רכבת ריקה של קרונות חתומים, המשמשים למשלוח אסירים, עושה דרכה בלילה מאושוויץ. בקרון האחרון, תחת משמר שני חיילים גרמנים, רובצת חבורת אסירים יהודיים, עובדי־כפייה. הם נשלחים למקום אחר. זיק של תקווה מפעם בליבם. אילו עלה בגורלם להישלח למשרפות, לא היו מרחיקים אותם מאושוויץ. בנחיריהם עולה עתה אוויר אחר, שאינו מעורב בריח עשן וחריכה. והם אינם יודעים אם לצחוק או לבכות. האדישות המהולה בחרדה, ובמלחמה יום־יומית על המשך הקיום, במשך חודשים ושנים שאיבדו מניינם, מפנה עתה מקומה לציפייה כאובה. הרוח מתעוררת, אבל הבשר רפה, אכול כינים ומזה־רעב.
לילה שחור בשמי פולניה. ארץ מוכה, רוחשת שנאה ומלאת סבל. בפינת הקרון יושב הדוד שמואל. לאט לאט נרדמים חבריו והוא ער. ראשו מגולח. גופו רזה עד כדי מחצית משקלו הרגיל. לבוש בגדי פסים ורגליו עטופות סחבות. פניו לבנים ועצמות לחייו בולטות. רק עיניו הכחולות שומרות שארית חיוך. בבשר זרועו כבר חרוטה כתובת־הקעקע אשר לאחר שנים יתמזג צבעה הכחלחל עם הגידים המשתרגים ובולטים בעורו השזוף של הישיש.
כל חלומותיו על ארץ־ישראל, אהבתו הראשונה, אכזבתו. לאחרונה ביקר במושבה בחג הפורים, שנים אחדות בטרם פרצה המלחמה. המושבה השתנתה. בנו בתים חדשים, סללו כבישים, מדרכות, ואור חשמל גם ברחובות. הפרדסים פרחו והפיצו ריח משכר. אלכסנדר הפציר בו למכור את טחנת הקמח ולבוא עם משפחתו וילדיו לארץ. מדוע לא שמע בקולו?
בחג פורים נסעו כולם לתל־אביב. בראש תהלוכת ה“עדלאידע” רכב ראש העיר על סוסו, צילינדר על ראשו ושרביט בידו. לשמאלו אברהם שפירא, בלוויית משמר רוכבים מצעירי המושבות, וגדוד פרשים קוזקים משכונת נווה־שאנן. אחריהם אסתר המלכה במרכבתה הפורימית, בתלבושת מלכות תימנית עתיקה, והגי הכושי עומד ונוהג בסוסים. אחריו מרדכי היהודי על סוס המלך בלבוש משנה־למלך, והמן הרשע מחזיק ברסן הסוס ומכריז: “ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!” אחריו מובלים עשרה בני המן כבולים בשלשלאות ומוקפים אחשדרפנים, פחות ושרי מדינות, כולם בני תימן מתחפשים במסכות, מכרכרים ומתופפים בתופים ובמצלתיים, שרים שירי־פורים ופזמונים מזרחיים. אחריהם צועדים בסך שנים־עשר שבטי ישראל על דגליהם וסמליהם, עגלות ומרכבות מקושטות בפרחים ובתוצרת חקלאית. וכל המדרכות, הגגות והמרפסות מלאים קהל־רואים עד אפס מקום, מוחאים כף ומריעים למסכות העוברות ברחובות.
באותה שעה הופיע הצפלין הגרמני מעל שמי העיר החוגגת והוריד מטר של פיסות־נייר צבעוניות על ראשי החוגגים, אותת ברכה לקהל, ואף זרק מברק־ברכה בעברית לראש עיריית תל־אביב:
"אנחנו מודים לכם מאוד על ההזמנה לבוא לתל־אביב.
חבל שלא יכולנו לנחות כאן.
ברכתנו לפורים שמח.
ד“ר אקנר.”
שמואל עמד על אחד הגגות והסתכל בספינת האוויר הגרמנית הענקית, בהמון החוגג, באלפי הערבים מבני יפו והסביבה שבאו לראות את השמחה. הצפלין המריא לשחקים ודאה בין העננים החכליליים. ירד ערב. שערי הכבוד והבניינים הציבוריים הוארו, ולאור הפנסים הצבעוניים יצא הקהל בריקוד עליז וסוער. העיר תל־אביב צהלה ושמחה.
כמה התפעל אותה שעה מהטכניקה הגרמנית! אכן, גם מטוסי ה“שטוקה” וה“מסרשמידט” עשו את שלהם, מהירים, אכזריים, לא כאותו לוויתן ענק ששט בשמי תל־אביב לאיטו. בשנת שלושים ותשע, בשנת־חלוקת פולניה בין היטלר וסטאלין, נפל הדוד שמואל עם משפחתו ביד הרוסים, ונאסר עם שלושת בניו. את הבנים שלחו מיד לסיביר. שמואל נשאר בבית־הסוהר. בתעודה שלו כתוב היה שבא מארץ־ישראל, והרוסים חשבו שהעלו דג שמן, עסקן ציוני, בחכתם. לא הספיקו להעמידו למשפט ולשלוח גם אותו לסיביר, ובאו הגרמנים. חודשים אחדים התהלך חופשי, חרד לשלום שלושת בניו. אחר־כך נצטווה לעבור עם משפחתו ללודז', ומשם נשלחו לאושוויץ. בתחנת הרכבת הפרידו בינו לבין אשתו ובניותיו, ושוב לא זכה לראותן. שלוש שנים וחצי ישב באושוויץ. וחייו ניצלו משום שידע לומר, בגרמנית שלמד בשבי האוסטרי, כי יודע הוא לעבוד. מראה גופו החסון הפלה אותו לטובה. הוא נעשה מסגר בבית־חרושת שכל פועליו היו עובדי כפייה, פולנים, ליטאים, אוקראינים ויהודים.
ועתה הוא ברכבת, לאחר שלוש שנים וחצי, נוסע לקראת הבלתי ידוע, ומתרפק על ארץ־ישראל האכזרית, האהובה, ועל לאה שפירא, כפי שאהבה בנעוריה. הנה מוביל אביו, בשותפות עם שלושה ידידים ותיקים שלו, מגרמנֵי שרונה, טחנת קיטור גדולה מיפו לירושלים, ולוקח עימו לדרך את שמואל הנער. עשרה זוגות סוסים רתומים למשא הכבד. הדרכים משובשות מאוד. ביום השלישי לנסיעה הם נתקעים לפני אחד ההרים הגבוהים בקרבת ירושלים, והסוסים אינם יכולים לסחוב עוד. ארגזי השיכר שהיו בידי הגרמנים תמו, ובלי הסם המעודד הזה הם אינם יכולים להמשיך במאמציהם. הם זורקים את המשוכות מידיהם ויושבים נואשים על הארץ. מסביב מתלקטת להקת זאטוטים, שקצים ערביים מן הכפר הסמוך, והם מוחים כף בקצב וקוראים: “חדידו, חדידו!” – זו קריאת לעג בפיהם. בקושי עולה בידי אנשי השיירה לגרשם, והם יושבים לנוח, מצפים לשליח אשר שלחו לירושלים להביא מזון ושיכר נוסף. ובינתיים מקשיבים לסיפורי השתיין המובהק שביניהם, אשר, בהיעדר משקה, מבקש לפחות לדבר על משקה.
כמה טוב היה, הוא מספר, כאשר לאחר תחרות בשתייה, שיצא ממנה כמנצח, עלה בידו להגיע בעצמו לביתו. עד היום אינו יכול לשכוח איך כאב עליו ראשו בשנתו ואיך התפלא על כך תוך כדי חלום. כמו בליטות של כאב ננעצו אל תוך מוחו. וכי אפשר שיחוש בראשו לאחר כמה עשרות כוסות בלבד? רק בבוקר נודעה לו סיבה הכאב: מתוך פיזור נפש שכב באופן הפוך, ראשו למרגלותיו. לא ראשו כאב עליו כל הלילה, אלא “עיני התרנגולות”, אלה היבלות הארורות.
והנה הובאה הסעודה ובקבוקי השיכר. הגרמנים משקים את אביו ואותו בכוסות שיכר מקציפות, והם אוכלים ואוכלים פרוסות לחם לבן טרי, מן המושבה הגרמנית רפאים בירושלים, וביצים קשות, ובשר, הרבה בשר, בשר קר וכרוב חמוץ, הצורב את בטנו. והוא מתעורר לרגע, ושוב נרדם, כי הנה התאוששו הגרמנים קרי המזג, ובמאמצים משותפים הם מצליחים להזיז את העגלה ממקומה ולהביא את המשא הכבד לירושלים. שם לאה שפירא, שהוריה היגרו בנעוריהם מצפת לירושלים אחר הרעש, תולשת ענבים מאשכולותיהם אל אגן נחושת גדול, והימים אחרי חג הסוכות, שאז נתבשלו הענבים היטב וגם נצטמקו מעט, ונותנים יין דשן וטוב. העיר עטופה באבק שלהי הקיץ, והשמש מסתננת בעדו. ואלה שרצו שיינם יהיה מתוק מאוד הניחו את הענבים להתייבש בשמש יום או יומיים. שמואל ואלכסנדר עוזרים על יד לאה, וידי שלושתם מאדימות בדם הענבים, ולרגע היא תופסת ביד שמואל, בתוך אגן הנחושת, עושה עצמה כתולשת אצבעותיו, וצוחקת. מגעה מעביר רעד מתוק בגופו והוא מתאווה לנשקה. וככלות התלישה נכנס אלימלך אחיה, הדורֵך, אחרי אשר רחץ את רגליו למשעי, ועשה היטב את ציפרניו, לתוך האגן, ודורכו במרץ עד אשר נמלא האגן בדמיהם, ופניו מסמיקים וזיעתו נוטפת. ושמואל רואה את העסיס, יחד עם הזגים והחרצנים, נשפך לתוך כדי חרס גדולים המיוחדים לזה, שעומדים במרתף מתחת לבית. קירות המרתף חצובים בסלע ירושלים, כבדים וקרים הם מעיקים עליו, והוא מתעורר וכאב עז ברגליו הקפואות. הלב מתאווה לכוס שיכר חם. אך למה ללכת בגדולות? פרוסת לחם אחת ולגימות אחדות של מים יספיקו. דופקים גלגלי רכבת האסירים הריקה על פני ארץ פולניה המוכה, רוחשת שנאה ומלאת סבל. לאן פניהָ מועדות? מערבה? אל בתי־החרושת הנוראים אשר בלב ארץ גרמניה? כבר התגנבו שמועות על התקדמות הרוסים בחזית המזרח. וכל דקה של נסיעה מרחיקה את האסיר מיום שחרורו. הנפש חפצה והגוף רפה. הדוד שמואל נרדם, ושוב מתעורר, לאה האהובה, האכזרית. צמותיה שחורות וידיה רוחצות בדם הענבים. רגלי הגרמני השיכור, עם היבלות, רגליו שלו הן, הקופאות? הוא המשכיבני הפוך בקברי, הוא בוכה בחשאי, מתעלף בצמא, ראשי למרגלותיו! לא ראשי כואב הלילה, אלא רגליו הדורסות אותי במגפי העור! ושוב מתעורר. שלווה מוזרה בקרון החשוך. נחירות האסירים כהתייפחות של זקנים שתש כוחם. אבל מעבר לגבו, הנשען על הקיר האחורי של הקרון, הוא שומע נחרה אחרת, בריאה, רוויית שיכר, הבאה לאחר סעודה דשנה. נרדמו הגרמנים. ובלי לחשוב הרבה, בטרם ירגיש בדבר איש מחבריו, הוא זוחל אל חלון האיוורור הצר והפתוח, בשארית כוחותיו משחיל עצמו דרך הפתח הצר, תלוי בין שמיHם וארץ, ומן הרכבת המונעת בפחם גרוע, תוצרת המלחמה, וזוחלת במעלה גבעה, הוא משליך עצמו החוצה. לירושלים.
1974
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.