א. לפלגות בציוניות    🔗

רבים אומרים, כי אין בין הציוניות החדשה ובין “חבת ציון” הישנה אלא שנוי השם בלבד, וביחוד אוחזים בהשקפה זאת אלה מהציונים שכבר היו מושבעים ועומדים לחבת ציון עוד שנים רבות לפני הולד הקונגרס. האנשים האלה לא הרגישו כל תמורה או שנוי בהלך דעותיהם. ב“מדינת היהודים” לא מצאו אף מלה אחת, שהיו יכולים לאמור עליה: ראה, זה חדש הוא, ובמה שנוגע לפעולותיהם הממשיות לא נפסק החוט המאחד אותן מראשית צמיחת רעיון התחיה בשנות השמונים למאה העברה עד תקופה הקונגרסים, ועד בכלל. אמת, כבר יצא הקונגרס הראשון במחאה נגד שיטת ההתישבות ההדרגתית בארץ ישראל, אבל בזה ראו חובבי ציון הישנים רק דבר נגד השיטה, נגד אופן ההתישבות ותו לא, והיה בשובם לביתם ובקרבם איש איש לעבודתו, שכחו את המחאה והוסיפו לעבוד גם בעד קיום המושבות שכבר נוסדו, בעד שכלול הפועלים וכדומה, לא בתור ציונים מדיניים, כי אם בתור “חובבי ציון”, על חשבונה של “חבת ציון” הישנה. ביתר השאלות, שכבר מצאו פתרונן – לכל הפחות העיוני – ב“חבת ציון” הישנה, לא עסק הקונגרס כלל וכלל, ואם נגע בהן מבלי משים, אך אגב אורחא, לא בא לידי החלטות מסוימות. ואם כן נשאר כר נרחב לעבודת הציונים-החובבים כמו שהיה, מבלי שנוסף עליו דבר מה ומבלי שנגרע ממנו. עוד גם זאת. על פי רוב קשה לאדם שחי על עבודתו בעד הצבור או הכלל במשך עשרות שנים רצופות, ושעבודתו זאת היתה לעצם מעצמו, לקום בבוקר לא עבות אחד, לרגל קריאה חדשה, ולחוש את עצמו בבחינת ילד הלומד בפעם הראשונה את ה“אני מאמין” שלו, ומה גם בבחינת תינוק המתרגל לעשות צעדיו הראשונים. מטעם זה לא חפצו העובדים הישנים לראות כל שנוי בין חבת ציון שלהם לציוניותם, בשום אופן לא חפצו לקצר את “סך הכל” של עבודתם ולקבל עליהם את ה“פּרט” החדש" “למנין שאנו מונין בבזיל”. בטעם הזה, כאשר נראה הלאה, נוכל למצוא תירוץ מספיק לשאלות רבות, שמבלעדיו קשה לנו למצוא להן פתרונים. כן התיחסו החובבים הישנים – מלבד אחדים יוצאים מן הכלל – אל הציוניות מראשית התפתחותה, ואצל הרוב מהם נשאר היחס הזה בתקפו עד היום.

אבל לא מחובבים הישנים בלבד נבנתה הציוניות; אדרבא, אם נמוד את הציוניות לפי מספר הציונים, נראה, כי החובבים הישנים המה אך המעט במחנה הציונים. הציוניות קבלה לתוכה מיד אחרי הוָלדה בני כתות שונות, ובמשך חמש שנות התפתחותה כבר הגיעה להקיף חלק גדול מעמנו. נראה נא איפוא ונתבונן, איך התיחסו בני המפלגות האחרות השונות אל הציוניות החדשה. כמדומה לי, לא נחטא כנגד האמת אם נאמר, כי קריאתו של הרצל הטילה רעש גדול במחנה ישראל בכללו, וכי הקריאה הזאת בראה ציונים רבים חדשים לגמרי. אנשים שמעולם לא ידעו מאומה ולא שמעו על דבר חבת ציון הישנה, אנשים שלא שערו בנפשם, כי מלבד שווי-הזכויות או התבוללות גמורה – מיתה על ידי נשיקה – ישנו עוד פתרון אחד לשאלת היהודים, שכבר עסקו בו רבים הן בספרות והן בחיים – אנשים כאלה, רואים אנחנו אותם לוקחים כבר חלק באספה הבזילאית הראשונה, משתתפים בעבודת הקונגרס ונשבעים שבועת אמונים לדגל הציוני. האנשים האלה היו הצד שכנגד לחובבים הישנים ביחסם לציוניות. בשעה שהחובבים מלפנים לא חפצו לותר על זכותם, זכות אזרח, בתנועה הציונית, שהיא בעצמה היתה להם אך מעין “המשך” של התנועה הישנה, עמלו הציונים החדשים לבטל את כל עבודת החובבים עד תקופת הקונגרסים כעפרא דארע. המה לא יכלו להסכים, כי במחנה הציונים יהיו אזרחים וגרים: או כולנו אזרחים, או כולנו גרים. הקיצונים שבהם ניסו גם להוכיח, כי חבת ציון הישנה לא לבד שלא השפיעה על הציוניות ולא האצילה עליה מרוחה, אלא שגם הזיקה לעצם הרעיון של תחית עם ישראל, כי בזבזה כחות החובבים בדברים של מה בכך, שמהם לא תצמח לעולם תשועת ישראל. החובבים, מדי דברם במנהיגיהם, הזכירו ביראת הרוממות את שמותיהם של קלישר, הס, סמולנסקין, פינסקר ועוד, והציונים החדשים הסתפקו אך בשם אחד של הד“ר הרצל, והשם הזה היה שקול בעיניהם כנגד כל השמות הנזכרים. כך היה יחסם של הציונים החדשים בשנה הראשונה והשניה אחר הקונגרס הראשון. היחס הזה לא עמד בעינו, כי אם נשתנה בשתי השנים האחרונות, וצריך לאמר לכבוד מנהיג הציוניות, כי השנוי הזה בא לא לרגל התפתחות הבנתם של הציונים החדשים, כי אם לרגל התפתחות השקפותיו של המנהיג בעצמו, לרגל התפתחות הכרתו הפנימית, שהוא איננו יוצר הציוניות, כי אם מתרגמה. כי הוא תרגמה לשפה שאחינו המערביים ורבים מהמזרחיים, הדומים כמעט בכל השקפותיהם על היהדות ועל שאלת היהדות להמערביים, נזקקים לה. אמת כי גם אחרים, ובתוכם גם הד”ר פינסקר כתבו אשכנזית, אבל יכולים אנו לכתוב אשכנזית בעד יהודי אשכנז, ובכל זאת לא יבינו את שפתנו. Autoemancipation – השתחררות מאליה – זהו מושג דק ומובן רק לבן חורין, לא כן “מדינת היהודים” – מושג יותר קל ופשוט ונוח להקלט גם במוחו של עבד נרצע, ומפני שבכלל מרובים הם העבדים מבני חורין, לכן עברה מחברתו של פּינסקר ולא השאירה רושם כי אם במוחם של יחידי סגולה, ומחברתו של הרצל הטילה סער בבצתם של אחינו המערבים. אמת, שרושם הראשונה היה עמוק וחודר, ורושם השניה היה אך שטחי, אבל כך היא תכונתן של עיני בשר: לראות לרוחב רב יותר מאשר לעומק, ולמוֹד כל תנועה אך לפי היקפה. אינני רוצה לאמר בזה, כי רק שם המחברת הוא שגרם לפרסומו של הרצל. את השם “מדינת היהודים” לקחתי רק לדוגמא, להראות איך מתרגמים לפעמים משפה אחת לאותה שפה עצמה וקונים עולם מלא על ידי התרגום. מעל במת הקונגרס החמישי השמיע מנהיג הציונים בכבודו ובעצמו, בעשותו “הזכרה” לנשמתו של האדם הגדול, הד“ר פּינסקר, כי לה”אויטואֶמנציפּציון" משפט הבכורה על כל יתר הספרים שיצאו אחרי כן לאור, העוסקים בפתרון שאלת היהודים. איני יודע איך קבלו הציונים החדשים אל גילוי דעתו זה של מנהיגם, אל ה“ישנים” ראו בזה – ובצדק – נצחון חדש.

אלה הן שתי המפלגות הראשיות שנכנסו תחת כנפי הציוניות. בני המפלגות האלה לא התאוננו – מלבד בפרטים היוצאים מן הכלל – לא על הציוניות ולא על מנהיגה. ה“ישנים” לא הפסיקו את עבודתם הקודמת ולא תבעוצאץ הציוניות יותר ממה שהיא יכולה לתת ונותנת להם, וה“חדשים” לא תבעו מאת החיים יותר ממה שנותנת הציוניות. בזאת הודו אלו ואלו, שהציוניות תוכל להתפאר במנהיגה, שלמנהיג ועסקן כזה יש המשפט לעמוד בראש תנועה עממית ולהיות המשפיע הראשי עליה.

הנני עובר בשתיקה על הציונים ה“רוחנים” ועל התיחסם לציוניות, מפני שה“רוחנים” בכללם לא נכנסו לאורגניזציה הציונית. המה לא מצאו קורת רוח בחבת ציון הישנה בדמותה שקבלה במשך השנים האחרונות לפני תקופת הקונגרסים, ולא יכלו לשבוע רצון מהציוניות בדמותה שנתן לה מנהיגה. המה מצאו את “העיקר חסר מן הספר”, וכבר ישבו באספה הבזילאית הראשונה “כאבל בין חתנים”. אנשי הרוח באמת שבין הרוחנים, לא נואשו מקוות, כי סוף סוף יירשו המה את הנצחון, ועמלו להשפיע על הציוניות לא מתוכה, כי אם מחוצה לה, כלומר על ידי הספרות, והסופר העתיד, כי יבוא לכתוב תולדות הציוניות, יהיה מוכרח בלי שום ספק להקדיש מקום הגון גם להשפעה החיצונית הזאת, אבל הדבר הזה אינו נוגע לעניננו פה.

מלבד המפלגות האמורות לעיל נכנסו להאורגניזציה הציונית עוד שתי מפלגות, גם כן קיצוניות ומתנגדות אשה לרעותה, הלא המה ה“חרדים” עם הרבנים בראשם מצד אחד, וה“צעירים”, על-פי-רוב תלמידי בתי הספר הגבוהים שבחו“ל, מצד השני. בין אלה ואלה נמצאו יחידים, שכבר קנו להם שם בעולם “חבת ציון” הקודמת, אך ברובם היו פנים חדשות לגמרי. ובזאת נבדלו שתי המפלגות האלה משתי המפלגות הראשונות, העולות עליהן במספר חבריהן, כי בעוד שהראשונות הסתפקו בצורת הציוניות כאשר היא: החובבים לא חשבו לרכוש את הציוניות לעצמם, וה”חדשים" נכבשו בעצמם לפני הציוניות, – השתדלו החרדים והצעירים להטביע את חותמם המיוחד להם על הציוניות.

מצב הרבנים בכלל התרופף מאד בעת האחרונה. בארצות המערב נהפכו לכלי שרת ממש, לכלי מבטאם של בעלי הכיס, העומדים בראש העדות, ובארצות המזרח השאירו להם אך ד' אמות של הלכה, סידורי גטין, עניני טרפות וכדומה. בשעה שהחיים עם כל תביעותיהם צעדו צעדי ענק קדימה, עמדו הרבנים על עמדם, ונמצא שהמנהיגים נשארו מאחרי המוּנהגים. מצב בלתי טבעי כזה אינו יכול להאריך ימים, הרבנים מרגישים זאת בחושם הטבעי. מטעם הזה מתנגדים הם לכל תנועה חדשה המובילה להשתחררות אמתית. העדר שאינו רואה את רועו לפניו יכול לבוא לידי הכרה גמורה, שאין לו צורך ברועה כלל, והרבנים בהתנגדותם לחבת ציון הקודמת ולציוניות החדשה, נלחמים הם על נפשם ועל קיומם. אמנם יש רבנים שאהבתם לעמם ושאיפתם לתחיתו גדולות כל כך, עד שמכריעות הנה כל פחד עצמי בלבם. רבנים כאלה הם יחידי סגולה, אבל הרב הבינוני חפץ לצמצם את כל היהדות בחוג כזה, שיהיה הוא המגין היחיד עליה. וראו נא פלא, כי בהתנגדולם לרעיון התחיה נתנו ידם זה לזה הרבנים החרדים במזרח וכהני הריפורם במערב. מפני פחד “האויב” הכללי, בצורת השאיפה לתחיה, כרתו ביניהם ברית שלום המתנגדים היותר קיצונים. וראו זה הפלא ופלא, כי אלו ואלו השתמשו בכלי מלחמה שווים, אלו ואלו בדקו בחורין ובסדקין ומצאו, כי השאיפה לתחיה ממשית אסורה לישראל מן התורה, כי מתנגדת היא לדברי הנביאים והמסורת העתיקה. כהני הריפורם בתור מגינים על המסורת העתיקה! –

תשעים אחוז למאה מכל רבני ישראל בכל ארצות פזוריו הנם עוד עד היום הזה מתנגדים גמורים לרעיון התחיה, ואלה הרבנים – מלבד יחידי סגולה – שנתנו את ידם לאורגניזציה הציונית, נכנסו לתוכה על מנת לשפוך את ממשלתם עליה ברבות הימים ולברוא עוד מקצוע אחד בחיים, ש“ההשגחה על הכשרות” תהי נחוצה לו, לא לטובת עצמם ולהנאתם של הרבנים האלה הם עושים כן, כי אם לטובת הרבנות בכללה, היורדת מטה מטה. מלחמת הקיום נוהגת אצל רבנים כמו אצל כל החברות או המפלגות השונות, ואין להתפלא על זה.

הרבנים האלה בראו את הפרקציה הראשונה במחנה הציונים בקונגרס הרביעי בלונדון. אמת, כי לא נתנו לבריאתם את השם פרקציה, אם מפני שאינם בקיאים בשמות המלאכותיים של הפּרלמנטריזמוס, או אולי משום “ובחקותיהם לא תלכו”; אמת, כי תביעותיהם היו אך שליליות: לבלי לתת מעל במת הקונגרס לגעת בעניני הדת, לבלי לדבר על עניני החנוך ולבלי התחתן את ה“קולטורא” שנואת נפשם; אבל כל מי שיש לו עין בוחנת היה יכול לראות, עד היכן הדברים מגיעים, כי בעלי הפרקציה הרבנית מסתפקים לעת-עתה במועט מפני שאין להם עוד מצב איתן כזה, שיתיר להם לבוא בתביעות חיוביות, אך ברור להם, כי יבוא יום ויהיה מותר לגעת גם בעניני הדת, לדבר גם על החנוך, גם על הקולטורה, והכל “על צד ההכשר היותר טוב”.

לרגל תגבורת הכחות של הרבנים, שהיתה נראית גם לעין בלתי מזוינת, התעוררו הצעירים מצדם הם, כמו מתרדמה, אך לא עלתה בידם לאחד את כחותיהם בין לילה, וכה עבר עליהם הקונגרס הלונדוני ללא פרקציה. בקונפרציה של הצעירים הודה מר מוצקין, כי הדחיפה ליסוד הפרקציה באה להם מאת הרבנים: “היסוד לבריאת פרקציות כאלו בקונגרס כבר הניחו – התדעו מי? – הרבנים בקונגרס הרביעי בלונדון. לכבודם צריך אני להגיד, שהם היו היחידים בקונגרס הרביעי, אשר התיחסו לעניני הקונגרס בהכרה פנימית ובלב אחד, כמובן, על יסוד השקפותיהם המיוחדות, בעוד שאנחנו כולנו היינו עדרים מפוזרים ונאבד דרך” ¹

אמנם נחטא לאמת, אם נאמר, כי התאחדות הרבנים היתה הסבה האחת ליסוד הפרקציה של הצעירים, ונעלים עין מהסבות האחרות שהולידו אותה. עוד שתי סבות היו מסייעות ליסוד הפרקציה, והלא הנה: א) ההתנגדות ל“הזרמים הבורזשואזים”, ב) ההתנגדות למנהיג הציונים. קשה להחליט, איזו מן שלש הסבות האלה היא הראשית ואיזו טפלה או צדדית, קשה גם כן להחליט, איזו מהן היא המוקדמת ואיזו המאוחרת בזמן, אבל נעלה הוא על כל ספק, כי הפרקציה צריכה להחקר כתולדה הכרחית של שלשתן.

כל מי שלא היה, איזו עת לכל-הפחות, בין צעירינו בחוץ-לארץ, אינו יכול להבין את פירושה של המלה “בורזשואַ” ואינו יודע מי ומי המה “הבורזשואים” לפי מושגם של הצעירים. לא אאריך בבאור המלה הזאת, ואומר רק, כי כל מי שיש לו מנה בכיסו הרי זה כבר בורזשוא גמור כלפי הצעירים, וכי השם בורזשוא הוא אצלם שם של גנאי שאין למטה הימנו, ובהיות כי ברוב מנינם צירי הקונגרס הם אנשים בינונים, שיש להם אולי יותר ממנה בכיסם, הרי הם כבר בחזקת “בורזשואים”, או למצער חשודים על ה“בורזשואזיות”, והצעירים, בתור “דימוקרטים”, מכף רגל ועד ראש, מחויבים להלחם בהם. מטעם הזה לא ירדה המלה “דימוקרטיות”, “היסוד הדימוקרטי”, “הפרינציפּ הדימוקרטי” מעל הבמה הקטנה של אספת הצעירים מראשית הפתחה ועד הסגרה, והשומע מן הצד, שאינו בקי במושגיהם של הצעירים, היה יכול לבוא לידי טעות באמת, כי “בורזשואים” כבשו כבר את הציוניות ויכניעו אותה תחתיהם. הלאה נראה, עד כמה רחוקה היא השקפתם של הצעירים מן האמת בנוגע למלחמתם עם הבורזשואזיות בציוניות, וכעת נעבור אל הסבה השלישית, אל ההתנגדות למנהיגה של הציוניות.

מפלגת החובבים הישנים, הציונים החדשים והרבנים החרדים, כולם היו כמעט תמיד שבעי רצון ממנהיג הציוניות. שתי המפלגות הראשונות – מהטעם שאמרתי לעיל, והרבנים החרדים – מאותו הטעם שהמה רוצים, למשל, איש איש במקומו דוקא ב“רב מטעם” כזה, שלא יוכל בשום אופן להשפיע על היהדות, כלומר, שלא יגע בממשלתם אפילו כמלוא נימא. הרבנים החרדים באו לידי הכרה גמורה, כי כל זמן שיעמוד הד“ר הרצל בראש הציוניות לא יתן לשום מפלגה להכניס לתוכה איזה דבר זר, המזיק לאותה היהדות, שהמה חופפים עליה, וברבות הימים יש תקוה, שאולי יעשה להם גם איזו הנחות. לא כן הצעירים. מצד האחד היו חפצים שהציוניות תתן להם תשובות מוכנות על כל השאלות והתביעות, וגם העיוניות בכלל, כמו שנותנות התורות העממיות האחרות למחזיקים בהן, ואם הציוניות הרשמית אומרת: לא בי הן התשובות האלה – מי אשם בזה אם לא מנהיגה הראשי? ומצד השני לא יכלו הצעירים בשום אופן לותר על דימוקרטיותם ולהביט בקור רוח, איך ימשול איש אחד בכל עניני הציוניות כמעט ממשלה בלתי מוגבלת שנה אחר שנה, מן הקונגרס הראשון עד החמשים ועד בכלל. אמת, כי הד”ר הרצל לא עבר כמעט מעולם על החלטות הקונגרס, וממשלתו על הציוניות קנה לו בכשרונו למשול על הקונגרסים, אבל הדבר הזה הסב לצעירים עוד צער על צערם. סוד גלוי הוא, כי בשאלות רבות מופיע לנגד עינינו הד“ר הרצל כדן יחידי, ובכל זאת אי-אפשר לתבוע אותו לדין, אחרי כי בכל פעולותיו הוא נסמך על החלטות הקונגרסים, ובקונגרסים נתקבלו ההחלטות האלה, מפני שכך רצה הד”ר הרצל.

אלה המה היסודות שעליהם נבנתה הפרקציה של הצעירים. איני חפץ להכנס בעובי הקורה ולהראות לצעירים עד כמה הפריזו על המדה בקנאתם לחופש הדעות, הצריך שמירה מעולה, לדעתם, מפני הרבנים והחרדים, ובקנאתם להדימוקרטיוּת שלא תנוצח חלילה על-ידי הזרמים הבּורזשואזים. את צל ההרים רואים חברי הפרקציה כהרים. גם אחד ממנהיגיהם, מר מוצקין בעצמו, הוכרח להודות, כי אין שום צורך ללחום עם החרדים “בזמן הזה, שהחרדות נופלת מאליה מיום ליום”. ומה שנוגע למלחמה בבורזשואים, הן נוכחו כל חברי הפרקציה לדעת, כי המושג הזה אינו מדויק ביותר, ובעת שנתבקשו ה“בונדיסטים” (שישבו באספת הצעירים בתור אורחים) להכבד ולשבת במנוחה, או לעזוב את האולם, התנשאו כולם ממקומותיהם ובקריאות של בוז “פוי בורזשואַ” עזבו את האולם. אם כן יוצא מזה, כי רוב הציונים המה בורזשואים כלפי הצעירים, והצעירים עצמם בורזשואים הם כלפי ה“בונדיסטים”. ועוד הפעם מוכרח אני להביא דברי מר מוצקין באותו מעמד: “יודע אני את כל מה שיש להגיד נגד שיטת הצדקה בכלל, אבל עם ישראל שתשעים אחוזים ממנו חיים מן השנוררות – הלא צריכים אנו להכיר את האמת הזאת, כמה שלא תהיה מרה ומכסה עלינו חרפה! – עם כזה אינו יכול לבלי לעסוק בצדקה”. עם עני ואביון עם החי על השנוררות, ועם זה נוטה לחיים בורזשואזים – אך זוהי בריה משונה ויחידה במינה. בכל זאת נוטה אני להאמין עוד יותר, שאם יבואו הבורזשואים האמתים, ימצאו אל נכון, כי גם הציונים, שאינם מוצאים חן בעיני הפרקציה מפני בורזשויותם, המה לא מהעשרה כי אם מהתשעים אחוזים שבעמנו, לפי מושגיו הבריאים של עם בריא, החי חיים טבעיים על אדמתו. אין זאת כי בהתרושש עם מתדלדלים גם מושגיו.

על דבר התנגדותם של הצעירים למנהיג הראשי של הציוניות לא שמענו אמנם מפי הצעירים כל דבר בפירוש, אבל הדבר קל להבין גם בלי ביאור מפורש. גם בענין הזה היה מר מוצקין לפה לצעירים: “הקולטוס של האישיות – אמר מוצקין – כלומר, האמונה שיש בכח איזה איש לעשות גדולות על-פי תכונתו העצמית, ושעל כן כל עתידותינו תלויים באנשים ידועים, איזו שיהיו – אמונה שהיא כמו-כן שוררת במחנה הציונים – היא מזקת מאד… לולא היה בקרבנו הקולטוס האישי כל כך נפוץ, כי אז היה כח הצעירים יותר גדול, ואז אולי לא היה לנו צורך לשהות בחבלי לידה של הבנק שלנו שלש שנים רצופות, כי אם היתה יוצאת שיירה של מעוררים צעירים לערי התחום ביחוד למען הפיץ את האקציות, כי אז אולי היה הבנק שלנו מוכן עוד לפני שנתים”. הננו שומעים איפוא מי אָשם בדבר, כי הבנק לא היה מוכן עוד לפני שנתים: – המנהיג! ואולם באמת נוכל למצוא על נקלה תירוץ יותר מספיק לחבלי הלידה שהאריכו יותר מדי, והוא – אותו המצב של התשעים אחוזים מעמנו, שתאר אותו מר מוצקין. אין זאת כי הבורזשואים האמתים עמדו, ועומדים עוד כיום, מנגד לתנועה הציונית.

אך אם גם נניח – מה שאי-אפשר לדעתי – שטענות הצעירים ותביעותיהם צודקות הנה ביחסם לרבנים, לבורזשואים ולמנהיג הראשי, הן גם אז מחויבים הם בעל כרחם להודות, כי היסודות האלה אך שליליים המה, ולא מהם תבּנה איזו פרקציה, כי לכל בנין חדש, או לתקון הבדק של בנין ישן, נחוצים גם חומר ולבנים. נראה נא מה המה החומר והלבנים שאספו הצעירים לתקון הציוניות. אמנם גם פה אבחר לי דרך יותר קצרה, ותחת לדון ולהתוכח, אביא דוגמאות אחדות מהשקפות הצעירים חברי הפרקציות עצמם, כפי שהתבררו מתוך הנאומים והוכוחים באספתם.

הד"ר ווייצמן בנאום הפתיחה שלו, מעביר בקורת חדה על הציוניות שבהווה ומביע תקוה, כי הפרקציה תוכל לחדש אותה ולתת לה פנים אחרות לגמרי. “עד היום גם כן עסקו האגודות באגיטציה ופּרופּגנדה, גם עד עתה היתה להן ספרות ציונית. אך כל זה הסתפּק אך בשטחיות, באיזה הצעות ותכניות מעשיות, בעוד שלנו נחוצה עבודה מתעמקת על יסוד הנחות ולמודים מדעיים. ואחרי שלא היה לנו עד עתה שום בסיס מדעי בתנועתנו, לכן לא היו יכולים לעבוד בקרבנו בעלי דעת רחבה, אשר רוח נבואתם תהיה כמעין המתגבר, יוצרת בכל יום רעיונות חדשים וצורות חדשות לרעיונות ישנים לתכלית בירור ולבון הדעה הציונית היסודית”.

הד“ר כהן ברנשטיין מתאונן על המחזה הזה, שהציוניות מתפשטת רק ברוחב, בעוד שלעומק עומדים הציונים, לפי דעתו, במדרגה יותר נמוכה מהחובבים הישנים. לד”ר כהן ברנשטיין יש געגועים ל“ציוניות שבלב” שאינה נקנית בארבעים קטנים השקל ובעשרה רו“כ האקציה. “ולמען תהיה האורגניזציה הצעירה – אומר הד”ר כהן ברנשטיין – בבחינת טל של תחיה גם בשביל האורגניזציה הישנה של הקונגרס, עליה להיות ישרה, תמימה ואמתית עד התוצאות היותר קיצוניות. בראש וראשונה נרחיק נא את הפשרה מהפּוליטיקה שלנו. אל נא נשתדל למצוא חן בעיני אנשים ידועים אשר לא נוכל להתאחד עמהם. אל נא נעשה תמיד מעשים מסופקים כדי למצוא מסלות ללבות החרדים מצד אחד ולבות המשמאילים מצד השני, כי אם ישר נלך דרכנו, וראיתם, כי נמצא לנו את האנשים הדרושים לחפצנו”. בתוך יתר דבריו מזכיר הד"ר כהן ברנשטיין לשבח את “בני משה” ומביע רצונו, כי לאורגניזציה הצעירה תהי תעודה דומה לתעודת “בני משה”, אך “בסכום של נסיונות יותר עשירים ובמשמעת יותר מתמדת”.

ואולם מר מוצקין לא יכול למצוא קורת רוח בכל הדרישות האלה, לשחרר את הציוניות מן כל היסודות הזרים התלויים בלב וברגש. הוא מוצא, כי כל הציונים צריכים להשתחרר “מן החפץ להראות, שתנועתנו זאת הנה תולדה ישרה מקולטורתנו העתיקה”. “כשאני לעצמי – מוסיף מר מוצקין – חושב אני, שהתנועה הציונית היא חזיון חדש לגמרי, הנותן יכולת לאומתנו להתפתח על-פּי עצמותה בהסכם לתביעות הקולטורה החדשה”. חזיון חדש לגמרי בחיי איזה עם מבלי כל השתלשלות מכל המקרים או יותר נכון מה“סך הכל” של המקרים שהיו לפניו – הוא דבר המתנגד להכרח ההיסטורי, וכשם שהזקן בעל הזקן הוא אך הילד שנזקן ובא בימים, כך הוא גם העם עתיק הימים, אותו העם עצמו שהיה לפנים בילדותו. אחד מחכמי אשכנז, בדברו על פרידריך ניטשה, אומר כדברים האלה ²: רעיון עיקרי הכניס ניטשה מהתקופה הראשונה להחדשה – את הרעיון כי יש היכולת, ומפני זה גם הנחיצות, להתחיל את ההיסטוריה מחדש, לעשות את ההיסטוריה. שרשי הדעה הזאת מגיעים אצלו עוד הלאה, עד תקופת הנוער. “יצרו לכם בתוככם תמונה, שיהיה העתיד מתאים לה, ושכחו את התמונה הטפלה: להיות כננסים בפני הענקים”, כך היתה קריאתו של ניטשה. אבל – מוסיף החכם הנזכר – להתחיל את ההיסטוריה מחדש – כלומר, לבטל את ההיסטוריה, לעשותה לבלתי פועלת ומשפיעה, איך אפשר הדבר הזה, בעוד שאנחנו בעצמנו כולנו אך יצירים היסטוריים מכף רגל ועד ראש, מהרעיון והמחשבה ועד הרגש? איך שלא נעריץ את גבורתם של אנשים כבירי כח, איך שלא נכיר את השפעתם, וביחוד בתקופת התחדשות הקולטורה, סוף סוף עלינו לתת מקום בראש לכחו של החומר ההיסטורי והמסורת. גם כוחם ורצונם של האנשים האלה בעצמם נובע מאסמן של הקוטורות הקודמות. הרעיון לברוא איזו קולטורה הוא רעיון בלתי היסטורי, ומפני זה אינו יכול לעולם לצאת מן הכח אל הפועל. אינני דורש ממר מוצקין שיסכים דוקא להשקפה זו, אבל אם באמת התנועה הציונית, לפי השקפתו, היא חזיון חדש לגמרי, מדוע מוצא הוא עם זה, כי "הדבר המאחד את כל הציונים, הוא האידיאל הקיצוני של מדינת היהודים ותחית שפתנו העברית "? –

הראיתי בכונה על ההשקפות המתנגדות זו לזו ועל הסתירות הפנימיות בהן, להוכיח מזה, עד כמה שרר בלבול המושגים באספת הצעירים. אין אנו רואים עוד בתוכם את החומר הנחוץ לבנין חדש; רואים אנו רק חבורת צעירים, לעת-עתה בעלי השקפות שונות, לפעמים יותר מתנגדות אשה לרעותה מהשקפות החרדים להשקפותיהם של איזו צעירים יחידים, חברי הפרקציה. לצעירים כאלה יש אמנם הרשות ליסד להם אגודה, שתהיה שואפת לבסס את הציוניות, לברר את המושגים הנאחזים בה ולהציב את גבולותיה, אבל להתאחד לפרקציה אחת לתעודות ממשיות – זאת יוכלו לעשות רק אנשים, שכבר בררו להם את מושגיהם ויודעים מה הם חפצים.

ב. אספות וּועידות    🔗

עם ישראל, בכל עניותו, לא היה מעולם עני באספות. כמעט בכל ארצות פּזוריו ניטלה ממנו היכולת להשתתף בחיים המדיניים הסובבים אותו ולהשפיע עליהם במדה ידועה, לכן צמצם את פּעולותיו אך בתוך התחום הצר שגבלו לו אדוני הארץ. בתחום הצר והמוגבל הזה היו כחותיו מתפּתחים ובתחום הזה היה צריך גם להוציאם, לפזרם על ענינים זעירים הממלאים את חללו של התחום. העמים השרויים על אדמתם וההולכים לבטח בדרך התפּתחותם, מבלי לסבול כל לחץ ודחק מן החוץ, יכולים באמת להקדיש את כחותיהם לדברים העומדים ברומו של עולם ולבלי הוציא אותם לבטלה, ובכל זאת יורנו הנסיון ההיסטורי, כי גם אצל העמים האלה רק חלק קטן מכחותיהם מכוון ישר כלפי מטרה ידועה, ורוב הכוחות הולכים לאבוד, לדברים של מה בכך. ואם החזיון הזה מלוה את חיי כל העמים, אין פלא שנמצא אותו בצורה יותר בולטת בחיי “עם עני ודל”, המציב לו לפעמים גם את מטרותיו עצמן באונס, לא רק במובנו של ההכרח ההיסטורי, כי אם במובנו של האונס הבא מן החוץ והדוחק את הבחירה החפשית. “עם עני ודל” כזה נמצא תמיד במצב ההתמרמרות, וההתמרמרות מביאה תמיד לידי קטנות, לשפוך “מרי שיח” במקום שיש אך לשחוק, לכעוס ולקצוף ולהעלב במקום שאין מכעיסים, מקציפים ועולבים. והכעס והקצף אוכלים בכל פה את כחו של העם ובולעים את מיטב האנרגיה שלו.

גם כעת, כשמאמינים אנחנו, או כשרוצים אנו להאמין, שעמנו קם לתחיה, שמתנער הוא מעפר גלותו והולך, או מתעתד להלוך, לקראת חיים חדשים – גם כעת, לוא היו לנו כלי מדידה למוד בהם את סכום הכחות המולידים בקרב עמנו פעולה מעולה שיש לה איזה ערך קיים, ולעומת זה סכום הכחות “דאזלין ערטילאין”, בהולידם פעולות שאין בהם ממש, ככתישת המים במכתש – כי אז היינו מוצאים, שהרוב הגדול של עמנו חי גם כיום הזה על עניניו הקטנים, עוסק הוא בחיי שעה ומקדיש להם את כל כחותיו, וחיי השעה האלה אינם חיים מלאים, כי אם שברי חיים, זכר לחיים ותו לא. הקטטות והמחלוקות על “ראשון, שני ושלישי” בעניני הקהלות, הרדיפה אחר הכבוד המדומה, שאלת ה“מזרח” וה“מערב” בבתי תפלה ועוד ועוד – אלה המה הענינים “רבי הערך” התופסים מקום בראש בחיינו, אלה המה הענינים, שבשבילם אנו עמלים, שבשבילם אנו דנים, רבים ומתוכחים ומפסידים את מיטב כחותינו. ומדי בואנו לדבר אל העם, אל ההמון הגדול, כי מניח הוא חיי עולם ועוסק בחיי שעה, יש אשר יתלהב ויתרגש שעה אחת – ושב אחר כן לעבודתו הקודמת, המתאמת לדאגת המחר הסמוך, ואינו שם אל לבו, כי יש מחר שהוא לאחר זמן, הדורש ממנו הכנות רבות, הדורש ממנו גם קרבנות, והשכר יבוא רק לעתיד לבוא. כח הראיה, כידוע, תלוי בחנוך העין: האכר העובד תמיד בשדה, המסתכל באופק הרחוק והמביט אל העבים ממעל, הנהו על פי רוב בעל ראיה רחוקה, ותלמידי בתי הספר, וביחוד אלה האנשים המבלים את עתותיהם בקריאה וכתיבה, הנם ברובם בעלי ראיה קצרה. כן תלויות גם בחנוך ההיסטורי עיני הרוח של העמים. רק עם היודע ומכיר, כי האדמה מתחתיו שלו היא, וכי השמים ממעל שלו המה, רק עם כזה מובטח גם במחר הרחוק שלו ומכין את עצמו בשקט ובבטחה לקראת העתיד. לא כן העם שבמשך דורות רבים היה אנוס לחיות בד' אמותיו שהגבילו בעדו, ושהקיפו אותן חומה מכל עבריהן. עם כזה מאבד לאט לאט את הכח להביט למרחוק ונהיה במשך הימים לקצר-הראות, ואפילו בעולם המושגים ובעולם הדמיון מתרגל הוא לצמצם את עצמו ואינו יודע עוד לשוט ב“מרחב-יה”. עם כזה רואה את העתיד שלו אך מבעד לעב הענן, מוכשר הוא לחלום על העתיד, אבל לא לחוש עתידותיו. העתיד בכללו נראה לו כ“מה שאחר הטבע”, מעבר לגבול המציאות, שאי אפשר לו לבוא אלא באותות ובמופתים, היוצאים גם כן מדרך הטבע.

אין מן הצורך להביא ראיות והוכחות, כי המצב הבלתי טבעי, שנמצא בו עם ישראל במשך שנות גלותו, שלל ממנו את בהירות הראיה ויעשהו כמעט סומא למחצה. ומפני זה צריכים אנו לשמוח על כל תופעה ותופעה, העשויה לגלות את המכסה מעל עינינו ולהשיב להן את אורן במדה ידועה; מפני זה מחוייבים אנחנו לתת את הבכורה בספרותנו לשאלות ושאיפות שיש בידן “לקרב את הקץ”, כלומר המכשירות אותנו להתקרב אל הקץ, להפּנות מדאגות המחר הסמוך, שבהן שקוע המון עמנו בראשו ורובו, ולשים לב לאחרית החזון, ל“הלכתא למשיחא”. המחר הסמוך ימצא לו תמיד גואלים ונושים שיתבעו את חלקו, וגואלי העתיד הרחוק היו תמיד אך מעטים, אך יחידי סגולה, ובכל זאת היו לנו האחרונים למורי דרך, ומפיהם אנו חיים.

וצריכים אנו להודות, כי במשך חמש השנים האחרונות נתרבו בספרותנו סימני החיים, ושאלות העתיד נוטלות בה חלק בראש. אמת, כי לא הספיקה עוד השעה, שתהי נכּרת בזה השפעת הספרות על עצם חיינו, שהנם עוד כעת דלים ועניים ממעש, אבל גם זו אות לטובה, שסופרינו, ואפילו אלה המתנגדים גם כעת לרעיון התחיה במלוא מובן המלה מבלי כל התחכמות, אינם קוראים עוד מלא אחרי ה“חלוצים”, המקדישים את כחותיהם לפתרון שאלות רחוקות; גם זו אות לטובה, שאפילו הרבנים, שהסכינו לשוט בד' אמותיהם של הלכה, או – בארצות המערב – בד' אמות של הטפה, החלו להרגיש גם המה כי “קצר המצע מהשתרע”, וחוג השקפותיהם, כפי הנראה, הולך ומתרחב. אין רצוני לאמר, כי השאיפות החדשות המתגלות בעת האחרונה אצל רבים מהסופרים והרבנים מכוונות הנה כלפי המטרה הרצויה והנכונה, אבל בכל אופן נוכל לשמוח על התגלותן, כי במקום שיש שאיפות יש חיים, ובמקום שיש חיים יש תקוה, כי סוף סוף תנצח האמת.

ב“ירושלים דליטא”, הלא היא העיר שרוח “בעלי-בתים” מרחף עליה, על חובביה הישנים ועל ציוניה החדשים, על חברותיה, אגודותיה ועל כל מוסדותיה הצבוריים, – נועדו, בסוף חודש אדר א' שעבר, רבים מהציונים החרדים והמתונים לאספה רבתי, לדין על דבר הציוניות, לברר את שיטתה ומהותה ולהתוות לפניה את הדרך, שתתפתח באופן שתהא רוח החרדים נוחה הימנה. אל האספה באו כשבעים נפש, ובתוכם עשרים רבנים. הדו“ח הראשון שבא בספרותנו היומית על דבר האספה הזאת – אשר קראו לה “אספה של מתונים” – לא היה מדויק כל צרכו, המו”מ והוכוחים על דבר ההחלטות שנתקבלו חסר ממנו לגמרי, וההחלטות בעצמן נמסרו אך לפי הרשימות שרשם איש פּרטי אחד שנזדמן שמה בשעת האספה. הסופר שהביא את הידיעה הראשונה ב“הצפירה” (גליון 48) ³ על דבר אספת הציונים החרדים בווילנא, כותב כדברים האלה: “ההחלטות האלה נתקבלו באספה אחרי שהוצעו מהקומיסיה שנבחרה לתכלית זאת. אין אני אחראי על סדר הסעיפים, כי הקומיסיה לא סדרה את תקנות ה”מזרחי" בסדר נכון, וגם הנאספים לא דרשו כזאת, וערבוביה היתה בהצעותיהם והחלטותיהם, עד שברוב עמל עלתה לי להוציא את החלטות האלה מרשימות שרשמתי בעת האספה מפּי השמועה“. אין אנו יודעים מי היה מעכב בעד סידור התקנות, אם הרבנים, או המתונים סתם, אבל כמדומה לנו שהסדר והדיוק הם דברים מועילים וגם נחוצים בשעת בירורה של איזו שיטה, ואך לחנם מחלו עליהם חברי האספה. – ואולם כעת מונח לפנינו דין וחשבון יותר מפורט על דבר אספת המתונים, וזה נדפס בתור קריאה גדולה לכל שלומי אמוני ישראל (“המליץ”, גליון 75; "הצפירה, גליון 76), וממנו אנו יכולים ללמוד הרבה, הן מגוף הקריאה והן מההערות הבאות בשוליו. אחרי השקפה כללית, מעין “פּתיחתא”, המבארת, כי הרעיון שאנו קוראים לו כיום “ציוניות” החל לשוב ולהתעורר בקרב ישראל זה לפני עשרים שנה ויותר, וכי “בעצם לא פּסק מישראל למימי הנביאים הראשונים”, – מוצאים מחברי הקריאה לנחוץ לברר ראשית כל הסבות שהביאום לידי יסוד אורגניזציה חדשה בתוך הציוניות. מחברי הקריאה מוצאים, כי בראשית צמיחת הרעיון של “שיבצ ציון” נחה הרוח גם על הרבנים החרדים “גאוני הדור שמפּיהם אנו חיים”, ולא זו בלבד, אלא גם התיצבו בראשונה בראש התנועה, ורק מפּני שברבות הימים נכנסו לתוך הציוניות “אנשים שהתחנכו מחוץ לתחום היהדות הנאמנה” ויכניסו עמהם “נמוסים זרים ושיטות חיצוניות בשיבת ציון, אשר לא יוכלו להיות לרצון לקהל היראים הדבקים בתורתנו” – רק מפּני זה נסוגו אחור אחדים מהגאונים, ו”יש אשר נהפּכו לאנשי ריב לכל הענין כולו“. וגם אלה מהרבנים “אשר הוסיפו להחזיק בכל עוז בדגל ציון”, למרות הנמוסים הזרים והשיטות החיצוניות, אלה מהרבנים שעצם הרעיון היה להם לחוד והנמוסים והשיטות לחוד – גם המה היו “נבוכים ונואשים ימים רבים” מבלי דעת איככה לפצל את הקליפּות הזרות מעל הציוניות. וכה ארכו מבוכתם ויאושם ימים על שנה עד שהחלו לאט לאט ל”גלות את לבם איש לרעהו", ומכיון שגלו את לבם לא היה להם עוד צורך לשבת בחבוק ידים במבוכה ויאוש “ונועדו יחד לשלוח לעיר ווילנא את בחיריהם אנשי מדע ובתוכם רבנים גאונים, לברר שם את דבר הציוניות מה היא על דעתם, להפריד בה את מינה מתוך שאינה מינה, להבדיל כל ערב ממנה ולהציגה בנקיונה לעיני כל קהל חבריהם היראים”. אחרי כל אלה, אחרי שתרוחץ הציוניות למשעי ותהי נקיה מכל פּסולת וסיג, ילבישוה מחלצות – “כי נאה לאוהל בת ציון להיות סוג בשושנים ומתוקן בתכונת אהלי שם” – ובלי כל מורא ופחד יציגוה לעין הרואים המהדרים מן המהדרים; ואלה האחרונים ינהרו בודאי המונים המונים אל הציוניות הנקיה, אשר אליה התפללו כל הימים, ואשר אך “הנמוסים הזרים והשיטות החיצוניות” היו מעכבות בעדם מתת את ידם לה עד היום הזה. אבל נסור נא ונראה מה המה הנמוסים הזרם והשיטות החיצוניות שהכניסו עמהם לתוך הציוניות האנשים שהתחנכו מחוץ לתחום היהדות הנאמנה.

“הנאספים נועדו יחדיו ויגלו איש לרעהו את דעת שולחיהם (לא פורש מי ומי היו השולחים: אגודות ציוניות קיימות או יראים וחרדים סתם שלבם הומה לציון?), כי הדברים אשר בגללם נקעה נפש רבים מהעם מן הציוניות, אלה הם: 1) אספות אנשים ונשים יחד בקצת כנופיות של הצעירים ששם “ציון” נקרא עליהן. 2) חלק הספרות שנוסדה בידי שוחרי הקולטורא החדשה, המתערב בענין הציוניות ואומר ליסד אותה על שיטות תרבות חיצונה שאין רוח תורתנו ורוח אומתנו יכולות בשום פנים להיות נוחות הימנה. 3) החנוך המתוקן על פּי רוח חלק הספרות הזאת, שבצד המוחש שבו הוא עושה את ידיעת הלשון וההיסטוריה עיקר ואת למוד התורה רק לטפל קל, והממלא את כל תחום הלמוד במיטודות חדשות, מבלי היות עוד מקום וזמן וחפץ ללמוד תורה שבכתב, ואין צריך לאמר שבעל פּה, ובצד המושכל שבו משתדל החנוך הזה להשרות על ילדינו את רוח השיטות החיצוניות, שחלק הספרות של בעלי הקולטורא החדשה הוא המליץ להן. 4) המטיפים אף שבודאי יש בהם אנשים ישרים ותמימים אך מקצתם דוברים דברים שהם למורת רוח לקהל הדבקים בכל לב בתורתנו”.

ממש ההפך מטענותיהם של הצעירים, המתאוננים: א) על העדר השתתפות נשינו בהתנועה הציונית, ב) על ספרותנו השקועה יותר בהעבר ואינה מתאמת עוד לחיינו ההוים עם תביעותיהם המדעיות, ג) על מצב החנוך הפּרוע והנושא עליו חותם דתי יותר מכפי הראוי, ד) על המטיפים שריח הדרשנות חסרת הטעם נודף מהם והלובשים טלית שכולה תכלת כדי לעשות נחת רוח להיראים והחרדים. אמנם בעוד אשר הצעירים, בהיותם צעירים, הגידו ולא כסו דבר, כי מגמתם לתת פּנים חדשות להציוניות בכללה, וכי מלחמה להם מעתה עם כל הדעות הנפסדות המזיקות לה, לפי דעתם, – הנה הרבנים, בהיותם רודפי שלום מושבעים על פּי מצבם, מדברים גבוהה על “דרכי הנועם” ועל “נתיבות השלום”: “תעודת אגודתנו היא לקרב ולא לרחק, לבנות ולא לסתור, ועלינו ללכת בדרכי נועם ושלום, להזהר בכבוד מתנגדינו ולהשכין שלום ואחוה בקרב המפלגות השונות” (סעיף ב' מן התקנות של האגודה המרכזית). אבל לא מצאו לנחוץ לבאר לנו עם זה, את מי הם אומרים לקרב ובין איזו מפלגות שונות הם חפצים להשכין שלום ואחוה; מה הם קוראים בנין ומה סתירה? הצעירים, בהיותם צעירים, לא נסוגו אחור גם מפּני השם “פדרציה”, והרבנים, בהיותם מגינים על הציוניות מפּני הנימוסים הזרים, הודיעו גלוי ב“שער בת רבים”, כי החליטו ברוב דעות גדול “לבלי עשות פדרציה, היינו לבלי לצאת מתוך האורגניזציה הכללית בכל, רק ליסד אגודה מרכזית לחרדים”. אבל הלא גם הצעירים לא יצאו מתוך האורגניזציה הכללית, גם המה נשארו בתחומה של הציוניות לפי הפּרוגרמה הבזילאית, אלא שיסדו להם מרכז רוחני מיוחד, וכזאת עשו גם החרדים, בבראם להם מרכז רוחני לפי רוחם הם, ולשמחה מה זו עושה? אם נמצאו ציונים שחשבו את יסוד הפדרציה של הצעירים למחזה מעציב, המזיק לשלמותה של הציוניות, הנה בודאי יתעצבו כעת כפלים, בראותם כי גם החרדים מחקים מעשי הצעירים, ובעוד שיש מצטערים על הראשונים, באים החרדים להוסיף עליהם; ואלה הציונים שאינם רואים כל סכנה ביסוד פדרציות, לא יגילו בודאי על שנחלף השם “פדרציה” בשם “מרכז רוחני”. –

עוד צד שוה אחד הננו מוצאים באספת הצעירים ובאספתם של החרדים, כי כשם שלא עלתה ביד הצעירים לסמן, ואפילו בקירוב, את גבולות ה“דימוקרטיות”, כך לא עלתה בידי החרדים לברר את תביעותיה של ה“חרדות”. מי הוא הזוכה להקרא בשם ירא, מי עומד בשורת החרדים ומי נוטל לו את השם מתון סתם – כאן הניחו מחברי הקריאה מקום להתגדר בו לכל מי שרוצה לעסוק בשאלות חמוּרות ודקות. אמנם את חוסר הבירור הזה הרגישו, כפי הנראה, בעלי הקריאה הגדולה בעצמם ומצאו לנחוץ לתת לה מלואים, אבל בעוד שתחת הקריאה חתום השם “מזרחי” (נוטריקון: מרכז רוחני, כן מפרשים את השם הזה החרדים אך לא פרשו, מה עול מצאו בפשוטו של השם, שהוא לכאורה יותר נאה מן הדרש על-פּי נוטריקון), נחתמו ה“מלואים” בידי ראש הועד של המרכז הרוחני לבדו, ואין אנו יודעים אם נכתבו המלואים על דעת כל חברי האספה, או על דעת היחיד העומד בראש הועד. בכל אופן, בואו ונחזיק טובה להרב מלידא, שפּירש במלואיו מה שסתום בגוף הקריאה. אמת כי לא נתן לנו פירוש מספּיק, אבל יכולים אנו ללמוד מהרמיזות האחדות על הכלל כולו, מבלי לחכות עד שנוכל לעיין במכתבים החוזרים, כפי הבטחת ראש הועד. אחדים פנו בשאלה חמוּרה אל ועד המרכז: אם מתיחסים התנאים העיקריים הנוגעים לחרדות גם להנהגתם הפּרטית של החברים? ועל השאלה הזאת הננו מוצאים תשובה ברורה במלואים: “אנחנו לא נעצנו חרב בפתח הביאה, לגדור בעד הנכנסים. לא! כל הרוצה להכנס לאגודתנו יבוא ויכנס. ואולם לעומת הקולא שהקלנו בהכנסת החברים הננו מחמירים בנוגע להנהגתן הכללית של האגודות הנספּחות לאגודת “מזרחי”. הנהגתן הכללית צריכה להיות לפי רוח היהדות החרדית, מבלי לשנות אף שנוי קל, כמו לשבת בעת אספת החברים בגלוי ראש וכדומה. הנואמים והמדברים צריכים להיות לפי רוח היהדות בשפת עברית או בשפה המדוברת, ותכנם יהיה לפי רוח התורה והמצוה, באופן שרוח החרדים נוחה הימנו”.

מכל האמור הרי אנו יכולים להוציא שלשה דברים, שהם ב“שב ואל תעשה”: א) אסור ליסד אגודות משותפות של גברים ונשים; ב) אסור לשבת בעת האספה בגלוי ראש (כמובן חל האיסור הזה רק על הגברים); ג) אסור לדבר בשעת האספה באיזו מן השפות הלועזיות, אלא בשפת עבר או בשפה המדוברת (כלומר, זרגון). אמנם במה שנוגע לאיסור הראשון, באו גם החרדים לידי הכרה גמורה, כי להתפשטות הציוניות “נחוצה לנו מאד עזרת הנשים הצנועות, ולמען חזק בלבן, ולמען חבב עליהן את המעשים ואת החפצים שפרטנו בזה, יש להשתדל, כי תיסדנה להן חברות בנות ציון, אשר תעודתן תהיה כתעודתנו, לשחר את משמרת היהדות ואת חבת ציון כאחד. אך זאת יש גם לנו גם להן להעלות על לב, כי נאה לאוהל בת ציון להיות סוג בשושנים ומתוכן בתכונת אהלי שם, “משפּחות לבד ונשיהם לבד”, ולא בטעם יפיפותו של יפת שנתחבבה על בני הנעורים יותר מכדי השיעור הראוי (וכמה הוא השיעור הראוי?), לרע מאד למוסר בנינו ובנותינו”. אם כן רואים אנחנו, כי הציונים החרדים מסוגלים גם לעשות הנחות, ויש לקוות, כי גם ביחס אל השפה השלטת באספות ימצאו איזה צד להקל, כי יכניסו תחת סוג שפת עבר גם את לשון התרגומים ותחת סוג השפה המדוברת את לשון יושבי קאוונא למשל, שיש בה תערובת של השפה האשכנזית “יותר מכדי השיעור הראוי”, או את לשון בני הדרום, המלאה עד חציה מבטאים רוסים.

ואלה הן ההחלטות הראשיות החיוביות, שהן ב“קום ועשה”: על המרכז הכללי א) ליסד ועד של חכמים וסופרים שיבקרו את הספרים והחוברות בדבר הציוניות ולחרוץ משפט איזה לקרב ואיזה לרחק; ב) להשגיח שלא יתפרצו אל הציוניות זרמים זרים; ג) לשלוח רבנים מפורסמים, מגידים ודרשנים אורתודוכסים בעלי כשרון לברר את תעודת הציוניות; ד) להפיץ בעתונות העברית את שיטת החרדים ולהשיב על המאמרים המתנגדים לדעותיהם (תקנות המרכז, סעיף ז‘, ט’); ה) האגודה שתאבה ליסד איזה חדר, עליה להציע הדבר לפני ועד הרבנים שנבחרו לזה, ועל-פי דעתם והסכמתם יקום דבר. הסעיף האחרון לא נכלל בתקנות, ומוצאים אנו אותו רק ב“מלואים”, ואין אנו יודעים אם ועד הרבנים הנזכר פה הוא הועד של חכמים וסופרים, שמדובר עליו בסעיף ז' מהתקנות, או ועד החכמים והסופרים לחוד, והועד של רבנים – בריה בפני עצמה.

ומעתה – בטוחים מנהיגי אגודת המרכז, אחרי אשר עלתה בידם להחזיר את עטרת הציוניות ליושנה, לבער ממנה את הקוצים ואת הדרדרים, את הזרמים הזרים ואת הקולטורה החדשה – מעתה לא יהיה עוד כל קיר מבדיל בין החרדים ובין הציוניות, ואם עד כה עמדו גדולי הרבנים מנגד לתנועה הכללית מיראתם פן תבולע על ידה ליהדות הנאמנה, הן לא לחנם עמלו ויגעו חברי האספה הווילנאית ליסד את המרכז הרוחני הצרוף והמזוקק שבעתים. ואם המצא ימצאו גם אחרי כל אלה יראים וחרדים שיעמדו במרדם – מאיים עליהם ראש הועד, כי בקשיות ערפּם יסבו חלילה נזק רב לא אך לציוניות, כי אם גם לעניני הדת, שהם חופפים עליה. “דעו נא כי כמה יגיעות יגענו, כמה טרחות טרחנו בדבר מוסד האגודה החרדית. לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו וכל העמל הרב שעמלנו לא היה אך ורק לטובת הציוניות בלבד”, – לא! מיסדי המרכז הרוחני כוונו עבודתם זאת עוד למטרה אחת, והיא – שלא יחולל חלילה כבוד הגאונים על-ידי התנגדותם לציוניות, כי למה יאמרו הבריות, ש“לב אבן בקרבם ואינם נחלים על שברבת יעקב”. עוד מוסיף ראש הועד ב“מלואיו” לאיים על מתנגדי הציוניות החרדים, שאם גם יעלה בידם ליסד להם חברה בפני עצמה למטרת החזקת הדת “על-פי התעוררות אחדים מהאדמורי”ם והרבנים בעתים האחרונות“, מבלי לבוא לעזרת הציוניות – ידעו נא “כי ידיהם לא תעשינה תושיה, כי הציונים ימתחו עליהם קו של חדש… ולא לבד שלא יחזיק את ידם, כי גם ישימו מכשולים על דרכם”. ואחרי האזהרה הזאת עוד הפעם תחנונים ידבר ראש ה”מזרחי", ועוד הפעם מהלל הוא ומשבח את סחורתו. ולא רק את סחורתו הוא משבח ומפאר, כי אם גם את המוכרים בעצמם: "והננו מודיעים אתכם, כי נוסד ועד של שבעה אנשים מצוינים, וביניהם ארבעה רבנים, וכותב הטורים האלה הוא העומד בראש הועד הזה ". חלילה לנו להטיל ספק באמתתה של העדות הזו, נאמנים הם שלומי אמוני ישראל, שלא יבחרו להם לראשים מכל הבא בידם, אבל – מעט ענוה, רבותי!…

“מלבבים” הם גם הספּורים שמסר לנו ראש הועד (מלואים, הערה ב') בשם בנו של אחד האדמורי“ם המפורסמים, והם שתי “מעשיות”: האחת על-דבר אחד הקולוניסטים בפתח תקוה, שהיה לפנים מגולח זקן ופאות (אך זהו מגולח להכעיס, כי המגולחים “לתיאבון” נוהגים לגלח רק את הזקן), ומכיון “שרעיון חבת הארץ החל לפעם בקרבו” יש לו כעת גם זקן מגודל, גם פאות ארוכות; והשנית על-דבר צעיר אחד שחדל לעשן גם בחול, כדי שלא יביאהו יצרו לידי חלול שבת, וכל זה גם כן מפני שנהפך לציוני. אמנם האין בספורים האלה מעין מעשה לסתור את כל עיקרה של הקריאה הגדולה? מהמעשיות האלה נוכחים אנו לדעת, כי עוד טרם הוסד ה”מזרחי" היו כבר לעולמים אדמורי“ם ובני אדמורי”ם אשר האמינו, שהציוניות עלולה היא לחזק את הדת, ובכל זאת צריכים עוד כעת אחדים מרבותינו להתרפּס לפני הדום רגלם. מעשיות מעין אלה מראות בעליל, כי אך תמימות יתרה היא לחשוב באמת, שרק היראה מפני “הנימוסים הזרים” מונעת את האדמורי"ם ורוב הרבנים מתת ידם לציוניות.

היעלה בידי “המזרחי” למשוך אחריו באמצעים כאלה את היראים והחרדים המתנגדים כעת לציוניות, או לא? – ימים יגידו, אבל כמדומה לי, שסבת התנגדותם של האדמורי“ם ורוב הרבנים לתנועה הלאומית אינה פשוטה כל כך, כמו שחושבים מיסדי המרכז הרוחני, כי היא יותר עמוקה ויותר מסובכת. החיים אינם עומדים על מעמדם ויוצרים הם בכל יום תמיד תביעות חדשות, והאדמורי”ם והרבנים, מבלתי יכלתם להסתגל לתביעות האלה, אנוסים הם להגן על נפשם ולהלחם בעד קיומם, והתנגדותם לתנועה הלאומית היא אך אחת מהצורות שלבשה מלחמה זו בעת האחרונה.

הצעירים והחרדים! אלה אומרים להוציא ישן מפני חדש באופן מלאכותי, למרות חוקי ההתפּתחות, ואלה אומרים להוציא את החדש מפני הישן, גם כן באופן מלאכותי וגם כן למרות חוקי ההתפּתחות – אבל כשם שאי-אפשר לדחוק את השעה, כך אי-אפשר להשיב את השעה אחורנית.

ג. שאלות גבולין בציוניות    🔗

ואחרי הרעש קול דממה דקה. אחרי האספה הגדולה במינסק עם כל שאונה ופרסומה – האספה השנתית של מנהיגי הציוניות בווינא, או כמו שקוראים לה: הקונגרס הקטן, שהוא נכנס לישיבה בשנה פשוטה, שאין חל בה קונגרס גדול, כפי החלטת הקונגרס הבזילאי האחרון. בקונגרס הקטן משתתפים, כידוע, מלבד חברי הועד הפועל, גם מנהלי הבנק וראשי הקומיסיות התמידיות שנקבעו לעיין ולעסוק בשאלות שונות הנובעות מן הציוניות או שהן נוגעות בה במובן ידוע. בתוכן השאלות העומדות על הפרק אינו נבדל כמעט הקונגרס הקטן מאחיו הבכור, אבל שונה הוא ממנו מצדו החיצוני. הקונגרס הגדול מכוון כלפי חוץ, מטרתו הראשית הוא הפּרסום, והקונגרס הקטן נועד לעבודה פּנימית, לעבודה שאי אפשר למסרה למאות נבחרים, שרבים מהם סופחו לציוניות אך מקרוב ואינם בקיאים עוד בכל השאלות המרובות המסתעפות ממנה. בעבודת הקונגרס הקטן לוקחים חלק רק המנהיגים העומדים בראש התנועה והמפלסים לה נתיב איש איש בארצו ובגלילו, אנשים שנהירין להם כל שבילי הציוניות ושהראו כבר את מסירותם לתנועה הזאת במשך שנים תכופות. קיוו אמנם, כי הפּעם יזכו סוף סוף גם הציונים הפּשוטים לשמוע איזה דבר חדש, איזה סוד מלפנים מן הקלעים, אבל התקוה הזאת נשארה מעל. ראש הציונים מסר את הדברים הכמוסים הנוגעים ל“הצעדים הפּוליטיים” אך ליחידי סגולה בבחינת “הסתר דבר”, והציונים די בכל אתר ואתר מחויבים גם אחרי הקונגרס הקטן להסתפּק במועט מן המועט, כמו שהסתפּקו בשנות הקונגרסים כסדרן בזאת, שחברי הועד הפועל היו מביעים רגשי אמון ובטחון למנהיגם הראשי, אחרי שזה האחרון היה מגלה להם בחדר מיוחד את כל מה שניתן להגלות אך לצנועים. בכל זאת שונה היה הנאום שהשמיע הפּעם המנהיג הראשי של הציונים מכל נאומיו שנשמעו מפּיו עד כה מעל במת הקונגרסים. הנאומים הקודמים היו מצטיינים תמיד ברוח בטחון חזק, בהזדיינות נכונה לקראת כל מעצור ומכשול, והפעם הקשבנו מעין “קול ענות חלושה”. “הנני נכון ובטוח – כה דבר הד”ר הרצל – כי אנחנו נמצאים כעת על הדרך הישרה. והיה כי נפגוש באיזה מקום מעצורים על דרכנו, נחתור בכל עוז, כמו שעשינו עד כה, למצוא דרכים אחרות עד שנגיע למטרתנו הראשית המרחפת תמיד נגד עינינו“. מן הדברים המעטים האלה יכולים אנו ללמוד, כי מנהיג הציונים בעצמו היה מאמין באמונה שלמה, ששעת הכושר קרובה לבוא באמת, והראיון בקונסטנטינופּול הוכיח אותו לדעת, כי טעה בחשבונו, כי עוד רב לפניו הדרך, ומפּני זה לא יכול עוד להצפּין את התוגה המסותרת שהתגנבה ללבו. מנהיג הציונים, עם כל התקדמותו והתקרבותו אל הציוניות המלאה והרחבה, נשאר נאמן לדגלו שהניף אותו לראשונה, לדגל הציוניות המדינית, וכל צעד מדיני חיובי או שלילי עושה עליו רושם עז, יותר מכפי חשיבות התוצאות הכרוכות בצעד הזה. אבל לו ידע מנהיג הציונים, כי הציונים האמתיים אינם “דוחקים את הקץ” ואינם קוצבים זמנים, כי גם צעדים בלתי צלחים כהנה וכהנה לא יניאום מעבודתם בשאיפתם למטרה הראשית – לוא ידע זאת, כי אז לא היה נופל עליו לבו ולא היה כל מקום בנאומו אף לתוגה מסותרת. הנה, למשל, לטובת הקרן הלאומית החלו לעבוד אך אחרי נסיעתו השנית של הד”ר הרצל לבירת תוגרמא, אחרי שנודע הדבר, כי הפּעם לא עלתה בידו לבוא כאיש בשורה, ובכל זאת לא רפו ידי העובדים ולא נקפּצו ידיהם של הנותנים, ומי שהתבונן אל היחס השורר בערי ישראל אל הרעיון על דבר יסוד קרן לאומית, לא יבוא בשום אופן לכלל החלטה, שיש לנו סבה להתיאש בעבודתנו. הקרן הלאומית קנתה במשך זמן קצר את לבות כל העם, וביחוד מרבים בני דלת העם והמפלגות הבינוניות להשתתף בה איש איש כפי יכלתו. הקרן הלאומית היתה למין “ילד שעשועים” ו“גאולת הארץ” – למבטא של קסם, ורבים, לאלפים ולרבבות, שלא היו ידועים עד כה לציונים, נותנים את פּרוטותיהם לקופּה הלאומית בחפץ לבב, ולא רק מפני שהם נתבעים, כי אם מפּני שרואים הם בקופה הזאת התגשמות איזה רעיון עממי אמתי, איזה רעיון של תחיה, ויאמרו נא מה שיאמרו – העם, במובן היותר עמוק, שואף לתחיה בכל נפשו ונכון הוא גם להביא קרבנות ובלבד שיתנו לו איזה רעיון קדוש… הבנק הלאומי, אם כי גם הוא נוסד על אשיות הציוניות ושונה הוא מכל הבנקים האחרים שעיקר מטרתם הוא הריוח, הנה סוף סוף שם “בנק” נקרא עליו, סוף סוף יודע ההמון הגדול, כי גם הוא עוסק בקנית שטרות, בלקיחת רבית וכדומה. לא כן הקרן הלאומית. בשם הזה, כשהוא לעצמו, יש כבר איזה כח מושך, וכל אחד מאתנו ואפילו כל אדם פשוט מן השוק, אם אך לא עומם בקרבו הזיק האחרון של הרגש הלאומי, מבין על נקלה, מבלי הרבות בחקירות ודרישות, את ערכה הגדול של הקרן הלאומית.

שאלות רבות צמחו לרגל העמדתה של הקרן הלאומית על בסיס חזק ונכון, וטוב עשו חברי האספה הווינאית שלא קבלו בעצמם, בנוגע לשאלות האלה, איזו החלטות מסוימות, כי אם השיבו את כל החומר הצבור לקומיסיה התמידית. חברי הקומיסיה מחויבים לעבד את כל החומר הזה, להכנס לישיבה שלשה חדשים לפני הקונגרס הגדול ולהציע את מסקנותיהם לפני חברי הועד הפועל. ואז יבוא הדבר לפני הקונגרס. אמנם זאת החליטה הקומיסיה בדעה אחת, שהקרן הלאומית נועדה אך ורק לקנית קרקעות ודוקא בסוריא ופלשתינא, ויש לקוות, כי גם חברי הקונגרס הגדול לא יזוזו מההחלטה הזאת אף כמלוא השערה. הקרן הלאומית וגאולת הארץ צריכים להיות לשמות נרדפים.

גם הקומיסיה התמידית לעניני הקולטורא באה בהצעות שונות לפני הקונגרס הקטן. ההצעה הכי נכבדה ביניהן היתה זו של הד“ר ווייצמן על דבר יסוד בית מדרש גבוה עברי. הרעיון על דבר יסוד בית מדרש גבוה נשמע בראשונה מפּי הפּרופיסור שפּירא ז”ל מהיידלברג, אך שנים רבות עברו ואיש לא זכר את הגרעין הנזרע, עד כי נמצאו לו גואלים חדשים בין אחדים מטובי צעירינו. אמת, כי הרעיון הזה עוד גם כעת לא יצא מגדר גרעין שנזרע, ובלי שום ספק יעברו עוד שנים רבות עד שיתבשל כל צרכו, אבל בשעה שיש מטפּלים בו נשקפת גם התקוה, כי ברבות הימים ילבש צורה ממשית. הצעירים הנזכרים הוציאו גם חוברת מיוחדה בשפת אשכנז מוקדשת לרעיון יסוד בית מדרש גבוה עברי. אבל כשם שמנהיג הציונים, בשעה שהוציא את מחברתו הראשונה “מדינת היהודים”, לא זכר את השם ארץ ישראל, כן, כפי הנראה, אינם מקפּידים הצעירים בעלי המחברת על דבר בית המדרש הגבוה בנוגע למקום שבו יוָסד. הד“ר ווייצמן ומר בובר מביעים את רצונם בשם הועד שנקבע לעיין בשאלה הזאת, ששאלת המקום לא תהי המכרעת בפתרון השאלה. כנגד זה קמו הד”ר פרבשטיין ומר אוסישקין, שלא הסכימו בשום אופן לברוא מעין שאלת “קפריסין” גם בענין יסוד בית המדרש הגבוה, ולבסוף נתקבלה החלטה כזו: “הקונגרס הווינאי דורש מאת הועד הפועל לעשות כל מה שביכלתו ליסוד בית מדרש גבוה, אבל רק בפּלשתינא”. בטוחים אנחנו, כי עוד לא פעם ולא שתים תצוף השאלה הזאת, טרם שתמצא את פּתרונה, לפני הקונגרסים העתידים, ובטוחים אנחנו, כי הציונים שלאומיותם קודמת למדיניותם לא יוותרו לעולם על זכויותיה של ארצנו ההיסטורית, לבנות דוקא על אדמתה את מקום המקלט הראשון להשכלה העברית. אם יש מקום לחלוקי דעות בנוגע לשאלת קפריסין מנקודת המבט של “שערי ציון”, אין מן הראוי שיהיו חלוקי דעות גם בדבר מקומו של בית המדרש העברי. אדמת שווייץ וכדומה לא תהפך לעולם ל“שערי ציון”, ובאופן היותר טוב יוכל להוסד על אדמה כזו בית מדרש גבוה בעד תלמידים עברים, אבל לא בית מדרש עברי. אין אנו רשאים לעצום את עינינו מראות את המצב הנורא, שבו נמצאים תלמידי ארצנו מבקרי בתי הספר הגבוהים השונים בחוץ לארץ. איני מדבר כעת על דבר מצבם החמרי של רוב התלמידים, המתאים כמעט למצב עמנו הכללי: חיים תלויים על בלימה, שנוסדו על היסוד הרעוע “לכו והתפּרנסו זה מזה” על ידי הקפות, הלואות וכדומה. הנני מדבר הפעם על דבר המצב המוסרי שבו נמצאים תלמידינו בחוץ לארץ. לכו נא לברלין, לפּריז, לצוריך, לברן ועוד ותמצאו בכל אחת מהערים האלה קבוץ גדול של תלמידים עברים ילידי ארץ רוסיה, למדו נא היטב את חייהם הצבוריים של התלמידים האלה. תהו על קנקנם והסתכלו אל האידיאלים הזנים ומפרנסים את רוחם – לחנם תבקשו שם את המקור הלאומי, לחנם תבקשו שם את חמימות הרגש השליטה בתוך קבוץ של צעירים אחרים בני עם אחד. הרוב הגדול של התלמידים האלה לא לבד שהוא מתיחס בקרירות נוראה לכל קניני הרוח של העם העברי, כי אם מביט הוא בעיני בוז על אלה השבלים הבודדות המנסים להרים על נס את לאומיותם העברית. אמנם בכל הערים הנזכרות תמצאו גם אגודות עבריות ואפילו אגודות ציוניות, אבל מה מך ערכן לעומת האגודות הרבות והמרובות בחברים שנוסדו על בסיסים אחרים לגמרי, שאין להם כל שייכות לא ליהדות המופשטת ולא לעם היהודים הממשי. ומאות התלמידות? יחסן לעמן ידוע מכבר ואין צריך לאמר שהן נגררות תמיד אחרי הרוב. כן הדבר, נחוץ בית מדרש גבוה בעד תלמידינו ותלמידותינו, אבל לא על אדמת נכר תפרח התחיה. יש לנו במדינות שונות בתי ספר בינונים עברים, וספק גדול הוא אם בני הנעורים הגומרים את חוק למודיהם בבתי הספר האלה עולים בחבתם ובמסירותם לעמם על חבריהם שבקרו בתי ספר כלליים. והיה בבואנו ליסד בית מדרש עברי חדש, מחויבים אנחנו למצוא בעדו מקום שאוירו לא הרעל על ידי הדעות הנפסדות שהכו כבר שורש בחיי דורנו הצעיר, ומקום כזה רק אחד הוא בכל אפסי תבל, הלא הוא המקום שממנו מצפּים אנחנו לפדות נפשנו, לגאולה השלמה.

לקונגרס הקטן הווינאי היתה סמוכה בזמן האספה של חובבי ציון האודיסאית, ולא רק סמוכה בזמן, כי אם גם ברוח ששרר בין חברי האספר ושהטביע את חותמו כמעט על כל ההחלטות שנתקבלו באספה הזאת. צריך להודות, כי מיום שהתפשטה הציוניות ירד בעיני רבים ערכה של חבת ציון הקודמת לה בזמן, חבת ציון הישנה חדלה מרכוש לה נפשות חדשות ותעמוד על עמדה, ובמשך הזמן הופיעו גם ציונים כאלה שהתיחסו בשלילה לפעולות הועד האודיסאי. הציונים האלה חשבו בתמימותם, כי לוא לא באה לעולם חבת ציון הישנה, כי אז היתה הציוניות המדינית מקדימה לבוא, ובכן מצאו, כי חבת ציון בצורתה הישנה מעכבת במדה ידועה את הגאולה האמתית. הציונים האלה לא ידעו את החובבים הראשונים ולא תכּנו את הרוח שהניע את גלגלי החבה לציון בתקופת התגלמותה הראשונה. הציונים האלה היו פנים חדשות לגמרי בעולם העברי ובראותם את התולדות לא טרחו לחקור אחרי הסבות שהולידו אותן. מספּרים על כפרי אחד שהעתיק את דירתו לכרך גדול. ישיבת הכרכים מצאה חן בעיניו, ובין יתר המעלות שהיה מונה לכרך על הכפר מצא גם מעלה זו: "ראו נא – היה אומר – מה בין ישיבת כפר לישיבת כרך: בני יעקב בילה בכפר שתים עשרה שנה רצופות ולא זכה להעשות “בר-מצוה”, ושבתו בכרך אך זה שנה ומשהו וכבר הרי הוא “בר-מצוה”. משפט הציונים החדשים על דבר חבת ציון הישנה מזכיר בקירוב את משפטו של הכפרי הזה. הציוניות כיום הזה היא חבת ציון הישנה שהגיעה לשנות “בר-מצוה”. חוקר אחד אמר, כי המחשבה הוא הדבור בלחש והדבור הוא המחשבה בקול רם, וגם אנחנו לא נשגה במשפּטנו אם נאמר, כי חבת-ציון הישנה היא הציוניות בלחש, והציוניות – חבת ציון בקול רם. אבל את האמת הפשוטה הזאת ידעו רק יחידי סגולה, רק האנשים המעטים שנמנו על טובי החובבים הישנים ושנתנו ידם לציוניות. והאנשים המעטים האלה עזרו הרבה לזה, שלא תהי תהום רובצת בין החובבים ובין הציונים. המה ידעו, כי שתי התנועות האלה, או יותר נכון – התנועה האחת בשתי צורותיה, הולכות ממקום אחד, כי רעיון אחד מחיה אותן, ובכן צריכות הן להיות מתאימות גם בשאיפותיהן. האנשים המעטים האלה היו הראשונים שבנו את הגשר בין הציונים ובין חברת התמיכה האודיסאית על ידי ההחלטה שנתקבלה באספה המינסקית, שמעתה מוטל החוב על הציונים להיות לעזר איש איש ממקומו לחברה האודיסאית ולהרבות את הכנסותיה. והאנשים האלה היו גם הרוח החיה בעבודת האספה האודיסאית. האספה הזאת החליטה להביא לידי התאמה פעולת מורשי חברת התמיכה עם פעולתם של מורשי קונגרס הגליליים, ומלבד זאת קבל על עצמו הועד האודיסאי בכל פעם ופעם מדי בואו לעשות איזה דבר נכבד בארץ ישראל לטכס עצה עם חמשה מורשי הקונגרס, שהם נבחרים למטרה זו על ידי יתר חבריהם המורשים, וכן להתקרב בכלל אל מורשי הציונים ולמצוא ביחד שעת הכושר להשתדל בדבר שינוי תקנות החברה ולהרחיב על ידי זה את חוג פּעולותיה. ומצד השני עשו אחדים ממורשי הקונגרס הנחות לשיטת חברת התמיכה, וביחוד בדבר השאלה על דבר קנית קרקעות על ידי אנשים פּרטיים. אמת, כי המורשים האלה לא ויתרו על היסוד העיקרי שהונח בקרן הלאומית, והוא: גאולת הארץ על חשבון הלאום ובעד הלאום, אבל הודו, כי לפי מצב הענינים בהוה, מן הנחוץ לברוא איזה מוסד חדש, שיהי לסיוע לאנשים פּרטיים גם בבואם לרכוש להם נחלה בארץ ישראל בתור קנין פרטי. וטוב עשתה האספה האודיסאית שלא הושפעה מהפּרינציפּים המרחפים לעת עתה בעולם האצילות, והיה כי תקרב בזמן מן הזמנים שעת גאולת הארץ הלאומית על חשבון הקרן הלאומית, הלא נקל יהיה לגאול את חלקי האדמה מידי היהודים מאשר מידי הפלחים הערבים.

לא פחות מההחלטה הזאת נכבדה היא גם ההחלטה על דבר הכשרת הדור בארץ ישראל גופא. עד כה צמצמה חברת התמיכה את עיקר פעולותיה אך בהושיטה יד עזר לקולוניסטים, להיטיב כפי האפשר את מצבם החמרי, אבל עניות ודלות היו פעולותיה במקצוע המוסרי של חיי המושבות. כעת החליטה האספה, שחברת התמיכה תבוא מהיום והלאה רק לעזרת המוסדות הצבוריים של בני המושבות ורק בחלק ידוע מהכנסותיה, ותחת זה מחויבת היא להקדיש עד שלשים אחוזים למאה מהכנסותיה לעניני הלמוד והחנוך בארץ ישראל. חברת התמיכה רשאית לקבל למטרת הטבת מצב החנוך תמיכת כסף גם מחברות אחרות – רק לא מחברת כל ישראל חברים הפּריזית – ובלבד בתנאי מפורש, שאין הרשות לחברות האלה להתערב בעניני בתי הספר (הועד הפועל הציוני אינו משועבד לתנאי הזה). עוד מביעה האספה את רצונה, שהועד האודיסאי ייסד קרן קיימת לזכרו של הד"ר פּינסקר על חשבון נדבות פּרטיות למטרה הזאת. מחציתה של הקרן הקימת צריך הועד להוציא על הצרכים התמידיים של בתי הספר בארץ ישראל ומחציתה השנית תהי מונחת עד שתבוא שעה מוכשרת ליסד איזה בית מדרש לאומי גבוה בארץ ישראל. הנה כי כן רואים אנחנו, כי הדאגה על דבר הטבת מצב החנוך של הדור הצעיר בארץ ישראל תפס מקום נכבד בהחלטות האספה האודיסאית. רחוקים אנחנו מהאמין, כי הכנסות החברה תרבינה במהרה לפי ההחלטות, ויודעים אנחנו את הכנסות החברה בהוה, כי אך מעטות הנה ואין די בהן למלאות אף חלק אחד מכל הצרכים הרשומים מעלה, ובכל זאת חלילה לנו להקטין את ערכן של ההחלטות: גם הנהר השואן והמכה גלים מפכה ממעין ההולך לאט.