רקע
ס. יזהר
דברים בערב זיכרון למשה דיין

לא כולם הסכימו תמיד לכל מה שעשה, לא כולם ליוו כל דרכו במחנה אחד איתו, ולא כולם נרתעו ממנו ברגע מן הרגעים – אבל כל אלה שנכחו באזכרה באו מפני שמשה דיין היה נוגע בהם, ומבחינה כלשהי, היה חלק מהם, ומחייהם, ואולי אפילו, לעתים, איש כלבבם.

בנוף הישראלי, מכל מקום, גם אלה שהוקסמו ממנו וגם אלה שרתחו עליו, לא יכלו להתעלם ממנו. ניכר היה משכמו ומעלה בשורת המנהיגים. לא מתערב בהם, ולא דומה להם, אלא, כדרכו, תמיד שונה, תמיד מקורי, תמיד קורא לקשב.

*

תכונה אחת שייחדה אותו – ואף זו נתפרשה באופנים קוטביים – היתה יכולת ההכרעה המוחצת שלו (בצד רגעי ההססנות). בתוך מצב מסוכסך כיוונים, ידע להצביע על שתי הנקודות העיקריות שבסבך, ועל הקו הקצר והישר שביניהן.

ב“יומן מערכח סיני׳׳ שלו, מספר משה דיין על פגישה עם נספח צבאי צרפתי שבא להיװעץ בו ולתאם פעולה – משה דיין הציע לו דרך קצרה ופשוטה, הקצרה והישרה מכל מה שעלה על דעת הצבא הצרפתי, ואיך נידהם אז אותו צרפתי ו”לא יכול היה להחליט אם מוצע לו אבסורד או ביצת קולומבוס" (עמוד 142).

הרי זה הימור על חודו של סכין, בין תהום אפלה ובין הפתרון המבריק, כשבודקים מוצאים שלא היה כאן משחק קוביה, לא היסמכות על האינטואיציה, ולא הפקרות של נפש חסרת מעצורים – אלא, חשיבה מהירה ושיטתית, שיקול קר ומפוכח, לא בלי קשב לפחדים ולאתר אות הסכנה – והקצאת הקו הישר כמסקנה הכרחית, בין נקודות המוקד.

לשם כך, צריך להיות יודע להתפקח מייד מן האי־אפשר. לאי־אפשר יש כוח מהפנט שאוחז באנשים כבקסם, אצלו נמחק האי־אפשר בו־ברגע שהוא אי־אפשר. אם לא מעשי – לא קיים.

לשם כך צריך גם לדעת את תכונת הקו הישר והקצר, ואת מחירו. קו שהוסיף לו תמיד מעריצים, ושונאים עוד יותר. ראשית, צריך לקבוע את שתי הנקודות הקריטיות, בתוך ערפּל הנקודות המרצדות והמתעתעות בשטח, ולסמן החלטית את השתיים המכריעות – ואז להנחית את קו הפעולה, כקו ישר, קצר ויחיד. קו “דייני” נטול “או־או”.

מבצע “קדש” היה כמין הגשמת קו קצר כזה. שתי הנקודות היו נקודות של זמן. נקודת הפתיחה ונקודת הסיום. וקו הפעולה היה חיבורן בישר הקצר ביותר, כשׂהסוף סוגר אל ההתחלה, והמצביא דוחף כנגד הזמן.

הליכה בקו הישר־קצר, קו "ביצת קולומבוס׳׳, לעתים היא אכזרית מאין כמוה.

למתוח קו על גבי אנשים ועל גבי רעיונות, אינו תמיד דבר המעורר אהדה דווקא. קו כזה יכול להתפרש גם כמין “השתמש וזרוק”. ולא מעט אנשים לא יסלחו לו על כך.

*

יתר על כן, מתנגדיו העקרוניים של משה דיין, עם שהם מתפעלים מכשרונו הפרגמטי המופלא למצוא את שתי הנקודות ההכרחיות ולחברן לקו הישר וההכרחי – טוענים כנגדו כי תמיד היו אלה שתי נקודות קרובות, ולא שתי נקודות רחוקות. שתי נקודות של טקטיקה ולא של אסטרטגיה, פוליטיות ולא היסטוריות. כפתרונות אד־הוק ולא כמבט־של־חזון, הרואה למרחוק. כאיּלו מצפים תמיד ממנהיג שיהיה איש בשורה, הגבה מכל הראשים השקועים בצרות ההווה. ושנקודת המבט ההיא […] לאחר מותו הוא משאיר צוואה של יעוד.

משה דיין לא היה כזה. ומי שילך למדוד אותו בבחנים כאלה, יחטיא את האיש, או ישאל שיהיה מה שאיננו. מוטב למדוד אדם במה שהיה ובמה שניסה לעשות כפי שהוא, ולא במה שלא היה ולא ניסה להיות.

הוא לא היה איש תיאוריות. ולא איש אידאולוגיות. ולא איש של הזמן שמעבר לזמנים. הוא היה של כעת־כאן. הוא היה בן־הארץ. בכל המובנים המעשיים והרוחניים שיש במושג זה. בן ההווה, בן הבעיות שצריך לפתור עד שתשקע השמש, בגובה קומת מצוקות היום־הזה. והוא היה בן־הארץ יותר משהיה בן־העם. העם היהודי לא היה לו, כלרבים מבני דורו, אלא כמין הפשטה. הארץ היתה להם ממשות והעם היה כמשל בלי נימשל. אהבת ארץ־ישראל, נתפרשה להם גם כאהבת עם־ישראל.

אבל, מניין יכול היה לדעת? על העם אפשר לדעת או מהחיים בו, או מלימוד מפורט ומעמיק של מורשתו. ושניהם לא היו לו. בן הארץ שנולד בה לפני ששה […] אז עם סביבו. ילדותו היתה בהסגר תחומי כפר קטן ומבודד. והעם היה רק בשמועות מפי הוריו, שמרדו בחוויית העם שעזבו מאחוריהם.

ובן הארץ, ואפילו למד אצל מורה כמשולם הלוי המהולל, לא למד ולא ידע הרבה על המורשה היהודית. מלבד התנ“ך. התנ”ך היה הכל ולתוכו נספג כל הילד. התנ“ך, לא כהפשטה עיונית, לא כדעות ואמונות, ולא כתורה ומצוות – אלא כהמחשה ישירה של הקשר אל הארץ. הנה נחל קישון. הנה גיבורי התנ”ך. והנה הוא וחבריו, וגם הערבים, כמותם כאבותיו הקדומים, כך ניראו, כך חרשו, כך רכבו וכך נלחמו – הם בני הארץ והוא בן הארץ.

ואילו אלפי השנים שבין ימי התנ׳׳ך ובין ימי נהלל, – הוא וחבריו לא ידעו עליהן הרבה ולא התעניינו בהן. המרחק העצום והמכביד הזה, כאילו נסגר ולא היה. כאילו כל תמולם של היהודים וכל אלפי שנות הגולה, לא היו אלא ליל חושך ארוך ומיותר, וכעת מתעוררים ממנו ישר אלִ הבוקר העולה הזה.

בית חילוני. מושב חילוני. הורים שאינם מנחילים לבניהם כלום ממורשת אבותיהם, אם מהתנכרות מכוונת, ואם מקוצר־רוח ועבודה קשה. ילדות של בן־כפר ששדותיו החדשים ממלאים את אופקיו ואת סדר־יומו. ונערות ובגרות של בן־הארץ – שסוס ורובה ומסעות מילאוהו בסער נעורים שהכל בו: אהבה ראשונה, הבנה מדינית ושליחות לכל החיים.

*

לולא, שאדם אינו יכול לחיות כך לאורך זמן. חיי הקו הקצר והישר – מכלים עצמם מהר. זהותו של אדם אינה מתמצת בפתרונות קצרים. ואת החסר במימד הרוחני – מצאו, הוא ורבים מחבריו, במימד העתיקות, כפיצוי לעומק, לגובה ולרוחב החסרים. הן המימד הדתי, והן המימד האידיאולוגי, והן המימד החזון האוטופי לעתיד לבוא, מצאו אצלם ביטוי – ובצמא לא ירווּה – באיסוף שרידי העבר, בהתרפקות עד הזדהות מכאן, ובתוויית יצירה מכאן.

כשמספר משה דיין ב“חיי עם התנ”ך" שלו, על פסל נדיר שרכש לו – ראשו של דוד המלך בעטרת מלך עמוני – הוא מוסיף ומספר איך הציב אותו “על כן של עץ שחור, בארון הספרים. תחתיו ולצידו עומדים כרכי התנ׳׳ך, כתבי דוד בן־גוריון, ספרים בידיעת הארץ” (עמ' 193). הפינה הזאת בארון הספרים והצירוף המיוחד הזה של אליל עמוני, התנ׳׳ך, ב.ג., ומדע הארץ הם התיאולוגיה הפרטית של משה דיין; אולי גם של חבריו מבני הארץ.

הארכיאולוגיה לא היתה איפוא רק […] ביטוי הדתיות של החילוני הזה. היא המיתולוֹגיה שלו. דרכה גם ניסח לו את ה“אניּ מאמין”, עשוי ממיתוסים ומתמימות גם יחד, כי העם הניבחר (אבותינו העתיקים) והארץ הניבחרת (נחל קישון נחל קדומים), והחוק האלוהי (לזרעך נתתי את הארץ) – חוברים יחד בליבו לאקסיומה אחת, פטורה מהוכחות ומחײבת. כך, שהאיש הפורק כל עול־מצוות – האיש היבש מכל מיסטיות – מרכין ראשו האפיקורסי, ומקבל עליו את החוק המיסטי – כאותו "הכוזרי׳׳, שאולי גם לא ידע עליוֹ הרבה.

"חיי עם התנ׳׳ך׳׳ אינו, איפוא, רק שם לספר אלבומי, אלא זו הגדרת תוכן חיים. ומעבר לחיים שהכל בהם בבחינת קווים קצרים וישרים עד שיעמום, נפתחים במחפורת העתיקות חיים במימד אחר, חיים שנושמים אחרת, שם, אדם לנפשו, בריכוז מלווה עשיית־ידיים, באותן ידיים דיייניות מיוחדות. עם אצבעות האיכר המעוקמות והמסוקסות כשרשי אלון, בודד בחיטוטיו, בודד בספקותיו, בודד בגילוײו, בודד וכמעט נירדף. שעה של שתיקה היא, ומבט לעומק אפל.

*

ואמנם העולם, כידוע, אינו בנוי בקווים ישרים בלבד. אדרבא, העולם האנושי הזה, מתעוות כשדנים אותו להיחתך בקווים ישרים בלבד. העולם הוא שפע, הומה ישרים ועקומים, מתעגלים ואף ניפתלים ומפותלים. ולחיות בעולם רק לפי מידת הקו הקצר, זה להפסיד את העולם. כל מי שהכיר את מ.ד. אי־אפשר שאינו זוכר את שעות המלנכוליה שלו, השיעמום והפסימיות, אותה “הישיבה על הגדר”, ואותם היסוסים מפתיעים וערפלים לא צפויים – אצל איש “ביצת קולומבוס” הפורץ מעל כל המעצורים – כשכל המון הטירחה הקטנה מדכא אותו, מנדנד לו, וממאיס הכל.

כשמתחילה הביורוקרטיה הוא נימלט. כשמתחילה תסבוכת הסעיפים הקטנים, כשמתחילה כל הניירת, כשמתחילים כל חוקי התנועה והרמזורים האלה, וכל כללי המשחק הקבועים, כשמתחילים אלה להשתרג על האדם, עליו ועל חרותו, עליו ועל פרטיותו, כשהמחזה המוצג לא לפי טעמו, השחקנים לא כוכביו, וכשרונותיו שלו לא לשימוש הראוי להם – אז היה נעשה רע. רע לעצמו ורע לאחרים. ותקופה רעה באה עליו. הוא כותב:

“הייתי קצר רוח” – הוא כותב “לא היתה לי סבלנות לשמוע את הטענות, הבעיות והקשיים, שהעלתה מיפקדת החטיבה. אנשיהם עייפים, האספקה אינה מגיעה בעיתה. בלילה קר, ביום חם. הרובים אינם יורים בגלל האבק, והמכוניות אינן נוסעות בגלל החול. ידעתי ש […] האלה. את הנגב לא נשנה, ואתה צריך לפרוץ.” (יומן סיני, 103)

הנה אמן הקו הקצר והישר. כאן לא המשורר הנפעם מן המצוקה האנושית לפרטיה. כאן המצביא הדוחף קדימה.

נקודה ראשונה: אין פתרון אחר. נקודה שנייה: צריך לפרוץ. וביניהן הקו הישר. את הבלתי משתנה לא נשנה. ובכן – איננו. נישאר המשתנה האחר: אנחנו. והחובה האחת: לפרוץ. וזה הכל. המשרד יירצה להטביע את נחרצות ההחלטה בהמון נקודות וסעיפים. צריך לבעוט בו ולהמלט, כדי להציל את הקו הגיאומטרי ההחלטי, מן השיבוש האנושי הניפתל.

*

יש אנשים שכמוהם כפלוגת סיור. הם רק בשביל לפרוץ. לא בשביל להתבסס. לא בשביל ניצוּל הפירצה. ולא בשביל יום שני ושאר ימות השבוע. ומוטב להמשיל ככה: כשנסתגררה שעת ערפל לאומית, ואנשים הסתובבו נבוכים, משותקים באבדן עצות, וסומים בלא לדעת מה ולאן – נמצא להם מישהו שידע להדליק גפרור, בתוך הטחב הכללי, ופתאום נעשה אור וכיוון. הגפרור ייכבה בעוד רגע. אם לא יימצאו לו מייד עצים להבעירם ממנו.

משה דיין הוא מבעיר הגפרור, אבל צריך שיימצאו שם אחרים שיקוששו עצים. הוא לא בשביל לקושש עצים. הוא בשביל להצית אש. ואם רוצה הציבור באש גדולה לזמן רב, שייצאו מקוששי העצים ויתעסקו ויטרחו ויביאו, ויפרנסו את האש הזו, שהוצתה בגפרור המושיע.

להצית אש ישועה ולהסתלק – ממש על תכונה זו עצמה, שילם משה דיין, ושילמנו כולנו, ביוקר. לא ביוקר, ביקר מכל. העובדה שהיו רגעים קריטיים ושעליו היה הדבר לעשות, והוא לא קם בהם, ולא התעקש להמשיך עד שיאחיז גפרורו הבוער את האש בערימת העצים, העובדה שלא נחלץ משיגרתו ולא טרח ולא כפף גבו שלו על קישוש העצים המייגע, ושלא הפך עולמות ולא הזעיק שמים וארץ עד שיקשיבו לו ולאזהרותיו, ויעשו כדי למנוע את הרעה הצפויה – היתה הרת אסון.

משפט מפתח היה לו למשה דיין. זכור לכל יודעיו: “כן כן, לא לא”; אם תרצו, מוטב; לא תרצו – לא צריך. אני את שלי אמרתי. “כן כן, לא לא”, פסוק זה אינו רק סגנון, אינו רק ספקנות כזו, וכלל לא נון־שאלנטיות, אלא הוא ממש השקפת־עולם. תקבלו – מוטב, לא תקבלו – ענינכם וזז הצידה. ה“זז הצידה” הזה, היה נורא. היה חולשה שקשה גם לאוהביו להצדיקה. בלתי נסלחת. וכולנו יודעים את המשל ואת הנימשל.

*

משה דײן, הוא עצמו לא היה כלל בן מימד אחד, ולא שום קו ישר אחד, ולא שום קו קצר אחד. נפש מורכבת, אפלה, ובתנועת גילוי נבלמת ההתאפקות. רק קצתו נודעה החוצה. אפילו אומץ ליבו המהולל, לא היה שום קו קצר, אלא מאבק חבוי והחלטת התאפקות. מחשבתו היתה מהירה, דוחה מדוחי שווא, נמלטת מסתירות ומהסתבכויות, שואפת בהירות, שואפת מסקנה, בלתי סנטימנטלית, אף כי רגישה ומתרשמת עד דק. וגם מה שנראה היה לעתים כאילתור מן היד אל הפה, היה לעתים כאילתור מנתוח מדוקדק, אף כי מהיר מאוד, ופסקני עוד יותר.

ראו למשל את יחסו אל בן־גוריון (או אל נתן אלתרמן). אהבה ביותר מקו אחד. בחיזורים סובבים, מתקרבים ומתרחקים. העריץ אותו וגם הסתייג ממנו. יצא בשליחותו וגם חלק עליו. התפעל מחכמתו, מראיית־הנולד שלו, מעליונות שיקוליו המדיניים – וגם התווכח עימו על דרכיו ועל תכניו. תמך בו ונטש אותו. יש אנשים שטוב להם כשיש להם דמות־אב על ראשם. ויש אנשים שדמות־אב כזו מחניקה אותם. משה דיין רצה להיות פטור־אב. חשבון האב שלו לא היה מן הקלים. וכך נמצא כרוך ונכרך אחר ב.ג., וניתק ומתנתק ממנו, באהבה גדולה ועמוקה, ובדחיה שלא להשתעבד לחסידות של קו אחד.

*

כאלה הם גם תיאורי ירושלים שלו: מעגלים מורכבים, עשירי תנועה וגיוון, ואפילו משהו מיסתוריים:


בשוקי ירושלים העתיקה ––– אווירת דמיון, מציאות של עולמות רחוקים. רחוקים בזמן אך קרובים ללב. חוויות מלפני שלושת אלפי שנה. הנער המוכר כעך. הסבל וחמורו העמוס… הפלחיות בשמלות גדושות ריקמה… והליכותיהם של הערבים בכלל וסגנון דיבורם – וביחוד של הכפריים והבדווים… בכל אלה אני מוצא איזו קירבה… (חיי עם התנ"ך, 195)


שימו לב, שבירושלים הזאת, אין יהודים, ובוודאי שלא קפוטות ושטריימלים, לא עירוניים ולא סממני מודרניות – אלא כולה כגלוית־דואר רומנטית־אכזוטית, שהזדהה איתה עד קירבה. אולי, כמין אוטופיה שלמפרע, אוטופיה־ריטרואקטיבית, כגעגועים אל עבר – שהוא תמונת העתיד.

*

משה דיין הלך לפני העם וסביבו, אבל לא בתוכו. תמיד בצידי תנועות ציבור או מעליהן, אבל לא בקירבן. “קציני המטה – רשם ביומנו – טוענים כי היעדרי מן המטה משבש את הסדר התקין של העבודה. אפשר שהם צודקים, אלא שאני אינני מסוגל, או שאינני רוצה, לנהוג אחרת” (יומן סיני, 108), אמר בן־התפנוקים של העם. עכבישי הבירוקרטיה לא ישתרגו עליו. ואת הרוכב האביר לא יהפכו לפקיד תקין.

בסוף ימיו הטיף בשקידה לא תילאה להגשים מה שנשא בליבו כל ימיו. להכיר כי בארץ חיים שני עמים שונים, שנגזר עליהם לחיות יחד. לא זה יסלק את זה ולא זה את זה. ובדרך מן הדרכים ובזמן מן הזמנים, לא יהיה מנוס והשניים ילמדו לחיות יחד. לא בגלל שום אידאולוגיה, אלא ככורח המציאות מזה (כוחות שקולים), וכהחיאת מושג היסוד: בן הארץ. יהודי כערבי. ולא פעם קם ואמר, אילו אני ערבי והיו עושים לי מה שאנחנו עושים – אני הייתי שותק? די במעשים כאלה. מוכרחים לחיות יחד.

ויום אחד, טס מ.ד. מן הגבול ובחזרה לביתו. הארץ למטה היתה כולה חתוכה ומבותרת לאזורים נפרדים, משוסעת ניגודים ואינטרסים עוינים. בכל מקום היו קווי ביצורים, עמדות תצפית, חשדות ופחדים. כך על פני האדמה. אולם מן המסוק רואים טוב יותר, רחוק יותר. וכל ההפרדות והניגודים – נשכחים:


למטה נישקפת ארץ אחת, ללא חלוקה בין יהודים לערבים. ארץ זרועה כפרים וערים, שדות וגנים, ארץ אשר גבולה במזרח הוא הירדן, ובמערב הים הגדול, בצפון מתנשא החרמון ראשו מעוטר שלגים, ובדרום סוגר עליה המדבר הצחיח" (חיי עם התנ"ך, 202).


ומה כל זה ביחד? כל זה ביחד, אמר משה דיין וחתם, הוא: ארץ ישראל. אמר כמי שאומר הכל בכל. באמונה שלמה. כולו שלם בדבר האחד שהוא הכל.

ארץ ישראל.

אמר משה דיין. אמר וסגר דבריו.


יזהר סמילנסקי – דברים שנאמרו בערב הזכרון למשה דיין, במלאת חודש למותו, בהיכל התרבות, ת“א, כ”ב חשון, תשמ"ב 19.11.81

פורסם גם במעריב

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות