רקע
אהוד בן עזר
מי הנהר מכים בגלגל הטחנה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: זמורה, ביתן – מוציאים לאור; 1987

הדוד שמואל על מיטתו הגבוהה בלילה. על מה הוא חולם? מי הנהר מכים בגלגל הטחנה. אימא ואלכסנדר בארץ־ישראל. ברחוב חובבי־ציון הוא רואה חורשת עצים. שומר רוכב על סוס, רובה על שכמו, חוזר מגבול המושבה, שתי ילדות זעירות לצידו, רחל בת־אחיו אחת מהן, והן מקפצות, סלים לזרועותיהן, לבושות שמלות בד כהה. בתים אחדים בני קומה אחת, גגות רעפים, גדר עמודי ברזל שקצותיהם מחודדים. ארבעה נערים חובשים כובעים עגולים, רחבי־שוליים, עם סרט, ומכנסיים קצרים עד ברכיהם, וקצה הרחוב נבלע בצמרות הברושים.

“שמואל, על מי תשאיר אותנו?” נאנחת ריבה, אשתו.

מחר עליו להתייצב בקזרמה, הקסרקטין של הרוסים, וולנו, סמירנא, קרוגום? – פירושו, עמוד נוח, עמוד דום, לאחור פנה! – יתנו בידו רובה וישלחוהו למלחמה באוסטרים. למה לא נסע גם הוא לארץ־ישראל בעוד מועד, עם רחל, אל ביילה, אימו הזקנה, ואל אלכסנדר אחיו. שנתיים ימים לא בא כל מכתב מהם. ומי יודע מה שלומם?

בגאליפולי, כך מספרים, משתתפים חיילים יהודיים, נוהגי פרדות, במלחמה לצד האנגלים נגד התורכים. רודק גיסו ראה לפני חודשיים בבית־כנסת סוחר עורות מפטרבורג, והלה סיפר כי פגש בעיר יהודי אחד, שסיפר על מכתב שנתקבל אצל אחיו של מפקד הגדוד היהודי בגאליפולי, ושם כתוב:

“שוב דרדור פצצות. מימין, משמאל, מפנים, מאחור. על הראש. רבים חושבים, שאל המלחמה מתרגלים ובהמשך הזמן חדלים לפחד מפניה. זה לא נכון: במידה שירבו ימי היותך במלחמה, כן ירבו פחדיך. אם מפני שהעצבים מתקלקלים, אם מפני שאימות המלחמה מתגלות יותר ויותר, עם מפני סיבות אחרות, הופכת המלחה אנשים רבים ועושה אותם לפחדנים. ראיתי רבים, שבראשית המלחמה התפרצו והסתערו לקרב, צחקו תחת מטר־פצצות וחיקו בשוויון נפש את שריקת הכדורים. ואחר־כך, ברבות הימים, התחילו להזדעזע מכל ירייה.”

מי הנהר מכים בגלגל התחנה בלילה. הדוד שמואל מתהפך הנה והנה על משכבו בלילה. החיטה יקרה, הממשלה לקחה את רוב היבול, ולא רבה העבודה בטחנה, ביער, כך מספרים, מסתובבים שלושה בחורים שברחו מעבודת־הצבא. לאחד מצנפת ירוקה, פנים אדמוניים וזקן שחור. השני בעל חכה, ושולה דגים למאכלם. השלישי מכה במקלו העבה עוברי אורח ושודד מהם את כספם. איש המצנפת מנהיג אותם.

לפני שבוע הלכה אישה מהכפר עם שק חיטים דל על כתפה לטחנה. בדרך התנפלו עליה ושדדוה, ובאה אל שמואל בוכייה. לקח שמואל את הכלונס הגדול, אשר בו מסיר את המגופה מן התעלה המובילה את מי הנהר לאבני־הריחיים, ונכנס ליער. בסיבוב הדרך, ליד הטירה החרבה, ניצבו השלושה מולו.

“אתה את השק קח,” הם אומרים, “וקמח תביא לנו לכאן מחר, בשעה זו. ולא –”

לקח שמואל את השק, טחנו, לאישה המסכנה נתן את שלה. ולמחרת שק מלא חול העמיס על גבו, לקח את הכלונס הגדול, ונכנס ליער, בסיבוב הדרך, ליד הטירה החרבה, חיכו השלושה. כאשר התכופפו לבדוק את הקמח באצבעותיהם, תפס במקלו והיכה בגבם אחת, ושתיים, ושלוש, ומיד ברחו בקול צעקה, והם משלחים בו קללות ואיומים.

כל זה אירע בטרם נקרא לעבודת הצבא. פחד לא ידע מעודו. ועתה, על מי ישאיר את ריבה ושתי בנותיו הקטנות?

הלך אל הרב ואמר לו: “מה אעשה?”

אמר לו: “דינא דמלכותא – דינא!”

אמר שמואל: “אבי, ומה יהיה עליי? אינני רוצה למסור נפשי בעד גויים!”

אמר: “מה שיהיה על כל ישראל יבוא גם עליך.”

“רבי, אינני עשיו. תן לי ברכה.”

“תן לי מטבע.”

נתן לו, ואמר הרב: “שמואל, אתה שמור את דיני ישראל, ומובטח לך שבניך יובילוך לקבורה.”

עמד שמואל ממקומו וצעק: “רבי, וכי אינני יהודי כשר בעיניך? מפני מה אתה אומר לי לשמור את דיני ישראל? רבי, שתי בנות לי, ואתה אומר – בניך יוליכוך לקבורה!”

שתק הרבי ולא ענה דבר.

הדוד שמואל יושב בעמדה והרובה בידו, בכפר אחד ליד יערות מלניץ, במלחמת העולם הראשונה. שעה קצרה של מנוחה, והוא רוצה לישון. אך הנה יהדייה זקנה מתקרבת אליו לאט, ואומרת:

“אתה יהודי?”

“כן.”

“אני רוצה שתבוא אליי, לצריף שלי, תדליק נרות ותברך עליהם, היום יום שישי.”

“עזבי אותי,” הוא אומר, “אינך רואה שאני עייף?”

בכל שעת פנאי הם ישנים.

והיא מפצירה בו: “יהודי אתה, בוא תדליק נרות!”

הוא רוצה להדוף אותה מעל פניו, והיא:

“שמע חייל, אל תצחיק אותי. אתה חושב שתפחידני בדחיפות? אני כבר אישה זקנה. משפחתי נעלמה במלחמה. ממי אפחד? מחיילים? לי לא יעשו דבר!”


והוא הולך איתה. באור הדמדומים רואים גגות קש שרופים. חלונות פעורים בבקתות עזובות, משחירות. הכפר נטוש. פגרי חזירים. חתולים מזי־רעב, מייללים. אור השקיעה הרך חובק יערות וכרי דשא כחולים־ירוקים, שהרי הצל משחיר בצבע כחול. מעבר לגבעות נשמעים רעמי תותחים, ובמחשבותיו של שמואל מזמזם רק שיר אחד, מאת נוח פינס, מלא געגועים לארץ האבות:


יהודי קטון אני

אך מלא עוז ואייל

וגדולה אהבתי

אל עמי זה הדל,

אל עמי זה, אל ארצי

שבמרחקים שם,

שם תחת שמי קדם…


וכשהוא פותח את דלת הצריף של הזקנה נשמע קול מצווה:

“האלט!”

ושני חיילים אוסטריים מכוונים אליו את נשקם. והזקנה? נעלמה. מרוב התרגשות לא הספיק לראות אם אכן הכינה נרות שבת. נכנס הפלדוובל. שואל לשמו ורושם אותו בפנקס השבויים.

שנתיים ימים שבוי הדוד שמואל במחנה בהונגריה. מחלת הכולירע מפילה חללים בקרב השבויים. המזון ניתן בצמצום. השבויים הרוסיים אומרים:

“בגללך איציק, אנחנו מפסידים את המלחמה. אחיך הלא משרתים שם, בצד האוסטרים. כיצד זה טרם שחררוך? גם את הכולירע הם משלחים בנו, בכוונה, דם־כלבים!”

הם מנסים לסטור לו על פניו. אך זרועותיו חזקות, ועליהן קיומו. ועד מהרה למדו הם לכבד אותו ואת שתיקתו.


בימי רעבו במחנה יש והיה נזכר כיצד בכל יום חמישי ושישי בבוקר היו נראים, מיד אחרי התפילה, אנשים ונשים אצים ורצים בחוצות ירושלים לבית־המטבחיים, ואחרי שעה או שעתיים הם שבים וידם הימנית תחובה מתחת לאחת הצלעות שבהמוקדם־הכשר, זה נתח מחצית הבהמה שלצד הראש המתקבל ראשון לאחר השחיטה והבדיקה. והנשים נושאות שתיים־שתיים מוקדם אחד, נוטף דם, ופניהן לאיטליז, שבינתיים כבר נמלא מהמון אדם רב, העומדים לבקש תחנונים ממביאי המוקדמים הכשרים, או מרבי יחיאל הטבח, שחטף לו בכל פעם מהשיריים של נתחי המוקדמים המובאים, בעד לקוחותיו ידידיו ואנשי בריתו, לחון אותם בחתיכת בשר. ורק בשעה העשירית, כאשר כלתה השחיטה, הובא יתר הבשר הכשר, טעון בחמור לאיטליז. וגם אז השיגו ממנו רק החשובים, התקיפים ועזי הפנים, והנשארים שבו בפחי נפש לבקש תרנגולת רזה וצנומה, והעניים לחנות הסמוכה שבה נמכרו הראש והקרביים.

ורבי יחיאל הטבח, רחב גרם ועיניו בולטות, עומד אצל הסדן וסכינו בידו ומביט בעיני כעס וגאווה על המון האנשים ונשים, העומדים צפופים מסביב לסורג העץ, ומבקשים לתת להם בשר בכסף מלא, וביניהם נשמע קול אישה מתחננת, “תן לי ראשונה אוקייה בשר, כי הנחתי את עוללי לבדם בבית.” אך אוזניו אטומות לתחנונים ובקשות. הוא נותן בשר לאלה המקדמים פניו בבקשיש חודשי, או למצער ב“משלוח מנות” יפה. ואם יעז אחד מהאנשים הפשוטים להתאונן באוזניו, שהבשר שנתן לו הוא כולו עצמות, אז יענהו בעזות וגאון:

“בוקארעסטו לך, שם תשיג בשר בלי עצמות!”

וככה לא יסתום את פיו מלחרף ולבזות את כל העומדים לפניו. והקצב, כלומר בעל הגאבעלא, מלה שמקורה איטלקית והתאזרחה גם בתורכית והוראתה מס הבשר, יושב אצל שולחן, שבו חור לנתינת הכסף, והפנקס פתוח בעד הלקוחות הלוקחים בהקפה, והוא מונה וכותב ומביט ושומע, אך לא יוכל להושיע, כי רק התקיפים, מביאי הנתחים המוקדמים מהשחיטה, והטבח רבי יחיאל, בידם הכוח והממשלה.

בעיניו ראה שמואל, בעודו נער ויושב עם אביו ואמו ואחיו ואחותו בחצר בירושלים, איך אותו בור ועם־הארץ, רבי יחיאל, נתן מכת לחי לאברך חשוב בן־ישיבה על אשר, לפי דמיונו, רצה האברך לתת חתיכת בשר על המאזניים, מבלי רשותו, וכאשר רצה המוכה להזמינו לפני הבית־דין־צדק, לא נמצא איש שיעיד עליו, מפחד פן ייכרת בשר מפיו כל השנה.


וכך נשאר הדוד שמואל בחיים עד תום המלחמה. ובינתיים נודע לו כי כל חבריו שהיו עימו באותו כפר נהרגו בהתקפת האוסטרים שעות ספורות לאחר נפילתו בשבי. והוא הודה לאל, ולאותה זקנה פלאית שהצילה את חייו. הוא מצא את אשתו ובנותיו חיות ושלמות, וחזר עימן לטחנת הקמח על שפת הנהר, הרחיב את הטחנה, ובשלוש השנים הראשונות לאחר המלחמה הוליד בכל שנה בן זכר. אך לא שעה למכתביהם של אלכסנדר אחיו, ואימו, ורחל בת אחיו, למכור את הטחנה ולעלות עם משפחתו למושבה. טוב לו צערו בגולה, אמר, מן האכזבות אשר שבע בימי נעוריו, משעה שבא לארץ עם אביו ואמו.


1974

המלצות קוראים
תגיות