לידיד כלבבי, שלמה שבא

הדבר היה בתקופת המלחמה העולמית, בימי הגירוש מיפו. בין המגורשים שבאו לפתח־תקווה היתה משפחה אחת שהתנהגותה פגעה בכבוד המושבה, והוועד המקומי החליט לגרש אותה מגבולות המושבה, דבר שבאופן רשמי אסור היה לעשותו, היות שפקידי הממשלה התורכית וקציניה היו מהמבקרים התמידיים בבית המשפחה הזו.

אבי המשפחה, ר' ינקל הירש העגלון, היה יהודי נמוך קומה, צנום וּקְצוּץ זקן, פיקח וזריז, שחור, וכוחו היה בראשו החזק והקשה. סיפרו שהוא מסוגל לשבור בקבוק כאשר הוא מכה בו בראשו, וסגולה זו עמדה לו בשעת היאבקו בחאנים עם עגלונים ערביים. הוא היה פוצע אותם על ידי כך שהיה מכה בהם בראשו. ואם אחד מסוסיו התעקש וחדל למשוך את העגלה במעלה בַּאבּ־אִל־וַאד, היה ר' ינקל יורד ומכה בו באגרופיו וצועק:

“אָדֶר גֵיי, אָדֶר פַיְיגֶר!” – או שתלך או שכאן תהיה פגירתך!"

ר' ינקל היה שנים רבות בעל טנדה, עגלה להובלת נוסעים אשר שני ספסלים מסודרים לה לאורכה משני צדדיה, והם מתמלאים בנוסעים ובחבילות עד אפס מקום. מסיע היה נוסעים מיפו לירושלים, בלילות, ועושים הפסקה של שעה, לעצירה בבאב־אל־ואד, שם היו הנוסעים נחים קצת, גם הסוסים מחליפים כוח לפני העלייה הגדולה. נמצאה שם כעין אכסנייה, שבעלה, המכונה שְׁלֵמָלֶה בַּאבִּילְוַואדֶר, היה מכריח כל נוסע לשתות פינג’אן קפה שחור מריר, בלי סוכר, ולשלם כעין מס, עשירייה תורכית. ומי שנשאר יושב על העגלה ולא רצה בשתיית פינג’אן הקפה הזה, היו משרתי הבאבילוואדר, כמובן ערבים, שופכים לו את הקפה על מכנסיו ונעליו, לתוך העגלה, ודורשים ממנו עוד ביתר תוקף את התשלום, ולא היתה ברירה לנוסעים אלא לשלם.

לילה אחד, לאחר מריבה קשה במיוחד עם עוזריו של בעל־האכסנייה שהחציפו כלפי אחת הנוסעות ופגעו בכבודה, ר' ינקל, הלום ראש ולא מיין, האיץ בסוסים, לשווא, במעלה באב־אל־ואד, בדרך הגרועה, המלאה סלעים נטועים וזרועה מכיתות אבן; הוא ירד אליהם, וב’אדר גיי אדר פייגר!" האחרון שלו להם, כשהסב פניו לחזור לרום מושבו, ובעגלה מאחור גונחים הנוסעים, שבורים ורצוצים מן הנסיעה בחשכת הלילה – בעט בו אחד הסוסים והפילו, ומן הנפילה – נשבר גבו של ר' ינקל.

מכאן ואילך החלה נפילתה של המשפחה. המלחמה. הארבה. הרעב. ר' ינקל גידל זקן והיה מדדֶה על קביו לצריף בית־הכנסת וחזרה, מוטל רוב שעות היום על מיטתו; והאישה, והבנות – אם ממסכנות ועוני ואם מתחושת שחרור פתאומית שתקפה עליהן מאז תש כוחו של האב, שלא היה מתבייש להשתמש בשוטו גם בבית ולנגח בראשו את אשתו אם לא נשמעה לו – החלו מתפרנסות מעצמן. תחילה האם, שהיתה דשנת אברים וראשה מכוסה תמיד במטפחת ומלווה כל משפט מדבריה ב“אִם־יִרְצֶ’הַשֵׁם” – ויצא שְמה ושם הדגים שבישלה בבצל ובחומץ בקרב השוטרים התורכים ביפו ואחר־כך גם הַשַׁאוִוישִׁים, הַזַאבֶּטִים, האפנדים והַבֵּיִים, ומי לא? – ועל אודות אחוריה סיפרו שנזקקה לשתי סירות כשהורידוה לראשונה מן האונייה לחוף יפו, וכי אחד הספנים הערביים הועף למים רק מכוח נפיחת־פחדיה מן הגלים הסוערים, ובדי־עמל משוהו, כל עוד נפשו בו, כי למזלו הים, בדרך פלא, נשתתק לפתע אותו רגע – ואף כינוי של חיבה הצמידו לה מאז – אוּם־אִל־טַאך – – –

הבנות, חַווקָה הבכורה, צנומה ושחורה כאביה, ודוּבָּה הצעירה, רחבה וגבוהה ממנה, שמנמנה ובהירת אברים, הלכו עד מהרה בדרכי אימן והיו משעשעות את השאווישים והַמוּדִירִים והאפנדים: הקטנה מצחקקת והגדולה משקה אותם יין בעפעפיים זעומים; הקטנה מרקדת בחלוקה הקצר והגדולה מתופפת בטנבור עמום ושרה בקול ניחר, נמוך. ואחר הן מתיישבות על ברכי האורחים, מדגדגות בשפמיהם ומושכות בזקניהם ומתמסרות להם, הדשנה בחיוכיה המצודדים, והצנומה בזעפה המתגרה; ולא חלפה שנה והשתיים גם איבדו את תומתן. אולי מעורמה חיכו כדי לייקר את עצמן למרבה במחיר? אולי מתקווה קלושה שיום אחד תיחלצנה מן הנפילה ותמצאנה שידוך הגון, יסתיימו המלחמה, המחסור. המחלות, וחטאיהן כשלג ילבינו? ואולי מצא אורחם של הנוכרים חן בעיניהן? – ומשחלפה השנה ודבר לא השתנה, והרעב בארץ אף גבר, הניחו הבנות השתיים לנימולים הלו, המנוולים, לבוא עליהן גם כדרכן.

ור' ינקל הירש עיניו רואות וקמות, מוטל בחדר צדדי כמין חתול שבור, וכשהוא צורח, משתעל מריח הנרגילות שמחניקות את ריאותיו המדממות – ומפריע, סוגרים עליו את הדלת במנעול כבד. לצריף בית־הכנסת כבר לא היה לו כוח לדדוֹת – ודובּה, טובת הלב, שהיתה עומסת אותו על כתפיה הרחבות – נדחתה על־ידו משעה שנתבררה לו בעליל גם פריצותה, מתוך פרצי צחוקה החנוקים בלילות; בוקר אחד הופיעה אשתו, אדומת עפעפיים, ראשה עטוף במטפחת וכל אבריה רפים, ומשפלטו שפתיה, למראהו, כדרכה: “אם־ירצ’השם” – התרגז שבר־הכלי והחל מקלל אותה חרפות מן התורה ומסוּק־אִל־חַאן גם יחד, היכן שהעגלות חונות ומחכות לנוסעים, ליד הסארייה, הוא בית הממשלה התורכית. “שְׁמַאטֶע!” צרח לה, “בחלומותיי הגרועים ביותר לא תיארתי לעצמי שאני נשוי לשַׁרְמוּטָה אוּם־אִל־שַׁרְמוּטֵיין – – – פַּאסְקוּצְטוֵוע… סוסה רעה, בהמה טמאה שכמוך, ממזרתא רודפת־בצע… אימן של סייחות השטן… גיהינום בוער בך… טפו, טפו, טפו… אם־ירצ’השם – שתישרפי באישׁוֹ…”

כששמעה כל זאת גברת אום־אל־טאך, אשתו של ר' ינקל הירש, עמדה והִפנתה אליו גבהּ והפשילה חלוקה לעומתו בחושפה לבנת סירותיה השתיים, כמבקשת להביע לו בכך דעתה עליו; חשכו עיניו של שבור־הגב וניסה להטיל קבוֹ ולקלוע אותו במקום התורפה שנפער – כדי להענישה, אך כהרגלו שילח גם את ראשו קדימה בנגיחת קרב, נפל, והוטחו הראש והקב אל הרצפה ור' ינקל מת רָצוּץ לַאחוֹרֵי אשתו.

קברו אותו בבית־הקברות החדש, בראש גבעת החול שמצפון לעיר, ושם ניצבת מצבתו עד היום, גבוה מעל קברותיהם של גדולי האומה, ועליה כתוב:

פ"נ ר' ינקל הירש

עגלון ישר דרך

ומה נוראה היתה נפילתו

בתחיית המתים ידהיר סוסיו

ואליהו הנביא ילווֹ

לאחר שמת ר' ינקל העגלון השבור התפראוּ אשתו ובנותיו כאוות נפשן. לילות צחוק ושעשועים היו להן כאשר את מפקד הז’נדארמים ביפו, עארף בק אל ערסן, נכה־הרגליים, שהיה בן שבט בידואי מסביבות בית־שאן – השכיבו, לבקשתו, על המיטה הגדולה, והיו מכות על שתו החשוף בשוטו של ר' ינקל אביהן, חווקה חובטת ודובּה שרה, במנגינת מארש של תזמורת הצבא התורכי, מילים ששמעה את אביה מטיח לעיתים כלפי סוסיו הרעבים –

“סְתַנַא יַא קַדִישׁ – תַּא יִטְלַע אִל־חַשִׁישׁ!”

אם יחכה סוס מיוחס ומיוזע ועקום־רגליים זה, לוקח הבקשיש, יצמיחו אחוריו עשב – חה, חה, חה – – – רצועות של דם תצמחנה לו – – – נקמה בגויים – – – שׁורק השוט – – – סתנא יא קדיש – תא יטלע אל־חשיש! – והיא מפזזת באצבעותיה השמנמנות ורוקדת על הרצפה הנקייה.

ועארף בק נאנח, ונאנח, ואחר־כך מתרחץ כדרך המאמינים, מבקש את הנרגילה, ואת מנת הדגים המבושלים בחומץ ובבצל שהכינה מאדאם הירש אום־אל־טאך, תרבוש אדום לראשה, במקום המטפחת, צובט בסירותיה ומשאיר לנשים מתת כסף ממה שוודאי שילשלו היום לכיסו המוכתרים של המושבות, ומשה פנחסביץ מפתח־תקווה בראשם, כדי לפדות כך וכך פֵרַארִים, עריקים, מבני־מושבתם, מחובת העַסְכָּרִיָה, היא השירות בצבא התורכי או ממתן כך וכך עגלות וסוסים לַשּׁוּכְּרָה, היא הפקעתם־למעשה לעבודה במערכה הניטשת עם האנגלים בדרום.

לילות כְּאֵב ופחד היו מנת חלקן כאשר אורחן היה חסן בּק בּצרי אל־ג’אבּי, מושלה הצבאי של יפו, שהיה צועד הלוך וחזור בחדר, במגפיו ובמדי־הרכיבה, ומניף לעומתן את שרביט־הסייסים המהודר אשר לו, שבקצהו ציצת־שיער, ומנבל את פיו בדברים מזוהמים על ערוות בנות ישראל ואהבת תזנוניהן ועל הכוח־גברא של הקיסרות העות’מנית המגולמת בו, ולעיתים אף חובט בהן ופורע מצעיהן ורק הקטנה, דוּבָּה, מצליחה לא פעם לפייסו, ובטוב ליבו ביין זולגות הדמעות על זקנו והוא משעשעה על ברכיו ומניח לה לשחק בתרבושו האדום המוזח על פדחתו ואומר שהיא מזכירה לו את בתו, ואולם לפתע מתעורר שוב, כארי, ומתנפל על האם.

ולכבוד גדול זכו שתי הבנות כאשר לילה אחד הוזמנו, בהמלצת חסן בק, למשתה אצל הגנראל אחמד ג’מאל־פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ־ישראל, שהנהיג את צבאות התורכים במסע לכיבוש תעלת סואץ ב־1915 ונעצר מול תותחיהן של ספינות המלחמה האנגליות ששייטו בתעלה הלוך וחזר כנגד כוחותיו שהיו עמוסים סירות־לנחיתה על גבי גמלים. חַנְטוּר, זו כרכרה מחופה בד אברזין שחור רתומה לשני סוסים, שלח להביאן, ורעלות לכסות פניהן בדרך, לבל יכירו כי יהודיות הן, ובתום המשתה בחברתו היו השתיים מחכות להיקרא אליו, פעם זו ופעם זו, פעם זו ופעם זו, יושבות בחדר־ההמתנה של הגנראל־פאשא ומשיבות נפשן בלימונדה ובבאקלאווה, עד שהתעייף רום־מעלתו ונרדם.

ומאז, כשהיה שוהה בעיר, שלח לא פעם לקרוא דווקא לבכירה, זו חווקה השחורה, שהיתה המשכילה במשפחה, ידעה מעט צרפתית, ומספר לה על מהפכת התורכים הצעירים ועל שותפיו אנוור־פאשא וטלעת־פאשא וכיצד נעשו שלושתם מנהיגיה של האימפריה העות’מנית; ומתפאר בפניה, נתון למצבי־רוח הפכפכים, פעם מבטיח כל טוב ליהודים החרוצים, ובייחוד לאלה שראה במושבות החקלאיות, ופעם מאיים כי יְיַשב את כולם באנאטוליה, בכפריהם הנטושים של הארמנים שרצח – – – ומתנפל עליה בחמת־זעם, במילים תורכיות שאת פשרן לא שיערה – – –

וכיצד קיבלו את מעשיהן יהודי יפו? אילו היו הימים כתקנם ודאי היו מנדים אותן ויודים בהן בליסטראות של דברי־בלע ומחזירים יקרתן אל מעבר לים, למען תשכונה כבוד ברחובות קְרוֹכְמְָלְנָה וסָמוֹצָ’ה שבווארשה או בקצווי אמריקה־הדרומית, בבתי־הבושת של היהודים בבואנוס־איירס, שאלה המקומות היאים להן ולשכמותן – אבל ואבל, אוֹיה – מפני המחסור והרעב לא היו השלוש בבחינת יוצאות־דופן במשלח־ידן החצוף, כי פשתה הרעה גם במשפחות מכובדות של יהודים ולא רק ביפו אלא גם ובעיקר בירושלים עיר הקודש, אוי לעיניים הרואות את אשר האוזניים שומעות.

והיו יהודים לא־מעטים בקהילת יפו שאף תלו תקוות בקשרי מאדאם אום־אל־טאך ובנותיה עם השאווישים והַזַּאבֵּטִים והַבֵּיים והַבֵּקִים והקאימאקמים והקומנדאנטים והאחשדרפנים והמוּדִירִים והַמּוּצַאטַארִיפִים והַפַּאשות התורכיים, שאולי בזכותן יחוסו התורכים על היישוב היהודי הדל וחסר ההגנה, והן תעברנה רוע הגזירות כאחותן אסתר המלכה בשעתה. והיו שקיוו לראות בהן גלגולה של יעל אשת חבר הקיני, שאם ייחנק חסן־בק באידרות הדג שבישלה אום־אל־טאך והאכילוהו בנותיה בהיותו הלום־יין – יבואו ליהודים רווח והצלה מגזרותיו האכזריות.

אך משנפלה גזירת הגירוש מיפו, בחודש ניסן תרע"ז [1917], לא רק שלא הצליחו השלוש לשנותה אלא שאף הן עצמן נכללו בה, ללא יוצא מן הכלל, הועמסו על עגלה שהופקעה במיוחד עבורן והוסעו אחר כבוד לפתח־תקווה, שם נמסר להן בפקודת מושל המושבה התורכי יאסין בק, שפרש עליהן את חסותו, אחד הבתים המהודרים, ומיד הפך ביתן למקום עלייה לרגל, חזה ושוֹק, ליאסין בק עצמו ולפקידי הממשלה התורכית שנעשו בו מבקרים תמידיים, ואפילו הגנראל אחמד ג’מאל־פאשא הגדול בכבודו ובעצמו היה מגיע לעיתים בשעת ערב מאוחרת, עם פמלייתו, רכובים על סוסים, ושלישו מוציא מן החוֹרְג', השקיים העשויים צמר ועטורים פתילים וגדילים שזורים וקלועים – מנת דגים טריים מימה של יפו שנדוגו אותו יום, למרות האיסור על הדייגים הערבים לצאת לים הפתוח משום שאוניות המלחמה האנגליות משייטות בו, יורות מתותחיהן, צרות על העיר ומרגלות את הארץ – – –

עומדת גברת אום־אל־טאך הירש אם־ירצ’השם בחדר האחד ומבשלת את הדגים בחומץ ובבצל, והריח מתפשט במושבה המלאה אלפי פליטים מיפו ומתל־אביב, ובחדר השני יושב הגנראל־פאשא, דובה הבהירה על ברכיו, בבגד תחתון, משחקת באצבעותיה השמנמנות בזקנו המרובע, וחווקה השחורה משוחחת עימו בצרפתית על ספרים שקראו שניהם, ועיניה יורות זיקים של התגרות רזה, גברית. אחר־כך דובּה מאכילה אותו מן הדג החם שבישלה אימהּ, מפרידה את הבשר הלבן מן האידרות, ומנגבת את זקנו בבגד התחתון שעליה. וחווקה שרה לאיטה, בקול צרוד, את המארשים של תזמורת הצבא התורכי מיפו, מסתירה את קינאתה, סתנא יא קדיש, תא יטלע אל־חשיש – – – לבסוף משלח הגנראל־פאשא את שתי הבנות מן החדר, ומסיים סעודתו באם עצמה, פורע מטפחתה מעל ראשה ונישא על גלי סירותיה כמו היתה סוסתו עוד בימי היותו המיניסטר של צי־המלחמה התורכי שנכלא באגן ים־השיש ללא יכולת לפעולה, וארבעה־חמישה בני־הפמליה עומדים בחוץ, עוצרים את צחוקם למשמע קולות הצחוק הכבוש שמבפנים, ומשמשתתקים הפיקוד העליון ומתחילה להישמע נחרתו העזה של אחמד ג’מאל־פאשא הגדול – הם חומקים בשקט כצלליות אל החדר המואר רק באור עששית שמן־זית עשנה, לזכות בשיריים שהותיר הגראל־פאשא מן הדגים והיהודיות. אחד מטפל בַּדָּגִית השחורה, אחד בבהירה, ושניים־שלושה מטפסים על מאדאם אם ירצ’השם לתקוע במרומיה את התורן.

המושבה היתה כל אותו קיץ וסתיו כמרקחה. לא היתה בה מעודה שערורייה כזו. צעירים אחדים, מחברי “הקלוב הלאומי הראדיקאלי”, שגאוותם נפגעה, החליטו להוציא את שלושת הנשים הללו, ויהי מה. ולשם יתר תוקף ניסו לשתף בתוכנית הזו גם את זקני המושבה. הם פנו לאחדים מהם, ביארו להם את העניין אבל לא נענו. כל אחד מן הזקנים, שבידם היה השלטון הפנימי במושבה, נתלה באמתלה שלו, וביניהם היו כאלה שהציעו לשכור להן בית על הגורן שמחוץ למושבה ושתגורנה מחוץ למחנה! כי אכן, גדולה היתה אימת התורכים פטרוניהן, על הנהגת המושבה.

כמעט שהתייאשו הצעירים מלהשיג עזרה מאותם זקנים, ובלי הסכמתם של אלה לא נועזו לעשות דבר פן תיפגע המושבה כולה ויבולע לתושביה. לבסוף נכנסו ערב אחד לביתו של ר' מוֹרְדְכֶה וביארו לו את מטרת ביקורם. רק לפני שנים אחדות ניטש במושבה סכסוך גדול בין “הצעירים” ל“זקנים”. בראש “הצעירים” עמד הרופא והעסקן הציוני ד“ר יעקב ברנשטיין־כהן, שביקש לתקן את החיים במושבה ולהעמידם על יסודות בריאים יותר. ועד המושבה, שהיה מורכב כולו מ”זקנים", הצר את צעדיו. כשהחל בפעולת תיקון בבתי־הספר, שתנאי ההיגיינה בהם היו ירודים, ועיני הילדים מלאות טראכוֹמה, כאשר קבע הרצאות על עיקרי ההיגיינה, בליווי פנס־קסם, בפני המורים וקהל רב מבין צעירי המושבה – הבעיר הדבר את חמתו של ועד המושבה, ובייחוד של הקנאים והאדוקים בו, שטענו כי הרופא מכנס את הנוער, בחורים ובחורות, מכבה את האור, מראה להם תמונות פורנוגראפיות, והנוער שר שירים בלתי הגונים. וכשניסה לארגן פלוגה נודדת של בנות המושבה להושטת עזרה רפואית – בא ועד המושבה וטען שאסור להביא לידי פריצות את הגברים על־ידי כך שהבחורות תבטנה לתוך עיניהם. יש בזה משום גירוי היצר. ובכלל, מה רשות לו לרופא לצאת מגדר עיסוקו, הרפואה, ולהסעיר את המושבה ובייחוד את צעיריה? וכשהחריפה המלחמה נגדו, סידר הוועד תהלוכה של נשות המושבה, שבאה להפגין ליד ביתו בטענה שגזל מהן את בניהן ובנותיהן והריהו משחית את נשמותיהם בהצגותיו המתרחשות בחדרים חשוכים. הנוער של המושבה נזעק לשמע התהלוכה שאיימה על הרופא החביב והאהוד, והתחילה התכתשות, יד בנים היתה בהוריהם, המושבה התפלגה אז לשני ועדים, הסכסוך לא נסתיים לפני שגם נקרע הדגל הלאומי שהניפו הצעירים בקבלת בפנים שנערכה לחכם־בַּאשִׁי, הרב חיים־נחום אפנדי, הרב הכולל של יהודי עות’מניה, ולבסוף התפטר הרופא ועזב את המושבה.

והנה עתה ליכדה משפחתה של מאדאם אום־אל־טאך אם־ירצ’השם וריחות דגיה המתבשלים בלילות, במושבה הרעבה, את האויבים מאתמול, ור' מורדכה נעץ בצעירים את מבטו החד והנוקב, כאילו רצה לבחון אותם ולעמוד על הסיבה האמיתית שעוררה אותם לעשות את הצעד הנועז והמסוכן, ואחרי רגעים אחדים של שתיקה, קרא כדרכו, בהתרגשות:

“טוב מאוד! מושבתנו צריכה להיות נקייה!! וביערת הרע מקירבך!!! ברוכים תהיו, בניי! אתכם אנוכי.”

תשובתו של ר' מורדכה, שנאמרה בתוקף רב, היתה הפתעה לצעירים. לא אותו יהודי קפדן, רתחן, ניצב עה בפניהם, אלא אחד משלהם־ממש, כחבר, וברק משובה נוצץ בעיניו.

למחרת, בשעה תשע בבוקר, כשבאו הצעירים אל ביתו של ר' מורדכה, כבר מצאו שם את ר' ברל, ר' ווֹלף ועוד אחד מזקני המושבה, כשהם מחכים לפקודתם. ארבעה יהודים בעלי צורה, מוותיקי האיכרים, שכחשו במקצת עקב המחסור שהביאה המלחמה בעקבותיה, והיו לבושים בגדי יום־יום ומגבעות כהות לראשיהם. וכמו נשכחו בינם לבין הצעירים ימי מלחמת הדיבור העברי, והעבודה העברית, והשמירה העברית, כל אלה זכר לתקופה שלפני המלחמה העולמית, ועתה יצאה השיירה הקטנה, המאוחדת, בוססת בחול, חלפה על פני משוכות האקציה ושׂדרת הברושים הצעירה, על פני נבלת פרדה אחת שלא הספיקו לקוברה והתנים כירסמו בה בלילה, עד שהגיעו לביתן של האלמנה והיתומות הירש.

עלה ר' מורדכה והקיש במטהו פעם ופעמיים על רצפת הגזוזטרה, ולצידו ר' ברל, וכשנראו בחלון הפנימי ראשה העטוף במטפחת ופני הירח, נסוכות השינה, של מאדאם אום־אל־טאך האלמנה הירש – הסבו שני היהודים המזוקנים פניהם הצידה והודיעו לה, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, שעליהן לארוז מיד את חפציהן ולהתגרש מן המושבה. “אם־ירצ’השם, לאן? ובפקודת מי?” – שאלה. "לכפר־סבא. ועגלה לא תקבלנה כי הצבא התורכי החרים את כל הסוסים והפרדות ומי שלא החרימו אצלו, החביא את בהמותיו החבא היטב בעומק פרדסו ולא יוציאן בעד כל הון שבעולם.

מאדאם הירש ניסתה להרים קולה ואיימה שתשלח את חווקה להעיר את יאסין־בק ואוי להם מפניו, אך אז עלו לגזוזטרה כל השאר, והצעירים, שניים מהם תרבושים אדומים לראשיהם, כמנהג המתעתמנים, פתחו בלא שהיות את הדלת ונכנסו פנימה והחלו עורמים את חפציהן של הנשים ותוקעים אותם לחוך הסלים והתרכוסים כשהם מקיצים ומבריחים את היתושים מיצועיהן החמים כהבהל להקת תרגולות. שניים מבין הצעירים, שנתפתו אף הם ובאו פעם ופעמיים בחשאי לטעום משיירי הדגים בבצל ובחומץ, לא העזו עתה להישיר מבטם אל האם והבנות, ודווקא הם נהגו בחפציהן בתקיפות נחרצת. סוף־סוף נמצאה גם איזו פרדה כחושה, מוכת צרעת, שלא היתה טובה לאנגריה של הצבא התורכי אף לא לעבודה או הובלה ודומה שאפילו התנים היו מסרבים לאכול את נבלתה – ועליה העמיסו את חפצי הנשים; האלמנה הירש, ראשה עטוף במטפחת, פתחה מעליה את שמשייתה הלבנה, מחזיקה בידה הפנויה בשוטו המגולל של בעלה ר' ינקל העגלון השבור, שממנו לא נפרדה, ויחד יצאו בדרכים צדדיות אל צְפוֹנה של המושבה, לעבר הירקון, הלוך ובכֹה בשפתיים חשוקות, כשהן יודעות היטב כי שם, בכפר־סבא מוכת הפליטים והמחלות, לא יבוא אליהן שום גנראל ג’מאל־פאשא לטעום מדגיהן ולהוסיף עליהם את תבליניו, וגם דגים לא יהיו. ולכל היותר תיפולנה בכפר־סבא לידיו של איזה קומנדאנט מקומי רוחש־כינים שיפשיט אותן בלי שהיות באחת האורוות המשמשות עתה למגורים וירמוס אותן כסוס מטורף.

וכשהגיעו השלוש לירקון ועמדו לעוברו על פני גשר שֵׁייךְ אַבּוּ־רַבַּח, נפרדו מהן בלי ברכת שלום ר' מורדכה, ר' ברל, ר' וולף וכל השאר כשהם רוקקים ומתנשמים בכבדות, זקנים וצעירים, ולא עזרו לנשים כל הדרך בנשיאת מטלטליהן אף כהוא זה, כאילו עדת מצורעות טמאות הם מגרשים אל מחוץ למחנה הקדוש.

עמדה מאדאם אום־אל־טאך על מעברות הירקון ששפע בכבדות ממעיינותיו לרגלי מבצר אנטיפטרוס במזרח, עמדה בצמחייה הירוקה, השופעת, לקול צפרדעים מקרקרות והלמות המים על גלגלי טחנות שֵׁייך אַבּו־רַבַּח שאבני־הרכב שלהן סבבו וסבבו בריחיים הענקיות בלא דגן, בחריקת רעב וַריק – – – עמדה ואמרה:

"יִלְעַן אבי־אבות־אבותיכם אנשי סדום בערוות אֵם־אֵם אימכם צדיקי מְלַבֶּס מעמורה – – – אם־ירצ’השם – לא יעברו ימים רבים וגם אתם תחצו אחרינו את הירקון הזה ותלכו בגלות עם כל הַוַויְבֵּרְס וְהַקִינְדֵרְלַאך וְהַפֵרְצַאלַאך המסריחים והמטונפים שלכם, קִיבִּינִימַאט – – – "

ובהפנותה אליהם גב נטוע על הררי עכוזיה, בעטה בקצה נעלה באחורי הפרדה המצורעת ועמוסת הסלים והתרכוסים, הפשילה לרגע את שמלתה כשהיא מגלה טפח מסירותיה השתיים, התפוחות והצחורות לבד מעקבות כמה צביטותיו של הגנראל־פאשא ובני־פמלייתו ועקיצות הפשפשים ילידי המושבה, ותקעה לעברם נפיחה אדירה – – – שדומה כי עצרה אפילו את תנועת אבני־הריחיים – – – וכשהיא שבה ומניחה ידיה מכאן ומכאן על כתפי בנותיה השתיים שתמכו את משמניה לאורך כל הדרך עד טחנות שֵייך אבּו־רבּח, הלוך ובכה בשפתיים חשוקות כשאחת מהן מחזקת בשמשייה הלבנה והשנייה בשוט המגולל, הפליגה מאדאם אום־אל־טאך כפר־סָבָּתַה בעקבות הפרדה כשהיא מותירה מאחוריה את חבורת הפתח־תקוואים נפעמה ומובכת, כאילו שמעו את הדג מדבר.

בכפר־סבא שהו האלמנה ושתי היתומות כל אותו חורף ומרה היתה נפילתן. סוכות שהקימו הגולים ביער האיקליפטוסים שנטעוֹ האדון פסקל מפתח־תקווה – לא החזיקו מעמד בבוא רוחות הסתיו העזות והגשמים, ועל הפליטים הרבים היה לחפש להם מחסה באורוות ובדירים שבמושבה הקטנה, שבהמותיה כבר נעלמו מזמן. לא היה מה לאכול, ולולא חווג’ה שִׁימֶל אֶרְקָייה, הוא ר' שמעון רוקח מנווה־צדק שישב אותה עת עם משפחתו בטול־כרם והיה שולח מדי פעם לגולים בכפר־סבא שק קמח דורה ומעט ככרות לחם־עוני שתוכו כמין דבק אפור, ובקבוק דבש חרובים – היה הרעב גדול עוד יותר. תחילה עוד היה בא לבקרן מדי פעם הקומנדאנט של תוּל־כָּרֶם, גַ’אוּד פאשא, אך עד מהרה נֵחלו הבנות ושכבו באורווה הצפופה קודחות ומשתעלות נורא, ובידי הרוקח סלוֹר לא היה די חינין ורפואות אחרות כדי לעזור להן ולכל הקהל הרב שהתגולל תחת כל מחסה, בקור, בבוץ ובגשמים של חודש דצמבר 1917; שומע מרחוק את מטר הכדורים והפצצות של הקרב על פתח־תקווה העוברת פעם ליד האנגלים ושוב לידי התורכים; והפליטים הגולים ממנה, הפעם מתושבי המושבה עצמה, מספרים על אכזריותו של יאסין־בק, שממשיך לקחת בקשיש אך אינו מונע את הגירוש, והם עצמם מוסיפים על הצפיפות, הרעב והמחלות שבמושבה הקטנה, והקומנדאנט הכפר־סבאי מכביד אף הוא ידו על הפליטים, וכשקו־החזית מתייצב לאורך הירקון, והאנגלים כובשים בשנית את פתח־תקווה, הוא מאיים בפַאלַאקוֹת ובתלייה אם ייתפס מי מן הפליטים בנסותו לחצות את קו החזית דרומה, לעבר האוייב האנגלי.

ורבים מן הגולים יושבים על פני השדה וסובלים בעיקר מן הקור. במעגל אחד גדול הם יושבים יחד. האחד רועד. השני חולה ומתאנח אנחות כבדות. השלישי מתעסק במדורה קלושה של קסמים שהבעיר לפניו להחם את ידיו, ונראה כאילו אינו שומע כלל את אנחות שכנו. הרביעי עטוף כולו בשמיכת־שקים עבה, ונראה כגוש דומם ומקופל מבלי רוח חיים. החמישי יושב, וכר נתון לו על ראשו. ביתו של הרוקח משמש להם מחסה עראי, והגולים מוצאים בו מקלט רק לשעה קלה, להתחמם מעט ולהשיב את הנפש, אלה יוצאים ואלה נכנסים חליפות.

וכמו כדי להוסיף על מגילת הייסורים בכפר־סבא, שוכבות עתה שתי היתומות, חווקה ודוּבה, בפאתי אורווה העשוייה לבני טיט מגובלות בקש, ועל מרישי גגה פח דולף ודומה כי הנה־הנה ימיסוה הגשמים, ולמרות הצפיפות הנוראה – אין נפש חיה מתגוררת לידן, לבד מאימן האלמנה המטפלת בהן, כי יצאה שמועה בקרב הפליטים, ואף לאוזני הגוססים גונבה – שאת המגפה הביאו הן, השתיים, ואין זו סתם קדחת או דלקת־ריאות המכרסמת אותן כאת השאר בשיעול נורא ובטלטולי חום וקור וצמרמורות, קופצות על יצועיהן הסמרטוטים כשהן שכובות כאחוזות דיבוק – אלא מחלה תורכית רקובה יש להן, שכל הנדבק בה מת בייסורים נוראים ודעתו משתבשת עליו עוד בטרם נחרב גופו כליל.

שינסה מאדאם אום־אל־טאך את סירותיה המידלדלות מרעב ושייטה אל מפקדתו של הקומנדאנט הכפר־סבאי והתחננה בפניו על נפש בנותיה השתיים, שיעזור – אך מה היה בכוחו לעשות – מדי יום היו מיתווספים קברים חדשים לחלקת בית־הקברות הקטן שבמזרח המושבה, על חלקם אף לא הוצבו ציונים כי לא ידעו את שם הנפטר ורק ציינו פרטים בודדים על אודותיו, לעיתים שם פרטי, או עיר מוצא, או היותו ילד, גבר או אישה, ותאריך הפטירה. וגם הציונים של אלה שנודע שמם, חלקם נמחקו בגשם ולימים נעלמו ולא הוצבה עליהם מצבה כי בבוא יקיריהם וקרוביהם לחפש מקום מנוחתם האחרונה, ולא נמצא.

הקומנדאנט התורכי, ששֵמע מחלת הבנות הגיע גם אליו, ועצמותיו נוקשו לזכר הלילה הראשון שבילה עימן באורווה, מתגולל על זו ועל זו ומושך בהן כרוכב בצמד סוסות – סילק מעליו בגערה את מאדאם אם־ירצ’השם עטופת המטפחת המרובבת לראשה, המתחנחנת ומפצירה בו נואשות כאחד; וגם הרוקח סלור שליבו נכמר בקירבו על המשפחה האומללה, ולא האמין לדיבת המחלה וגם שמר עבורן עוד מעט מן החינין יקר־המציאות, וחלק עימן משארית לחם הדורה אשר לו – קצרה ידו לעזור.

שוכבות השתיים חבוקות, הזויות בחום, מצומררות בקור, והשוט מונח ביניהן. “מי יחיה ומי ימות,” ממלמלת דובּה לאחותה ושתיהן עורן אפור עתה, באותו גוון גוֹסְסִי, ומלא פצעים. "סְתַנַא יא קדיש – – – " – "תא יטְלע אל־חשיש – – – " – "זוכרת שאפילו הסוסים היו צמים אצל אבא, ביום הכיפורים – – – " – מזמררת חווקה, מזמררת דובה, “מי בקיצו ומי לא בקיצו,” – “מי במים ומי באש,” ממשיכות וממלמלות זו בזו כנאחזות, והקולות סדוקים, חלשים, נפרדים מן הגוף, "מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב ומי בצמא. מי ברעש ומי במגיפה. מי בחניקה ומי בסקילה. מי ינוח ומי ינוע. מי יישקט ומי ייטרף. מי יִשְלָו ומי יתייסר. מי יֵיעשר ומי יֵיעני. מי יִישפל ומי ירוּם – – – "

ובירוּם נפלו שתיהם בדרכן המוותה אותו לילה ממש, קודם הצעירה ואחריה הבכירה.

האם השכולה לא הוציאה הגה מפיה, אף לא זעקה אחת, אף לא דמעה. כל הלילה ישבה לידן, נים־ולא־נים, ובבוקר קמה, שטפה את מצחיהן במעט מים מן הגשמים והכניסה את בנותיה השתיים לתוך שק שמצאה באורווה, כה קל היה משקל גופותיהן שכמשו ברעב והצטמקו במחלה – העמיסה את השק על גבה, ועטופה במטפחת לראשה צעדה אל בית הקברות הצעיר, שם פרקה את מטענה אל אחד הקברים הפתוחים שהיו מוכנים מבעוד יום, כי לא היה יום ללא לווייה, כיסתה אותן במו־ידיה בעפר והידקה היטב את התלולית עליהן ולקחה קרש וכתבה עליו בעיפרון־קוֹפִּי:

פ"נ חווקה ודובה, הנאהבות והנעימות

בחייהן ובמותן לא נפרדות

אביהן ר ינקל הירש לא זכה להשיאן

ובגן־עדן תהיה מנוחתן

ומשם חצתה את המושבה מוכת האנחות והחולי, את אורוות הקודחים וצריפי השכיבים־מרע, את הדִירים שמהם עלו שיעולים נוראים, נכנסה עוד פעם אחת להיפרד מחפציה המעטים ולקחת רק את הנחוץ ביותר, בסלהּ, כגון השוט המגולל של ר' ינקל השבור, בעלה; פרשה שמשייתה המרובבת בוץ שחור, ומבלי ספֵּר דבר לאיש יצאה את המושבה דרומה־מערבה, לקראת הירקון, וכך הלכה כל אותו יום בעקבות השמש ולעולם לא חזרה עוד לבקר בכפר־סבא. היא חצתה את המשמרות התורכיים והאנגליים ואת המהמורות ונפלי הפצצות והיריות הבודדות ושריקות הרוכבים והדי התותחים, ולפנות־ערב הגיעה לתל־אביב שבידי האנגלים, ואת פניה קיבלה ברחוב הרצל, מול הגימנסיה “הרצליה”, משמרת חיילים אוסטראליים רכובים על סוסים כבדי־בשר ומרובעים, שרחבים כמותם לא ראתה מעודה, וקהל תל־אביבי חוגג ונטול־דאגה מטייל הלוך וחזור, והנערות, שתהיינה עוד מעט בגיל חווקה ודובה המנוחות, מנסות כוחן בפטפוט עם החיילים, ושפתיהן מלקקות קוביות שוקולד קֵדְבּוּרִי אנגלי שכמוהו טרם ראו עיניה בארץ מיום שפרצה המלחמה.

מאדאם הירש לא איבדה זמנה ולא נשארה לגור בתל־אביב העליזה, המלקקת פצעיה מן הגירוש והמלחמה, ואשר בה הסתובבו עתה גם מגוייסי הגדוד העברי, בטרם יישלחו מצרייימה, לאימונים, אלא קבעה מיד מושבה בחדר קטן במנשִׁיָה, לשפת הים, והחלה מבשלת ערב־ערב בבצל וחומץ דגים שקנתה מידי הדייגים שיצאו שוב לים הפתוח. היא העלתה בשר על סירותיה וניפחה מפרשיה כספינה ותיקה, למודת מלחמה; תחילה היה חדרה־בלבד בית־ועד לחובבי תבשיליה אך עד מהרה קנתה לה שֵׁם ושכרה בית שלם במנשיה, לשפת הים, ושיכנה בו בנות אחדות לעזרתה. היו שם שתי ארמניות יתומות, ותורכייה אחת שאהבה דגים וגברים עוד לפני המלחמה, ויוונייה מסלוניקי, ועוד שלוש נערות מבנות ישמעאל, אחת מהן נוּבִּית שחורה; רק ליהודיות לא נתנה לבוא, למרות שאחדות הפצירו בה מאוד. ראשה עטוף במטפחת, היתה מדברת ביראת כבוד רבה על בעלה המנוח, ר' יעקב הירש, שיום אחד יחזור ממצרים יחד עם בנותיה השתיים, אם־ירצ’השם; ולנערות היהודיות שבה ומסבירה, “למה לכן כל זאת? אם־ירצ’השם תמצאו במהרה חתן והניחו מלאכה זו לנוכריות. תיאבונם של החיילים האנגלים והאוסטראלים העביר אתכן על דעתכן?”

היא היתה יושבת בחדר־המבוא הגדול, האפלולי, ממנו נפתחות הדלתות לחדרים, בחברת נערותיה. מוקפת ריחות הדגים המתבשלים. וכשהיה מי מהחיילים יוצא מחדרה של הנערה, היה ניגש אל מאדאם הירש ומקבל ממנה פתק ועליו מיספר קבוע כדי שאם תדבק בו מחלה יֵדעוּ לקחת את הנערה לבדיקה. ולא פעם היה נכנס אחד השיכורים הללו ומתגאה בחבילת המיספרים שֶׁחפן בכפו מכל הפעמים הקודמות.

בפתח הבית, כמו גם בבתים הדומים לו במנשיָה, הציבו שלטונות צבא הכיבוש הבריטי שומרים מן הגדוד העברי, שתפקידם להזהיר את החיילים הבריטיים כי המקום הוא “מחוץ לתחום”, אך ללא הועיל. איש לא מְלָאוֹ ליבּוֹ לעמוד בדרכם של האנגלים הסבואים או האוסטראלים הגברתנים, המגהקים ריח בירה. אחד השומרים אצל מאדאם אם־ירצ’השם, לאנס־קורפוראל שְׁקוֹלְנִיק, היה על כן יושב וקורא להנאתו ספרונים רוסיים שבהם מילא כיסיו, ואילו חברו הצעיר ממנו מצייר בסמוך, להנאתו, את הנערות והדגים. הרובים מוזחים, ומדי פעם מנסים השניים לפטפט ביידיש עם מאדאם הירש ושומעים ממנה על בעלה העשיר ושתי בנותיה, העתידים לחזור בקרוב ממצרים.

ולפעמים, בריח הכבד של הבושׂם העולה מנערותיה השמנות, ובהבל הגופות המסתובבות בבית, ובאדי החומץ והבצלים מהמטבח, היה מתעורר גם בה, באלמנה השכולה, הפרכוס העתיק בסירותיה – – – וכאוניית־קרב ותיקה העומדת להפליג למשימתה האחרונה־אולי, היתה בוחרת לה חייל אוסטראלי שתוי שכבר לא הבחין בין תורכייה לארמנית, בין יוונייה לנובּית, חייל עב־בשר, בריא כסוס, מגלגלת אותו אל חדרה ושם עולה ורוכבת עליו כל אותו לילה, ומצליפה את בשרו הוורוד בשוטו של בעלה ר' ינקל השבור; והגוי, הערל, צוהל וגועה, והמיטה צווחת, קפיציה חורקים, כאילו עוד מעט קט, בכוח התנופה, תעלה מאדאם אום־אל־טאך ברכיבה על האוסטראלי שלה לירושלים.

*

חלפו שנים אחדות. החיילים חדלו לבוא למנשיה, הם חזרו ללונדון, למנצ’סטר, למלבורן ולסידני. הבנות השמינו כחזירות. חלק חלו. חלקן עזבו ובאו אחרות, חדשות, רובן רעות־לב ונרגנות. גם האורחים היו לא־נעימים, מדלת העם. בגדיהם הסריחו לא בירה אלא זיעת עובדים חמוצה, כתמי סיד, אצבעות קצבים ורודות וידי דייגים מלאות קשקשים.. ביקשו דגים מטוגנים בשמן, או צלויים. גברת הירש מסרה את המקום ליוונייה אחת, מצולקת חזה, שנראתה דומה יותר לבחור וידעה לצלות דגים כמו גם לטגן גברים, ועקרה לתל־אביב. היא הוציאה מבנק אפ"ק את חסכונותיה, סכום נאה בלירות מצריות, קנתה חנות ברחוב נחלת־בנימין, וקכעה את השוט בחזית חלון־הראווה, סימן למזל.

בתוך שנים אחדות הפכה חנותה של גברת חווה־דובה הירש אם־ירצ’השם, שראשה עטוף תמיד במטפחת חסודה, למקום שבו נשות תל־אביב הצעירה, הלבושות במיטב אופנת וארשה ולבוב, קנו את צורכי הסידקית, כפתורים, סרטים, תחרה, אבזמים, חוטים, קישוטים שונים, סיכות, מחטים, ארנקי־בד ולימים גם חזיות וקומבינזונים, והחליפו ביניהן מתכוני בישול דגים. “חווה־דובצֶ’ה יקירתי, הדגים שבישלתי לפי הרצֶפְּט שלָך נמסים בפה. בעלי מוסר לך ישר־כוח.” – “את מספרת לי? את ג’מאל־פאשא האכלתי בהם!” – “חה, חה – – –”

צוחקות.

כל היום עגנה חווה־דובצֶ’ה הירש על הכיסא בחנותה ובקושי זזו סירותיה. יום אחד, זה היה כבר שנים לאחר קום המדינה, הסתבכה בהסתרת דולרים ואולי גם העלימה ממס־הכנסה. עמדו להטיל עליה קנס גדול. אך דובצ’ה הזקנה לא חששה. “עברתי את התורכים, עברתי את הבריטים, אעבור גם אתכם, אם־ירצ’השם,” אמרה. פקחי מס־הכנסה צחקו. “כיצד, סבתא? תקראי לג’מאל־פאשא? תטלפני לגנרל אלנבי?” – "לטלפן, כן – " אמרה, "אך לא לאלנבי. אם ירצ’השם, אתם עוד תראו – " והרימה בנוכחותם את האפרכסת וביקשה לקשר אותה לשר האוצר שעימו לא דיברה מזה ארבעים שנה, ולומר לו שמאדאם הירש מן הגדוד העברי במנשיה מבקשת לשוחח עימו. מיד ניתן לה מבוקשה, וביידיש הונגארית שוטפת הפצירה בו להציל אותה מידי הפקחים שלו, ונענתה מיד.

בכספה שחסכה כל שנותיה האחרונות, באפ“ק, ושאותו מנתה עדיין בלא”י, קנתה מקום בבית־הקברות הראשון של תל־אביב, ברחוב טרומפלדור, וביקשה לחרות על מצבתה, ליד קברו של בעלה, ר' ינקל, את המילים האלה:

פ"נ חווה־דובה המכונה אום־אל־טאך

אשתו של ר' ינקל הירש שהוביל אנשים לירושלים

אתה העובר על קברה אל תשכח

את הצער שגרמו לה אנשי פתח־תקווה

וכשהורידו את גופתה אל קברה נשמעה נפיחה אדירה, כאילו רק עתה מתה בפעם האחרונה.

1986

הסיפור, שהופיע בקובץ הסיפורים “ערגה” בשנת 1987, שימש מאוחר יותר לאהוד בן עזר גם כחלק ברומאן שלו “המושבה שלי”, שהופיע בשנת 2000