כי דנים אנו על העבר, משתמשים אנחנו בעובדות ומעשים. העובדות והמעשים שמים במדה ידוע גבול להסוביקטיביות שלנו. אנו יכולים להתוכח ולפלפל בדבר הסבות שהולידו אותם, ופה הננו מוצאים כר נרחב לחדד את הכח ההשערי שבנו, אבל אין אנו יכולים למחות את העובדות והמעשים כשהם לעצמם. ויש שמוכרחים אנו לשנות את השקפותינו אנו כדי להתאים אותן להעובדות, שהיה להן מקום בעולם המציאות. החריפות בלבדה אינה דיה לסקור בה את העבר. העבר דורש ראשית כל את הבקיאות. בבואנו לדבר ע“ד העתיד משתמשים אנו ג”כ בהנסיון ההיסטורי, כלומר בחומר העבר. אמנם בהיות שהעתיד אינו “עבר מהופך” במלוא מובן המלה, כי אם אך תולדתו של העבר, אי אפשר להוציא אותו באופן ישר מתוך העבר. הבקיאות בלבדה אינה נותנת לנו את האמצעים הנכונים לגלות על ידם את המסך של העתיד. לזה נחוצה החריפות ודקות ההרגשה ההיסטורית. העבר מנוח לפנינו ואינו מזדעזע עוד, ואת העתיד אנו צריכים לצייר. מפני זה מוצאים אנו לפעמים, כי מביני העבר עד לעומקו אינם מוצאים ידם ורגלם בבואם לחוש עתידות. זאת ועוד שנית. העבר הוא חתיכה בפני עצמו. אין לו חלק עם ההוה ואינו מושפע ממנו. בשעה שמדי בואנו לצייר לנו את העתיד אין אנו רשאים להסתפק רק בהעובדות והמעשים של העבר וצריכים אנו להכניס לחשבוננו גם את ההוה, את הרגע החי, השוטף במרוצתו ואינו נותן לנו האפשרות להסתכל בו כראוי.
לעמוד על אופיו של הרגע החי, להבין את ההוה, שאינו עומד על עמדו אף רגע, זהו מהדברים היותר קשים שבעולם. קשה לחדור לעומקם של העובדות והמעשים בשעת יצירתם, קשה לדעת את תוצאותיהם הכרוכות בעקבם, וביחוד בשעה שהמאורעות והמעשים העומדים לפנינו מחליפים את גוניהם במהירות קינמטר גרפית. שעה כזו מעיבה את בהירות הראיה ומטשטשת אותה. בשעות היסטוריות כאלה נולדות עפ"י רוב אידיאות כהות, שאיפות מטושטשות שאין להן כל אחיזה בעולם המציאות, בשעות כאלה יש שמנסים לתלות ארץ על בלימה.
ובשעה כזו שהיא לא יום ולא לילה, שקשה להכיר בה בין כרתי לתכלת, נולדה גם הטיריטוריאליות. אינם דנים ומתוכחים עוד בדבר אוגנדה, אם יש בה ממש או אין, כי אם מתוכחים ודנים ע“ד מדינה בעולם האצילות, ע”ד אידיאה שאין לה כל נקודת תפיסה בעולם המציאות. אידיאה כזו יכולה היתה להבראות רק בין השמשות, בשעה שהפחד ההיסטורי מתגבר על מחשבותינו ונוטל ממנו חלק הגון ממאור שבעינינו.
בשעה כזו מוטלת עלינו חובה כפולה לעמוד על המשמר ולהגן בכל כחנו על השקפותינו שנולדו קודם ל“ליקוי המאורות”, הננו מחויבים להגין על אותן האידיאות, שכבר יש להן עבר ארוך ושהיו כבר לאחד מקנינינו ההיסטוריים. ואם יעלה בידנו לשמור אותן בשעה כזו, יכולים אנו להיות בטוחים, כי לכשתעבור השעה המסוכנת ישובו יוצרי האידיאות המטושטשות בעצמם וידו על טעותם. גם בנידון זה יש לנו כבר נסיון היסטורי. בשנות התשעים למאה העברה נולדה, ג“כ בשעת חירום, הארגנטיניות, וכלעומת שנולדה כן הלכה לה לעולמה מבלי השאיר אחריה כל רושם ניכר בחיינו. העם העברי אינו רך כקנה ואינו נותן שישתמשו בו מטיביו לנסיונות חדשים. אם אי אפשר היה לשלוט ברצון העם ע”י מאות מיליונים, קשה יהיה עוד יותר להשפיע עליו ע"י איזו אידיאולוגיה חדשה, מדעית כביכול, שמדעיותה מוטלת עוד בספק גדול.
עמנו רוצה להשתחרר, וכבר התוה לו בעצמו את הדרך המובילה לשחרורו. הוא התוה את הדרך הזו בתפלותיו, בשעה שהיה מסוגל אךְ “לשפוךְ שיח”, והתוה אותה בחיים, בשעה שהחל להרגיש, כי הגיעה העת להוציא את מחשבתו מן הכח אל הפועל. ואם גם יבואו לא רק ציוני מזרח ומערב, אלא אפילו מלכי מזרח ומערב, לא יזיזוהו מן הדרך הזאת. אמריקה, ארגנטינה ועוד מדינות כאלה, אם גם יתרכז בהן מספר הגון של בני ישראל לא תהפכנה לעולם ל“ארץ ישראל”, ולוא גם יהנו הנאחזים בהן מכל הזכיות שבעולם. אבל יחד עם זה חפץ עם ישראל להגן על זכות קיומו גם בארצות הגולה. הוא מרגיש בחושו הטבעי, כי הגאולה השלמה, ה“תירוץ לכל הקשיות”, תבוא לו רק מארצו ההיסטורית, אבל שואף הוא ג"כ להמתיק לו עד כמה שידו מגעת את מרירות הגלות.
ובעבודה הזו בארצות הגלות, בעבודה המסוגלת להשיב לנו את בהירות הראיה ולברוא בעדנו תנאים יותר נוחים להתפתחותנו העממית יכולים אנו להשתתף איש איש לפי רוחו ונטיתו, אבל לא בתור ציוניים. הציוניים האלה שחפצו להכניס כל העבודות שבהוה תחת חוג הציוניות שגו במשפטם, מפני שלרבות מהן אין כל שייכות להציוניות, ובכן אין לנו הרשות לפרוש עליהן את הדגל הציוני. בעבודות אלה, אם אך אנו מוצאים אותנו מוכשרים להן, יכולים אנו ללכת שלובי יד עם מי שאינם ציוניים, ורק אם מודים הם, כי מחויבים הם להקדיש את כחותיהם בעד עמם. אמנם מלבד העבודות הרבות ה“שוות לכל נפש בישראל” יש עוד כר נרחב לעבודה לאומית. גם על העבודה הזאת חפצו רבים מן הציוניים להטביע דוקא את חותם הציוניות, אבל, כמדומה לנו, כי גם פה שגו מעט. נעלה הוא מעל כל ספק, כי הלאומיים שבנו, אם אך ישארו נאמנים ללאומיותם, צריכים יהיו סוף סוף לתת ידם להציוניות. מצד אחד תשארנה תמיד רבות מתביעותיהם הלאומיות בלי תשובה בארצות הגלות, גם כשנגיע כלנו לשווי-הזכיות המקווה, והלאומיים יהיו מוכרחים להודות, כי מלואן של התביעות האלה אפשרי רק על אדמת ישראל. ומצד השני, בהיות שהם עומדים על הבסיס הלאומי, בהיות שלאומיותם קודמת ל“מדיניותם” לא יותרו לעולם על הארץ ההיסטורית, ולא ילכו לבנות להם מדינות מחדש. עם הלאומיים האלה, אם גם שאינם מודים בהציוניות, צריכים אנו לעת כזאת לעשות חוזה בנוגע לכל הענינים והשאלות העומדות כעת על הפרק והנוגעים לחיינו הלאומיים פה. ואין אנו רשאים לדרוש מהם, כי יכנסו הם דוקא לעולם הציוניות. הדגל הלאומי הוא דגל משותף לשני המפלגות האלה, להציוניים והלאומיים, ואין בזה משום פשרה. אין אחד מן הצדדים מותר על השקפותיו, אלא שהם עושים חוזה ביניהם בנוגע להשקפותיהם המשותפות.
איך שלא נהיה מסורים בכל נפשנו להגשמת תחית עמנו על אדמתו ההיסטורית, הנה כל זמן שלא נערנו בעצמנו את אבק ארצות הגלות מעל רגלינו ולא הלכנו לארצנו העתידה על מנת להשתקע שם, אין אנו בני חורין להסב עינינו מחיי אחינו פה ואין אנו רשאים לעזוב את העבודה הלאומית שתעשה ע"י אחרים. עוד גם זאת צריכים אנו לשים נגד עינינו. בשנים האחרונות עלולים היינו להאמין, כי השאיפה להתבוללות בתור שיטה שלמה כמעט עברה ובטלה מן העולם, ובאמת נחבאו מטיפי ההתבוללות בחוריהם ולא השמיעו עוד קולם ברמה, וכמעט חשבנו, כי מצד ההתבוללות אין כל סכנה נשקפת עוד לעמנו, וריב היה לנו רק עם הלאומיים, שנשארו באמצע הדרך ולא עברו להציניות ועם העממיים שנהפכו ללאומיים אך לחצאין. הימים האחרונים הראו אותנו לדעת, כי טעינו בחשבוננו. לא כל הציוניים היו ללאומיים באמת ולא כל העממיים מתנגדי ההתבוללות, מפני שלשניהם חסר הבסיס הנכון – היסוד הלאומי. הציוניות השטחית בראה את הטריטוריאליות, והעממית השטחית, כשתפשוט את הרגל תשוב להתבוללות; ובאמת כבר החלה לשוב אליה. אמנם גם המפלגה שחרתה על דגלה רק “עבודת ההוה” החלה לא כבר להודות בשפה רפה בהיסוד הלאומי, אבל די היה לרוח מצויה לגעת בו – ואיננו.
הנה כי כן עומדים אנחנו עוד הפעם על פרשת דרכים. הנסיון של השנים האחרונות מלמד אותנו, כי אי אפשר לעבודתנו הציונית להתקיים בחסור לה היסוד הלאומי. ובכן צריכה עבודתנו העתידה לפלס לה נתיב בשתי דרכים. בתור ציוניים מחויבים אנו לברוא תנאים כאלה בא“י, שכל אחד מאתנו יוכל במשך הזמן הקרוב למצוא שמה מקום לעבודה ולמעשים, למען נוכל נאה לקיים מה שאנו כעת רק נאה דורשים. ובתור לאומיים אנו מחויבים ודוקא בשעה הנוכחית להתאגד עם יתר הלאומיים, אע”פ שאינם עוד ציוניים, ולהשתתף עמהם בכל העבודות המסתעפות מההכרה הלאומית והנובעות ממנה. באופן כזה יבנה הגשר בין עבודתנו בארצות הגולה ובין עבודתנו על אדמת ישראל. העבודה הראשונה תכשיר את השניה, והשניה תשפיע על הראשונה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.