לילה. אני שומעת את רחש טיפות הטל הכבד הנספגות ברעפים ממעל, רעפי מרסֵיי בעלי גוון חום־צהבהב של חרס שרוף. כשיאיר היום, ושמש הקיץ תלכוד באורה החם את הגג, יתאדה הטל וקרירות נעימה תזלוף מחללו ותישמר בקירות אבני־הכורכר העבים של הבית, בלעדיי. מדרום, מכיוון טריק א־שוואכת, דרך השקתות, היא דרך־המלך העתיקה המוליכה ליפו, נשמעים ענבלי שיירות הגמלים העמוסים ומדי פעם קולות שירה קטועים של מוביליהם, המפיגים את שיעמום הדרך ואולי גם אימת החשיכה בזימרה חד־גונית הנשמעת לעיתים נשית, ותאוותנית, דווקא מגרונות יהם של גברים.

בני־הבית ישנים ורק אני ערה וכבר אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. עוד מעט יאיר הבוקר ותישמע קריאת התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות וצפצוף הציפורים המתעוררות בחגווי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות ובחביון הברושים ודקלי הוואשינגטוניות.

רק עוד שעת לילה אחת אשהה כאן. לֵילִי האחרון.

מה יפים היו פניו של אביתר בראותי אותו בפעם האחרונה, עם אביו, בבית־הכנסת הגדול. אני ישבתי עם אימי בעזָרה למעלה, מקשיבה אל המיית הקולות העולה מקרב האיכרים המלבינים בטליתותיהם ופניהם מביעים חג. פנים שזופים שנחרשו קמטים בטרם עת, ידעו רעב ומלריה ומות יקיריהם. מדי פעם נשמעת חבטת יד חזקה בדוכן־התפילה מעל הבימה המורמת, והושלך הס, ואני שומעת בשתיקה שנשתררה את קולו הנעלם של אלוהים, גבוה מעלינו, בתקרה בעלת הנברשות הרבות שהתקינה פקידוּת הברון, ומיד לאחר הדממה עולה המיית המתפללים ודוחקת את נוכחות האל שלי, הפרטי, הנאדר בכוחו הנעלם.

ואביתר ליד אביו, פניו שחומים, עיניו עליזות ותלתליו נהדרים, קצר־רוח לראותני, אחרי סעודת ליל שבת, עת נטייל בחבורה, הצעירים, אל כרם השקדים העומד עתה במלוא ירקותו, בגבעה, ויש הקוטפים את השקדים הרכים, הירוקים עדיין בקליפתם השעירה, ונוגסים בהם והפה מתמלא חלב בוסר בטעם מריר ומקהה שיניים.

קולות האסון וזעקות אימו ואחיותיו בקעו את שדרת הברושים ועצי האיקליפטוס שבמושבה ונתפזרו על פני כרמי השקדים והפרדסים החדשים שסביבותיה. בשובם הביתה, רק ישבו לאכול, התפרץ אליהם שכנם, ר' מוֹרְדְכֵה־בַּארֶל, הקרוי כך בקהל על שום שהוא עיקש כפרד – בַּעֶ’ל בערבית; הוא ר' מורדכה המפרנס בקושי את ילדיו הקטנים ואשתו החולנית, ופרדסו הצעיר עדיין אינו נושא פרי ויש אומרים שמעטים סיכוייו כי התעקש לנוטעו על כנות לימון מתוק ולא חוּשְׁחַשׁ – ובפיו זעקת תחינה – הפֶּרד ניתק ממקומו הקבוע באורווה והריהו משתולל עתה בחצר ועתיד להרוס הכול ולשבור גם את צריף האדמה הנמוך שבו גר ר' מורדכה עם משפחתו הגדולה. הוא־הוא מרדכה־בארל שקולו רוף אחרינו כל אימת שאנו, הצעירים, יוצאים לטייל בשבת ובחג מעבר לתחום השבת של המושבה.

אביתר לא היסס רגע, אף לא היה צריך להרהר שפיקוח נפש דוחה שבת וזאת משום שבן למשפחת האדמה היה ואת עבודות המשק הנחוצות היה עושה כל ימות השבוע גם בשבת ומעולם לא רעב סוס בחצרו ולא עמדה פרה ועטיניה מלאים חלב מבוא השבת ועד צאתה. ואף לבית־הכנסת היה הולך רק כדי שלא לצער את אביו. וגם האב עצמו לא החשיב מעודו את עבודת אלוהים על פני עבודת האדמה. להיפך. בימי נעוריו, בירושלים, אליה עלה עם משפחתו במטרה לייסד כפר עברי חדש בארץ־ישראל, רצו אחדים מיהודי העיר האדוקים, המתנגדים לשיבת ציון, להכות אותו ואת חבריו שהיו נאספים בהיחבא ומחפשים לקנות נחלת שדה להתיישב בה.

אביתר נכנס לחצר. אבק וחשיכה ושעטת הַפֶּרֶד, הַפֶּרֶד הצוהל כמו כדי לחפות על עליבות זכרותו המסורוסת ועל אין־פוריותו. אביתר הצליח להטיל עצמו על גב הפרד, רכב־דבק בו וכמעט חנק צווארו, ורק כשירד ממנו, מנצח, וכבר קשר את הבהמה באפסר –

שלח הפרד הערמומי בעיטה אחת אל חזהו של אהובי של אביתר, ולא יסף –

עוד באותו ערב מת אכיתר, בתוך חצי שעה מת, אף לא התעורר מאז הופל, וכל מאמצי הַפֵלְטְשֵׁר, חובש־המושבה, להצילו בתחבושות מים קרים על חזהו, לא הועילו.

ואני, את פרי אהבתנו נושאת בבטני.

אין איש יודע על כך. גם לא אימי. גם לא אספר לאיש. בעוד שעה קלה אקום ואלך. בסתיו מצאתי פתקה בילקוטי: “אפרת, נפשי חוֹפְצָה אותך. בִּחְיַאתֶכּ אל תאמרי לא כי אתגעל עלייך. אם תאבי חכי באַקַאצְיוֹת בחצות היום. א.”

ואני ידעתי כי אביתר הוא השולח וגם לפי שחברותיי צחקו ממני, מתוך קינאה, ודאי, והזהירו אותי שלא אלך איתו כי רק לנצלני הוא מבקש, למוץ את נשיקות פי וללכת להתפאר אחר־כך בפני חבריו.

אבל אני חיכיתי לו בקצה שדרת האקאציות כי אהבתי אותו וגם גנבתי מטפחת שבה ניגב זיעתו לאחר ששיחק בקפיצות עם חבריו ושמרתיה במגירתי והייתי מריחה אותה בלילות עד אשר זרקה אותה אימי בבלי דעת אל הכביסה הכללית ושוב לא מצאתי חפץ בה כי ריחה הי כריח כל שאר מצעי־ביתנו הספוגים עשן הכביסה המורתחת על דוד הנחושת המפוייח בחצר ששולח עשנו גם לעבר הכבסים המתייבשים על החבל; ואני, מה לי ריחות ניקיון וגיהוץ שמגהצת אימי במגהץ־הפחמים הגבוה, שחור־הברזל, שהייתי מדמה אותו לקטר בשחקי בו, כילדה – מה לי ריחות ביתי אלה המוכרים לי, אם אין בהם ניחוח זיעתו החמוצה של אביתר אהובי?

מאז הפגישה הראשונה, בקצה שדרת האקאציות, בחול, הרבינו להתרועע. אימי יסרה אותי והצליפה בלשונה “מלאך־המוות שְׁוֵוסְטֵער”, אחות של מלאך־המוות, כאילו חטא הוא להיוועד עם אביתר אהובי. אבי שתק אך ידעתי שגם הוא דעתו אינה נוחה מכך. ואילו אחיי הבוגרים – לילה אחד, כאשר חזרתי עם אביתר מכרם השקדים, בגבעה, התנפלו עלינו לבושים כדרך הבידואים, בעבאיות רחבות ופניהם מוסתרים בכאפיות, אני, קלת־רגל, ברחי מיד אך את אביתר תפסו והפליאו מכותיהם בו, למרות שנאבק עימם. אני ידעתי שאחיי הם על פי ברק עיניהם, גמישות תנועותיהם והסנדלים לרגליהם, שלא היו כמותם לבידואים. גם את העבאיות העשויות צמר־כבשים היכרתי, אבי נוהג להתעטף בהן בחורף, להחם את גופו. אביתר לא ידע. במושבה סיפרו כי ערבים תקפו אותנו. ואני לא גיליתי לאביתר שאחיי היו אלה, כי התביישתי.

בַּבַּיְיקֶה של אביו, הבקתה בפרדס, לשם התלוויתי אליו בתום יום קטיף, לסגור היטב את פתחה ותריסיה, שם ידע אותי אביתר לראשונה. שעה ארוכה רבצנו בסתר ערימות תפוחי־הזהב על הרצפה המרופדת שקים עבים ונקיים, ממלמלים, ממלמלים, ואביתר חיבקני, רבץ עליי צוהל כולו ושיקע שערותיי בתפוחי־זהב וחפן פקועי שדיי הזעירים וגילגלני ונאנח ואף אני שיקעתי ידיי בתלתליו וליטפתי אותו והנחתי לו להפשיל שמלתי ולפתע חשתי שהדבר ההוא מזדקר ממנו –

הדבר ההוא הוא חרפה, הוא סכנה, אומרת אימא, כלבים וחמורים וסוסים עושים זאת, וגויים, ואת היזהרי בתי ואל תניחי לאיש לפתות אותך לא בקוביית־סוכר ולא במלפפון טרי ולא בכל מתת כסף וחפצי־חן או דברי חלקות. כל רצונם לפגוע בך, להרוס אותך. וכבר נמצאו נערות שחוטות, קבורות בחול, לאחר שפגע בהן הדבר הוא, ולא רק כאן אלא גם שם, באירופה. וישנן נערות שהולכות וכרסן תופחת, לא עלינו, ומשלחים אותן למקום אחר או ממהרים לחתנן עם חדלי־אישים ובלבד שתיגאלנה מחרפתן.

הדבר ההוא הוא חרפה הוא סכנה ואני יראה וסולדת ממנו. יום אחד שלף אותו לנגד עיניי רועה המושבה, עִיסָה, החוזר מדי יום לפנות־ערב עם הפרות וכל פרה פונה מעצמה ונכנסת בשער חצרה כיודעת את דרכה לבטח וצועדת לרפת וממתינה בסבלנות שיחלבוה, לסעודת־הערב ולגבינה. פגשתי את עיסה ליד שדרת הברושים המובילה לחצרנו. איש לא היה בסביבה והוא שאל אותי, מַעַלִימְתִי, גבירתי, את רוצה שאראה לך משהו יפה? – עודני ילדה וחשבתי שמצא חפץ נאה בדרך הקיץ העוברת ליד הביצה או התקין חליל נאה מן הקנים הצומחים לגדות נחל אבּוּ־לִיגֶ’ה ואל־עוֹגָ’ה, הוא הירקון, אך לא –

מאחורי שדרת הברושים הסתיר אותי וקירבני אליו, פתח מכנסיו הרחבים ונתגלה בפניי הדבר ההוא ואני לא הבנתי וחשבתי שצומחת שם יד כהה, מתנודדת, באמצע גופו, וכשביקש ממני להחזיק בדבר הוא – קירבתי ידי ונרתעתי ממגע השפיפון החם ומיד ניתז עליי דבר־מה שקוף וריחו מתקתק־מבחיל ואני רצתי הביתה ורחצתי ידי פעמים רבות בקוביית סבון־הכביסה הַשְּׁכֶמִי שרק בו השתמשו בביתנו לכל הצרכים, רחצת הגוף, שטיפת כלים וכביסה. ולא סיפרתי לאיש. גם לא אימי. לא רציתי שתדע שאני נגעתי בדבר ההוא, האפל, החום, הנודף ריח עדר, היורק ריח שקוף מתקתק־דוחה –

ועכשיו הניח עליי אביתר אהובי את הדבר ההוא ונאנח, ונאנח, ואני הסתכלתי שמה וראיתי שזה בדיוק כדבר ההוא של הרועה ורק בהיר יותר ומסתכל אליי בעין אחת, סומא ואוהב, וכך ידעתי את השפיפון החם שמפניו הזהירה אותי אימי וירכיי מלאו בריח השקוף, הדביק, ואני נבהלתי מאוד וגם אביתר רעד, ומיד הביא לי אגודה של ניירות דקים שקופים מדיפי ריח דִיפִינִיל שעליהם מודפס בעיגול שם משפחתו ותפוחי־זהב גַ’אפַאס באנגלית, אלה הניירות שעוטפים בהם את הפרי למשלוח לאנגליה, והתנגבנו בהפניית גב והוא ביקש סליחתי והציע לי נישואים, כשנגדל, ואני הבטחתי שאחכה לו ויחד נבנה בית־אחוזה גדול מוקף פרדס על גדת הירקון ונגדל בו את ילדינו, וגם גן־ירק קטן ופרות אחדות וסוסים – ונחיה שם מפרי עמלנו ולא נזדקק לאיש ונצא לטייל ככל אשר תאבה נפשנו, גם בשבת ובחג, ואיש לא יאסור עלינו לצאת מעבר לתחום השבת –

וכשבאתי הביתה, לעת ערב, הסתרתי כדרכי את אשר קרה לי אבל אימי חשדה ואמרה, “מה ריח הדיפיניל נודף ממך כאילו יצאת מתוך ארגז תפוחי־זהב?” ואני עניתי כי מדביקות אנו, אני וחברותיי, פנסי־רוח מן הנייר הדק הזה –

עוד באותו לילה ניכרו אותות הדם לראשונה על ירכיי ואני ידעתי כי עתה באתי בברית דמים עם הדבר ההוא והסתרתי גם זאת מאימי וידעתי כי דם בתוליי היה האות ומעתה אשתו הסודית של אביתר אהובי אני, ובננו גדל בבטני –

גם לאביתר לא סיפרתי. איני יודעת מדוע. הוא השתנה. מאז היה לבעלי־בסתר על ערימת תפוחי־הזהב בריח הדיפיניל והשקים הנקיים ולוחות העץ הטרי, הבהיר, של ארגזי־הפרי – התרחק ממני ושוב לא בא לחבקני ולהזין בתנובת הדבר ההוא את הילד שלנו, הנוצר בבטני. התרחקותו אירעה לאחר שאחיי הרביצו לו. מעתה רק בחבורה היינו נפגשים, ובלילות שבת, ובשבתות, ובחגים, כשהיינו מנסים להרחיק מעט מקו־העירוב של המושבה בטיולינו, היה קולו של ר' מוֹרְדְכֶה־בַּארֶל נישא אחרינו מעבר בתי המו שבה הנמוכים, בעלי גגות הרעפים הנקבוביים, השחוחים־קמעה, הנושמים בְּלילות הטל, כלילה הזה –

"פריצות! פריצות! בחורים ובתולות!

“אל תרחיקו מתחום השבת!”

וכל אותה עת אני יודעת כי מאז נגע בי הדבר ההוא החל הילד נוצר במעיי וכל כמה שבועות ניכרים אותות הדם על ירכיי ואני מסתירה מאימי כי הרה אני פן תסטור לי על לחיי כמו שסטרה בלילה ההוא, כשחזרתי מאוחר כי ליוויתי את אביתר המוכּה אל הפֶלטשר, חובש־המושבה, למען יזרה אבקת יוֹדופורום צהובה על פצעיו ויהדק בסכין את החבורות שפרחו על מצחו ו –

בני הבית ישנים ואני עודני ערה וכבר סוף אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. הנה כמעט מאיר הבוקר ונשמעות קריאות התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות ועימן ציפצוף הציפורים המתעוררות בחגווי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות ובחביון הברושים ודקלי הוואשינגטוניות –

עוד מעט אקום, אתלבש בחשאי, אקח מן הארון את הרובה של אבי, רובה אנגלי קצוץ־קנה הנקרא “אַבּוּ־חַמְסָה” ובמחסניתו חמישה כדורים, ואתחמק לי מן הבית ולא אשוב אליו עוד לעולם. אני אלך ואלך צפונה אל דַהַרַת אִל־עַדַשׂ היא גבעת העדשׁים, בית־הקברות של המושבה הנוהג בנוסח ירושלמי, ללא גדר, ללא שיח ופרח רק מצבות בין קוצים וחרולים וסביבן פרדסים ירוקים לכל מלוא העין והרי אפרים מכחילים־מאפירים במזרח – שמה אעמוד מול קברו הטרי של אביתר אהובי, השוכב באדמת המושבה ליד ראשוניה ובניה שרבים מהם מתו טרם זמנם במחלות, בתאונות ומן המארב, ואומר לו – "אביתר אהובי, סלח לי, היום אגמור את החשבון אבל ילדנו לא ייוולד כי איני יכולה לגלות את סודנו הנורא לאיש, כיצד מנשיקותיך באו לי חיים חדשים והמוות לא יפריד בינינו – "

ומשם ארד אל הדרך המובילה לפרדסו הצעיר של ר' מורדכה־בארל, שמה אחכה לו, שיבוא בעגלה הרתומה לַפֶּרֶד בעל האוזניים הגדולות והזנב הקצר, הפרד שהרג אותך, אהובי, אחכה לו מאחורי משוכת שיחי האקאציה הנותנים ריח בושם חריף, עתיק, בשפעת כדורי פרחיהם הזעירים, הצהבהבים –

כדור אחד בראשו של הפרד המוּעד, כדור אחד בראשו של ר' מורדכֶה־בַּארל, אבי לימדני לקלוע אל המטרה, לקלוע כחוט השערה גם אל מטרה נעה, לכוון מעט לפני ראשו של הפרד, מעט לפני ראשו של ר' מורדכה –

לחיצה, ירייה, רתיעה –

אשבור את השקט –

לחיצה, ירייה, רתיעה –

כמכת היד החזקה על דוכן התפילה –

ואז אשליך את הרובה אל השיחים, לא, מוטב אקבור, לא, מוטב אקח אותו איתי וארוץ בכתף כואבת אל הירקון, היישר, היישר צפונה, מקום שהוא מתפתל בין טחנות השייך אַבּוּ־רַבַּח לבין הכפר הערבי פָּרוֹכִיֶה, שמה אטיל את הרובה אל מי הנהר הירקרקים, הזורמים לאיטם בתנועה בלתי מורגשת כמעט, שמה אתבונן בפעם האחרונה אל שמיךָ, אלוהי שבמרומים, כן אני, הרוצחת, צועקת אליך מלמטה, מבעד לצמרות עצי האיקליפטוסים, שׂדרת סַגַ’ארַאת אִל־יַהוּד, עץ היהודים, שנִטעו במצוות הגננים של הברון לאורך חופי הנהר –

ואטיל עצמי אל המים הירקרקים; שמה אצוף לבושה בשמלתי הלבנה, פרושה בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, טובעת ושרה –

במחילות הרקב תפרח אהבתנו

תפרח ותִשְׂגֶה עד מאוד –

בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, שמה אשוט ואשקע, אשקוט ואירגע –

שמה ימצאוני בבוץ, חנוקת מים ושיחים, ומשם ייקחוני לשכב על ידך, אהובי, לנצח נצחים –

חי נפשי, עוד מעט אקום ואעשה זאת –

1984