו מן הגימגום הברנרי אך בלא מרירות, בלא שינאת־אדם ושינאת־עצמו. זוהי כתיבה רומאנטית, תמה מאוד, ומשאירה הרבה למרומז ולמובלע. כדוגמת משפט העולה בהרהוריו של דן בבוא אליו בתיה לבקרו בסוכתו בכרם אשר במושבה ביהודה:

“בהמון מבקרים, אשר כפנינים, פנינים יזרקו על הארץ… יש בוקר אחד, שבחיי אדם רק פעם אחת יזרח ולא ישנה, ואם לא זרח – לא יזרח עוד!” (עמ' 46).

גיבוריו של צבי שץ מחכים לבוקר הזה. הם חיים בעולם בו נגאל האדם על ידי האהבה ובו חייו עוברים עליו מתוך ציפייה מתמדת, אך הבוקר המיוחל אינו מגיע. פעם גואל המוות מן המצוקה ופעם השירות לאומה. הם נחלצים למעשה ההתיישבותי, החקלאי, או למלחמה – לא משום שהם הולכים אחר סיסמאות וקריאה מן החוץ, אלא מפני שמצוקתם הפנימית כה גדולה, והאהבה כה רחוקה מהם, עד כי המפעל הלאומי הופך מרפא לנפשם חסרת המנוחה.

מבחינה זו מאירים שני סיפוריו היחידים של צבי שץ את נפשה של העלייה השנייה והשלישית באור שאין רגילים לראותן בו. ההיסטוריה מכירה את המעשה החיצוני, את הסיבות הנראות לעין ואת התוצאות. הספרות מעלה את המצוקה הנפשית. ומי יודע כמה מן המצוקה הנפשית, הבדידות וחוסר האהבה – היו קיימים בנפשות אנשי העליות הללו, שרובם עלו ארצה ברווקותם, מרוחקים מבית וממשפחה.

המצוקה הנפשית הוליכה את גיבוריו של צבי שץ, כמו גם אותו עצמו, לקראת אידיאות נעלות, אולם המציאות היתה קשוחה ולא האירה פנים לחלומותיהם. בסיפוריו אנו מוצאים הד למצוקה שבהתמודדות עם העבודה הגופנית, זו המפריעה לחלום והנראית כעול גם אם מלכתחילה רצית בה בכל מאודך. במכתבים משורטטת בפנינו דמותו של צבי שץ, מרכיב משקפיים, ולא גיבור גדול – הנאבק יומיים תמימים לא ליפול במסעו של הגדוד מירושלים ליריחו דרך ואדי־קלט. כיצד הוא משתדל להחזיק מעמד במשמעת אימונים חזקה, בתנאי רעב והשפלות לא מעטות מצד הקצונה האנגלית.

מעניין להביא קטע ממכתבו המסביר את השקפתו על המוטל עליו בתקופת היותו חייל על מעברות הירדן, סמוך ליריחו:

“עשיתי לי כלל: לא לבקש ולא להשתמט משום עבודה. מה שיתנו ולכל מקום שישלחו – אלך, אך להזיע ולהראות גבורה – לא, אני – בשבילי אשמור את בריאותי, ולא יותר. לפקודות אשמע ואהיה חייל טוב. אחרת – תיכף אקדח ויביאוני ב’צלב אדום' לבית־החולים הצבאי, חלילה. ככה. גם האידיאליזם אינו צריך להיות עיוור, טיפשי.” (עמ' 156).


הפגישה עם כתבי צבי שץ, למרות כמותם המזערה, הינה חווייה של אמת לקורא. חבל כי במתכונתו הנוכחית אין לספר סיכוי רב להגיע לקהל שהיה עשוי למצוא בו עניין. אפשר היה אולי להציע כי שני הסיפורים בצירוף המכתבים מהמלחמה יופיעו בספרון־כיס מסוג הללו של ספריית “תרמיל” וכך יגיעו ביתר קלות לידי קוראים אשר כמעט שאינם יודעים על פינה חרישית זו של הספרות העברית.


* צבי שץ: “על גבול הדממה”. כתבים. הוצאת “תרבות וחינוך”, ת“א, תשכ”ז [1967], 172 עמ'

המלצות קוראים
תגיות