רקע
אהוד בן עזר
"על גבול הדממה" לצבי שץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד המחבר 7.3.20

1929

פורסם לראשונה במוסף “תרבות וספרות” של עיתון “הארץ” ביום 30.4.1971


באותו יום מר ונמהר שלפני יובל שנים, ב־2 במאי 1921, בעצם ימי ועידת היסוד של איגוד סופרי ארץ־ישראל בתל־אביב, נרצחו בשכונה ערבית אשר בקצה הדרומי של תל־אביב, ליד פסי מסילת־הברזל לירושלים, יוסף חיים ברנר, ועימו עוד שני סופרים עבריים: יוסף לואידור שהתגורר עימו בבית יצקר, וצבי שץ – שבא לפנות את יושבי הבית ונשאר במקום, מאחר שבאוטומוביל־הפינוי נסעו אחרים. באותו אופן פראי נרצחו אז גם צבי גוגיק ויהודה ואברהם יצקר – חותנו וגיסו של צבי שץ, שהיה נשוי לרבקה יצקר, הבת והאחות.

מספר מרדכי קושניר בקובץ “יוסף חיים ברנר” (תש"ד, 1944):

"בגישתנו אליהם, נראה לי בראשונה יצקר הזקן מוטל ופניו למעלה, לצד השכונה (כאילו בדרך ליפו). מצחו שסוע, ערום ויחף, רק הכתונת עליו. במרחק צעד או שני צעדים ממנו לצד שמאל, על יד הגדר, מוטל ברנר, פניו למטה, חצי גופו התחתון ערום לגמרי, זרועו הימנית פשוטה לפניו, לצידו, ואגרופו קמוץ מאוד, על חלק גופו המגולה אין כל לכלוך ורבב־דם. כל שכיבתו שכיבה מאסיבית מאומצת, כאילו אחרי היאבקות לא מנוצחת, כאילו התעלף. את היד השמאלית לא ראיתי.

“ממנו, לעבר השני של הדרך, נפלו בחוג ראייתי פני אדם לא ידועים לי (זה היה גוגיק), אחריו נראה לי צבי (שץ), נטוי על צידו, זרועות ידיו לפניו, מכווצות ופתוחות־למחצה, כאילו היה בידו דבר מה והוצא. מכנסיו היו עליו. חרוש מכות מוות. את אברמצ’ה (יצקר) בתחילה לא הכרתי. פניו היו מפולשים בעפר ובכל מעמד גופו היו רישומי היאבקות ונפתולים עצומים וסימני תעלולים בו יותר מאשר באחרים.” (שם, עמ' 215–216).


על יוסף לואידור מספר י. יערי־פולסקין בספרו “חולמים ולוחמים” (המו"ל ש. ז. גיסין, פתח־תקוה, 1922) – “לא פעם היה נעלם פתאום מן העיר לימים ולילות רצופים. ואין אחד, גם מהכי קרובים לו, יודע מקום היעלמו. פעם במקרה כזה הלכו אחדים מידידיו לבקש אותו, ירדו אל חוף הים, אולי ימצאוהו מושלך על־ידי הגלים על החוף. פשטו על פני כל הדרכים לבקש אותו ולא מצאוהו. לבסוף, אחרי עמל ויגיעה רבה, מצאוהו בדרך בין יפו לפתח־תקוה הרחק משם כשהוא שוכב במערה אפלה, על ידו כיכר לחם וצפחת מים, שוכב והוגה באיזה ספר עתיק.” (שם. עמ' 115).

בצלמו ובדמותו תיאר לואידור גם את גיבוריו ההיסטוריים. בסיפורו “עלי”, שהתפרסם ב“הפועל הצעיר”, אנו קוראים את התיאור: “עלי יצא את גבעה וידוד סביבה שלושה ימים וירעב וייעף. ויהי בלילה השלישי, וישכב בשדה בקוצים והימים ימי סוף החודש השביעי, ורוח קרה נשבה מצפון ומים, וילט עלי את פניו בכפות ידיו ויבך ויאמר: מי יתנני יליד מדבר, ארץ צלמוות אפלה, שם אשלו [אהיה שלֵו] לא אדע רע. לא אראה פני איש ולא יראני איש ולא ירדפוני נצח ולא יענוני חינם. ויוסף ויאמר: מי יתן לילה נצח לא יאיר יום, וחושך סביב, דומיית שאול, אין איש…”

היתה בלואידור שאיפה עזה לחיות חיי טבע תחת להט שמש המזרח, ובסיפורו הארץ־ישראלי “קדחת” שנדפס ב“התורן”, הוא קורא בהתלהבות אל השמש: “להטי שמש! להטי! בעורי! יקודי! שמש ארצי, שמשי, צרבי, שזופי! השחירי את עור פניי כעור בן־מזרח מלידה ומבטן. חום! הוסיפי אש! הגדילי המוקד, צרביני, הכיני בשרב, עניני בחום!”

בימים ההם, מספר פולסקין, נולד אצל לואידור רעיון חדש, שניגש גם להוציא אותו אל הפועל. “הוא התחיל לכתוב סיפור חדש, שצריך לתפוס לא יותר משישה־עשר עמוד, וזמן כתיבתו צריך להימשך לא פחות משנה. הסיפור הזה עתיד להיות לפי דבריו מין דוגמה של אמנות חדשה, אשר תעלה בערכה על כל מה שנכתב אצלנו עד עתה. הסיפור צריך להיכתב במילים ספורות, לא יותר משורות אחדות בשבוע.”

פעם, לאחר שכבר הספיק לכתוב כמה עמודים, נאבדו, או ששכח אותם, מפני רשלנותו, והניח אתם בארגזו הממושכן אצל בעל האכסנייה שלו. תמיד היה חייב כסף לבעלי מלונו. נבוך ונרעש מאוד מן האבדה, ישב אל שולחנו של פולסקין, “ואחרי שעות אחדות של התרכזות כל החושים, מבלי הרגיש בכל אשר בסביבו, הצליח סוף־סוף להעלות מחדש על הנייר את רחשי־ליבו.” (שם, עמ' 316).

“ככה הוא חי, בדחקות ובחוסר כל, ניזון רק מעונג היצירה, שלא הביאה לו כמעט כל הנאה חומרית, עד אשר ידידו, אבי כל הנעלבים והנדכאים, י. ח. ברנר, שב ממגדל, מגדוד־העבודה, ונתיישב בשכונת הערבים מעבר ליפו. מיד הוא לקח גם את לואידור אליו והיה תומך בו ככל אשר השיגה ידו.” (שם).

סיפוריו הבודדים של לואידור פזורים ב“הצפירה”, “השילוח”, “התורן” ו“הפועל הצעיר” ולא כונסו בספר עד היום.1 הוא אהב את “רובינזון קרוזו” ואת “פן” ואף כתב עליהם. הוא הניח עימו כמה סיפורים גדולים שאבדו יחד איתו, גם גווייתו לא נמצאה.

מרדכי קושניר מספר כי בחוזרם עם האוטמוביל באותו יום, לאחר גילוי הרצח, נראה במרחק־מה “גוף אדם וידיו כפותות לאחוריו וראשו שחור־מואדם. נדמה כגופת ילד, במהלך האוטומוביל המהיר, מרחוק, זו היתה, כפי הנראה, גוויית לואידור.” בשובם לקחת את החללים כבר לא נמצאה אחת הגופות.

לאחר כשלושה חודשים, מספר מרדכי קושניר בספר אחר (“בני הדור ומוריו”), גילתה קבוצת תלמידים ממקווה־ישראל, שעבדו בהובלת זבל, את גוויית לואידור בבור זבל שעל יד הכפר הערבי שליד מקום הרצח, לא רחוק מבית יצקר. אולם הערבים שוב העלימו את הגופה, והמשטרה הבריטית, למרות שגילתה את העצמות של לואידור – טישטשה את העניין. אם כי, מציין קושניר בספרו – “חוקר החרש החשאי לאחר הרצח,” מר שיטריט [בכור שטרית], שהיה לאחר מכן שר המשטרה, יכול היה בזמנו לשפוך אור על הפרשה מתוך החומר שהתרכז אז ברשותו.


גורל כתביו של צבי שץ שפר מאלה של לואידור. מהדורתם הראשונה, שהופיעה בתרפ“ט [1929], שבה ונדפסה לפני כמה שנים בהוצאה חדשה בה מצויים סיפוריו “בלא ניב” ו”בתיה“. הראשון פורסם על־ידי ברנר ובעריכתו, ב”האדמה" בחודש ניסן תר“ף, 1920. שם הסיפור בראשונה היה “על גבול הדממה”. הסיפור השני נדפס רק לאחר מותו של שץ, בחוברת י”ב של “האדמה”. כמו כן מצויים בקובץ שיריו של שץ, קטעים ממכתבים וממחברות, ובהם היומן שלו מימי שירותו כחייל בגדוד העברי, בשנים 1918–1920.

אגב, רק בשנותיו האחרונות הללו החל צבי שץ את כתיבתו בשפה העברית, ובה הרגיש כאילו נולד מחדש. על ייסורי השפה אפשר לעמוד בקטע ממכתבו “על משמר של שלל־מלחמה” ברפיח, בשנת 1919, מכתב ל־מ. פוזננסקי: “גופי כבר כעשר שנים בארץ־ישראל, אך נשמתי עדיין תועה בגלות. עמק־שפה [?] שעדיין הנני וכבד־פה, ולשיר כי אחפוץ – גמגום אשמיע. עדיין לא באתי לארץ־ישראל, עדיין בדרך אני! אולי את הסבל הזה יבין הוא יותר מאיש אחר, כי גם הוא לא ידע את השפה.” (“על גבול הדממה”, עמ' 141).

שני סיפוריו של שץ הם סיפורי אהבה יפים הנחשבים לסיפורים הראשונים מחיי הקבוצה בארץ־ישראל. שץ היה עם טרומפלדור ידידו בקומונה במגדל, לחוף הכנרת, ואחר־כך בקומונה בבן־שמן. ימים אלה, יחד עם ימי מלחמת העולם [הראשונה], שחלקם עשה כשומר־כרמים בראשון־לציון, ובסופם התגייס לגדוד העברי – משמשים רקע לסיפוריו.

“בלא ניב” מספר על אישה האוהבת שני גברים וחיה עם שניהם, ואינה יודעת להחליט. בהתאבד האחד, מפני אהבתו הנכזבת, הריהי נשארת עם השני, וברחמה פרי אהבת הראשון, וערגה אליו, אל המת – “באשר ניב לו – אין.”

וגם ב“בתיה” – ההתאבדות, הקירבה למוות, חוסר היכולת למצוא סיפוק בחיים, לחלוק את ה“יש”, את ה“חיים” – עם הזולת, חוסר היכולת להתערות בשלמות בשפה, בארץ: “ריח של פלשתינה – אמר גרשון. – ואולי, – שח דן מתוך הרהור־נפש – של ארץ־ישראל הקדמונה… האורחות האלה… ככה, בטוחני, היו עוברים ונדים גם אברהם ויעקב אבינו. הם היו בדואים כמו אלה, בדיוק כמו אלה… אלא ששפתם היתה, אולי, מצלצלת ועמוקה יותר…” (שם, עמ 24). וגם חוסר הסיפוק בחיי הקבוצה המתגבשת – כי אדם לאדם עדיין אינו בית.

“בתיה” הוא סיפור של אהבה לנערה קלת־דעת כביכול, “בתיה קפריסית… בתיה פלאית…” שמחזרת אחר גברים ואינה יכולה להגיע לגילוי אהבתה האמיתית, וסופה שהיא דוחפת את דן, גיבור הסיפור, ואוהבה, להתגייס לגדודים העברים, במין הליכה של התאבדות: “אני הולך למות… ולא להרוג… ואני מאושר מתוך…” ולעומת בתיה – מצוייה זו שאוהבת אותו ונדחית, שושנה.

היומנים וקטעי המכתבים משמשים כאילו בהמשך לסיפורים הבדויים. ב־1919, ברפיח, הוא כותב: “…כל כך מובן לי עתה, מדוע משתגעים בצבא. החיים הם לא נורמליים בכל המובנים. רק פה רואים, עד כמה אסור, שיחיו גברים לחוד. אותו כיעור יש בוודאי לראות גם בבתי־הספר הסגורים של צעירות… האוויר כל כך ספוג אמוציות מיניות, עד מחנק. מאסתי כבר בחיים האלה!” (שם, עמ' 143).

יפים ביותר הם פרקי היומן של שץ משנת 1920, על מעברות הירדן, כחייל בגדוד העברי בסביבות יריחו. המסע ברגל מירושלים, יופיו המשכר של נווה המידבר: “בננות, תמרים, תאנה, קנים, ומנתה. הרבה מנתה. ומשכר הוא ריח המנתה, ויש אבן בצל ההר, מקום בו השתטחתי, רציתי להירדם ולא יכולתי. המעיין הצוהל הזה, הצוהל והמפרה, עורר בי חשק, אותו חשק להיות צוהל, פראי, ולהפרות נשים, הרבה נשים!” (עמ' 152).

שץ מתרחץ בירדן, סובל מן החום, שותה מים בכובע “הלמט”, ובלילות שוכב במארבים על גדות הירדן, בסביבות יריחו. “בערב באנו למקום מוזר: לפנינו קיר של קנים, תחתיהם, בתוכם, המיית המים… עייפים היינו, שכבנו. ‘פה נלון’ – אמר האופיצר. למה באנו הנה? פה – חושבים – צריכים לעבור כנופיות בדואים שודדים מעבר לירדן. העמדנו מכונת־ירייה, 3 שומרים על מעברות־הנחל, ושאר החברים הסתדרו לישון ולמראשותיו של כל איש – רובה ממולא ו־120 כדורים.” (עמ' 157).

במקום לישון יורד שץ לבדו למים, בחושך, כדי להתרחץ, ויושב יחידי על אבן. הוא מאושר: “בחיק הטבע, בהתאחדי עימו!” – ואולם כמה ממחשבותיו באותו לילה שלפני יותר מיובל שנים נראות היום כנבואה:

“הערבים הבדואים חושבים, כי זה באו היהודים לקחת בחזקת־יד את ה’ג’פטליק', וכאשר שואלים אותם על מצבם, אומרים הם בייאוש: ‘אדמה פה לא־טובה, חום נורא, ואנחנו עוזבים את המקום ועוברים ירושלימה.’ ככה אומרים הם, אבל אנחנו רואים, כי חיטה נפלאה צומחת פה, וכמה מים וכמה פירות! אנו – המרגלים הראשונים של הארץ.” (עמ' 157–158).


* צבי שץ: “על גבול הדממה”. כתבים. מהדורה ראשונה תרפ"ט [1929], בצירוף מונגרפיה מאת מ. פוזננסקי.

מהדורה חדשה, בתוספת דברי זיכרונות מאת דוד צפריר־צירקין והקדמה מאת יעקב רז, הוצאת “תרבות וחינוך”, ת“א, תשכ”ז [1967], 172 עמ'.


 

אסתר ראב וצבי שץ

פרק מתוך “ימים של לענה ודבש” מאת אהוד בן עזר, עם עובד, 1998.


בתריסר השנים המעצבות את התפתחותה הרוחנית של אסתר, מ־1909 בהיותה כבת חמש־עשרה, ועד לנסיעתה מפתח־תקוה לקאהיר ביולי 1921 – קשורים חייה החברתיים בחוגי הפועלים, אנשי העלייה השנייה, ובצעירים בני־גילה המושפעים מהם. מחוץ לחבר־ילדות הגר בשכנותה, בן־ציון גינזבורג, וחברות אחדות מבית־הספר, המופיעות ביומניה ובסיפורי זכרונותיה – לא נזכרים בהמשך שום בן או בת איכרים מהמושבה כידידים לה בבחרותה, לבד ממשה כרמי, ההולך כמוה עם מחנה־הפועלים, ומלורת פסקל.

חבריה גרים בקלוב הפועלים, על מקומו עומד כיום בניין ההסתדרות בפתח־תקוה. ברשימתה “עם צבי שץ” מספרת אסתר: “הקלוב היה בניין מוארך הבנוי חדרים־חדרים, ובכל חדר גרו שניים־שלושה בחורים, מיטות מוזנחות, קליפות־תפוזים, שיירי נייר־עטיפה משומן, חוסר־עבודה ורווקות עצובה…”


יום אחד, באביב 1921, מביא אחד החברים את אסתר לחדרם של צבי שץ ורבקה רעייתו, כניראה בקלוב הפועלים. מספרת אסתר:

הופתעתי, משהו טהור הבהיק לעיניי. על החלונות – וילונות לבנים; הרצפה נקייה; בפינה, ככלוב־ציפורים, מיטה קטנה, ובה אפרוח־אדם, כחול־עיניים: בתם הפעוטה של רבקה וצבי – רינה. רבקה – אישה רכה ועדינה, וצבי – גבר נמוך־קומה, שערו בהיר, בעל מצח גבוה, עיניים בהירות, ועצב סלאבי נשקף מהן; כן, עיניים “לא יהודיות”.


אסתר מתיידדת עם צבי. לאחר שנים, כאשר היא כותבת רשימה עם הופעת המהדורה החדשה של ספרו היחיד “על גבול הדממה”, עדיין היא זוכרת:

הוא היה פשטני־טבעי כלפי חוץ, אולם בפנימו היה מורכב מאוד, אדם שעלתה ממנו איזו המייה, תמיד שמעתי את המיית־חייו זו, והיא מלאה ערגה אל מרחבים בלתי־מוכרים לי. הקשבתי לו. הוא היה מדבר מעט, אבל בין משפט למשפט היתה הפסקה רבת־משמעות… היה זה הקו החשוב באופיו. ואז הייתי שומעת את מיתר־נפשו רוטט ועל מיתר זה מתנגנת נעימה מלאת קסם רחוק, חד־גוני במקצת, כערבה נטושה מזדמרת, והזמר היה קרוב מאוד־מאוד וגם רחוק מאוד, ומספר על נופים שלא ראיתי מעודי, ורק הייתי מנחשת אותם.


בפורים תרפ"א, לאחר שירותו בגדוד העברי, נמצא צבי בפתח־תקוה, ובתו רינה ילדה כבת חמש. באביב דחוס־האירועים של אותה שנה, 1921, אסתר, שזה עתה “נמשחה” למשוררת אף כי טרם פירסמה דבר משלה בדפוס וזה לה רק כשנתיים שהיא “כותבת” ברצינות, כבר מלאה הכרת־ערך עצמה, וביטחון, ומשמשת מעין חונכת־מתרגמת לצבי בן השלושים־ואחת, המבוגר ממנה בארבע שנים. הוא החל את כתיבתו ברוסית, והמעבר לעברית אינו קל לו. חשובה לו דעתה של קוראת־משוררת בת־הארץ, צעירה שגדלה כמעט מילדותה בעברית. נזכרת אסתר:

מאוחר יותר הביא לי צבי כתבי־יד לקריאה; ביניהם היה הסיפור “בתיה”. התרשמתי מן הצורה המיוחדת של כתיבתו: רטט, היבהוב של מילים וכל המובלע מעבר למילים. כך בפרוזה, וכך – בשירים הליריים המעטים שכתב, שירים הספוגים דמע, ובין השורות – השתיקות המיוחדות שלו. אין כל ספק – לו נישאר בחיים, היה עתה לסופר לירי, בעל מבע מיוחד משלו.

היינו נפגשים במשך זמן קצר: חודשים מיספר בלבד. היה אביב [1921], ואנו שוטטנו בסביבות המושבה. הראיתי לו את הנופים שלנו: גבעות־חול מכוסות פרחי־בר, שיירי כרמי־שקדים בפריחתם, ובאופק – כרמי־זית רכים מאפירים. הוא ספג את המראות הללו, ונוכחתי כי הם מרנינים את ליבו. הוא הביט בי במבטו הפשוט והגלוי, והודה לי. וזה היה שכרי.


ב“מחברת ‘קמשונים’” השלישית, המכילה, כאמור, תרגומים וטיוטות מתקופת היווצרות ראשוני שיריה, החל משנת 1919 לערך, מביאה אסתר שני שירים של צבי שץ, כניראה בתירגומה. אם חיבר את שיריו ביידיש, כפי ש־א. ראובני כתב את הרומאנים שלו, היה ביכולתה של אסתר לתרגמו בכוחות עצמה. אם ברוסית – אזיי היתה זו עבודה משותפת לשניהם, אוליי בשעות של טיוליהם. אסתר אמנם קולטת מעט רוסית מצעירי העלייה השנייה, אך לא עד כדי תרגום שירה.

שלא כבתרגומיה הקודמים, זו אינה סדנה פנימית של אסתר, אלא מחווה לידיד־המשורר. אך לפחות השיר ראשון קרוב מאוד לשירי הנעורים של אסתר (שאותם לא כללה ב“קמשונים”), וכאילו מצאה בו הד לנפשה־שלה, ואולי גם הושפעה ממנו ושימרה ממנו לימים בשירתה־שלה.


“בואי נא”

בדרכים ובלי דרכים תעינו

ורצינו מה ולא רצינו

וגילינו וכיסינו רב

השמיים שחו על ראשינו,

ריננו ועפו לקראתנו

הגבעות הכרם המרחב – – –

והיה העצב והשקט

והמו לבות נהה ברטט

זה בזה נגע דומיה

וכמו עמדנו תחת זית

ואני נשען בסבך הזית

שיכור־אביב קראתי חרש לך:

“בואי הנה” – את לא משת מדוע?

את ניחשת ולי היה תמוה –

ומבט עינייך חרש שח…

ואני האמיני לא ניחשתי

טרם חשתי כאשר לחשתי

שיכור־אביב וזוהר: “בואי נא”

ואחר תעינו שוב תעינו

ורצינו מה ולא רצינו

ונימת העצב רננה.


[עם צבי שץ בפרויקט בן־יהודה] (https://benyehuda.org/read/16099)


מיד אחריו מופיע במחברת שיר מקורי של אסתר, שנוסח מוקדם שלו מצוי ב“מחברת ‘קמשונים’” הראשונה, לאחר טיוטת המכתב לז’וכבצקי בדבר החוב שנותרו חייבים לה מעבודתה בבן־שמן. השיר מתאר את בית אביה ברחוב ביל"ו, בלילה. ההדלקה במטה שאולה, ככל הניראה, מהדלקת פנס־הרחוב הסמוך. בילדותי עדיין ניצב פנס־הרחוב החלוד, הנתון בשובך־פח, על גבי עמוד מט ליפול בין ביתו של יהודה ראב לבין רחוב רוטשילד. כמובן, שמנורת־הנפט כבר לא היתה בשימוש באותם הימים.

הדוברת בשיר היא, לדעתי, הכותבת, והנמען צבי שץ, לאחר טיול לילי עימו.


את שער הגן מאחריי סגרתי

יחידי במרחב הקר אותך הצגתי

ובמטה אשר בידי –

כל קסמי הגן פתע הדלקתי…

שושנים אדומות שם טפסו השתוללו

חבצלות בחיוורון לבן

על גבעוליהן להטו

ובערוגות – סגוליות

כלהבות כחולות נדלקו

כל עלי הגן נעו זעו

ובהמיית סתרים סביבי רשרשו – –

ומתחת לכל אלה

[ופתע] קול חריקה דקה –

בשער הברזל,

ציפורניך שורטות…

אביב תרפ"א


ובהמשך באה העתקת שיר נוסף של אסתר, שגם הוא מצוי ב“מחברת ‘קמשונים’” הראשונה, ונכתב בחורף או אביב 1921 בפתח־תקוה. הייתכן שצבי שץ, שהיה נשוי ואב לילדה בת חמש, הוא הגבר שאליו היא פונה בשיר הזה?


לא אח ואש כיריים

לך אני מטפחת –

עיני חיה ירוקות עומדות,

אש מתעתעה משתלהבה

מעל ביצות וערבות עזובות;

ברקים כחולים אשלח וחשכה כבדה וחמה

תוך עורקיי אני נוצרה – – –


אך עת כילד –

מושלך על ברכיי, תנוח –

ונצברו אז המון יונים לבנות

ורשרשו ברחמים וטהרה

סביב ראשך [העצב] הנוגה

ובנו לך קן בלבבי –

סוכה תמה, כירה חמה – – –


אביב תרפ"א

פ"ת


לא אח ואש כיריים בפרויקט בן־יהודה


כאן בא תרגום השיר של בז’ז’ינה, שכבר נזכר קודם־לכן, ותוכנו משתלב בדו־שיח שבין שירי אסתר לשירי צבי. אחריו עוד שיר של אסתר, שטיוטה קודמת שלו באה עם שני קודמיו במחברת הראשונה. אמנם, לפי תיאורה של אסתר, צבי הוא בעל “עיניים בהירות, ועצב סלאבי נשקף מהן.” הייתכן שצבי הוא עדיין הנמען? ואולי קיים אהוב אחר, עלום־שם, בתקופה הזו? ומה פשר האותיות הלאטיניות המופיעות מתחת לשיר? – תעלומה.


בעינך הירוקה…


בעינך הירוקה אש מתלקחת –

מן הענף קטופה,

אני צונחת – – –

זרועותיך עלי עוטות

בקשי־ברזל כחוקי־עד –

חובקות חיוורון גווי הרך.


.P. A. O. S. C


ועונה לו אחריו במחברת, תרגום השיר השני של צבי שץ:


– “כאישה אוהבת ונכנעת” – – –


אם ליבי טהור בי ונפשי נכנעת

לגלי ימיי בהם אשחה –

קץ לי, קץ בלי דעת ובלי דעת

הנני בוכה.

ואני שוחה על פני הזרם

ואת כל הבאה אני חובק –

עד אטוש ארץ ובטרם

אסתלק

ואם פעם מחלון פתוח

יחדרו לרחוב צלילי כינור

ואדם תחתי בוכה לנוח –

ונצור

כאישה אוהבת ונכנעת

כן נפשי כורעת בלי משים..

כן תאהב ותיכנע בלי דעת

לחיים – – –

אין חכות ואין בקש בחלד

יש לשוט לשקוע ולבכות

ודמעה כי אט בלחי תרד –

אל מחות! – – –


[עם צבי שץ בפרויקט בן־יהודה] (https://benyehuda.org/read/16099)


*

ראשה של אסתר מתעופף מרוב ריחות באביב תרפ"א, 1921, בטיוליה עם ברש ורבינוביץ ועם צבי שץ – אך הסביבה הערבית רוחשת שינאה ומבשרת רע, והאסון קרב ובא. אותם ימים היא עתידה לתאר ברשימתה “אביב 1921 בפתח־תקוה” שנדפס בשנות ה־70, מספרת אסתר:


שרף הברושים ופריחת הדרים ואקציה לבנה, וכל עשב מתאמץ בתקופה זו להוציא לאוויר העולם את הכי יפה, את הכי ריחני שיש באפשרותו ובטבעו להוציא; על כל גבשושית־אדמה פורח משהו: צבעון אדום, שטיח מרגניות לבנות, סביונים אחרונים וכל הדגנים העדינים והרועדים כמפרשי מלמלה ירוקה זרועה פרגים אדומים כפיות קטנים קמוצים.

למטה בלילה יריות מצד הירקון; מ“פרוכיה” (כפר ערבי על גדת־הירקון), מערב־על־עוג’ה (הירקון) – והבידואים מתאמנים בלילות והאביב עושה את שלו, קירקור הצפרדעים זורם בשלוות־עולמים על מרחבי השדות, המוארים באור־ירח, הבא להשרות חלום ואהבה על אנשים. אך בני־אדם כרמשים מלאי־רעל, רוחשים בין עצי הפרדס, מתאמנים, מטים אוזן, משחיזים את המגן, כבעלי־חיים המנסים את כליהם אשר נתן להם הטבע להגנה: כיסי הרעל, ציפורניים חדות, שמוציאים מתוך נרתיקיהם הלוך־ושוב על־מנת לבדוק כושרם.

והאביב בשלו, שופך שלווה וקסמים, והלבבות הצעירים דווקא מרגישים בו, ולא בסכנה האורבת מעבר לאדמה החרושה והמעובדת יפה, הסכנה הבאה מן הסבך – סבך הירקון, משבטי הבידואים המתאמנים, אד השינאה עולה מן היישוב הבידואי.


המתח הולך וגובר, ואנו מתאמנים ועומדים הכן – בינתיים מעלים את כלי־הפסח מן המחסן, הארגז החום הוצא לחצר, והעוזרת, בת יהודייה (הכפר הערבי) – אחת מבנות שילבייה, עומדת ומדיחה כלים מתחת לברז, ואני מנגבת. אנו עומדות בחצר מתחת לזית סב, וה“מנדיל” שלה תחוב בקלשון־הענפים שלו. לפתע היא זורקת את סיר הנחושת שבידה וניגשת לזית, מוציאה את ה“מנדיל”, עוטפת בו את ראשה, מכסה את מחצית פניה. נבהלתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל היא לא עונה ומתחילה לרוץ לקצה המגרש ויוצאת מן החצר ובורחת. ואמא נזעקת מן המיטבח ומתחילה לייסרני:

“מה אמרת לה? למה ברחה?”

“אמא, לא אמרתי לה דבר,” טענתי, “היא פשוט ברחה לפתע.”

“אבל למה?”

“אין לי מושג.”


אני ישנה על מחצלת שפרשתי על הרצפה. סגולה לנוקשות וחוסר־רכרוכיות. אני רצה כל יום חצי שעה, ככה, בהשראה עצמית, מנסה את רגליי הארוכות, אולי אצטרך לרוץ. אולי תהיה מערכה פנים־אל־פנים. נשק לקחו ממני, צריכים בחזית – בראונינג קטן – ואני קניתי לי בקבוק של חומצת־גופרית, והשחזתי את הבאיונט הישן שמצאתי מאחורי הרפת, שיירי חיילים אנגליים; השחזתי ושרתי “ליטשה” של טשרניחובסקי [צ"ל – יעקב כהן] – בקולי־קולות. אמא עצבנית ואני דווקא לגמרי לא – אפילו שמחה כמעט – הבנות, שתים־עשרה במיספר, מגוייסות לעזרה־ראשונה; סחבנו מיטות ומזרונים מבתי־ההורים, וסידרנו בית־חולים ארעי בבית־המרקחת.


הבאיונט נמצא עד היום בביתי, סבי נהג לקצץ בו ראשי נחשים בחצר; ובארגז הכלים בביתי נמצאת המזמרה השחורה שנתנה לי אסתר ב־1973 באומרה: “זמרתי בה את הגפנים בכרמו של אבא. ראוייה היא למשמרת במוזיאון המושבה.”


*

ביום שני ה־2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו־כביר, נרצחים באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף־חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח־תקוה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו. [ר' נספח בסוף הקובץ: “אהוד בן עזר: אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור, פרשה מוזרה מן העבר”].

דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו שהסופר ש. בן־ציון מספר כי “באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח־תקוה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה.”

אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור; לנדאו מזכיר במבואו כי ל“מרדכי אלדד היה כתב־יד של סיפור תנ”כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב־היד." לנדאו מודה לאסתר בספרו. אכן, גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב־יד של לואידור.


“כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!” – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן.


לאחר שלושה ימים, ביום חמישי ה־5 במאי, מתחילה ההתקפה הגדולה על פתח־תקוה, ולאסתר זה יום־מלחמה קשה שאותו תזכור כל ימיה, ותתארו בארבע רשימות־סיפור, שנכתבות בפרקי־זמן שונים.


 

אהוד בן עזר: אור חדש על אסתר ראב ויוסף לואידור – פרשה מוזרה מן העבר

המאמר אינו כלול בסיפור חייה של אסתר ראב “ימים של לענה ודבש”

בפרויקט בן־יהודה: ברנר והערבים: במלאת 80 להירצחו


יום רביעי, 2 במאי 2001, סוגר 80 שנה להירצחם בידי ערבים של יוסף־חיים ברנר וחבריו צבי שץ, צבי גוגיק ויוסף לואידור בבית יצקר. זה קרה ביום שני, 2 במאי 1921, בפרדס בשכונת אבו־כביר על גבול יפו ותל־אביב.

יום שבת, 5 במאי 2001, סוגר 80 שנה להתקפת השכנים הערבים ובראשם שבט אבו־קישק מצפון וערביי יהודייה מדרום, על המושבה פתח־תקווה. זה קרה ביום חמישי, 5 במאי 1921, כ"ז בניסן לפי התאריך העברי, אשר לימים “אומץ” כיום השואה ונשכח כיום של גבורה וכיום הזיכרון החשוב ביותר בהיסטוריה בת 123 השנים של פתח־תקווה.

בזכות אומץ ליבם של מגיניה, ובעזרת פלוגה של חיילים הודיים של הצבא הבריטי, ומטוס בריטי אחד, ניצלה פתח־תקווה מהרס ומשחיטה נוראה, אך איבדה בקרבות ארבעה ממגיניה.

על אותה מערכה אמר ההיסטוריון הצבאי ד"ר מאיר פעיל, שהיא היתה יום הקרב המודרני הראשון שבו עמד היישוב העברי בארץ־ישראל, וגם ניצח בו. בשעתו כתבתי תיאור היסטורי מפורט ביותר לאותו יום, המבוסס גם על עדויות קשות שגיליתי בארכיון ההגנה, והוא כלול בספרי “גדע”, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה (עם עובד ויד יצחק בן־צבי, 1993).

שני הימים הגורליים, שבכל אחד מהם נהרגו ארבעה גברים, שאחדים מהם הכירה היטב ואחד מהם אולי אהבה – היו ימים מלאי משמעות בחייה של אסתר ראב בת העשרים ושבע. היא שימשה אחות מעשית במרפאה שפעלה כל אותו יום 5 במאי במרכז המושבה, ראתה לידה את הפצועים והגוססים ואף הציבה להם זכר בפרוזה בסיפוריה האוטוביוגראפיים “עם צבי שץ”, “אביב 1921 בפתח־תקווה”, “התנפלות הערבים על פתח־תקווה” ו“האסיר” (שנדפסו, חלקם לראשונה בספר, בכרך החדש “אסתר ראב, כל הפרוזה”, אסטרולוג, 2001).

קשריה עם אחדים מגיבורי הימים ההם, והשפעתם על חייה, כפרשת ידידותה ההדוקה מאוד עם צבי שץ, שאת שיריו תירגמה מרוסית ואיתו טיילה בלילות קסומים – סופרו על ידי בביוגראפיה שלה “ימים של לענה ודבש”, ובספרי החדש “ברנר והערבים” (אסטרולוג, 2001), ואולם רק לאחר שבערב פסח תשס“א, 2001, מצא פרופ' דב לנדאו את המכתב ששלחה לו אסתר ראב בתשובה לשאלותיו על פרשת יחסיה עם לואידור, ושממנו, לבקשתה, לא ציטט בשעתו במבואו לסיפורי לואידור (סיפורים מאת יוסף לואידור, כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976) – היה ביכולתי להשלים את פרשת הקשרים או יותר נכון היעדר הקשרים בין אסתר ללואידור, וחבל שלא הספקתי לכלול אותם במה שכתבתי על לואידור ב”ברנר והערבים".

מה המיוחד והחשוב במכתבה של אסתר על לואידור?


תחילתו [המאוחרת] של הסיפור כך היא. בערב שנערך בבית הסופר בתל־אביב, ב־18 בפברואר 1999, הערתי שחסר לי לביוגראפיה של אסתר ראב אהוב נעלם אחד, שאליו כניראה עדיין היתה קשורה רגשית כאשר ירדה מפתח־תקווה לקהיר בקיץ 1921. אז באה הערה מן האולם, מפי קרובת־משפחה של ברנר, שושנה ברנר, שמדובר בלואידור, וכי ביום הזיכרון ה־75 לרצח ברנר סיפר דב לנדאו בשם אסתר ראב שלואידור חיזר אחריה, והיא סירבה.

בשובי בדקתי בספרי “ימים של לענה ודבש” (עם עובד, 1998) ומצאתי שכתבתי שם כי "ביום שני ה־2 במאי, בבית יצקר בפרדס באבו־כביר, נרצחו באכזריות צבי שץ יחד עם יוסף־חיים ברנר וחבריהם, בהם הסופר הצעיר יוסף לואידור, שעבד כפועל בפתח־תקווה, וייתכן שאסתר הכירה אף אותו.

"דב לנדאו, שהוציא לאור את סיפורי לואידור, כותב במבואו כי ‘באותה תקופה הירבה [לואידור] לבקר בפתח־תקווה והיו סבורים, כי ידידה לו שם, משוררת צעירה. כאשר שאלוהו על הדבר, הסמיק יותר מן הרגיל, כבש פניו בקרקע ולא ענה.’

“אסתר מעודה לא סיפרה לי, או למראייניה, שהיא הכירה את לואידור. לנדאו מזכיר במבואו כי ל’מרדכי אלדד [גולדפארב, שהיה ידידם של לואידור ושל אסתר] היה כתב־יד [של לואידור] של סיפור תנ”כי, אך אלדד הלך לעולמו ואיש ממשפחתו אינו יודע דבר על כתב־היד.' גם אני שמעתי מפיה שאלדד ידידה סיפר לה שבידיו כתב־יד של לואידור.

“‘כשנודע לי על מותו הנורא [של צבי שץ] שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה. וצר היה! מה צר היה על מוות זה!’ – תכתוב אסתר כחמישים שנה לאחר מכן.”


“למיטב ידיעתי,” כתבתי לשושנה ברנר, “על לואידור לא כתבה אסתר מילה, לא הספידה אותו ושמו לא נזכר כלל בכתביה. ידידות קרובה היתה לה, באביב 1921, עם צבי שץ [חרף היותו נשוי ואב לבת קטנה], והיא גם תירגמה משיריו לעברית. ייתכן אפוא שלואידור, שהיה גם ידידו של שץ, הכיר את אסתר ואולי היא אף הרשימה אותו, אבל אין שום הוכחה שהיא נטתה אליו, מה שאין כן לגבי צבי שץ, שעימו כניראה טיילה רבות ועליו שבה וכתבה לאחר שנים רבות. אגב, באותה תקופה אסתר טרם פירסמה שירים, וקשה לתארה בשם ‘משוררת צעירה’.”


לאחר ימים אחדים, ב־4 במרס 1999, היתה לי שיחה טלפונית עם רחל סבוראי, הנמצאת ברביבים, בעקבות העתק המכתב לשושנה ברנר, ששלחתי גם לה. צבי שץ היה נשוי לאחות־אימה של רחל, שתיהן בנות משפחת יצקר.

במהלך השיחה התברר לי דבר מוזר מאוד. בשעתו הִרצה חיים באר, ולימים אף רמז על כך בספרו המרתק “גם אהבתם גם שינאתם”, שברנר היה כביכול הומוסקסואל. לדברי רחל סבוראי, אורי ברנר עוד היה בחיים כשחיים באר הִרצה על כך, ורתח מזעם כששמע על הדברים האלה. מדבריה הבנתי שהמגמה של משפחת ברנר ומקורביה כיום – שושנה ברנר ורחל סבוראי, היא להוכיח שלואידור אהב נשים ולכן לא יכול להיות שהיו קשרים הומוסקסואליים בינו לבין ברנר, ומי האישה [בה"א הידיעה] – המשוררת הצעירה אסתר ראב!

לגבי צבי שץ, הוא הרי היה נשוי, ולכן ברור שאינו חשוד בקשרים אירוטיים עם ברנר. ואולם קשר רומנטי של אסתר עם שץ [שספק אם ידוע להן] אינו עוזר להן “לטהר” את לואידור וברנר מאותה אשמה. נותרה אפוא האמירה המוזרה של דב לנדאו מפי אסתר, ועתה הן מנסות ליצור “פרשת אהבה” שלא היתה ולא נבראה בין אסתר ללואידור, ומפריע להן שכל זה אינו אלא עורבא פרח וכי הקשר היה דווקא עם צבי שץ, הנשוי, שעליו באמת כתבה אסתר בחום רב.


הנושא הציק לי לא רק בגלל אסתר ראב אלא בעיקר בגלל העלילה על ברנר, ולכן שבתי וביקשתי מדב לנדאו למצוא את המכתב של אסתר. על כך ענה לי, בשעתו (מאי 1999):

“באשר לאסתר ז”ל, יש לי באיזה מקום מכתב שלה [אליי] אך לצערי אינני מוצא. חזקה שאמצא כי בדרך־כלל הדברים אצלי מסודרים וכניראה ששמתי את כל החבילה של הספר ההוא [סיפורי לואידור שההדיר בצירוף מבוא] במקום שמור היטב – שמור אפילו ממני עצמי. היום אפשר לספר (ובינתיים בלי תיעוד), לואידור בא אליה [אל אסתר, לפתח־תקווה] לעיתים על אף רגליו החולות, ברגל, בשבתות. היא התוודתה במכתב שלא התלהבה ממנו אבל בגלל מצבו, כדי לא לפגוע בו, היה לה קשה לסרב באופן חד־משמעי. היא העירה שם שצבי שץ היה ניראה לה הרבה יותר. זה כמובן אינו מוכיח כלום ואין כאן אלא רמז מאדם שמשיח לתומו. לא פירסמתי דברים אלה, לפי בקשתה. ברגע שאמצא את המכתב אצלם אותו בלי נדר ואשלח לך עותק. ניראה לי שדבריה של אסתר ז“ל מאשרים את דבריך בעניין [ידידותה עם] צבי שץ, אף שאין כאן הוכחה של ממש.”


התייחסות נוספת לנושא נמצאת במכתבו של שמעון קושניר לאסתר ראב, אשר נשלח כניראה בשלהי אוגוסט, 1976:

“אסתר יקרה! זה עתה קיבלתי איגרתך ובו את מתקנת טעות שלי, כניראה שלא שמת ליבך שאני מצטט מעדותו של ידידי, שמעון בן צבי ז”ל, שעבד יחד עם לואידור בעין־חי, והוא מספר שריננו על לואידור ועל השמועה שידידה היתה לו בפתח־תקווה משוררת צעירה שהירבה לבקרה, ושהיתה זו ידידות “לא רצינית”. עדות זו פירס[ם] לנדאו במבוא לתולדותיו [של לואידור] ועל כך העירותי את הערותיי."


*

שמעון קושניר (1895–1986, ברשימתו הנרחבת על הספר “סיפורים מאת יוסף לואידור” (“משא”, “דבר”, 20.8.1976), משרטט דיוקן מרתק של לואידור. ובמלאת 80 לרציחתו, ראוי להביא ממנה קטעים אחדים. ואלה דברי קושניר:


אנסה להלן להבהיר את הדברים במידת־מה, לפי זכרוני ולפי זכרונות ידידיו של לואידור, שנרשמו במקומות שונים. היכרתי את יוסף לואידור בסוף שנת תר“ע ובראשית שנת תרע”א [כלומר ב־1910], כשבא לפתח־תקווה פגשתיו בקלוב הפועלים הראשון, שנפתח באותו חורף דירה שכורה במרכז המושבה.

י.ח. ברנר התגורר אז בעין־גנים והיה בא לעיתים להוטלים של הרבינוביצ’ים [ברחוב פינסקר בפתח־תקווה] לפגוש את העולים החדשים. לעיתים היה מזמין לחדרו עולה חדש ולעיתים היה מבקש ממכריו במושבה ובעין־גנים להלין אצלם עולה חדש ולו בלילות הראשונים.

לואידור הכיר את ברנר בנסיבות אלה. ברנר התעניין בו מיד. היו לברנר קשרים עם האחים שטרייט [שלום וישעיהו], מתושבי פתח־תקווה, אחד מהם היה הסופר שלום שטרייט [אביה של הסופרת אסתר שטרייט־וורצל], ואחיו היה בעל נחלה. שלום שטרייט היה לידידו של לואידור. שמעתי אז שלואידור הוא סופר מתחיל. לא קל היה להתקרב אליו. הוא היה בחור נאה, גבוה ורזה, שתקן, מכונס בעצמו ותמהוני. היה בא לקלוב הפועלים לקרוא את העיתונים העבריים שהגיעו מחוץ־לארץ ולהאזין להרצאותיו של ברנר על נושאים ספרותיים. ראיתי אותו גם בחדרו של ברנר בעין־גנים. לואידור היה נעלם מזמן לזמן, לעיתים עבד לעיתים התבטל, היה נודד ממושבה למושבה, שומר בכרמי רחובות, מטייל בארץ וחוזר לפתח־תקווה.

לאחר זמן קראתי ב“השלוח” את סיפורו “יואש” והכרתיו כסופר.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוחל בהכשרת הקרקע ליד כפר־סבא להקמת מושב עובדים בעין־חי, ועל הימים האלה נכתבה הרשימה המצויינת של חברי וידידי שמעון בן־צבי, ואלה דבריו על יוסף לואידור:

"עם בואם של הרחובותים גדלה המשפחה והתעשרה בכוחות רוחניים. התחילו לרנן אחרי לואידור, שאין הוא פועל סתם כי אם סופר, שכמה מיצירותיו ראו כבר אור. הוא עצמו לא אישר ולא הכחיש. בכלל קשה היה להוציא מפיו דבר. ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת – היה גורר אותה באופן משונה ותמיד עוסק בקישורים ולא הניח לאיש לראות את הפצעים שעל רגלו. פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו. היה צפון בו איזה סוד. העבודה בצוותא הכבידה עליו, ובהמשך הזמן התקשר בעצמו עם איכר מפתח־תקווה שהיה לו כרם בסביבת כפר־סבא והיה יושב שם יחידי, בשעות אחרות, שלא כמקובל אצלנו. הוא הסתדר כך שישתחרר מן העבודה לפנינו, כדי שיוכל לנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. מקום למיטתו בחר לו בפינה, והתקין שם לוח אשר שימש לו שולחן־כתיבה, זה היה השולחן היחידי בכל עין־חי, היתה לו מזוודה כבדה מלאה ניירות, אך איש לא זכה לראות מה בתוכה. מתוך הצצות בגניבה הצליחו לדעת שערוכים שם בסדר עיתונים וניירות שונים.

"הוא הקפיד בדייקנות על ביקורי־השבת שלו בפתח־תקווה ולפעמים הירשה לעצמו לסור לשם גם באמצע השבוע. התלחשו עליו שיש לו ‘כוכב’ שם, משוררת צעירה, וכשאמרו לו זאת פעם, התאדם עוד יותר מהרגיל, כבש את פניו בקרקע ולא ענה. לעיתים רחוקות ניסו לדובב אותו בוויכוח על נושא ספרותי, אך בדרך־כלל לא הירבה להשתתף בוויכוחים.

"לאחר שבוע של דיבור קבע לעצמו שבוע של שתיקה, ואז לא הוציא הגה מפיו. למרות המאמצים והתחבולות של החברים לא עלה בידינו להוציאו משתיקתו. גם אכילתו היתה משונה, בלע את התבשיל בלי לחם וכעבור שעה קלה היה רעב, כיוון שהמטבח היה סגור, היה מטפס ועולה על לוחות הקירות אשר שימשו מחיצה בין המטבח לחדרי־המגורים, קופץ למטבח, מוציא משם לחם ובצל, טובל בשמן ולועס, וכשנשמעה הלעיסה הזו התלוצצו ואמרו: ‘עכבר במטבח.’

"פעם הזמין אותי לואידור לשיחה מחוץ לבית, חיכיתי בהולם־לב לשעה המיועדת. כשבאתי מצאתיו כבר במקום. הוא פנה להיווכח אם אין איש, אז פתח את פיו ואמר: ‘אני כותב ספר היסטורי לבני־הנעורים בשם “אליעזר בן הורקנוס”, כתב־ידך מצא חן בעיניי. אולי תסכים להעתיק את הספר? הראיתי אותו לסופרים, ומבטיחים לי להדפיסו ואז אשלם לך עבור עבודתך זו.’

“העובדה שמצא אותי נאמן וראוי לתפקיד הנכבד, והרצון הטמיר לקרוא את הסיפור, דחפני לתת מיד את הסכמתי להצעה. התרשמתי במיוחד מתיאורי הריצה של גיבוריו. הוא הריץ אותם הרבה, וניכר היה שהשקיע כוחות נפש רבים כדי לתאר בעמודים שלמים איך רצו כששולי בגדיהם מקופלים, מראה פניהם, אופן צעידתם וכו', ייתכן שדווקא משום המום שבו השתדל לפאר את גיבוריו בכשרון הריצה.”


בשנה השנייה למלחמה [מספר קושניר] הלכתי פעם ברגל מגן שמואל שבחדרה ליפו, ובדרכי סרתי ללון בעין־חי. לואידור היה בין חברי קבוצת ההכשרה במקום, שנתיים עבד עם חברי הקבוצה בעין־חי, ואחר־כך חזר לפתח־תקווה, ומשם נדד לחדרה. [בהמשך מצטט קושניר דברים שתיאר צבי ליבנה־ליברמן, חבר נהלל, בספרו “תולדות המשביר”, על פגישתו עם לואידור בשנת תרע“ח, 1918, בחדרה, כאשר לואידור שוכב חולה ומזוהם באסם של דורה, מאין לו מקום אחר לגור בו]. כאשר שיחרר הצבא הבריטי את צפון הארץ, [ממשיך קושניר בסיפורו], חזר לואידור ליפו תל־אביב וגם ברנר חזר לתל־אביב. כשערך ברנר את ירחון “האדמה” שיתף בו את לואידור בתרגומים ובכתיבת רשימות, שפורסמו ב”האדמה" בחתימת “לדור”. בספרו “חולמים ולוחמים” מספר על תקופה זו יעקב יערי־פולסקין. ברנר הביא אליו את לואידור והציע שלואידור יתרגם לעברית את “חולמים ולוחמים”, שנכתב ביידיש. ברנר אמר לו אז, שלא בנוכחות לואידור, “כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר־מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו.” ואמנם בספר “חולמים ולוחמים” נכללה רשימתו המעניינת של יערי־פולסקין על יוסף לואידור לאחר הירצחו. [בתוספת הערה של יערי־פולסקין: “דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו.”]


על שתי השנים האחרונות בחיי לואידור סיפר שלום שטרייט ב“התקופה” משנת תרפ"א [1921]:

“בשנת תר”ף [1920] נזדמנתי ליפו וביקשני י.ח. ברנר להילוות אליו לבית לואידור, שהיה צריך למסור לו שכר תרגום של איזה מאמר שהתפרסם ב’האדמה'.

“ברנר היה ממלא שליחות כזו באיזו אתערותא דלעילא ולואידור התפעם אז מאוד לקראת ביקור זה, כל הווייתו הוארה מבעד מסווה השתקנות התמידי שלו, וכשהציע לו ברנר להילוות לנו לטיולנו השתמט באיזה אמתלאות. ידענו שהוא מתייחד בשיחה עם כל אחד מאיתנו ביחידות, אולם התעוררות בחברה, היתה מן הנמנעות אצלו.”

שטרייט סיפר ברשימתו כי קרא רומאן גדול משל לואידור ודראמה בנושא היסטורי, והעיר שהיתה בפרקים אלה "שיפעת כוחות אלמנטארית ופראיות בלתי מצויות. מהיכן חילחלה גבורה כזו בעורקיו של הבחור הצנום והגבוה הזה?

“זולת השנתיים האחרונות פיעל [לואידור] עם אחיו הפועלים כל שנותיו בארץ. אכול רעב ותלאובות הקדחת ושבע תמרורים והרפתקאות. כל ימיו היה נחבא, היה מסתתר, היה מתחמק מלהצטרף לזימון.”


לאחר שעשה ברנר עם גדוד־העבודה במגדל כמורה לשפה העברית לעולים חדשים, חזר באביב תרפ"א [1921] לתל־אביב ונשתכן אצל משפחת אברהם יצקר העמלה, בשכונת אבו־כביר בין פרדסי־יפו הערביים. יחד עימו עבר יוסף לואידור לגור באחד מחדרי “הבית האדום”. חיה רוטברג, שנתוודעה לברנר בגדוד במגדל, עברה מכינרת לתל־אביב לאחר שבעלה מאיר היה מנהל “המשביר המרכזי”. פעם נזקקה להדרכתו של ברנר, וזה הזמינה למעונו. היא הלכה אליו ברגל מתל־אביב, וכשחזרה ביקש ברנר מלואידור ללוותה. חיה רוטברג סיפרה של פגישה זו באחד מגליונות “דבר הפועלת”:

“נכנס איש צעיר כבן כ”ז, גבוה ויפה מאוד, עור פניו ורוד, עיניו חומות, אפו ישר, לבוש חליפה שחורה בלי רבב. הוא לא הביט לצידי וכך יצאנו מהבית. הלכנו דרך השכונה הערבית, הוא הלך ושתק. פניו היו כפני אמן, היה מכונס בתוך עצמו ואצילי. הפניתי את ראשי לבית וראיתי את ברנר עומד ליד החלון בקומה השנייה ומביט אחרינו. אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני הרוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים, שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד.

"לואידור אמר: ‘ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים.’

"אלה היו המילים היחידות שאמר במשך כל הדרך, כשליווה אותי עד פסי־הרכבת שבהתחלת תל־אביב.

“זאת היתה הפעם היחידה שראיתיו. ידעתי שבחודש האחרון של חייו חילק ברנר את ביתו עם לואידור, אשר היה עסוק בכתיבת רומאן והיה רעב ללחם. ברנר שילם גם שכר־דירה ליצקר בעד חדרו של לואידור.”


אחי, מרדכי קושניר־שניר, [ממשיך ומספר שמעון קושניר] כתב תעודה מפורטת על הפרשה הטראגית של אוזלת־ידינו, איך לא הצלנו את ברנר וחבריו, והדברים התפרסמו בשעתם בקובץ “אהל” ובספרו של אחי “תחום הימים” שיצא בהוצאת “עם עובד” בשנת תשי"ד (1954):

“עברו שעות היום שעות הלילה ועבר עוד יום עד שהושג הרשיון, והמכונית המלווה חיילי הצבא האנגלי יצאה להחיש עזרה ולהביא את הניצולים חיים מהבית האדום בשכונה הערבית, ובבואם מצאו אותם כשהם נרצחו בדרך והחיילים לא רצו לאוספם כי נצטוו להביאם חיים.”

אחי מרדכי ראה את גופותיהם, ידיו של יוסף לואידור היו כפותות מאחוריו. הם חזרו לקבל רשיון ולאסוף את הגופות, וכשבאו כבר נעלמה גופתו של לואידור. מרדכי סבר שללואידור היה נשק ובו הגן על חבריו בצאתם מהבית וייתכן שפגע בנשקו בפורעים ולכן התעללו בגופתו.

השערה זו מתאימה לתיאור של לואידור את גיבורו יואש, שנפל על הגנת האדמה העברית. כששמע יואש מפי חברו דוד על הפוגרומים בגולה, התפרץ: “חרפה, חרפה לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו האנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגלותיהם כפי שרוצצים גולגלות הנחשים.”

כיואש יצא לואידור להגן על חבריו ונפל וריווה בדמו את עפר הארץ. רבות הגה לואידור בדם שנשפך בארץ לפני שנות אלפיים ודמו התערב בדם ההוא.


*

עד כאן מדברי שמעון קושניר, שהרחבתי בהם כדי לשרטט את דיוקנו של לואידור (שעל יצירתו כתבתי במסתי “פה לצמאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור”, מאזניים, יולי 1977, וחשפתי בה מי מאנשי פתח־תקווה שימש דמות לגיבור סיפורו “יואש” ובה־בעת לנער עמרם ב“שכול וכישלון” של ברנר).


והנה עתה, לראשונה בדפוס, מכתבה של אסתר ראב לדב לנדאו, המספר על תקופה שבה היתה במחצית שנות העשרים שלה לערך:


[טבעון, 21.6.73]

לכ' ד"ר דב לנדאו

פתח־תקווה


א.נ.

קשה לזכור פרטים על אדם אחר כל־כך הרבה שנים – מה אני יודעת על לואידור. הוא היה נחבא אל הכלים, ביישן וגם קצת תמהוני, בלונדי גבוה, אף סולד ועקום במקצת – שתקן ולעיתים גם דברן, פתאום היה מתחיל לדבר, וגם להקריא –

פעמיים היה בביתנו – וכל פעם צרור כתבים עימו –

טעמי הספרותי לא היה עדיין מפותח אבל ידעתי כבר אזיי שיש ספרים מושכים ויש משעממים – כתבו היה יפה – וניסיתי לקרוא – היו אלה מחזות על־פי־רוב מן המקרא – וגם דברים מימי התלמוד – גם אלה וגם אלה לא חדרו למוחי – הכתבים היו מונחים וכשבא לקחתם הייתי במבוכה, חששתי שיש לדבר גוון של חיזור – ולא נשתכנעתי לדרך זו. נהגתי בזהירות כי ידעתי שלפניי אדם מיוחד –

לאחר מזה ראיתי אותו לעיתים בין מכריי – והחלפנו כמה מילים – ידעתי שהוא נמצא בחברת צבי שץ, ואחרי זה שהלך לגור בפרדס עם ברנר ומשפחת יצקר –

הייתי פעם בפרדס וצבי שץ הציגני בפני ברנר – אותה שעה הוא [לואידור] לא היה שם –

לאחר מכן במאורעות נודע לי שנרצח יחד עם האחרים – וכי לא מצאו את גווייתו –

הדבר היה כל־כך נורא שהשתדלתי לא לחשוב על זה –

וזה כמעט כל מה שידוע לי עליו – כתבים לא נישארו אצלי – רק פעם אחת נידמה לי שפירסמו משהו משלו ב“הפועל הצעיר”, איזה קטע, ואולי בעיתון אחר, זה לא ברור לי –

אני מצטערת שאני יודעת כל־כך מעט על אדם זה – עד כמה שזכור לי לא חשבתי שיש לו כשרון, ובולט הרבה יותר וקרוב לרוח, היה [לי] צבי – שץ.

אני מוסרת לך דברים כהווייתם ויותר מזה איני יודעת.

בכבוד רב

אסתר ראב


*

לואידור לא היה, אפוא, האהוב הנעלם של אסתר ראב. ובלא שום קשר לכך, ברנר לא היה הומוסקסואל. קשים וקצרים היו ימי חייו והוא בער בתאווה לנשים, לרוב לשווא, ולכן אין דיבה קשה מזו עליו.


[המאמר פורסם ב“עיתון 77”, אין לי בדיוק מראה המקום אבל אני מניח שהפרסום היה בקיץ 2001 או קצת לאחר־מכן. אב"ע].


  1. לימים יצא לאור הספר “סיפורים מאת יוסף לואידור”, כינס והקדים מבוא: דב לנדאו, הוצאת מסדה ואגודת הסופרים העבריים, 1976.  ↩

המלצות קוראים
תגיות