1924

פורסם לראשונה במוסף הספרותי “משא” של עיתון “למרחב” ביום 3.1.1969 במסגרת “קריאה אפשרית”, תחת הכותרת – “גן האהבה” של פרופ' בוריס שץ

לפני שבועות אחדים ראיתי ביומן־קולנוע קטע על חידושי העתיד, טלפון בו רואים המשוחחים איש את פני רעהו כמו בטלוויזיה. והנה לפני כחמישים שנה מתאר מייסדו של “בצלאל”, פרופ' בוריס שץ, ברומאן אוטופי ואוטוביוגראפי “ירושלים הבנויה”, שזמנו בעשור השני של המאה העשרים ואחת, שיחה טלפוניות מירושלים לחברון:

“בלכתם אל תחנת הטלפון הלכנו אחריהם. הם נכנסו לתוך חדר ארוך וצר, בדלת היה קבוע חלון קטן אשר בעדו ראיתי הכול. הם ישבו ליד הפתח, ורק עורפיהם ניראו. בתחתית הקיר הלבן הבהיר שלעומתם, נמצאה כעין צלחת־פליז מבריקה ובאמצעה חור בגודל שולי חצוצרה. פתאום נפלה אפלה ומיד נראה ברום הכותל הלבן כתם בהיר עגול, כמעט בלתי נראה, כמו מבין מפלשי עב, צל קלוש של אישה וילד. הכתם הלך והתבהר, הצל נעשה שקוף יותר, ולסוף ניראו מפורש כעל יריעת בד שבראי־נע, אישה יפה ותינוק בזרועותיה. שפתי האישה רחשו, היא עברה [דיברה?] אבל מאחורי הדלת לא שמעתי את דבריה. הילד פשט אל שערות אימו את זרועותיו השמנמנות וצחק צחוק חביב. לפתע היפנה את ראשו כאילו שמע קול ידוע לו, והתחיל מחפש דבר־מה, בעיניו הפקוחות לרווחה. במעוג של פחד מגוחך עיווה את פניו החביבים, פער את פיו והגיש את שני אגרופיו הקטנים על עיניו העצומות. האם נתנה קולה בצחוק, לחצה את התינוק אל פניה ותחל לרקד ולהסתובב איתו. פתאום חשך החדר, האב ובנו יצאו שבעי־נחת.” (עמ' 71–72).

עטיפת הספר, שהצהיבה מרוב שנים, עשוייה קרטון דק ועליה ציורו של זאב רבן, בו רואים את בוריס שץ יושב ולידו, בצל מנורת שבעת הקנים, עומד מורו הפלאי [בצלאל] שהקפיצו מאה שנים קדימה, שניהם על גג של אחד מבתי ירושלים, או בית המקדש, שמעקהו משונן כמעקה החומה בעיר העתיקה, והם משקיפים על ירושלים הבנוייה לעבר ההרים במזרח.

המוטו לספר בציור השער: “אמר ר' הושעיא: עתידה ירושלם לעשות פנס לאומות העולם והם מהלכים לאורה (פסיקתא).”

הספר כתוב בשני מישורים, הווה ועתיד. בפתיחה מספר שץ על מצבו האומלל בירושלים בימי מלחמת העולם הראשונה, עד אשר מופיע אצלו מורה פלאי, בצלאל הקדמוני, לוקחו אל ירושלים הבנויה הרחק בערפילי העתיד כעבור מאה שנים. כך מתפתחים המראות אלו מול אלו: קטעים ביוגראפיים על ירושלים הנאנקת תחת שלטון התורכים, מאסרו של שץ בסוף המלחמה, עם התגלות “הבגידה”, פרשת מרגלי ניל“י, ושיחרורו מבית הסוהר בדמשק. ובינתיים את הספר כתב בטבריה ובצפת, “בימי סערות־קרב של שנת תרע”ח [1918].” והמישור השני הוא נתיבו של שץ באוטופיה, וקפיצתו האחרונה – אלף שנה קדימה!

יש באוטופיה חן של נאיביות, חזון “בצלאל” ההופך להיות ענף תעשייתה ואומנותה העיקרי של המדינה. רעיונות רומנטיים על אודות אמנות ישראלית מקורית. שץ רואה כמה מפסליו אשר טרם חזה אותם אפילו בדימיון, שומע על אודות עצמו, וגם מוכר, בהיות מצבו דחוק, את קופסת הכסף לסיגריות שמכניסה לו סכום רב כחפץ עתיק מאחר שעליה חרוטה הקדשה למייסד “בצלאל” שץ עצמו!

יש גם מוזיאון “בצלאל” החדש (ובית המקדש החדש, אף הוא בית נכאת ואוצר שכיות חמדה), ומקומו על פני גבעות ירושלים. והגן, כאילו תוכנן בידי אדריכל יפני:

“כה דיבר אליי מורי ויאחזני בידי ויביאני אל שדרה מצלה ארוכה אשר נמשכת מרחבת ‘בצלאל’ והלאה. בין האילנות אשר משני עברי הרחוב, על כרי פרחים, נראו פה ושם שפרירים קטנים בעלי כפות וסגנון אחד להם. אך בניואנסים וגונים שונים לאין קצה! הם נבנו מכל מיני שיש, מיוליקה, זכוכית מגוונת ונחושת מרודדת. השפרירים דמו לעציצים יפניים בתוך גן פרחים.” (עמ' 16).

ויש רעיונות חברתיים ואידיאות נועזות ואוטופיות. כל אזרחי ירושלים אוכלים בבתי אוכל מרכזיים ואוטומאטיים. המנות נוסעות על פני השולחנות! כמעט שאין מעשנים, אין שותים, הילדים מתחנכים בבתים מרכזיים ולא אצל הוריהם. אין צבא, אין מלחמות, ובאוטופיה האחרונה, כעבור אלף שנים, מתברר שההולדה הפכה עניין לנבחרים משובחי־גזע, ונוצר גזע־אדם יפה ומוכשר יותר, כאצל הסוסים והבהמות. גם אין יותר מדי אנשים בעולם כי הרוב ויתרו על זכותם להוליד והם נהנים ממעשה האהבה כשלעצמו. הילדים שייכים לכולם, ממש כמו ב“מדינה” של אפלטון. האבהות חדלה להיות עניין פרטי והפכה לנכס הכלל.

האהבה והשאלה המינית העסיקו כנראה הרבה את מחשבתו של פרופ' שץ. בשיחה עם מארחיו הוא שומע “על אודות טיפוס האדם החדש שאנחנו יהודי ארץ־ישראל נותנים לעולם כולו: דמנו לא היה כל כך מורעל בכוהל, בעגבת ובשאר מדווים רעים, אשר הוכו בהם כל העמים הנאורים אחרי המלחמה העולמית.” (עמ' 119).

היהודים שבאו מכל קצוות העולם השביחו, דווקא משום השוני, את גזעם, ביטלו את “העבדות הלבנה” [הזנות], משיאים את הבנים והבנות בגיל צעיר וכך הם נשמרים בטהרתם עד לנישואים.

שץ אינו מאמין כי “על ידי ביטול ‘העבדות הלבנה’ נשמרת יותר ‘טהרת המשפחה’… לא כל הגופים מפותחים באופן שווה, ולא כל האנשים שווים במזגם, שיוכלו להישאר תמיד בטהרתם…” (שם).

עונים לו כי מחנכים את הילדים בטבעיות מגיל צעיר, מבארים להם את עניין “המין” ומחנכים אותם שלא לראות בושה בעירום, ואת ההזדווגות לראות כ“חוק טבעי רגיל. ריבוי המין האנושי, וגם דבר לא אסטיטי ביותר…” (עמ' 130).

שץ מתעניין לדעת מה על אותם יוצאים מן הכלל, “בעל דם רותח ודמיונות נלהבים”?

עונים לו: “כל אלה ‘היוצאים מן הכלל’ בעלי הדם הרותח והדמיונות ‘הנלהבים’, שאתה מדבר על אודותם אינם אלא בני אדם חולים, בלתי נורמאליים… לפנים היה מיספרם רב מאוד המחלה הזו אצל הנשים היתה נקראת ‘נמפומניה’ ואצל הגברים ‘סַטיריזם’. המחלות הללו באו אליהם מתוך חינוך רע וחיים בלתי נורמאליים, שלא לפי חוקי הטבע. הנשים לא היו פרוצות ושטופות בזימה כל כך, על כן מעטו אצלן המחלות. לגברים ‘הורשה’ יותר, על כן רבו החולים ביניהם. היו עמים שכמעט כל הגברים שלהם לקו ב’סטיריזם'. אחרי מאות שנות חינוך נורמלי רחקו מעלינו המחלות הללו.”

שץ חוזר ונופל ל“עמק הבא”. הרעב עושה שמות בירושלים. מלשינים מפחותי העם, יודעי תורכית, נעשים “שתדלנים” ועולים לגדולה. על הכול יענה ה“בקשיש”. בנות ישראל, גם אימהות, מוכרות את גופן בעבור פת לחם להן ולילדיהן, והילדים מתים. אשתו של שץ שוכבת זה חודשים ארוכים במחלה קשה. ילדיו קטנים ומי ידאג להם? תלמידי “בצלאל” המועטים מתפזרים בארץ מפחד השירות בצבא התורכי ותנואתם של האופיצרים התורכיים… אנשים נחשפים לעבוד בעבודות הכפייה, “העמלייה”. והמחלות פורצות. והנה גם אל שץ מגיעה הגזירה – עליו לספק 2500 קילו חיטים למחסן הממשלה, ולא יוקח לעבודת ה“עמליה”. הוא נאסר. מבית כלאו בירושלים הוא שומע את תותחי הבריטים הנמצאים בנבי־סמואל, אך הוא נלקח לדמשק.

החלום נמשך.מורו הפלאי לקחו לטיול בארץ. בטבריה הוא הולך ל“תחנת המעופפים”, לוקח משם אווירון ולבדו עף לאורך הירדן אל “גן האהבה” שהיא עיר מעבר לירדן, לא רחוק מים־המלח. על שערה כתוב: “זה השער לטבע, בני אדם יבואו בו.”

בראשונה עליו להיבדק אצל רופא, והוא כבר מתחרט על העניין, אך הרופא אומר לו ברצינות גמורה: “אחא, עשה את חובתך לאחיותנו.” הוא נמצא בריא, מקבל ספר הדרכה ונכנס ל“גן”. ובספר כתוב: “אחא, שתה מכוס התענוגות שנתן לך הבורא. אבל דע לך, התענוג פוסק, כשהוא גורם צער לאחר. אינך צריך להכיר פה איש, וגם אחר כך אל תכר איש, אשר נפגש בו במקום הזה.” ו“אל תיכנס לתוך פתח סגור.”

כאן, עליי להודות, חלקו היפה של הספר. קצת מן הקטעים על התרחבות “בצלאל” והאמנות הישראלית לכל גוניה – שיעממוני, אבל כאן, בחלום החושני על עיר הגנים בלב המדבר, שהיא גן עדן לאהבה, השתעשעתי וגם התרגשתי.

שץ מוצא לו אוהל ומניח בו את צידתו ומוצא ספר הדרכה לנשים: “אחות אל תבקשי להיות פה לאם, אם ככה תעשי (פה היתה כתובה תרופה), תמצאי עונגך בלי תוצאה בלתי־רצוייה.”

הוא יוצא לטייל על שפת הנחל. בין שיחי הרדוף מבלים זוגות, שוחים וכמעט ערומים. והכלל לכל באי העיר: אלמוניות. אין איש אומר את שמו, אין הקשרים נמשכים לאחר שעוזבים את המקום. כל החפץ בא וכל החפץ הולך, ואיש את רעותו פוגשים כאן לצורך האהבה בלבד.

הנה איש זקן בא בימים ובעל זקן שיבה ארוך, ולו פני איש רוח ואמן גדול, מנמנם כשהוא נשען על עץ, ואליו מתרפקת כחתלתולה אישה צעירה מאוד. היא נראתה לגביו כילדה. אף־על־פי־כן מורגש, שהיא תומכת בו, שהוא המלאך הגואל שלה, ושפתי שץ לוחשות ברכה להם:

“ברוך תהיה זקן, שיכול אתה לשמור את בחרותך בזקנותך, וברוכה תהיי, תינוקת צעירה, שהינך מרגישה בלב חם וצעיר, תחת המראה הקר והחיצוני.” (עמ' 165).

גם שץ מוצא את אושרו במקום. מורה צעירה מירושלים, בה פגש פעם־פעמיים בחטף ברחובות העיר,“השולמית” הוא קורא לה, והיא אחריו עקבה, לקחה אווירון ועפה בעקבותיו. הם מבלים ליל־עדנים בו לאחר נשיקות, צחוק וליטופים מעיד שץ על עצמו: “…נרדמתי. ישנתי שנה חזקה וערבה. כילד בריא על שדי אימו…”

אך אויה, למחרת, אחר יום טיולים שכולו חלום, הוא עייף מעט ושוכב לישון, ובקומו, והנה “השולמית” מרקדת לעת ערב עם אחרים. פתן הקנאה מרים ראש ומוסך רעלו בכוסם. הלילה השני אינו טוב כקודמו, למרות שעדיין היא מניחה את ראשו על שדיה החמים ומנשקת בשפתותיה את ראשו.

הבוקר אור – והיא איננה. רק פתק השאירה, השולמית – “אתה דמית, היה אהיה לך כשפחה… אני אוהבת אותך אבל לא אוכל לשעבד לך את נשמתי. אך נפש חופשית יכולה לאהוב באמת. תינוקי, חביבי. מסכני! אל נא תבכה. כך טוב יותר. מה יכלה לתת לנו שבתנו יחד? אלה היו ייסורי גיהינום לשנינו. אשקך. שולמית השחרחורת שלך.” (עמ' 171).

גז החלום, ומתהפך על משכבו, בין חבריו האסורים ועקיצות פשפשי בתי־הסוהר התורכיים, לאחר שהוא גולה ממקום למקום, מתעורר שץ בלילה על רצפת כלאו בדמשק, ולפתע הוא יודע: “בשעה זו נשתחררה ירושלים!…”

וכך אמנם היה. ובזאת מסתיים הספר: “ביום השני בערב, כאשר יצאנו לחופשי, סיפרו לנו סוד מפה לאוזן: אמש נכנסו האנגלים לירושלים…” (עמ' 191).

אגב, זה היה ימים ספורים לפני תלייתם הפומבית בכיכר המארג' של שני אנשי ניל"י, יוסף לישאנסקי ונעמן בלקינד, שהיו כלואים אף הם באותו בית סוהר, חאן־אל־באשה בדמשק.

* ב. שץ: “ירושלים הבנויה”, חלום בהקיץ. ציור השער: זאב רבן. עריכת הסידור וההגהה: מרדכי נרקיס. בהוצאת “בצלאל”, ירושלים. תרפ“ד. 1924. מחיר הספר 5 גרוש מצרי. נדפס בדפוס “העברי”, ירושלים, רחוב נחלת שבעה. בעבודת “קבוצת פועלים” שעל־יד אגודת פועלי הדפוס בירושלים. 194 עמ' בצירוף שער פנימי מצוייר ובאור המילים הזרות והטכניות שבאו בתוך הספר. סיום כתב־היד: צפת, אב, תרע”ח. אוגוסט 1918. מוקדש לידידי “בצלאל” לזכר יובל השנים־עשר להיווסד “בצלאל” (1906–1918).

[הערת פרויקט בן־יהודה: כאן מובא במקור פרק י"ג מתוך הספר שסיפר וצייר נחום גוטמן וכתב אהוד בן עזר: בין חולות וכחול שמים – “מורי הפרופיסור בוריס שץ”]