רקע
ס. יזהר
ספרות בעולם מזועזע
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הרצאה בכנס מפקחים של משרד החינוך, דצמבר 1958; 1958

מורי ורבותי,

נושא הרצאתי “ספרות בעולם מזועזע” (בלא הא הידיעה), עומד בזעזוע לא קל בפגישתו עם אילת. אך גם זעזוע לא־צפוי זה אינו אלא מסימני נושא השיחה.

כי אכן מזועזע העולם, פטור אני מלהביא הוכחות. קריאה בעתון מספקת. והטﬠנה כי אין זעזוע זה אלא חיצוני בלבד, או זעזוﬠ מן הזעזועים שהעולם רגיל בהם מאז היתה חברה אנושית, גם זו קריאת עתון דיה להפריכה. גם כי הספרות אינה ﬠוד כתמול שלשום, פטור אני מהבא ראיות מיוחדות, ודיה סקירה מרפרפת על פני אותם ספרים שהיו הבולטים בעשרות השנים האחרונות, כדי לראות שחל שינוי מהותי, שינוי מהפכני כמעט, בענין זה, ואם אני בא לכרוך שני אלה – את העולם שנזדעזע ואת הספרות שנשתנתה – ולשאול שאלות נוגעות לשניהם, הרי זה מתוך אותה הרגשה, כללית כמעט, שעולמנו המפורד נעשה היום כאילו שותף לאיזו אחדות, בלתי־ידועה בהיקף כזה מקודם, של תודעת אי־נחת. הרגשה וביטויה המפורש: “לא זה” ו“לא אל שכזה”. וכך נמצאים היום הכל קובלים על משהו. אינני יודע אם הכל מייחלים למשהו, אבל הכל חשים בדבר שהוא שנשתנה, ועל טיבו של דבר זה שנשתנה ועל נסיונות למצוא לו ביטוי ישווה לו, בכלי הביטוי האמנותיים, וביחוד בספרות, על כך אני בא לשוחח.

אך בעוד שמעטים הם המשליכים מהם והלאה את־העתון ולו גם הקודר ביותר, גם כשהוא מרגיז מנוחה, הנה, קל־מהרה פוקעת סבלנות הבריות בבואם אל הביטוי האמנותי בן־זמננו, בין אם זו המוסיקה המודרנית, אם הציור המתקרא מודרני, או דברי ספרות בפרוזה ובשירה.

כאן תם אורך־הרוח למקרא הרע,ִ אותו אורך־רוח סקרני ומגורה לחדשות העתון, אשר לוגמים אותן בתאווה גם כשהן נשמעות כגזירה מאיימת, שאיימתן כתובה כפשוטה, וגילוייהן ברורים בחומרתן – אורך־רוח זה פוקע ברגיל לנוכח ביטויים אמנותיים, והבריות מסרבים להם ומסתלקים, והעמידה נכחם נעשית נחלת מעטים, קשה, ובלתי אפשרית כמעט.

מה אמור איפוא, מה כתוב בה, בבואה זו של החיים שנזדעזעו ושעליה ייסבו דברי (ואם אמנם חייבת הספרות לצאת בשליחות שיקוף פני הדור – היא שאלה בפני עצמה) – אך, דומני כי מוטב שאביא בפניכם דוגמאות מן הספרות זו כננד זו, על־מנת שיומחש הדבר.

הרי לפניכם ראשון, סיפור שנכתב לפני כארבעים־שנה, סיפור קצר ושמו “בעד החלון” מתוך כתבי שופמן, ואמור בו כך:

"רואה אני את הנערים הקטנים, וגם בני ביניהם, חוטפים ומלקטים את האגוזים הנושרים בסער, מעץ האגוז האדיר שממול ביתנו.

אי, אי, – עוקבות עיני את שלי, חטפן גרוע הוא מאד! הנה הוא עט, אל המפל – ואחר כבר השכים וחטף. רואה אני שהוא יבוא וכיסיו ריקים, רפיון זה ירש ממני. גם אני בילדותי לא יכולתי לחטוף. חברי חטפו ומלאו את כיסיהם ואני העליתי חרס. לא טוב, לא טוב. סימן רע הוא זה למלחמת קיומו בעתיד. תקוותי היחידה היא שעד שיגדל יתהווה סדר עולם כזה שלחטיפה לא יהא מקום בו.

תקוותי היחידה."

סיפור זה, דומני, אומר דבר שהמאה ה־19 כולה חזרה ואמרה אותו, זה בכה וזה בכה. כי אמנם יש רעות חולות בעולמנו, כי אחת מהן היא חלוקה רעה של ההנאה מן העולם, ענין השוויון, ענין החטפנות, ענין מלחמת הקיום, ענין המגיע בצדק והנעשק שלא בצדק. אבל כנגד כל אלה היתה אמונה לאדם, תקווה לסדר מסויים, אשר אם אך יוכל להיות מתגשם, אם אך יהא יוצא אל הפועל – תיתם החטפנות וכל איש ואיש ישיג בשווה את אשר נועד לו בלא חטפנות; והבן הנרפה, הבן לאביו הלא־יוצלח, יוכל אז להשיג את מנת חלקו אף הוא, החטפנות תעבור מן הארץ, ולא יהיה לה עוד מקום, בטחון כזה או אמונה כזו כי בעוד שנים אחדות, בעוד שני הדור, בעוד תקופתנו בתוקפה, כבר יוכל העולם לנהוג אחרת, מיוסדת על ההכרה שהדבר הוא בניתן, שאינו אלא שאלה של זמן, של אמצעים ושל סדר אירועים, שאפשר גם לכוונם ולקרב מועדם. ספרי המאה ה־19 מספרים לא מעט דברים קשים ורעים על האדם ועל חברת האדם. הנטורליזם והריאליזם הפריחו בשעתם על אשפות, בתארם תופעות שליליות וקשות בחברה. לא חסרו כמובן גם מלחמות ו“במלחמה ושלום” בת המאה ה־19 מנסה טולסטוי לבטא רחשי רוח אלה; אלא ששם, למרות כל זוועות המלחמה ואימת הווייתה, יש עוד בטחון לאדם, והחברה תולה תקוות במשהו, כי בעוד זמן־מה, כי הודות לדבר־מה, אם אך יחדל האדם ויתחיל עושה כך או אחרת – יוכל גם יוכל לצאת למרחב. והרי זו השקפה מסויימת, שנוכל לנסחה במלה אחת: יש פתרון. גם אם יתמהמה, חכה לו כי בוא יבוא. בכוח זה או בכוח זה, בין אם צדקה אסכולה חברתית זו ובין אם צדקה חברתה ממנה – הוד־רוממות הפרוגרס מובטח לו שינצח.

ולעומת תפיסה מפורשת זו, הרי לפניכם תיאור אחר מפי עד ראיה שאיננו דווקא מן הצעירים המודרניים, ואף סיפורו של זה סיפור קצר, אף כי לא אקרא כאן אלא מקצת מקצתו, ואני מתכוון לסיפור “הנרות”, שב“ספר המעשים” אשר ב“סמוך ונראה” לש.י. עגנון. וזו פתיחת הסיפור:

"סוף סוף לקחתי לי זמן לילך אצל הים. כל ששת ימי המעשה טרוד הייתי ולא הספקתי לרחוץ. ﬠרב שבת אחר חצות פיניתי עצמי מכל עסקי ונטלתי עמי כלי לבן והלכתי לרחוץ.—

פגע בי מר חיים אפרופו. חיים אפרופו, קומתו נמוכה למטה מבינונית וכרסו עגולה או אפשר מרובעת וגבו כפוף וראשו מונח לו על לבו ופניו שמחות בכל עת וחיוך אינו זז משפתיו. אותו חיוך היה מושך את לבי אחריו אף על פי שידעתי שאין הוא מכוון לי".

והרי הוא נמשך אחרי חיים אפרופו ומגיע לבית שלא רצה להיות בו ושוהה בו כמה ששוהה, ועושה בו דברים שלא התכוון לעשותם, והנה המשפט הבא:

“בתוך שאני עומד וקורא ירד היום. הלך חיים אפרופו למקום שהלך ואני עמדתי במקום שעמדתי. ראיתי ארבעה נרות לבנים נעוצים בתוך ארבע מנורות של נחושת והם נוטים ליפול. עמדתי לתקן אותם שלא ישרפו את המפה ואת השולחן, נתעקם נר אחד בתוך ידי ונר אחד נתמעך בין אצבעותי ואף שאר שני הנרות נתעקמו”.

ועד שהוא עושה כה וכה, הוא מגיע, לאחר נפתולים ולבטים נוספים, אל שפת הים ועומד להיכנס לים, אלמלא נתקף כאן פתאום באיזו מבוכה. ומסיים דבריו במשפט הבא:

“התחלתי חושש שמא לא אכיר אחר־כך איזו כותנת נקיה, זו שפשטתי או זו שנטלתי עמי ללבוש אחר רחיצה. הגביהו עצמם מימי הים ועלו והציפו את כפות רגלי. קפצתי ועליתי על הגשר. כיון שעליתי על הגשר נזדעזע הגשר והתחיל מרטט.”

סיפור קטוע זה לקוח מתוך “ספר המעשים”, אשר בכל אחד מאותם סיפורים קצרים ומופלאים, שאיני יודע רבים כמותם בספרות העולם, האומרים לאמיתו ולאשורו ולדיוקו את בעיית האדם המודרני – כל אחד מהם מתחיל בהצגת תכלית פשוטה, בהירה, טובה ונחוצה ורצויה לכל. בסיפור “אל הרופא” מוטל אביו חולה אנוש ועליו לקרוא לרופא. מה פשוט מכך, מה אנושי מכך, מה ניתן לעשיה מכך? אבל בינו לבין הרופא חתחתים מדומים ובלתי מדומים, קיימים ושאינם קיימים, והמלאכה אינה ניתנת להיעשות. כשם שבסיפור אחר “התעודה” מבקש ממנו רעהו להשיג לו במשרד מסויים תעודה כלשהי, והרי הוא נכנס לאותו משרד ומסתבך בלבירינט קפקאי של ביורוקדטיה ללא קצה וללא גבול, והדבר הפשוט, השגת התעודה (ואולי אחדים מכם נתנסו בדבר), עולה בתוהו, אי אפשר.

ולבסוף הסיפור שלפנינו: “הנרות”. אדם התכוון לרחוץ בים. מעשה שלכאורה אין פשוט ממנו, בהיר, מוגדר, ניתן לעשיה, בלתי פוגע באיש, לא בזבוב שבקיר – רק לרחוץ בים, וכבר ההתחלה “סוף סוף לקחתי לי זמן לילך אצל הים”, אומרת שצריך היה להקדים איזה “סוף סוף” כדי שיוכל לבצע כוונתו הטהורה, ועדיין אין בכוחו להגשים מטרה נקיה, פשוטה ושווה זו לכל נפש. המפריע הראשון הריהו אותו חיים אפרופוִ שנזדמן באקראי, וה“אפרופו” הזה משבש את התכלית הפשוטה, מפקיע את החיוביות שבה, את היותה ללא דופי, והדבר כברְ יוצא מקו הפשטות, ומתחיל משתבש ואובד באין־דרך וללא מטרה. וכך הופכת משמעות פשוטה ביותר, בכוח בלתי מובן, למראית־עין, ונעשתה נטולת משמעות. ואבדה המשמעות הפשוטה הזו, משמעות הדבר כשלעצמו, משמעות ההוויה הבלתי חוקרת במופלא, זו ההולכת והווה לה בפשטות תמימה, אבדה ההוויה ללא־כל־דופי, ללא אפשרות שיהא־בה שמץ דופי, אבדה והכל נסתבך, הממש נסתבך, האדם נסתבך, ומשהו שלמעלה מן האדם, והולך הכל ונעשה כבד מנשוא. אדם מתפחד מדברים שאינם מפחידים. אדם נרתע באין מרתיע. רואה צל הרים כהרים. נטחן ביניהם. מפסיד ערך הדברים בממדיהם האמתיים ומעוּות חוש שיווי־המשקל אינו מוצא לו עוד דרך ילך בה. אדם נעשה תלוש. חסר שם עצמי. גרגר בין גרגרים. פרט מן ההמון. אבוד בו וחושש לאבדן זה. כמין מנגנון שהיה פועל יפה כל הימים ועוד מוסיף עתה ופועל אלא שבמנותק: בלא לשרת כלום, בלא להוסיף לכלום. כך הוא עתה. כמין זנב לטאה קצוץ. וכשהוא רוצה לתקן במגע ידו ולהיטיב את הטעון תיקון, את ארבעת הנרות הלבנים, (וכל דבר כאן, כמובן, משמעותו כבדה: הלובן, האור, המספר ארבע, המרובע, התבנית הפשוטה, העומדת באיתן, החג הניצב על בסיס מוצק) הוא רק מזיק. לא הזכרתי קודם את דמות סבא שלו המופיע אליו כל אימת שהוא בא במבוכה; זה סבא שבא מעולם האמת, הוא היודע, הוא התמים, הוא השלם – הוא המסביר לו מה יעשה ואיך יעשה במציאות ההווה. הניצב עליו. הסבא יודע, הסבא בן עולם השלמות, בן עולם הדברים הפשוטים, הבא מעולם האמונה התמימה ומן הדברים הבלתי מסתבכים. ואילו נכדו, במציאות הרגילה ביותר, מאבד דרכו ותועה בין אבטובוס לאבטובוס, בין חולה לרופא, בין תעודה לנותנה – ומוסיף ותועה אין חפץ. וככלות הכל, כשכבר מגיע אותו פלוני, חסר השם, האנונים, אל שפת הים, איננו יודע להגיע עד הים. ובמקום להגיע אל מימי הים, ככוונתו, הוא עולה, נמלט, אל גשר, שהוא הבלימה האחרונה של המוצק היבשתי הפולש אל תוך ההוויה האוקיאנוסית, אל תוך הסטיכיה האחרת, האין־סופית, אבודת המוצקיות, וכשהוא ניצב על הגשר, על פני פליטת המוצק, מתחיל אף זה להזדעזע תחת רגליו, והכל בזעזוע. אבדה הביטחה. אבדה הקרקע השלווה. כל קרקע שלווה. אין עוד קרקע שלווה. אבד הקשר בינו ובין הדברים, כשם שאבד הקשר בינו ובין שאר כל הבריות, אבד הקשר בינו ובין הזמן, אדם בודד של גשר נטוי לתוך הים, והגשר מרטט ומזדעזע תחת רגליו. אדם פליט על פליטת היבשה.

שני סיפורים איפוא, האחד החי את הפתרון, כיודע את התרופה שההווה המציאותי זקוק לה, והולך לקראת הפתרון לכל הרע, לחטפנות, ולכל דאלים גבר, ומקווה לקראת מחר שיהיה טוב יותר; והסיפור שכנגדו, של הנמלט, של הנאחז בבלימה, של החסר שום ערך מוצק תחת רגליו, נטול שום עתיד מסויים לפניו, שעומד על גשר שאינו מוליך לשום מקום, וגם גשר אחרון זה מזדעזע תחת רגליו של הנרדף, בלא דעת מי רודפו.

שתי תפיסות אלה, התפיסה האחת המאמינה בפתרון, בין אם הוא הפתרון הסוציאליסטי או הפתרון הדתי, או פתרון כלשהו, ובלבד שיהא חיובי; והתפיסה האחרת ריקת הידיים אובדת־העצות מול עולם חסר תשובה! ההבדל בין שתי גישות אלה, זו שהיתה רווחת במאה ה־19 וזו שהוטחה על ראש המאה ה־20 ואשר בעיצומה אנו חיים – משתקף באמנות. וכך ההוויה העיקרית, או ההוויה העיקרית שהספרות האקטואלית מבע לה – היא ההוויה של ההתערערות: של השתמטות הקרקע והתערערות הבנין. כל קרקע, כל בנין. לא קרקע זו הן וקרקע זו לאו, לא בנין זה הן ובנין זה לאו, אלא הכל, בלא חוס על כלום. חשוף לגמרי אל מול גורל אדיש לגמרי.

אלא שעמידה מסויימת זו לא רק מכוח מכה מבחוץ נתחוללה, אלא גם מכוח התפתחות פנימית ומהכשרה פנימית של נפש האדם שהוכשרה למכה כזו. מתוך אותו דבר שדוסטוייבסקי קרא לו בשעתו בשם “קרע שבלב”. זו עם זו: מתוך קרע שבלב והחוצה, ומתוך חבטות העולם החיצון ופנימה – נתערער האדם ועולמו. ונותר לו עומד חשוף. אף כי יש בינינו שטוענים בקול, כי הם עודם מאמינים וכי דווקא ודווקא מאמינים הם, – ספורו של עגנון, דומני, רואה מאמינים אלה כמנסים להמשיך דרך שהניעה עד קצה. דרך אשר תמול שלשום, בימי סבא עוד היתה שלמות, היתה טבעית, היתה אמתית, היתה סגורה במעגלה או בריבועה, כרצונכם, והנה היא היום שונה ומשונה לחלוטין.

גם לא קשה לציין מהותן וטיבן של המכות החיצוניות האמורות, שבאו על ראשו של אדם בן זמננו. אזכיר כאן אך שלוש מהן בלבד, בלא לדעת אם הן הן העיקריות שבכולן, אלא שהן, מכל מקום, בולטות למדי ומשקפות יפה את כוונתי.

האחת: המלחמות. עולם שטוף מלחמות. עולם הניצל מזו ונופל אל זו, עולם הנטרף בזה אחר זה על־ידי חיות טרף ששללו והחריבו והרסו ושדפו את נפשות הדור הצעיר, הן את הנפש החייה, והן את הנפש באמונתה. עולם הנקלע בעל־כרחו ממלחמה למלחמה, מקרה אל חמה ומחמה אל קרה, מפורענות אל פורענות, מאי־צדק אל אי־צדק; עולם אשר הקו המשותף העיקרי המאחד את כולו על כל קצותיו – הוא קיומך בו על בלימה, קיום בלא ששואלים את דעתך. שלא אתה קובע בו ולא רצונך עיקר. הכוחות קובעים. בעלי הכוחות קובעים. קומץ שליטים כל יכולים. ומציאות זו היא אחת המכות החיצוניות שטפחו על פני העולם ועיוותו את האספקלריה של ביטויו.

גורם שני שאזכיר הוא: האכזבה. נכזבו כל האלים, מכאן. וכל האלים שהכזיבו, מכאן. אותם אלים שבני־אדם יצרו במו־ידיהם ושהתנפצו להם בתוך כדי כך. שכרון המאמינים בקומוניזם, למשל, בארצות שונות ובנסיבות שונות. חזיון זה, חזיון מדכא הוא, ואין לשמוח לאיד המאמינים. כי מי שהיה לו דבר לאמונה, מי שהאמן האמין, והאמין לתומו במה שהאמין, בקידמה, באדם, בצדק הסוציאליסטי, בשלום, ביכולת להשיגו הלכה למעשה, מי שהאמין ברוח החברה ובסיכוייה, ויום אחד לאור מה שראה בעולמו, לאור־מה שנוכח במציאותו, נפקחו פתע עיניו לראות אחרת – והנה הוא לפנינו: עוד כלי שבור, מזועזע ונרעש. ואם אך איננו אדם אחוז דיבוק, או אם אך מותר הוא בביטוי עצמו כרצונו בלא להיענש, הרי ניצב מחריש לפניך החוזר בתשובה, אדם עגום, פליט עולם שבור; והמנוצח – אין בו בשורה, גם לא למי ששלל תמיד את תפיסת עולמו של זה. ומהו שנותר על החוף לאחר שהים נסוג – חוף שהיה כה מלא מפה לפה עד לפני רגע – אם לא צדפים ריקים / וקצת המולה משתתקת?

לא פחות מזה זיעזעה את העולם קידמתו, נוחיותו, אותה תרבות שאקרא לה “תרבות של קומפורט”, תרבות של נוחיות, נוחיות אוטומטית, שאיו עוד בכוח האדם למשות עצמו מתוכה, כשם שלא הצליח מינכהאוזן בשעתו לשלות עצמו מן הביצה על־ידי שתלש עצמו בציצית ראשו. נוחיות לא־אנושית כמעט – אף כי מתחילה כולה לשמושו: משהתרגל אדם לשלוות נוחיותו, יחדל מהסב פניו אל מכאובים ואל תביעות וילך וישתקע אל יתר נוחות ואל יתר שלווה, מפסיד כל נכונות לזוז ולהפקיר דבר על־מנת להציל משהו גדול מזה, כיון שזה מסבכו במופלא ממנו במחיר קצת שאננות! ואין לו עוד קדוש ויקר מיקרת נפשו המפונקה, ואין לו קשה ומפחיד מאבד את זו שאננות תרדמתו המתוקה. וספיקתו יותר ויותר מן החומרי המפנקו, ופחות ופחות מן הרוחני המתנכר אליו. שקוע כולו בהוויית תרבות חומרית ותלוש יותר ויותר מן הרוחני. ישוב וראה – בכורסא, בטלוויזיה איך נרצחת האומה ההונגרית, לפני שנתיים, בחלון הראווה של אירופה. ועולם שלם ראה והחריש. והדוגמאות למכביר, ואין קץ, ועל בשרנו חרשו חורשים.

כמובן שאין אלה הגורמים היחידים, אבל סימנתי אותם כדוגמאות לאותם כוחות חיצוניים שסיבכו דרכו של אדם בן־זמננו.

הוסף על אלה גורמים נוספים ככל הידוע לך, כגון: הייצור ההמוני והאלמוני עד טביעת חותם הגולם המיוצר על יוצרו, מכל מערכת חיים שהיא, ואתה בא אל אותן שאלות שלמען הקיצור נקרא אותם: האדם והאידיאה. והשאלה הנשאלת, בצורות שונות, יש ובדרך בנלית ולעתים אף כביטוי וולגארי, מותר לנסחה עתה, אולי, כך: כלום בא אדם לעולם לשם אידיאה, או באה אידיאה לעולם לשם האדם? כלום מחנך אתה את חניכיך ל–, ויהא אחר הל' הזו, ל׳ התכלית הזו, כל אשר תשים, ל־סוציאליזם, ל־אמונה, ל־חלוציות, לכל אשר תאבה, כלום מחנך אתה את בנך ל־?

הווה אומר תעודה מסויימת יש לך ומוּשם עליך להשפיע ולעשות את האדם שברשותך הולך ומתקדם לקראת אותה תעודה; או, לא כך הוא, והנכון הוא: לחנך את. – כלומר, את האדם, את החניך, ויצא לו זה בשעתו ויבחר לו באשר יבחר, ואולי אפילו את היפּוכו של מה שאתה מאמין בו? או ככה – מה קודם: האדם, או דגליו של האדם? האם לא עגום הוא לעתים המראה, אף כי לא נטול אווירה של הוד, מראהו של פלוני שעדיין נלחם ומרים דגלו, אף כי דהו בינתיים צבעי הדגל ומשמעותם נשתבשה? ונכון מזה, אולי, היה לקחת דגלים כאלה ולהטילם לאשפתות, ולהישאר, אולי, לעתים, גם בלא כל דגל שהוא ולומר: אין לי כעת?

כלום לא יראה כאילו רצה האדם וחישל רצונו והגיע עד מקום ועד מדרגה זו – שרצונו נשאר בה חסר נושא, ומחוסר נושא לרצונו, הפך הוא עצמו והיה לנושא רצונו? ואז מבוהל מגובה המדרגה התלויה מעל הבלימה, מתעוררת בו אותה התפחדות של סחרחורת, ועמה גם רצון לחוש ולרדת, להפסיד מן הגובה, ולפנות למטה, ולאחור, בכמיהה, אל אבא, אל ימי אבא, כאשר היטיב לתאר אורי ניסן גנסין, בסיפּורו “בטרם”, באותו קטע ידוע, כזאת:

“לתפוס את אבא, לשאול אותו תחנונים רותחים והומים: אבא, לא אמת הדבר שיש אלוהים בשמים, הא? אלוהים גדולים וטובים, אמת, לא?”

ואולם עולמנו הוא עולם באין אבא, עולם שהרחיק עצמו בדרכו בת־החורין, וידו הקטנה של הבן נשתמטה מידי אבא הגדול והמיטיב, ונותר לו ילד תועה והולך בדד. לאחרונה, עם פרוץ פולמוס דה־גול בצרפת, כתב סרטר: “מאה וחמשים שנה לאחר המהפכה הצרפתית, אין העם הצרפתי זקוק עוד לאבא, הוא בוגר למדי.” אולם כך היה הוא סבור ואילו צרפת סבורה אחרת (ככל שהדימוקרטיה משקפת את רצון העם…). וחוזרים ופונים אל אבא הגדול, הגונן, השומר בלילה, פותר הסבכים הקשים; וקום חפש לך אבא, והפקר דברים שונים וחירויות שונות וצרכים שונים, שעלו לך לא על נקלה, על־מנת שתשיג לך את ידו שלו הגדולה, הבטוחה, המדריכה, של אבא, הוא היודע הכל, הפותר הכל, החזק מכל שיעזור לך ותוכל לישון לילה במנוחה.

אחת החוויות העזות, המבקשת מבעה בספרות היא: חוויית האדם החשוף. מעל ראשנו כאן, רבותי, פרושה קורת־גג, ואילו מעל עולמנו אין גג. עולם פתוח הפקר, לכל רוח. ואדם אין לו סתרה. ואדם אין לו מה יעשה ומי יגיד לו מה יעשה. פתוח הוא עומד האדם בעולמו, בן־חורין כאילו, וחרד, ומאזין, כעומד על הגשר המזועזע שמעבר ליבשה המוצקה, ואינו שואל ואינו כלום, אלא עומד בעמידתו.

דברים אלה שהזכרתי כאן תוכלו למצוא ברשימה ארוכה של ספרים לקוחים מכל קצות העולם, אשר נכתבו בארבעים או בחמשים השנים האחרונות.

ואינני בא, חברים, לטעון שענינים אלה נודעו או התחילו או התנסחו רק לאחרונה בלבד. מעולם היו קיימות דעות והשקפות או שמועות כאלו, ותמיד העלו מורת־רוח בקרב שומעיהם, אלא שלא בקדרות הזו, לא ברוב דעות כזה, ולא באותו עומק הרגשה, שאתה מדבר עתה על ענין־הכל, והכל קושבים אליך, גם יותר מאשר אתה מפלל.

רק כימי דור אחד עברו – וכמה סימני קריאה מוחלטים הפכו לסימני שאלה, לשלוש נקודות. או אף לא עד כדי כך?

דוגמה ידועה היא אותו ספר שיצא לפני ישנים אחדות וזכה בפרס נובל, ואינני מתכוון לד“ר ז׳יוואגו, אלא ל”הזקן והים".

קיצורו כך הוא: יצא אדם לאוקינוס, נאבק בדרכיו וצד לו דג, גדול מכל כולו שלו, גדול גם מקליפת סירתו. ירד אדם לים, שרה לים ויכול לו, והנה הוא חוזר אל היבשה ובדרכו רודפים אחריו כרישים וחוטפים ומורטים ומקצצים בטרף שלו, ועד שהוא חוזר אל היבשה שלו, נותר עמו רק שלד מכורסם, וחזור יחזור בידיים ריקות כלעומת שיצא. מעשה באדם שיצא ללחום באיתני הטבע, זה האדם היודע לשלח כוחות עד מעמקי ארץ ועד רום הירח, היודע לעשות פעולות מרחיקות לכת כנגד כל כוחות הטבע ושמרנותו – ואל עולמו האנושי שלו, הוא חוזר בידיים ריקות ובנפש אכזבה.

או דוגמה אחרת, מחזה, שאין לו אולי קוראים מרובים, שאין לו אולי צופים מרובים, אלא שבכל מקום ומקום שהוצג, זכה להערכה כי מבטא הוא את הקהל היושב וצופה בו כנגדו. ויהיו דברי הביקורת הלמדניים אשר יהיו, כי הוא שאמר את הדבר שהיה גנוז בלב רואיו. אני מתכוון למחזה בשם “סוף־המשחק” מאת סמואל בקט.

במחזה הזה ארבע דמויות בלבד. שני אנשים וזוג הורים. שני האנשים, כמין רב ותלמידו או אדון ושולייתו, או כרצונכם, ממלאים את הבמה בהווייתם, ושני ההורים חבויים בשני פחי־אשפה בירכתי הבמה. מפעם לפעם נפתח מכסה פח־האשפה ומציצים זוג הזקנים האלה על־מנת לפסוק פסוקיהם וחוזר המכסה ויורד עליהם. והרב ותלמידו משיחים אין־קץ על הווייתם, ולעתים שולח האחד את רעהו לעשות דברים, שכן הוא עצמו מרותק לכסאו, ואילו חברו נע ומחזר בחדר. וכך הוא שולחו להציץ פעם באשנב ולדעת מה שם, ומה ניתן לראות אחרת בעד האשנב. ולשליח סולם, והוא הולך ונוטל־את הסולם ומציבו ומטפס בו, ופותח את החלון ונשקף החוצה, וכשהוא נשאל את שאלת ירמיהו – “מה אתה רואה”? הוא עונה: “אפס”. הבט לימין: – “אפס”. לשמאל – שום דבר; הסתכל למעלה? – אין דבר לראות; למטה? – אפור; אפור לכל צד; השמש שקעה? – מי יודע; עוד עודה? מי יודע; הוויה של בין לבין וללא כלום. בכל המחזה הזה, ובמחזות אחרים של אותו מחבר, אין איש בא, אין איש הולך, אין דבר קורה, דבר לא משתנה. וכך הוא העולם ולא אחר. לא כך, אם זו דעתכם, אם כך נושא חן מלפניכם, או אם אומרים אתם הן, אלא כך הוא בהווייתו כפי שהיא, והצופה בעל־כרחו, ומתוך מעמקיו עונה הן, ואינו יודע על מה נחפז לענות ולומר הן עלוב זה.

גם במחזה אחר, מאת יוז׳ין יונסקו, ושמו “הכסאות”, גם בו אין אלא שני משתתפים בלבד, מראשיתו ועד אחריתו, זקן ואשתו הזקנה (בעולמנו הכל זקנים), והם מצפים בביתם לבוא אורחים. מדי פעם נשמע צלצול ונכנס אורח בלתי נראה, אך קיים כדמות ערטילאית. בעלי הבית משיחים עמו, מציעים לו כסא ומפעם לפעם הם חוזרים ויוצאים מעבר לקלעים וחוזרים וכסאות נוספים בידיהם, כמספר האורחים המסויים שבאו, באופן שעל הבמה מתאספים כסאות נוספים מבלי שלמראית־עין יתווספו אנשים נוספים. אין אדם נוסף אלא רק כסאות מתרבים והולכים. והנה הולך האולם ומתמלא, הולך ומתגדש. והערב צריך יהיה ליפול דבר מיוחד במינו בבית זה, אשר לשמו נקראה כל העדה וכל קרואיה הנכבדים וביניהם אנשים נכבדים ביותר. אגב קבלת פניו של כל אחד ואחד מהם, שומעים את שיח החברה, את שמועותיה, את סגנונה, את חדשותיה, את נושאי התענינותה. פלוני שבא שואלים לשלומו, עם אלמוני מלעיזים את הלעז או הרכילות האחרונה, וכו' וכו׳ וכו׳. מתברר כי אותוִ זקן בעל־הבית, עתיד יהיה למסור היום הודעה חשובה ביותר, ובהודעה הזו גלומה כל תמצית חייו, כל שרכש בנסיונו עד היום ההוא, והרי הוא מצפה לשעה שציבור ידידיו ומכובדיו יהיו יושבים לפניו וצופים בו, ואז יאמר להם, זאת הפעם יאמר להם את דבריו, עד כלה, את כל לקח נסיונותיו ונסיון דורו. בזה אחר זה מתאספים האנשים.

מתברר כי מחשש שמא לא ימצא הזקן בכוחו את המלים הנכונות או כדי שלא ייכשל חלילה בלשונו, ושפתו לא תעמוד לו לאמור כל דבריו אשר כל כך חיוניים הם לו, שכר לו אורטור ידוע, נואם בחסד עליון, על־מנת שיגיד הלה הכל במקומו. הפקד הפקיד בידיו את־כל המסמכים, את כל הניירות, את כל המכתבים. שיגר אליו הכל, וכל חומר שהיה עמו, על־מנת שאותו אורטורִ יאמר זאת הפעם הכל, ולא ישייר. עתה, לפתע, לבסוף, מופיע לא אחר כי אם הקיסר בכבודו ובעצמו. גם דמותו לא תיראה, אבל הבית כולו מתמלא אור. הקיסר הגיע. הכל קמים. מהומה, הבית מלא כבר מפה לפה, אין עוד כסאות, הכל קם. כל הדור. לחץ ודחק. מופיע האורטור. למראיתו מתלהב הזקן ואומר: אין לי עוד חפץ בחיי. למעלה מזה לא אהיה עוד. שיא חיי הנה הגיע. הוא יאמר את הכל במקומי. לא יתואר רגע, מעמד גבוה, עשיר, מופלא יותר, מאשר הרגע הזה, כעת, ולמה אחיה את השפל שיבוא לאחר השיא הזה?

והוא וזוגתו, איש מחלונו, קופצים החוצה אל הים, או־מי יודע לאן, ונשאר האורטור לשאת דברו, השליח בשליחותו, ומשתרר שקט, והוא עולה על הדוכן, ופורש את שתי ידיו, ומתברר … שהנואם אילם. וכל שהוא אומר לקהל הרי הוא מין בו. הוא אילם, תינוקי, שקודם הדיבור, פראי. קולות זרים ומוזרים – והמסך יורד.

או, שמא נפנה עתה אל מחזה אחר (ואני בוחר במחזות, כי מחזות יש בהם פניה שתגובתה בצדה, שהקהל עצמו בלא מתווך, רגיש להם, ובו במקום. אינו תלוי בחסד מבקר אנין טעם זה או אחר, שיאמר: היצירה משבחה או גרועה – הוא עצמו הקהל, החברה עצמה, מגיבים עליו מיד, בו ברגע). מחזה זה, ואני מסופק בערכו האמנותי, אף כי כבוש כבש לו את הקהל בארצות תרבות רבות, וחוזר ומוצג אין קץ פעמים, ודומני שגם בארץ יוצג בקרוב, ועל כן אני פטור מהרצות את תוכנו – אני מתכוון לאותו מחזה של אוסבורן “החזר פניך בזעם”, שממנו נולד הביטוי הנפוץ עתה כל־כך “הצעירים הזועמים”. והנה, על מה מדבר אותו מחזה: על דור צעיר, משועמם בעולם שבו הוא חי, שאינו יכול לשאת את עצמו ואת עולמו לא בשל סיבות סוציאליות אלה או אחרות, ושלא כאן הּמקום לדון בהן אלא בגזירה, בתגובה לאופן שבו העולם עומד בכללו. והצﬠירים הממלאים את האולם מרותקים למראה עיניהם ולמשמע אזניהם ולחינם כל פסק הטעם האמנותי, או האחר שיפסקו להם, כל ה“מומחים” למיניהם, כי לקוי המחזה בכל מיני ליקויים שהם. הענין הזה שאומרים: נטול משמעות הוא עולמך; עולמך אפור ושומם ואין בשביל מה; ולא כדאי; זה הענין המכריע. או נשתמש בשפת הילדים: אין בעד מה. עולם של “אין בעד מה”.

למותר, דומני, דוגמאות נוספות. ודוגמאות יכולתי ללקט באפס־יד מכל פינה ופינה בעולם ומכל מקום ומקום שיעלה בדﬠתכם על פני כדור הארץ היום, אם אך נכתבים בו דברים דרך חירות ונקראים דרך חירות, אם אך מותר לו ליוצר לבטא את אשר עם לבו בכנות – והתמונה, חוששני, לא תהא שונה מן התמונה שהוראתם לעיל, בכללה. ואם גם תבואו עתה ותטענו כאן, בכוח ובלהט, את אשר טוענים בכל מקום: אבל, אין אנו רוצים בתמונה הזאת, אנו חפצים בספרות אחרת, של חיוב, אנו חפצים בספרות של “כדאי”, בספרות שאומרת “יש בעד מה” – תם אני ולא אדע על איזה ספר תוכלו להצביע, ואם אמנם תמצאו כזה ומה תמצאו בו, זולת אולי, אשר בכברת האדמה הצרה הזו שבה אנו מתהלכים, בין יטבתה לעין־גדי, אלא שלא בספרות, כי־אם בחיים עצמם.

ולכאורה הלא הכל טוב בינינו. לכאורה, אנשים אוכלים ושותים ועושים חיים. כמעט והם שמחים בעולמם. בסיפור אתר של עגנון, מתואר מצב מסויים, דומה לזה. כוונתי לסיפור “המלבוש”. חייט אחד הכין מלבוש בשביל השר. המלבוש היה כמעט גמור. לא היה חסר אלא עוד משהו, שעליו אומר עגנון: “זה משהו שאם הוא יש המלבוש מלבוש, ואם חסר אין המלבוש מלבוש.” אף על פי שהכל לכאורה יש, שום דבר איננו. והנה ה“כמעט” הזה חסר, ואת הכמעט הזה מחפש החייט ההוא ובשל הכמעט הזה הוא מוצא את אבדנו וטובע במים רבים והכל נשחת בידיו. על כן משתדפת הבקשה שמבקש שופמן לבנו הצעיר: פתרון. הבו לנו פתרון! הבו לנו חיוב! המן הגורן או מן הייקב? אחת היא. ובלבד שיביא אחיזה של טעם! ספרות הדור הזה, לצערי, אינה ממציאה אותו. הכל, לכאורה, יש, המלבוש, לכאורה, גמור – וה“כמעט” המכריע חסר. אין בה תשובה. אינה אלא חושפת, מוקיעה, מצביעה, מתארת דברים לדיוקם ועומדת בחשפונה מול השברון. ואין בידה רפואה; מכל מקום, ברגע שהיא מנסה להורות על רפואה אפשרית, קל מהרה מתגלית חולשתה. ואף על פי שלא טוב שכך הוא, כך הוא.

לפיכך ויתרה הספרות על כמה סימנים שהיו מסימני היכרה, אך זה תמול־שלשום. כך ויתרה על העלילה שהיתה יסוד מוסד לכל סיפור. כשם שבמוסיקה ויתרו על המלודיה ובציור על הנושא הצורני, הספרותי (ומכל מקום על הנושא במשמעותו שהיתה לו פעם). אין היא עוד מחפשת את ה“יפה”. אין לה צורך בפרספקטיבה. אינה עוסקת בבנין אדריכלי ולא בכל ערך פיגורטיבי שהוא. ממנה והלאה. כל אלה שהזכרתי, בעיני ספרות זו, הם ערכים של תמול־שלשום.ִ וגם אם יכאב הלב על שחלף העולם הטוב הקודם – חלוף חלף. (אלא שצריכים לחלוף עשרות שנים עד שלומדים הבריות את שפת היום הזה, שבספרות). הרי זו ספרות של עולם ללא כסות. ללא חנינה, ללא צל. מעולם הרגישו כך, אמרתי כבר, אבל מעולם לא הרגישו בזה רבים כל כך ובקדרות שכזו, ובמדעיות שכזו, ובחוסר אשליה, ובאבדן כל עלה תאנה. וכך חוזרים אנו איפוא אל המצב של העדר עלה־התאנה, בעולם שלאחר עלה־התאנה, לאחר שכבר ידענו את כל אשר היה, ואנשים במומיהם ובקלונם כשם שביפיים ובמלוא קומתם, ניצבים לפנינו, לא בלא שיתבוששו, אלא בין אם יתבוששו ובין אם לא יתבוששו, בחשפון. והספרות אף היא קרואה לחשוף ולחשוף. וחשיפה מתמדת זו גילתה מהרה שלושה פצעים גדולים, ושלושתם אימות.

האחת אימת החירות. בכל מקום בני אדם זכו בחירות ובכל מקום חוששים בני אדם מפני החירות שבה זכו. או מסתבכים בה ובמנגנוניה עד כי לא תמיד יידעו כיצד יתירו עצמם מן הסבך.

בכל מקום זכו בני אדם בזמן פנוי יותר משהיה להם אי־פעם, תודות לכל מיני המצאות טכניות וסדרים חברתיים מתקדמים, ובכל מקום עומדים בני אדם ותוהים מה לעשות בו בזמנם הפנוי הזה, ואיך להרגו מיניה וביה, איך לשחתו בידיים, איך לבזבזו, איך להינצל ממה שעשוי להתגלות לך כשאתה פנוי לעמוד ולהביט למעלה ולמטה ולא רק היישר נכחך כשהעול על צווארך. לפנים נלחם האדם על פנאי; ﬠתה הוא בורח מן הפנאי; אל הסינמה ואל בית־הקפה ואל כל שאר בידורים תרבותיים יותר או תרבותיים פחות. והטכניקה, הציביליזציה, מעניקה אפשרויות לא ידועות מקודם, בתוך המטווה הנרחב והעשיר הזה של “לחם ושעשועים”. וכך נסתכל בהמונינו ובפני עצמנו להשתעשע בנקל ולברוח מפני זמננו שלנו.

אבל האימה הקשה מכולן היא אימת המחר. כשׁנושא אדם עיניו ומביט לפניו: מה יהיה מחר? פשוטו כמשמעו:


אך מה יהא מחר, אמר לי. רע?

מחר… בשפוך ההר את מררתו.

כאפר חם, כטיט חמר תופח,

על עולמך… מטר לא בעתו?

ידיד נפשי! האין לבך שומע

איך מתחתכים מעי האדמה?


התחתכות המﬠיים! הרגשה לוהטת שאנו חיים ﬠל צלﬠ וולקן רותח, שתוך כדי כך הוא ﬠשוי לבקוﬠ. ומה יהיה ﬠל הכל? והולך אדם בﬠולם נטול בטחון ומחפש לו צל של בטחון, מחפש אחר תוכנו של אותו פסוק נפלא שנﬠדר, שנבצר ממנו: “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רﬠ”, וזה אינו בידו אף ﬠל פי שהוא יודﬠ אותו. אין כאן, רבותי במה להתנאות. כלל לא. ﬠלוב שככה הוא. אך, ככה הוא.

אקרא לפניכם ﬠתה קטﬠים משירי משוררים ישראליים בני דורנו בבטאם הרגשה זו, אותה בדידות חסרת רחמים מתחת השמים.

אני קורא שיר של יהודה ﬠמיחי, מתוך הספר “ﬠכשיו ובימים האחרים” וזה הבית הראשון:


"אלוהים מרחם ﬠל ילדי הגן / פחות מזה ﬠל ילדי בית–הספר /

ועל הגדולים לא ירחם ﬠוד / ישאירם לבדם. / ולפﬠמים

יצטרכו לזחול ﬠל ארבﬠ בחול הלוהט / כדי להגיﬠ לתחנת

האיסוף – שותתי דם".


אני יודע שיכול כל אחד מכם לקום ﬠתה ולטﬠון בצדק רב: לאו. לאו כך הכל. לאו כך תמיד. אין זה אלא מקרה ולא כלל להכלילו. אבל אין זו טﬠנה. ההרגשה שמרגיש אדם כי ככל שיגדל, ככל שידﬠ יותר, ככל שיﬠמוד יותר נוכח ההוויה, אינו צפוי אלא להיות יותר ויותר ﬠרום מול גורל משתולל יותר ויותר – היא הרגשה מהותית; ואילו הקטנים נמצאים ﬠדיין בחסד האל שאינם יודﬠים ﬠליו.

משורר אחר מביﬠ דבר דומה ﬠל פי דרכו. (אני קורא מספרו של נתן זך “שירים ראשונים”):


"אני, לﬠצמי אני שר / ראיתי ﬠלה נופל אתמול. / אדם

ﬠני מכל בכל כל. / רוח גוררת ﬠשב וחול. / אני, לﬠצמי

אני שר. /"


אני מבקש לשים לב לשורות אלה, לא משום שהן יפות מכל, אלא משום שאמור בהן דבר ראוי להקשבה, בשפה אפורה מאד, ﬠד כי לﬠתים אפשר לפסוח ﬠליהן. אבל זה אחד מסימני השירה הזאת: שפתה האפורה, הבלתי שבתית, נטולת המליצה, החסרה כל פאר וקישוט, המוותרת ﬠל כל דבר נוצץ, בלא שום שכיית חמדה, בלא שום נזם או ﬠגיל. במלים האפורות ביותר, במלים של ﬠתון, במלים אוטובוסיות, לאמור שיר. “אני, לﬠצמי אני שר; / ראיתי ﬠלה נופל אתמול”. והיום מה ראית? אין. שכן, אדם ﬠני מכל בכל כל. ולתוך הנוסחה האלגבראית הזאת אפשר לתת ﬠרכים אריתמטיים ככל שתרצו. “רוח גוררת ﬠשב וחול”, ואדם אינו אחר מזה. זה האדם, הנבחר, הבוחר לו, כאילו. אני, לﬠצמי אני שר. כשאין לאן, ואתה מאוכזב מﬠולם ומאדם, אל ﬠצמך אתה חוזר, אל ﬠצמך אתה שר וגם זה לריק.

ובכן, מה? זו ההרגשה. הרגשה איומה. איום לשאת אותה. טוב יותר בלﬠדיה. שלווה יותר בלﬠדיה. נורא לחיות אותה. נורא לשיר אותה.

אבל אין מנוס ממנה.

המאה ה־19 פﬠלה דברים שונים, ובין השאר ביטלה את השלטון בחסד ﬠליון והציגה במקומו את השלטון בשם החוק וכן גם השמיטה את הקרקﬠ מתחת החכמה כ“בינה ﬠליונה”, כ“אור ﬠליון”, ותחת זאת הניפה דגלה בשם “האור הטבﬠי”, האנושי. ובשני דברים כאילו חיוביים, כאילו פוזיטיביים, פרוגרסיביים אלה, אינך יודﬠ, בסופו של דבר, אם היטיבו ﬠשות. כי החוק, כשאינו חוק אלוה ממﬠל הוא חוק האדם. וכשיוצר לו האדם את חוקיו שלו, קם אז החוק יציר ידי האדם ושולט באדם יוצרו. הוא ﬠצמו נﬠצב בכלי שﬠשה. ובשאלה הﬠתיקה “היתפאר הגרזן ﬠל החוצב בו, אם יתגדל־המשור ﬠל מניפו?” – בשאלה זו ﬠצמה ﬠומדים הישגי הפרוגרס באין־תשובה ברורה בפיהם, אם מוטב הוא החוק שﬠשה האדם ﬠצמו לטובת ﬠצמו ולהגבלת ﬠצמו, אם טוב ממנו חוק אלוה ממﬠל שﬠל האדם להתכופף ולהיכנﬠ לו. האדם ששאף לחופש לפי כוחו, חוקותיו גוזרות ﬠליו שוויון מטﬠם החברה ואומרות לו: לא במלוא כוחך תלך, אלא בתחומי החוק שהחברה קצבה לך; והניגוד הוא ניגוד קיים וללא פשרה.

וכך גם תחת התבונה, שהאמינו בה כי ממקור “אור ﬠליון” היא – בא המדﬠ, בן תבונת האדם בן־החורין – וכך קרה דבר מפתיﬠ שאיני בטוח אם חזו אותו מראש, ומכל מקום לא רבים חזוהו כך. ומה הדבר? שאותם שדי היﬠר שאיימו ﬠל האדם הקדמון בתקופות קמאיות, אותם שדי החושך והצל מפחידי הפרא מאז ומﬠולם – ﬠזבו את היﬠר ואת הלילה ואת הצל ונשתכנו במﬠבדה המוארה של החוקר הנבון, המפוכח, במﬠבדה שלו השקטה, המוארה באור פלורסצנטי, אשר כל שדיה שלה, נוסחותיהם החומריות מוגדרות במﬠט, והאדם, כפאוסט, במﬠבדה שלו, ﬠומד שם ﬠתה מול מזיקין ממין חדש, מבוטל מכוחם, אף כי אינו קורא להם ﬠוד שד. ייתכן שהוא קורא להם בשם וירוס, אולי הוא קורא להם בשם גרﬠין, או בשם אחר כלשהו, אבל ﬠמידתו נוכח אי־הדﬠת, נוכח אדישות החומר שפיﬠנח, אדישות לכל שאלות הטוב והרﬠ, שיש בכוחם לפוצץ את העולם ולהחיותו באותו קור־רוח, ﬠם האימה מפני יום המחר, גרמו לכך שאף ﬠל פי שיש בידיו, לכאורה, ליצור בכשרונו כל מיני דברים לרﬠ ולטוב, מצפן אין לו. ואם כוח הוא הריהו כוח מטורף למדי. והמיתוס הקודם של האדם הפרא שהוחלף ﬠכשיו באור הלבן והבהיר, לא נתנקה ﬠל־ידי כך ולא ניצל מן הפחדים, והרי הוא טובﬠ בפחדים לא מוסברים, שהדורש לרפואתם פונה אם אל המﬠמקים, על פי דרך זו או אחרת, ואם אל כל ישוﬠה שהיא – וקצרה ידו מהשג את מﬠמקיו האמתיים ומגהות להם מזור.

מה התﬠרﬠר, איפוא, אם לא ההרגשה של קיום המוחלט? ההרגשה כי אמנם יש דבר מוחלט. כי יש דבר שאינו סובל שינוי, שהוא וודאי, שהוא רק ברי, שמציל מן הספקות. כי יש דבר שאינו נלעס בשיני הזמן. יש דבר שלם בשלמות, וגדול מן הזמן וﬠומד בפניו ושליט בו. הרגשה זו – היא שהתפוררה. ובמקום המוחלט לא נותר ﬠמנו אלא רק הכמיהה אליו. הגﬠגוﬠים. הגﬠגוﬠים האמורים אל ידו של אבא, הגﬠגועים אל משהו יפה וטוב, אל חזון, אל יﬠוד, אל בשורה, אל שליחות, בלא דﬠת מה היא למעשה. כי בשני השטחים האלה, בשטח המדﬠ כבשטח האמונה, נזדעזﬠו ההתחלות. היסודות.

וכשם שהפצצה האטומית בת לגיטימית היא לאור הטבﬠי של האדם המודרני; כך האינקויזיציה בת טבﬠית היא לאמונות, וליפות והחסודות ביותר. ותהא האינקויזיציה הזו קרויה בכל שם שתקראו לה, אם וידוי ואם שריפה ﬠל המוקד.

אכן, אדם השואף להתקדם חייב להאמין. אבל בﬠיני הבריאות נחשב המאמין לדון־קישוט, והדון־קישוט לנלﬠג. והנלﬠג אינו ﬠשוי להיות נושא לאמונה, ונותרים להם אלה באין אמונה. ﬠל כן חוזרים ומציﬠים לפנינו את ההצצה הפשוטה ואולי אף בכנות, ושמא גם בתמימות, ולמרות הכל: נתנה ראש ונשוב אל מה שהיה קודם. אל זה הדבר שהחזיק קודם את בני האדם צמודים כאחד, מאוששים ﬠל רגליהם בﬠולם איתן ובטוח. הבה נשובה לאמונה. הה, אילו ידﬠנו איך ﬠושים זאת. אפשר לדﬠת איך לחזור לפולחנות; איך לקיים מצוות; איך לﬠשות מﬠשים. אולם כיצד חוזרים לאמונה – אין איש יודﬠ לומר, אלא אם כן מתכוונים להﬠמדת פנים חסודות בלבד.

שוב אציג בפניכם שני משוררים בﬠנין זה. בספר אחר של יהודה ﬠמיחי: “במרחק שתי תקוות”, הוא אומר בשיר “אל מלא רחמים”:


"אל מלא רחמים, / אילמלא האל מלא רחמים /

היו הרחמים בﬠולם ולא רק בו. /

אני, שקטפתי פרחים בהר / והסתכלתי אל כל הﬠמקים, /

אני, שהבאתי גוויות מן הגבעות, / יודﬠ לספר–

שהעולם ריק מרחמים."


וכן גם:


"יד אלהים בﬠולם

כיד אמי במﬠי התרנגול השחוט

בﬠרב שבת.

מה רואה אלהים מﬠבר לחלון

בעת ידיו מכאיבות לﬠולם?

מה רואה אמי?" –


ושיר של טוביה ריבנר, בספרו “האש באבן”, אומר כך:


"ברחוב הריק כל תריס מגף. / מנין באתי? ולאן / אני

הולך? אגף / בתים אפור בשמש הלוהטת. לא כאן/ ביתי

זה לא הרחוב שלי. ביתי /

לא כאן, השמש הלוהטת /

מתחת לרגלי. אין איש אתי, / בכל הרחוב אין

איש אתי אשר יוכל לתת / לי תשובה, מלה אחת

גואלת … — אלי, אלי פתח, פתח־לי דלת!"


ובשיר אחר, של אמיר גלבוﬠ, מתוך “שירים בבוקר בבוקר”, “ﬠד דלתו” כתוב כזאת:


"אין עוד לקרוא את השם מן הדלת / כי אין לו עונה בחדרי

הבית. / ובכל זאת אני חוזר וחוזר אל האוולת / מדי

רדת יום, בשעות בין הﬠרביים// כי בﬠולם אין לי ﬠוד רﬠ/

ואין ﬠוד נוסף שישמﬠ לדברי. /" –


ההרגשה שנותרת בדד, ההרגשה שבמקום שמישהו היה ﬠונה לך תמול שלשום, אין היום אלא דלת ריקה, שאין כלום מאחריה – היא הרגשה ששותפים לה משוררים צﬠירים ולא צﬠירים, בני מקומות שונים, בני השקפות שונות, התחלות שונות, ביאוגרפיות שונות, תנוﬠות פוליטיות שונות, וכולם חוזרים אל קריאתו הנזכרת למﬠלה של בן מרחביה: “אלי, אלי, פתח־לי דלת”… הרי זה ﬠוצר נשימה. הרי זו קריאה פתטית, אלא שתוכה כברה, לא כאן מקום שיעמיד אדם פנים. הרי זו קריאה הרבה יותר מקריאה רגילה כלשהי. הרי זה גם אחד המוטיבים היסודיים אצל ﬠגנון, מוטיב הבית. שהיה היה פﬠם בית לאדם, ואילו היום הוא חסר בית. פﬠם היה לאדם מקום מרכזי, פﬠם היתה לו פינה, פﬠם היתה משפחה, פﬠם היה שולחן־בית־אבא, פﬠם היה חג, פﬠם היה נתיב, פﬠם היה לאן, פﬠם היה הﬠולם מסודר – ונתפקק הכל, נתפקק לחוליותיו. ומה נותר? ﬠל זה תוהה האדם באי־בטחון. אי־בטחון כיסוד מוסד, המאחד פרא בן חופי האוקינוס השקט עם בן תרבות המﬠרב ﬠל כורסתו, אפוף ספקות וﬠשן מקטרת, הﬠולם נעשה מאוחד – באימת מה־יהיה־מחר. באין־הבטחון ובפחד. לאן כל זה מוליך? בדידות. בדידות ﬠד כדי כך, שנמצאים אנשים לא מﬠטים בﬠולם, וביחוד היה הדבר בולט בﬠולם האירופאי, כשנמצאו מיליונים שהיו מוכנים לצאת את קור הבדידות ולעשות ﬠיסקת חליפין, לאמור: קחו נא את חירותי ותנו נא לי תמורתה קצת חום. ואז פנו הללו אל הקומוניזם, הללו אל הקתוליציזם, ואחרים אל כל “איזם” שהוא, כדי להיגאל מחרפת הבדידות, כדי להשיג איזה היקף, איזה חברה שבה הולכים יחד, צוﬠדים במארש אחד, ונמצאים יחד, חושבים יחד ומדמים כאילו המציאות אחרת היא. וכל זה, לא משום שתמו ה“ﬠרכים” מן הﬠולם – אלא משום שנתפקק יחס האדם התם אליהם, ונשתבש.

היה היה קולומבוס בשﬠתו, והלה יצא אל הבלתי ידוﬠ, אלא שהוא האמין בתמימותו והﬠיז לﬠלות בשלוש ספינות רﬠועות, בלתי מתקבלות ﬠל הדﬠת, ולהפליג בים בלתי ידוﬠ מתוך הרגשה שיש איזה שם, מוכרח להיות. ואילו את האדם בן זמננו ראינו במחזה שהזכרתי כבר כשהוא עולה בסולם, באותו סולם שאולי הוא סולם המדﬠ, אולי סולם הקידמה, סולם ההישגים, ומﬠל הסולם הוא מכריז, כשהוא משקיף למרחוק: הכל אפור, שווה, שטוח וריק, ואין לאן, אין במרחק יותר ממה שיש בקרוב. לא לשוא מרדף אחרינו חזון הﬠנק פוליפמוס, שמספר ﬠליו הומרוס, הוא הקיקלופ שעינו האחת נסתמאה, ﬠנק מרושﬠ וﬠוקר אבנים, ﬠיוור ומטיל אבני שנאה באדם שהתגרה בו, משליך בלא לראות, מכה בלא שם, בלא כתובת, את “לא איש” – ותוקפת לﬠתים ההרגשה כי פוליפמוס הﬠנק רודף אחרינו ואנו נמלטים אל הים, אבן אחת בספינה ויקיץ הקץ, אלא שאנו עוד משתהים להתגרות בו נוספות. אפילו אם למחרת יחזור אדם ויתﬠשת, יתﬠקש להכריז כי לא כזה הוא הﬠולם ביסודו, כי אסור שיהיה כך, ולא חינוכי הוא עד מאד לחשוב כך.

ובכן, שואלים, מנין להתחיל כדי לשנות? כלום אין מי שיודﬠ? כלום לא יהא זה הסופר בן דורנו שיהיה יודﬠ ואומר אחרת ויסייﬠ לאדם לﬠמוד אחרת, בﬠמידה איתנה יותר, נוכח כל מדווי השﬠה כפי שהם? – האין הוא יודﬠ אחרת ויפתח לפנינו דלת? ואמנם, פייטנים לא מﬠטים הסיקו מסקנה. והם טוﬠנים, לא כפי שאתם מצפים, אולי, אלא כי מוטב לנטוש את הכל ולחזור אל ההתחלה, הפרוטופלסמית, אל בטרם היות כל. אל הפרימיטיב, אל ההתחלות הפשוטות ביותר, הקמאיות. אל הימים שלפני נוח הצדיק, אל קודם קין והבל, אל גן הﬠדן, אל קודם קוץ ודרדר, בטרם היות האדם משכיל ויודﬠ, בטרם טﬠם טﬠם דﬠת, בטרם הנחש. אחרים מוסיפים ואומרים: לא עוד נסמוך על תבונתנו, אלא רק ﬠל מה שחוץ לתבונה. ﬠל הסוגסטיביות. על הסוגסטיביות הלא משכילה. ﬠל היצור האימפולסיבי שבנו: ﬠל הבלתי מודע. ﬠל האינסטינקט הנשי. ﬠל ארץ השממה שקדמה לאדמת המזרﬠ. ﬠל המשהו שלפני ולפנים, הבלתי מפוקח.

שוב אחרים לﬠומתם באים ומכריזים כי האמנות, והאדם המשמש אותה, כל שﬠה שהם מרהיבים ﬠוז בנפשם להציץ כהוא זה, אך כטפח מעבר למחיצה, מחיצת המותר־אסור, של נימוסי החברה, ההגון־בלתי־הגון, אל מﬠבר לכך־ﬠושים וכך־לא־ﬠושים, אל מעבר לכל ה“דוקטרינות” שלנו – ושם, מﬠבר מזה, במצודד הזה, מתגלה הﬠולם האחר, המופלא במינו. שם, טוﬠנים, שם מרחבים, שם מרחקים, ולא מﬠטים המנסים נסיונות התחלתיים כאלה. בים הגדול הזה, הם מכריזים, יש יותר משיש בכל היבשה המוצקה הזו, אם אך אתה מﬠז וﬠובר את כברת המותר־אסור, ומשבר לך ומפרק את הצורה הסגורה, ופורץ אל מחוץ לתחומי הקו, מחוץ לקונטור ולנושא הפיגורטיבי, מיד מתגﬠשים לפניך אופני הבﬠה חדשים ורﬠננים ובלתי נודﬠים, להזיד ובכוחם להגיע אל האמת הבלתי מתפרשת, הבלתי נקרשת, הבלתי בורגנית, הבלתי בﬠל־ביתית, מﬠבר לכל מוסכמות החברה ושיגרתה, אל החירות המסחררת שאין להשיגה.

ובכן? אחד החכמים דיבר פﬠם ﬠל הטרגדיה של אותו שרוצה לבﬠור ואיננו יכול, שמבקש ואיננו מצליח להידלק. וזה גורלו של המבקש את אמת חייו. מהרה מתברר לו כי אין לפניו אלא שתי אפשרויות, אם להביט ישר בﬠיני המציאות, רﬠה כפי שהיא ומבטיחה כפי שיכולה להיות. או להסב ﬠיניו ולראות מדיחים. והמבקש להביט היישר בﬠיני המציאות, בלא להוליך שולל את ﬠצמו, ובלא להסב מבט מן־הרﬠ ומן הקודר, ובלא להסתפק רק במה שאינו מרגיז ובלא לבחור רק במה שמרגיﬠ, ובלא רק לחמוק מכל שאר המראות, נדרש לאומץ. לﬠמוד ﬠמידת אדם ﬠל פרשת הדרכים. ולהיות חייב בהמתנה. וזה הﬠניין.

מחזה ידוﬠ יותר של סמואל בקט, שהזכרתיו למﬠלה, הוא: “בהמתנה לגודו”. וגם בו, כזכור לכם, שניים, זרים ומוזרים, אף כי אינם לא זרים ולא מוזרים, שﬠומדים וממתינים ﬠל אם־דרך אחת, שהיא, במקום שאינו מקום, בשﬠה שאינה שﬠה, אל פלוני, שמי יודﬠ מי הוא, ושצריך היה לבוא אליהם ולהגיד להם מה אדם ﬠושה.

“הגיד לך אדם מה טוב”. והנה, לפנות ﬠרב, אף כי מי יודﬠ אם אמנם לפנות ﬠרב, מופיﬠ נער תמים אחד ומודיﬠ להם: גודו אמר כי היום לא יוכל לבוא, הוא יבוא מחר. וצריך להמתין ﬠד מחר. ועל כן אוספים ﬠצמם להמתנה. אולי מחר יבוא, אולי יבוא מחר. מי הוא הגודו הזה? איזה בשורה בו? איזו התגלות? האם הוא דבר שבכוחנו שלנו, בני־תמותה, להמתין לו? ולשם מה ולמה תהא כל אותה המתנה? וﬠל מה היא מתבססת? על היותו שלו, או לא כך, אלא רק על הכמיהה אליו, שיהיה לנו אל ויהי מה: ﬠשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו!

שירה זו שאני מביא לפניכם היום, אינה כופרת. אלא בﬠיני שוטים. כלל אינה אוהבת את המצב האפור, אלא אדרבא, מתחננת, תחנונים לאמונה, כולה. לאמונה, כולה להללויה – אילו רק מצאה אל מי וﬠל מה. שירה לﬠולם אינה משלימה כלל ﬠם זה שקורין לו היום לתיאבון ולגנאי: ניהליזם, אף כי אינה נפחדת ממנו. (ויש, לﬠתים, ובצפורן אצבﬠו הקטנה של “ניהליסטן” יהיה חיוב יותר מבכל כולו־המהוגן של מוכיח פלוני בשﬠר, אחד מאותם סבונרולה־של־כיס המומחים אצלנו להדביק תוויות, לשמחת לב הקהל, כל מיני ר' גרונם־יקום־פורקן נוראי הוד הניצבים ﬠל דוכני ﬠתוני יום ו' שלנו וחורצים לשון והלכות) – שירה היא לﬠולם בקשה, וﬠרגה בה לטהור ולקדוש, אלא שלא במחיר הכרת אמיתה, ולא תמורת ﬠמידתה בת החורין במציאות המקיפה אותה, בנקיעה משמות הסרק ומן המושגים הנכונים, בחינת “מי־שהיו”, מפורקת מן הדוקטרינות המﬠוגלות והלמדניות מאד, ומן המסגרות שדוחקים אותה להכלא בהן; חפשיה, ללא תודה וללא סליחה, ולא תתפאר במה שאין לה; ואף לא במסורת, כשחדלה ﬠתירת־זכויות זו לדאבון הלב, לאמור דבר שהיתה אומרת פﬠם להפליא. פניה אל דבר אמונה, שנדלקים מחדש בו, שאפשר לﬠשות לאורו, ולשיר הן הן, אל חזון הפותח מרחבים, מתוך שלמות, שנותן לאדם הרבה יותר מﬠצם התקיימותו גרידא, יותר מאשר רק בקשת מנוחה בארץ הנﬠימה ﬠד כי דבר אין לו אל אדם – כן, חירות היא, לצאת ולבוא, ﬠם כל הנורא שבחירות, ﬠם כל הבודד שבה, ﬠם כל נטל האחריות שבה שאין להמלט ממנה, אך בלי לוותר ﬠל פנייתה אל המלא, אל היותר, אל מהלאה, הגבה הלאה.


"פתאום קם אדם בבקר —

ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום,

דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת

ניחוחות לראשו מדיפים ﬠצי אזדרכת — "


של אמיר נלבוﬠ ﬠל הבוקר ההוא, כשיתגלה הדבר הרחוק, שאינו, המיוחל.

רבותי, שתי דרכים הן. וארמוז ﬠליהן דרך משל. האדם בחינת שואב מים והאדם בחינת הכלב הלוקק. שואב המים מה הוא ﬠושה? המים לרגליו למטה, השדה ממנו ומﬠלה, והוא בין מקור המים ובין תכליתם. והריהו גוחן, מרכין קומתו, משתחוה וחוזר ושואב, ומתאמץ ומזדקף, מותח שתי ידיו, ﬠל מנת להשיג את גובה התכלית, וכולו בטירחת ההשקאה, כפוף וזקוף. זה המשל האחד. והמשל האחר הוא משל האדם הגוחן אל המים, ובמו פניו ובמו פיו מגיﬠ אל המים ﬠצמם, פניו במים, פרצופו טבוﬠ בהם, כדי לשתות, ﬠד כי השנים מתﬠרבבים לאחד. המים תמים אל האדם הזה ﬠצמו בלבד. מתחיל בין השנים, האדם והמים, דו־שיח, דיאלוג בין המציאות החומרית המזינה, המﬠשירה, ובין האדם הניזון ממנה להנאתו, אלא שהדיאלוג תם מהר והופך להיות מונולוג נרקיסטי. ואילו במשל הראשון המציאות אינה דיאלוגית, אלא דיאלקטית. וכולה בתנוﬠה. תמיד הולכת וﬠולה ומתפתחת. משלימה בין שני קטבים. מזה גוחן אדם אל המסד, ומזה מזדקף אל השדה המייחל לו. והשאלה הנצחית אינה אלא, כמובן: בן־אדם, מה הוא זה שאתה משקה אותו? אל אן אתה נושא מימיך במאמץ, ומה אתה מגביה להשקות? איזה שדות הם, ומי ומה המה? או, אם אין אתה טורח אלא כסיזיפוס, טירחת חינם חוזרת ﬠל ﬠצמה, וטוב מזה, בכל זאת, הוא לקוק הכלב – היות האדם כחיה, היות הדיאלוג נהפך למונולוג הנאתני בלבד, כיבוש הזולת לתוﬠלתי, והיותי אני מתקיים לשמי בלבד, בלי שום לשם שהוא אחר, בלי כל תכלית אחרת אלא להתקיים, היות האדם באכסיסטנציה בלבד, קיים גרידא. כלום יש אל לﬠולם, יש לקראת, יש מטרה, יש תכלית שהאדם מרכין ﬠצמו קודם למטה, לשאוב ממציאותו וזוקף קומתו למﬠלה כדי להﬠלות פרי טירחתו אל תכלית שממנו ומﬠלה?

או: איך תהיה שיחת האדם מﬠתה – כלבית, ככלב הלוקק; או אנושית, כמתפלל הﬠובד אלוהיו?

וﬠרכים שאדם נקרא לחיות ולמות לשמם זכותו להפוך בהם, לעולם. ולבדוק בהם, לכפור בהם ולחזור ולמצוא אותם, בתנוﬠה מתמדת, חסרת כל מנוחה ושאננות. וכל “כבר מצאתי” של כל שיהיה. –

אדם בודד וקטן ראינו בסיפורו של ﬠגנון “הנרות”, מול אוקינוס כה גדול ואין־סוף. כל כיבושיו במדﬠ, כל כיבושיו בתרבות ובציביליזציה, כל התפתחותו, לא הﬠשירו אותו ולא גרמו לו יתר נחת: אשרי, נוח לי בﬠולמי. וכשחוזרים מן הﬠולם הגדול, ומגיﬠים ﬠד כאן, ﬠד לאילת מופלאה זו, ﬠד ליטבתה שאינה רחוקה מכאן, צפה מאליה השאלה שהזכרתי בראשית דברי: האם מצב מבוכה זה הכרח הוא, האם אין מוצא ממנו? או, כלום זה הטﬠם בדברי האומרים, כי בערבה מצויה דרגה גבוהה יותר, אגב יצירתו של אדם חדש, על גבי אדמה חדשה, ﬠם תהליך יצירתו של אדם חדש? וגם נמצאו, ונמצאים בקרבנו, לאשרנו, אנשים דולקים לכך; אף כי חוגים רחבים מהם אינם אלא מתפרנסים מדליקה זו; והﬠנין כולו תלוי בינינו וﬠומד יותר כהבﬠת משאלה. כלום יטבתה דרך לרבים היא? מופת לאותה התמודדות מחודשת ﬠם ﬠרכים, של אדם מתחדש בנוף מתחדש, ומﬠצם תהילתם של דברים? כלום פתח רחב בה לרבים? או אינה פתרון אלא לאותם שזיק כזה בוﬠר בלבם, לקומץ חלוצים נבחר?

יודﬠ אני כי הייתם מודים יותר למי שהיה ﬠומד כאן ומביא לפניכם תשובות ולא רק שאלות; וכי אולי אף ממתינים אתם לאחד שיקום כאן ויאמר ברורות ונחושות: יש דרך. הנה הדרך! אלא, שזה כמובן צריך שיאמר מי שיש לו, ובﬠיקר – מי שכבר הולך בדרך ההיא הטובה. אותי אוחזת לﬠתים הרגשה כי ﬠולמנו אמנם הולך לקראת תקופה חדשה, אלא שﬠד שתבוא אותה תקופה, חוששני כי נבון לפנות ולשים לב אל תקופת הביניים שלפנינו, אל תקופת הקרח.

תקופה ﬠזה וחסרת בושה. שאין בה ﬠזר רב לאדם בהישגיו המשובחים. תקופה שלא יהיה לו בה במה לגונן ﬠל נפשו יחידתו.

לא בגדים נאים, לא כלים נאים, ולא בירורים נאים להתמלט בהם מﬠמידה נוכח המציאות כאשר היא. וחייב יהיה לﬠמוד בה. הוא ﬠצמו נוכח ﬠולמו וגורלו, באין מנוס. כלום מוכן הוא לכך? כלום מוכן בנכם לזאת? כלום אינו ﬠשוי יותר מדי בן טיפוחים ובן פינוקים, שבהיבטל טיפוחיו, פינוקיו ומטפחיו ממנו, יﬠמוד אז חשוף, חרוך וחרב, ברוח הראשונה שתסער בﬠולם הפתוח היום לרווחה, וﬠד הכוכבים הרחוקים ביותר? כלום מחוסנים אנו וכל אשר לנו, והיקר ביותר, אם ﬠוד יקר לנו? שכן לﬠמוד בקרה ולא להפסיד את דמות אדם שלך – זו השאלה שלפנינו; לשמור ﬠל צלם אנוש, בידיﬠה וברצון, ולהיות יודﬠים להמתין בﬠנוה ובאמת, גם כשתישובנה הרוחות האיומות ביותר, השוללות ביותר.

ולפיכך אסור שתנסו לתבוע מן הספרות הנכתבת היום – זמירות נאות שהן, שירדמו הילדים לקולן בגן־ﬠדן בדוי, במליצות שפﬠם אולי לא היו מליצות, וכדאי לחדול מנגן מנגינות שאבדה משמﬠותן, והן נשמﬠות היום בין לוﬠגות לנלﬠגות – או כלום לא מוטב שנתחיל תוהים אל ﬠולמנו כפי שהוא? אני נזכר אותה תמונה, שאיש לא היטיב לתארה מאפּלטון, אף כי לא התכון בדיוק למה שאני בא לומר, שﬠה שאלקיבידס מתאר את גדולת סוקרטס בתיאור הבא:

“ובנוגﬠ לכשרונות לשאת קור, כי החורף שם קשה מאד, היה סוקרטס מפליא מאד לﬠשות דברים כאלה. ויהי היום והקור גדל ﬠד מאד והכל לא היו יוצאים כלל או, אם יצאו, איש היה ﬠוטף ﬠצמו באופן משונה ושם ﬠליו נﬠליים וחותל את רגליו בלבד ובﬠורות כבשים, אך סוקרטס היה יוצא בבגד שהיה נוהג ללבוש אותו אף קודם לכן והיה פוסﬠ יחף ﬠל גבי הקרח, יותר קל ברגליו מאחרים שהיו נﬠולים. פﬠם אחת, שם, במלחמה, שקוﬠ במחשבותיו עמד שם פﬠם מאז הבוקר וחתר וכיון שלא היה יכול לבוא לידי מסקנה לא הלך משם, אלא נשאר ﬠומד ומﬠיין. הגיﬠה שﬠת הצהרים ואחרים כבר התבוננו בזה ותמהים נדברו זה לזה: הנה סוקרטס, ﬠומד מאז הבוקר שקוﬠ במחשבותיו באיזה ﬠנין. כשהﬠריב היום והﬠם כבר אכל, הוציאו אחדים מבני היונים את שמיכותיהם, והימים ימי קיץ, מהם כדי לישון בצינה, מהם כדי להסתכל בו אם יוסיף להסתכל גם בלילה. והוא נשאר ﬠומד ﬠומד עד שﬠלה ﬠמוד השחר והנצה החמה. אחר כך הלך לו לאחר שהתפלל אל השמש”.

רבותי, אני פונה אליכם לשים לב, מבקש לשים לב לתיאור הזה, של האדם בתקופה הקרה. האדם הבלתי נﬠול. הבלתי סגור. הבלתי ממולא את ﬠצמו. כשכל הישגי הציביליזציה והחומרים האנטיביוטיים וכל מיני הטכסטילים, וכל מיני המנגנונים למיניהם, המשרדים והביורקרטיות, וכל מיני ההמצאות, השונות, המשונות, והדוקטרינות הרוחניות שלנו המועילות להועיל – לא יועילו ולא יﬠמדו לו, ולא יצילו נפשו משאול שאלה, לא ימלטו אותו מהסתכל פנים אל פנים בענין כפי שהוא עומד. וזהו האדם המעיין. העומד בהמתנת העיון. הפתוח. הנכון להתחיל. תמונת האדם העומד לבדו, יחף. צריך להתחיל לחנך את ילדינו לכך שלא יתהלכו להם רק נﬠולים. להרגילם לרוחות. כי העולם הוא עולם של רוחות עזות. ונעלים ומחיצות אחרות לשוא. כי הדלתות אינן מוגפות עוד. וגם המוגפות ביותר – אינן די חסונות. כי כל ה“איזמים” למיניהם והדגלים המשובחים ביותר כבר גואלו מידי אדם בדם אדם, או כבר נמוג צבעם מﬠליהם, ואינם עוד כאשר היו בראשונה. וכמו סוקרטס היודﬠ להתבונן, הממתין בעיונו על הקרח, וגומר את התבוננותו בתפילה, אל השמש הזורחת, אל המהות החיובית שהגיﬠ אליה, לבסוף, מתוך עמידת אמת, ולא מתוך הסתגרות, ולא מתוך בריחה, ולא מתוך מילוי של סרק, או העמדת פנים חסודות. העמידה הסוקרטית הזאת, ההתייצבות מול העולם בערכיו, בלא אשליה, בלא לטפח אשליה, בלא שאננות, בלא לפרכס את השאננות ויהי מה, וגם אם יארך הדבר עשר שנים או מאה שנה, או דורות אחדים, לעמוד ולעיין ﬠד שנראה את האור, את האמת. מוטב לומר גלויות: אין לי אמת, מלהסתפק באמת שלפי שעה אמת, שאינה אמת, מלהסתפק בכל אמת שהיא, מתוך שנמצאה מוכנה לשימוש תחת היד. מלהסתפק באיזו אמת מכובדה, עתירת זכויות, אולם דלה וחדלת משמעות, שותקת באין לה דבר לאמור. להתקיים באומץ, בלא ניחומי־סרק ובלא הטלת דופי.

להתפלל – אמר חכם אחד שכבר הזכרתי למעלה – הוא לשתוק ולחכות, כל כך הרבה, עד שהמתפלל שומﬠ את האלוהים.

על כן, טבﬠי הדבר שאנחנו קצרי רוח ורוצים היינו לצאת מכאן ולהצביע על איזה חיובים ועל ערכים ברורים ומהותיים.

מצד אחד טוב הוא שאנו קצרי רוח למצוא, שקשה לנו לחיות בלעדי הדבר, אך עם זאת עלינו לחיות גם באורך רוח. שניהם כאחד הכרח.

גם דחיקת הקץ לטוב, גם אורך הרוח עד בואו. הסתירה כביכול ביניהם מקור פורה־מעשים הוא. קוצר הרוח הוא שלהבת שתפרוץ כשתבוא השעה הנכונה, שאליה המתנת, בן־אדם, באורך רוח, בלתי פשרני ובלתי סתגלני, וכשתגיע השעה, ואין איש יודﬠ אימתי, אז תצא אליה. אז לא תמתין עוד. ממש, כשם שחובה היא לא להסתפק ולא לקפוץ ולא לקבל את הנקרית עליך ראשונה, ולא לענות אמן, אלא רק על מה שאתה כולך, וכייחל אל הגשם, בלא דעת איך להביאו, לייחל, בכולן, בהווייתן, משורשים ועד צמרת, חי ויודע כי אמת היא, אמת ממלאת, מלהיבה וסוחפת.


הרצאה בכנס מפקחים של משרד החינוך, דצמבר 1958

המלצות קוראים
תגיות